האפילוג של רבי: על זהב שקונה את הכסף, שפה ותרבות והתעלות האדם

רוני בר לב ודרור בר יוסף

כ״ח באייר ה׳תשע״ט
זמן קריאה : 11 דקות

בהתעכבות על ההעברה או ההתחייבות של הכסף, מבקשת המשנה לייצר מצב שבו בניגוד לאופן החשיבה הרווח, האדם אינו רוכש את המוצר לו הוא מתאווה, אלא מוכר את כספו.

כאשר הוא מעניק עדיפות לכסף על פני המוצר, הבבלי אינו פועל בסדר הדברים המקובל, אלא מחליף את השיטה כולה.

המטבע הוא זה המייצר שפה למסחר, חציצה המתווכת בין הצרכן ותאוותיו לבין המושאים השונים. תיווך זה עוצר בפני הגשמת תביעות מיידית, ומייצר גישה ופרקטיקה מחשבתית בתהליך הקניין.

האפשרות של המשחק היא היכולת להשקיע את האפשרויות שלך, את פוטנציאל הקניין שלך, בסיטואציות שונות במציאות.

הטענה הרדיקלית כאן היא שהעצמי הפרטי נוצר רק בעקבות היפרדות ראשונית מתנאים 'טבעיים' כמו מקום ומרחק, הבאה לא מעט בעזרת הכסף.

האם הכסף הוא אמצעי או תכלית? עיון בסוגיית הפתיחה של הפרק הרביעי במסכת בבא מציעא מלמד על האופן שבו הכסף מעצב את יחסו של אדם לתשוקותיו ולזולתו.

 

פרק ד' במסכת בבא מציעא נפתח במשנה האומרת שהזהב קונה את הכסף, ומוסיפה ומדייקת שהכול קונה את הכסף;1 באמירה פותחת זו המשנה מציגה עמדה לפיה – הכל הולך אחר הכסף. מהי כוונת הדברים? במובן המילולי, הפשוט, חכמים מצייניים כי אין הכסף קונה את המוצר, אלא המוצר קונה את הכסף. כדאי להדגיש אמירה זו, כי היא סותרת את המחשבה השגורה לפיה כאשר אדם הולך לחנות, מבקש קופסת מסמרים ומשלם עבורה, הוא קונה את המסמרים; לפי העמדת המשנה, במקרה כזה המוכר הוא שקונה את הכסף. הקופסה קנתה את הכסף.

יש כאן שינוי עמוק של הפרקטיקה ושל התחושה המושרשת היטב במחשבה שלנו, אודות האופן שבו קונים דברים. לדוגמא, ההורה אומר לילד בחנות שכאשר ישלמו על החטיף אזי הוא יהיה שלו. לפי הדברים כאן, המוקד משתנה: בעת משיכת החטיף החטיף נקנה, והמושך (או בא כוחו – ההורה במקרה זה) מתחייב להביא את הכסף לידי בעלי החנות. משכת נסעת. הכסף איננו משמש כפריט המאשר את הקנייה, אלא הוא הוא מושאה של הקנייה.

הטענה – שינויים בהרגלי הצריכה, והתקנת המטבע ככלי לשינוי תרבותי

בסוגיית הגמרא הנסובה על משנה זו, מוצגת האמירה של המשנה כעמדה שהתחדשה לרבי יהודה הנשיא בזקנותו:

מתני ליה רבי לרבי שמעון בריה: הזהב קונה את הכסף.

אמר לו: רבי, שנית לנו בילדותיך הכסף קונה את הזהב, ותחזור ותשנה לנו בזקנותיך הזהב קונה את הכסף?2

לשינוי היגיון הדברים בהליך המשא ומתן השלכות מרחיקות לכת, המעידות כי רבי הבין את השינויים התרבותיים, הנובעים משינויים בהרגלי הצריכה, שהממון מביא עימו מהשוק החופשי הישר לתוך ביתו, ואף לאישיותו, של הצרכן. כאמור, עבור רבי המושא של הקנייה הוא הכסף בעצמו. ניתן להסביר זאת בכך שבאמצעות רכישת המטבעות נקנית עצם היכולת לקנות. בהליך החשיבה המוקדם של רבי, המוקד נמצא במוצר הנקנה. מטרת המשא ומתן היא המוצר החדש, המקורי, ועבורו משלמים את הכסף. בזקנותו, רבי הופך את הדברים ומלמד שהמבוקש הוא הכסף ולא המוצר, ואילו הזהב הנחושת וכו' הם דרכים להשיג את הכסף.

במובן העמוק, רבי מזהה את השינוי התרבותי שמכיל בתוכו מטבע שערכו נובע מהשימוש בו, ולא מערכו האובייקטיבי, וזוהי משמעות קניית הכסף. מעניין לראות כי את המהפך המחשבתי הזה עורך רבי בזקנתו, והוא זוכה להתנגדות תקיפה אפילו מבנו (שטוען כי הוא ממשיך את דרכו של רבי הצעיר). עד לסופו של המאמר ננסה להראות, כי המהפך של רבי אינו סמנטי בלבד, אלא מבטא שינוי במהות הדברים. במובן העמוק, המשנה מתארת מעבר ממציאות של צריכה למציאות של כלכלה. המשנה מחדדת ומשקפת את הליך המשא ומתן, בכך שהיא יוצרת חיץ בין האדם למוצר אותו הוא מבקש – הכסף המחליף ידיים. בכך האדם נדרש לתרגם את צרכיו לעלות כלכלית (לא עוד תרנגול עבור ביצת עין, אלא שווייו של התרנגול כנגד שוויה של הביצה מאירת הפנים). בהתעכבות על ההעברה או ההתחייבות של הכסף, מבקשת המשנה לייצר מצב שבו בניגוד לאופן החשיבה הרווח, האדם אינו רוכש את המוצר לו הוא מתאווה, אלא מוכר את כספו.

רבי בתחילה, וחכמי הבבלי ממשיכיו, מנסים באמצעות הצגת מוקד המשא ומתן סביב הממון, לעורר את שומעי לקחם למודעות למבט הכלכלי הרחב, וליציאה ממצב בו האדם נענה לצרכיו המיידיים.

 

מקניין החליפין לעדיפות הכסף

במהלך שנות חייו, רבי, שונה המשנה, משנה טעמו ומוביל מהלך לפיו העומד בבסיס העסקים הוא המטבע, ולא הקניין. טענה זו מעוררת אצלנו התנגדות אינטואיטיבית, שכן מעשי הקניין שלנו הינם לשם מטרה מסוימת, כמו שכתוב "צדיק אוכל לשובע נפשו". כלומר, אנו, למן הצרכן החכם ועד החסיד הצדקן, מתבקשים לקנות לפי הצורך, והצורך הוא מזון, שתייה, קורת גג, וכן הלאה. כביכול, אנו מתבקשים לקנות רק את מה שאנו זקוקים לו, והכסף הוא האמצעי בלבד. אולם, במה שנראה כניגוד לכך, וגם כניגוד לאינטואיציות הבריאות שלנו, על פי המשנה והגמרא בעסקים אלו אנו מוכרים את הכסף, ולא קונים את הצרכים. אדרבא, המוכר הוא זה שקונה את כספנו.

ניתן להעמיד את שני הכיוונים המנוגדים אותם תיארנו בעזרת שני הניסוחים החד משמעיים המובאים בבבלי ובירושלמי: עמדת הבבלי, בעקבות המשנה, היא ש'הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב'. לעומת זאת, עמדת הירושלמי היא: 'זה כללו של דבר, כל הירוד מחברו קונה את חברו'.3

שני ניסוחים אלו, שהם למעשה שני לימודיו של רבי, בזקנותו (בבלי) ובילדותו (ירושלמי), מעמידים את המחלוקת במלוא חריפותה. הירושלמי, שהוא אינטואיטיבי יותר עבורנו, מציג את העמדה הפשוטה לפיה אנו רוכשים את מה שאנו מבינים כחשוב יותר. לכן הכסף קונה את הזהב, ואנו מחליפים מטבעות כסף עבור מטבעות זהב. הנתון הקובע הוא חשיבות המוצר. מדובר בעידון של שיטת החליפין (בארטר): אנו מחליפים סחורה אחת (בה אנו פחות מעוניינים ברגע זה) במוצר הנרכש (אותו אנו מבקשים). בשיטה זו, אנו ניתן כמות גדולה יותר מהמוצר הנחות עבור המוצר החשוב, אולם לאף אחד מהם לא מוגדר ערך קבוע. אנו לא נחליף ביצה אחת עבור יהלום אחד, כי היהלום הוא בעל חשיבות גדולה יותר, וזאת נפצה על ידי נתינת כמות גדולה של ביצים. אך אין כאן תרגום מוסכם לחשיבות היהלום, וכל אדם מחליף את סוחרתו בהתאם למידה שליבו חושק במוצר השני, אם פחות ואם יותר.

ברם, בפרק 'הזהב' הבבלי מציג עמדה שונה בתכלית: הכסף אינו סחורה; את המעות כולם מבקשים, ולכן הן ת מ י ד הדבר הנקנה. בחינה מעמיקה יותר תביא אותנו למסקנה המתבקשת כי אין אנו מבקשים את המטבעות בשל צורתן, היינו, הכוח היציב שאותו הן לכאורה מייצגות, אלא משום האפשרויות שהן פותחות עבורנו. הבבלי קורא לכך 'חריפות'; יתרונן של מטבעות הכסף טמון בכך שהן נוחות לשימוש של כולם. כאשר הוא מעניק עדיפות לכסף על פני המוצר, הבבלי אינו פועל בסדר הדברים המקובל, אלא מחליף את השיטה כולה.

 

ברכת הממון – המטבע כחוצץ בין האדם לצרכיו

כשרבי אומר שהזהב קונה את הכסף, הוא ממיר את הלך הרוח על פיו החשוב יותר הוא הנרצה ומבוקש יותר, במקרה שלנו – הזהב, בהלך רוח אחר שעל פיו מה שקובע הוא החריפות – הנזילות ויכולת הסחר. הצגת הממון כמוצר המבוקש בכל רכישה, מתבססת על כינונה של חברה כלכלית מפותחת בה לכל מוצר יש תג מחיר. בהקשר כזה, המטבע מעניק למסחר שפה משותפת, הבנה כלכלית של ערך המוצר. כך, העדפת המטבע מייצרת, בצעד הראשון, תרבות צריכה במובנה הראשוני. ליתר דיוק, ניתן לומר שהמטבע הוא זה המייצר שפה למסחר, חציצה המתווכת בין הצרכן ותאוותיו לבין המושאים השונים.4 תיווך זה עוצר בפני הגשמת תביעות מיידית, ומייצר גישה ופרקטיקה מחשבתית בתהליך הקניין. באמצעות תיווך זה מתווספות לתהליך הקניין פעולות כמו הערכה, השוואה, חישוביות, ועוד.

במובן זה, ניתן להשתמש בפרקטיקה ההלכתית של ברכות הנהנין כדוגמה לאותה השהייה ותיווך בין האדם לבין מילוי צרכיו ושאיפותיו בפרט, ועולמו בכלל. בסוגייה העוסקת בהלכות ברכות הנהנין, מביאה הגמרא את הדברים הבאים:

אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל […] אמר רבי חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל.5

הקשר של ההנאות בעולם הזה לתחומי הבעלות והכלכלה משתקף כאן בבירור. ביצוע ברכה כהלכתה כולל התבוננות ותשומת לב לאובייקט העומד לצריכה, עיון בתכונותיו כפי שהוא לעצמו, קביעת מקומו וחשיבותו ביחס לפרטים האחרים, ובחינת היחס הסובייקטיבי של הצרכן כלפיו. כל אלו יקבעו את סוג הברכה ואת סדר האכילה.

גם ברמה הבסיסית יותר, במובן של החוויה, ניתן לראות בברכה מגמה של השהייה לפני מילוי הצרכים, לטובת הכרה והתבוננות בדברים לפני צריכתם. ההלכה מקפידה על דיוק בברכות, הנאמרות בהתאם לפרטים הספציפיים הנצרכים: הברכות מאפיינות את הסוג ואופן ההנאה של הצרכן מהפרטים, את החשיבות שלהם בסיטואציה של האכילה, ועוד כהנה וכהנה. המקובלים המשיכו את הקו הזה בדיוק כאשר פיתחו את תורת העלאת הניצוצות המצויים במאכלים השונים, בהוסיפם נדבך נוסף לשפה המיוצרת סביב פעולות האדם, או ליתר דיוק בין האדם לעולמו.

על גבי הבנה זו ניתן לומר כי בבחירתו המאוחרת של רבי, ובהעדפת הבבלי, מתבטאת אמירה המעדיפה את התרבות על פני הטבע. ההתנהלות הבין אנושית הופכת להיות זו הקובעת את הערך והמבוקשות של הדברים, כחלק ממסחר ותרבות של משא ומתן. המעבר להתנהלות כזו מציב את המשתתפים בה בתוך חברה ומכריח אותם לשתף איתה פעולה, לדייק את בחירתם, ומעל הכל – לבטא אותה באופן שיהיה מובן. ההתנתקות מהמיידי והטבעי, שיש הרואים אותה לגנאי, מאפשרת ואף מחייבת ומחוללת את הרפלקסיה האנושית, ואת יצירתם של דיאלוגים, הערכות וסינתזות בין מצבי חיים. בידודו של הרצון האנושי, היינו, ההשהיה שלו בטרם הוא מתגשם, הסגתו לאחור מהדמיון של המימוש האוטומטי,6 מאפשרים את הבחינה שלו, ואת היכולת לנוע ממנו ואליו, ואף להגיע למה שאפשר לראות כרמה היצירתית ביותר שלו – המשחק איתו. האפשרות של המשחק היא היכולת להשקיע את האפשרויות שלך, את פוטנציאל הקניין שלך (קרי, מטבעות הכסף שהכנסתן מאפשרת את המשחקיות), בסיטואציות שונות במציאות. יכולות השקעה אלו חוברות למשחק שבין אנשים אחרים, ולאינטראקציות של חילופי ערכים ושווי.

העברות הכספים והטובין מתעצבים במשחק ובירור של האדם כלפי רצונו, המקבל פנים מגוונות ומושקע בעלילות שונות. במובן הרחב יותר, העמדת התרבות מעל לטבע באופן הנ"ל מאפשרת את החריגה של האדם מעבר לאזור השרידה שלו. כתוצאה מכך חיי האדם מתעשרים, וההתמודדויות שלו, כמו גם היחסים שלו עם העולם, מקבלים תודעה ועומק.

 

הוגים רבים התייחסו לחשיבותה של רפלקסיה זו, ויש מי שכינוה 'תמימות שנייה'. האדם אינו נדרש לוותר על רצונותיו הפשוטים, כוחות חייו הטבעיים, תמימותו וצרכיו, אלא מתבקש להיות מודע להם. דעת זו, המשקללת ומתייחסת בכובד ראש לתאוותיו ולחשקיו, מאפשרת עיבוד בריא שלהם, ובניית מערכת תקשורתית, שפה, העוזרת לסובייקט לנסח את צרכיו עבור עצמו ועבור סביבתו.

ניסוח הרצונות מבהיר לאדם למה הוא נזקק, והעמדתם עם שווי כלכלי מבהירה לו את ערכם ואת המחיר הנדרש עבורם. על כן, העמדת הכסף כדבר הנקנה, ככלי המדיד, משנה את הסובייקט, ומאפשרת לו לעמוד על המחיר של חשקיו ועל ערכם של צרכיו.

היכולת של אנשים שונים לתקשר את רצונותיהם היא הבסיס לכל תרבות. בין אם נבקש להבין את הפנייה לזולת כצורך להביע את עצמנו, ובין אם נבין אותה כניסיון לענות על צרכנו אנו – הבניית השפה המשותפת היא צעד הכרחי. ואכן, העמדת הממון כתרגום ראשוני לצרכנו הצליחה ומצליחה ליצור שפה זו.

 

הממון – שפה חדשה

עמדתו החדשה (ולפי דברינו לעיל, אולי אף המהפכנית) של רבי אינה עוברת 'חלק'; כדרכה בקודש, הגמרא מבררת ומדייקת את מימרותיה בהתנגדויות, שמטרתן, אם לא דחיית הנאמר, אזי דיוקו ושיפורו. על כן הסוגיה אינה מניחה לרבי, ומבקשת לברר את דבריו ולחדד באמצעותם יתרונות נוספים הגלומים בקביעת מעמד הכסף כמוצר הנרכש בשל חריפותו.

בהמשך הסוגיה,7 הגמרא מוסיפה ומציגה את היתרון של חריפותם של מטבעות הכסף כגשר המאפשר לסוחרים לצאת מהקשרם המקומי, ולהיפתח לכלכלה רחבה יותר. לשם כך, הסוגיה מקשה על רבי ומביאה מדבריו ההפוכים של רב אשי, המסביר מדוע הכסף הוא זה שקונה את הזהב. רב אשי מבסס את טענתו בניסיון לבטל את דברי רבי המאוחר, ולטעון שהמשנה במקורה מציגה הירארכיה עולה (הנחושת קונה את הכסף, הכסף קונה את הזהב) המותאמת לחשיבותם של המצרכים.

אולם, הגמרא דוחה את הדרך הזו, ומציגה מתוך כך תובנה על תפקיד המטבע, התומכת בגרסת הבבלי לפיה הכל קונה את הכסף.

תובנה זו עולה דרך בירור תפקידם של מטבעות הנחושת. לנחושת, אומרת הגמרא, יש פוטנציאל להיות 'חריפי' אף יותר מהכסף, שכן יש מקומות שבהם מטבעות אלו נזילות יותר; ואם הולכים עם עיקרון החריפות, הרי שהכסף יקנה את הנחושת במקומות אלו. כאשר המשנה דוחה אפשרות זו, וקובעת שהנחושת תמיד קונה את הכסף, היא מלמדת שההליכה אחר עקרון החריפות היא לא מקומית, היינו, בהתאם לחריפות של אותו מקום, אלא על-מקומית; בימינו היינו קוראים לזה גלובלית. כיוון שיש מקומות שבהם מטבעות הנחושת אינם מתקבלים כלל, הנזילות הכללית של הכסף חשובה יותר מהנזילות המקומית של הנחושת.

בפועל, הגמרא לוקחת אותנו כאן לשלב נוסף. יש כאן חידוד רעיוני, היפרדות נוספת מהמישור הפיזי-טבעי לטובת המישור התרבותי. חריפותו של מטבע הכסף נמדדת לא רק בהקשר של הכלכלה הלוקאלית, אלא יתרונו נובע מהיותו 'שפה כלכלית מוסכמת' בשווקים ובמקומות שונים, מיכולתו לשבור מחסומים אזוריים ולגשר על פערים חברתיים. המשמעות של 'חריפי' מתעצבת כאן לסחר בקנה מידה גדול יותר, בעל יכולות מקיפות יותר.

ההכרעה של הסוגיה כי הכסף הוא ה'חריפי' ולא הנחושת, היא בחירה לטובת המבט הכולל יותר, העל מקומי, בחירה שמכוונת לוותר על כל מה שמעכב את התנועה המקסימלית של הכסף. הוויתור על המקומי לטובת העל מקומי הינה היפרדות נוספת מתנאים 'טבעיים' כמו מקום ומרחק, הפותחת את האדם אל מה שמעבר לעצמי הפרטי שלו. הטענה הרדיקלית כאן היא שהעצמי הפרטי, בהיבטים של האדם ביחס לסביבתו האנושית, נוצר רק בעקבות אותה היפרדות ראשונית, הבאה לא מעט בעזרת הכסף (יתברך ויתרבה). כאשר יותר ויותר איזורים בחיי האדם מסומנים ומתוחמים כרצונות שונים, המצויים באינטראקציות שונות ביחס לשוק, הולך ומתגבש סגנון ייחודי, סטייל של אותו אדם, המייחד אותו ומכונן את כוח השיפוט שלו ואת חירותו האישית.

 

סיכום

סוגיית 'הזהב קונה את הכסף', אותה מפתח רבי בזקנותו, היא ביקורת תרבותית הפונה לעיצוב דמות היהודי כצרכן, כישות כלכלית פעילה ומודעת. רבי מבין את ההתפתחויות שהשימוש בממון – כמטבע השואב את כוחו מכך שהוא מייצג את הממלכה האנושית ועוצמתה הכלכלית, ולא כמשאב מן הטבע – טומן בחובו, ובעזרת המשנה וההלכה היהודית ממשיך להפיק את המרב משינוי זה.

במאמר זה ניתחנו את השינוי שרבי מזהה ולאחר מכן מקדם, לפיו מטרת המסחר באשר הוא היא רכישת המטבע, החריף והמשותף לכל בני אנוש. במהלך הדברים עמדנו על כך שלניסוח המשנה בדרכו של רבי מספר השלכות מרכזיות:

  • האדם נקרא לתרגם מימוש של צורך או תשוקה לעלות במטבעות. בניגוד להליך הקודם, בו האדם החליף צורך קיים בעבור הצורך החדש, רבי מדגיש כי היהודי מוכר את כספו עבור בקשתו. גישה זו מעמידה חיץ בין האדם למימוש תשוקותיו, ומעצבת דעת כלכלית המודעת למחיר המענה לחשקים מיידים.
  • המטבע, המקבל את כוחו מחריפותו, ממידת השימוש בו בחברה (ולא ממידת היותו משאב טבעי רצוי, כזהב, כסף או נחושת), מאפשר תקשורת בין חברות ותרבויות שונות. הממון הופך למכנה משותף אותו מבקשים בני חברות ומנהגים שונים, וכך הוא מאפשר הכרעה נוספת בעד התרבות והחלשת 'הטבע'. לא זו אף זו, על בסיס השפה המשותפת הזו, הממון מאפשר משחק בין הסוחרים ומוצריהם, שבתורם הפכו עם השנים להיות מרכיב מהותי בעיצובה של התרבות האנושית.

ניסוחו החד ומעורר ההתנגדות של רבי כי הזהב קונה את הכסף, או בבוטות – הכול הולך אחר הכסף, היה בחלוף השנים להבחנה ולקריאה תרבותית עבור ישראל, הנקראים להבין את עצמם ואת פעילותם כישויות כלכליות הנדרשות לכלכל מעשיהן ובחירותיהם בשום שכל ובתשומת לב.

0 תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
הניצוצות שבכסף: על הזיקה לרכוש בעולם קפיטליסטי

איתן אברמוביץ •

25 דק' קריאה

החסידות מלמדת כי רכושו של האדם קשור לשורש נשמתו. האם טענה זו עוד רלוונטית בעולם של חפצים ממוסחרים ומתחלפים? והאם גם בכסף יש ניצוצות קדושה?

article
כסף, כלכלה ורכוש: מאמר פתיחה

איתן אברמוביץ •

3 דק' קריאה

סקירה של המאמרים בנושא זה, והחוטים המקשרים ביניהם.