על שפת השבר

על החומה החוסמת את דרכו של האדם החרדי אל הגיוס לצבא, ועל מה שנדרש כדי להתמודד איתה.

אסתר שטרן

השבעה באוקטובר הוא ככל הנראה אחת מנקודות הציון המשמעותיות ביותר שחווינו כאן בארץ בעשרות השנים האחרונות. בחיים של כמעט כל אחד מאיתנו עובר גבול בין לפני השבעה באוקטובר לאחריו: ברגע אחד קרסו קונספציות על גבי קונספציות בקול רעש גדול, והולידו שינויים מחשבתיים רבים. חלק מהשינויים האלו משותפים לכולנו כעם, אחרים שייכים למגזר או לשכבת גיל מסוימים, ויש גם כאלה שהם אינטימיים ואישיים יותר — שינויים המספרים סיפור חיים פרטי שקו שבר נסדק לרוחבו. רעידת האדמה שעברנו חשפה את יסודות הקיום שלנו כאן, והביאה עימה תנועה של בירור פנימי ואינטנסיבי — כזה שנוגע בשאלות רבות שבמשך שנים הוזנחו או פשוט נגררו מכוח האינרציה.

מתוך כל השינויים הללו אני רוצה להתמקד בדיון שמתנהל – אולי בעיקר כשני קולות מקבילים ולא כדיאלוג – סביב סוגיית גיוס החרדים לצה"ל. כשאני מקשיבה לקולות בדיון הזה, בעיקר אלו שעולים מהציבור הדתי-לאומי, אני שומעת לא אחת פנייה לרגש או למוסר, לצד השוואה בין המגזרים בנוגע למרכזיות לימוד התורה ולקשיים הדתיים הכרוכים בשירות בצה"ל. אך בתוך כל אלה חסר בעיניי מרכיב משמעותי – ההכרה בקושי הייחודי לציבור החרדי בסוגיית הגיוס.

אני מבקשת לטעון שגם אם מכריעים מבחינה ערכית שגיוס הוא הדבר הנכון, וגם אם מסכימים שהמצב שבו ברירת המחדל עבור בחור חרדי היא לא להתגייס חייב להשתנות, עדיין נותרת חומה גבוהה החוסמת את הדרך של אדם חרדי אל הגיוס – חומה שנדמה שהיא אטומה מבפנים אך שקופה מבחוץ. אין בכוונתי להצדיק את קיומה של חומה זו או להציע נימוקים לשימורה, אלא להפך – אני רוצה לחתור אל הכתם העיוור הזה בתמונה, לנסות לתת לו שם והגדרה, כדי שאפשר יהיה להתקדם לשלב הבא ולשאול שאלות כמו – מה גורם לשינוי מסוים להיטמע ולהיספג בחברה כחלק אורגני ולאחר להידחות כמו שתל זר? מהם 'מדכאי החיסון' שאפשר להוסיף, מה ירכך את ההתנגדות העזה של הציבור או האדם החרדי לרעיון של גיוס?

נראה לי שחסרה בשיח הקיים היכולת להכיר בכך שגיוס אינו עוד נדבך שאפשר להוסיף למערכת הקיימת של החרדיות ולצפות שהיא תחזיק אותו במקביל ובאיזון לכל החבילה הגדולה שנקראת 'להיות חרדי'; שמדובר בגורם המערער את שיווי המשקל האנרגטי שקיים בחרדיות. ויותר מזה, אולי חסרה גם היכולת להישיר מבט לעובדה שלכל מגזר יש את שיווי המשקל האנרגטי שלו, ורעידות אדמה – גם כשהן נושאות פוטנציאל לשינוי חיובי – נושאות עמן גם סכנת הרס מיידית. מנקודת מבט כזו התגובה החרדית (או שמא חוסר התגובה) למאורעות השביעי באוקטובר, שנחווית מבחוץ כמו ניתוק לא מתקבל על הדעת מהמציאות הבוערת, נראית אולי לא כל כך חריגה; אולי אך טבעי שציבור יעשה כל שביכולתו כדי לעכב רעידת אדמה כזו כמה שיותר.

בעיניי היכולת להתגבר על ההתנגדות לשינוי טמונה לא רק בהחלטות מדיניות אלא גם ברובד עמוק יותר – רובד של אמון, של הקשבה, של מפגש בין עולמות. החשיבות של הרובד הזה, גם אם הוא לא מוביל במישרין לעשייה, היא כפולה ומשולשת: ראשית, כי ללא אמון אין אפשרות להבחין בתהליכים דקים וראשוניים, כאלה שצומחים מהשטח או בשוליים; שנית, כי כפי שאתאר בהמשך הדברים אני מאמינה שלמגזר הדתי לאומי יש מטען של ידע וניסיון שהמגזר החרדי חסר אותו וזקוק לו; ושלישית, כי חוסר האמון והחשדנות ההדדית בין מגזרים הם תופעה רחבה המאפיינת את המרקם החברתי המעורער בשנה וחצי האחרונות, וכל צעד שיכול לתרום ולו במעט להנחת קורה לקראת גשר – הוא חשוב וחיוני בעיניי.

א. חרדים וצבא – סיפור של זרות

אם רוצים לחשוב כיצד לרכך את ההתנגדות העזה של האדם החרדי כלפי הגיוס, אין מנוס מלגשת אל האגוז הקשה באמת: מה בעצם עומד מאחורי ההתנגדות הזו? כשאני מנסה לקלף את שכבות ההסברים ולהגיע לשורש השאלה 'מדוע חרדים לא הולכים לצבא', אני מגלה להפתעתי שהתשובה הכנה ביותר היא חזרה כמעט מדויקת על עצם השאלה: 'כי צבא זה לא משהו שחרדים עושים'.

האתגר ההיסטורי־מסורתי

כשאדם חרדי מבקש להתגייס או שוקל לשלוח את בנו לצבא, הוא מוצא את עצמו עומד מול שוקת שבורה. צבא יהודי בארץ ישראל הוא חידוש היסטורי מרחיק לכת: לא רק שאין לו תקדים מזה אלפי שנים, אלא שבתודעה החרדית הוא גם נטוע בהקשר זר. הזיכרון המגזרי לא יודע להישען עליו, לא יודע לראות בו משהו מוכר או שייך. כשעולה הדימוי של גיוס מה שצף מיד הוא זיכרון היסטורי של גיוס לצבאות זרים באירופה, לעיתים בכפייה ולעיתים ככורח של מצוקה. גיוס מתקשר לאובדן, לא לאמונה.

ההיגיון החרדי בעמידה בפני מצב חדש הוא להפנות את המבט לאחור – מה עשו אבותינו? ומה שעשו אבותינו פעם אחר פעם כשהקמים עלינו באו לכלותנו לא היה להחזיר מלחמה שערה אלא להיאסף בבתי הכנסת, להתפלל ולומר תהילים, לשלוח שתדלנים אל השרים והרוזנים שינסו לבטל את רוע הגזירה – ולחכות לישועה. הרעיון של צבא יהודי מסודר, חמוש ומאורגן המגן על העם במו ידיו אולי התקבל כמובן מאליו בחוגים אחרים, אך בציבור החרדי הוא טרם נטמע. הוא עדיין לא חלק מהדנ"א הקולקטיבי, ולכן הוא לא הפך לאינסטינקט.

האתגר הערכי־רוחני

כתוצאה מהתשתית ההיסטורית והאידאולוגית הזו, עולמו של אדם חרדי הוא מערכת סגורה שבחינוך, בשפה ובעולם החוויות שלה אין ולו קצה חוט שיכול לחבר את האדם החרדי לאתוס של הגיוס לצה"ל. כאם חרדית המבקשת לחבר את עצמה ואת משפחתה אל הסיפור הגדול של גיוס לצבא, אני מרגישה שאני הולכת בארץ לא זרועה. הצו המוסרי ברור לי מעל לכל ספק, והצורך ההישרדותי אף הוא מכה על קודקודי. אבל כשאני מנסה לחבר את צו השעה והמוסר עם צו הרוח והתורה אני מוצאת את עצמי עומדת בידיים ריקות. הסיפור הזה, שנוכח באופן ברור ומודע אצל חברתי הדתית־לאומית, הוא סיפור שלא ירשתי מאבותיי.

אין לי ידע או הבנה על המשמעות הרוחנית של להיות לוחם בצבא יהודי בארץ ישראל, ועל איך שזה מתחבר או מפתח את הקומה הרוחנית שלי ושל ילדיי. אני לא יודעת איך להראות לילדים שלי את הערך המוסרי והרוחני של הגיוס לצה"ל. הגיוס שונה בכך מעיסוקים חוץ־תורניים אחרים, שברור לי מאד איך הם משתלבים עם בניית אישיות יהודית שלמה. לדוגמא, כשאני מעשירה את תחומי העניין של ילדיי אני יודעת שאני בונה בהם משהו עמוק ומשמעותי, ואני עושה את זה מתוך תחושה פנימית של ביטחון במעשיי. כשאני מפתחת את האינטליגנציה הרגשית שלהם, כשהם מדברים על כל דבר שמטריד אותם ואני מאפשרת להם להבין ולהתפתח רגשית, אני עושה זאת מתוך תחושת שליחות. אך כשמדובר בצבא אני מוצאת את עצמי מול שוקת שבורה: לא רק שאין לי את התשובות, גם לא ברור לי מה עליי לחפש כדי לקבל תשובות שמתיישבות אצל אדם מאמין. אני לא יודעת מה השנים הללו בצבא מחוללות בנפש האדם היהודי, ומה מקומן באבני הבניין של התורה והעולם.

ייתכן מאד שגם לאמא המקבילה אליי בציבור הדתי לאומי אין בהכרח תשובות סדורות, אבל ילדיה לומדים במסגרת חינוכית שבה גיוס לצבא הוא חלק בלתי נפרד מהמסלול, ויש כבר הסברים שהילדים גדלים איתם – בדיוק כפי שכאם צעירה לא שאלתי את עצמי מה ההכוונה ללימוד תורה כעיסוק מרכזי עושה לנפשם של ילדיי, אלא פשוט קיבלתי את זה כחלק בלתי נפרד מגידולם. ברגע שלי עצמי אין תשובות גם לא ברור לי איך להעביר אותן לילדים שלי, וממילא התוצאה היא שימור בלתי נמנע של המצב בו ילדים חרדים לא גדלים על האתוס של צבא כחלק ממהלך החיים.

אתגר הגיוס לעומת אתגר היציאה לעבודה

כדי להבין טוב יותר את הזרות של הציבור החרדי לרעיון של גיוס אני רוצה להשוות אותו לשינוי שהולך ומתחולל בשנים האחרונות – יציאת גברים חרדים לעבודה. התבוננות בתהליך הזה מאפשרת להבין עד כמה יציאה לצבא היא אתגר גדול הרבה יותר.

בשני ההיבטים שדיברתי עליהם כאן – ההיבט ההיסטורי־מסורתי וההיבט הרוחני־ערכי, ליציאה לעבודה יש פוטנציאל הרבה יותר גדול להיטמע בקלות. בהיבט ההיסטורי, חרדי עובד אינו דבר חדש תחת השמש; למעשה, מי שעבר את גיל 40 ודאי זוכר תקופה שבה ברירת המחדל של צעיר חרדי לא הייתה בהכרח להישאר בכולל. כך שמבחינה מסורתית חרדי שיוצא לעבוד לא שובר שרשרת ארוכת דורות – להפך, במידה רבה הוא ממשיך את דרכם של אבותיו. גם מבחינה ערכית ורעיונית יש לנו גוף ידע רחב לגבי חשיבותה של מלאכת כפיים ומקומה ביהדות, ומקורות רבים עד מאד מדברים על כך.

ובכל זאת, למרות התמורות האדירות שחלו בתחום זה בשנים האחרונות – מסלולים ייעודיים, תמיכה כלכלית, ליווי לימודי וחברתי – עדיין לא פוצחה הנוסחה החרדית של 'עבודה לכתחילה', של הפנמה של עבודה כחלק משמעותי בבניית הקומה של אדם יהודי. רוב הציבור החרדי העובד נותר כלוויין סביב בתי המדרש המיינסטרימיים, ורואה את עצמו כבדיעבד וכסוג ב'.1 ואם זהו המצב של היציאה לעבודה – תחום שמעוגן היטב במסורת ובמקורות – ברור שגיוס לצבא, שהוא הרבה יותר תובעני, טוטאלי ועמוס במשמעויות לאומיות, יציב אתגר מהותי עוד יותר. אם קשה לנו לספר סיפור אידאולוגי של אדם חרדי עובד – כיצד נוכל לספר סיפור אידאולוגי של אדם חרדי לוחם?

ב. לבנים נוספות בחומת הזרות

לצד תחושת הזרות האידאולוגית שתיארתי יש גם התנגשויות קונקרטיות יותר בין הגיוס לבין מאפייני הקיום החרדי. המאפיינים האלו כל כך מוּבְנים בתוך עולמו של האדם החרדי עד שלעתים הם כלל לא עולים לרמת המודעות והשיום כנקודות קושי, אלא נערמים בצורה מצרפית ומעבים את החומה ואת תחושת הריחוק האדירה שהאדם חרדי מרגיש כלפי הגיוס.

אובדן הפיקוח וההכוונה

אחד המרכיבים הבסיסיים בחברה החרדית הוא החשיבות של החזקת הדור הצעיר והכוונה צמודה שלו על ידי הדור המבוגר. הציבור החרדי רואה בעצמו 'תיבת נוח', המשמרת את המסורת היהודית העתיקה בתוך עולם סוער המציב איום מתמיד על עצם קיומה. התפיסה החרדית היא כי כל הרפיה מן ההגנות והבדלנות כמעט בהכרח תגרום לנשירה, בפרט בגיל הילדות והנעורים שבו הדחפים והרצונות סוערים ומושכים החוצה. במציאות זו קיימת חשיבות עליונה לפיקוח ושמירה הדוקים על התכנים, הדמויות והרעיונות שהדור הצעיר נחשף אליהם, במטרה לוודא שאין ידיים זרות המטמאות את פך השמן הטהור.

הורה לא חרדי מודע לכך שמהרגע שבו הילד שלו יוצא מהבית למסגרת חיצונית הוא מאבד חלק ניכר מהשליטה עליו; די בילד אחד שאחיו הגדול לימד אותו מונח מסוים או בחשיפה אקראית לתוכנית טלוויזיה כדי שהשפעת ההורה תתערער, ובשלב שבו הילד עצמו מחזיק טלפון חכם השליטה נחלשת עוד יותר. השתתפות בארגוני נוער שאינם שייכים לבית הספר, וכמובן השירות הצבאי ובהמשך המעבר למגורים עצמאיים הם המשך ישיר לתהליך הזה, שבונה נפרדות ועצמאות של הילד מהוריו בצורה הדרגתית מגיל צעיר.

בעולם המקביל שהוא הציבור החרדי, כבר מגיל מאד צעיר מתקיים סינון קפדני על הילדים המתקבלים למסגרת הלימודים, ולא רק עליהם אלא גם על משפחתם והוריהם. במוסדות לימוד רבים יש תקנון התנהגות ולבוש לא רק לילד עצמו אלא גם למשפחה ולהורים, כולל התחייבות לא להחזיק בבית מחשב וסמארטפון. תנועות הנוער החרדיות משולבות בתוך מוסדות הלימוד, ואפילו השתתפות בחוגים שאינם מועברים במסגרת הלימודים אינה מתקבלת בעין יפה. כל זה מאפשר להורים חרדים לחוש (בצדק או שלא) שיש להם שליטה כמעט טוטאלית על התכנים שאליהם נחשף הילד שלהם, החברים שהוא יפגוש והפעילויות שבהן הוא ישתתף. מאחר שבנים חרדים לומדים בישיבה בדרך כלל עד לנישואין, ובנות חרדיות מתחתנות לרוב סמוך לסיום הלימודים שלהן, מתאפשר להורים פיקוח הדוק יחסית על אורח חייהם של ילדיהם עד שהם הופכים למבוגרים בעצמם.

שליחה למסגרת של צבא תוקעת טריז בתחושת השליטה הזו ומפרקת אותה לחלוטין: לשלוח ילד לשלוש שנים למסגרת הדורשת ציות ללא סייג לפיקוד, בלי שלהורה יש שליטה ויכולת בחירה כלשהי באשר למקום שירותו, האנשים שיהיו איתו, התפקיד שהוא ימלא או הדמויות שיפקחו עליו – זו מכה אנושה לתחושת השליטה ההורית. אין בדברים שלי משום שיפוט ערכי לגבי המציאות של הפיקוח, אבל בין אם מקבלים אותה ובין אם לא צריך להכיר בכך שהיא בוודאי קיימת כברירת מחדל עבור כל מי שגדל בציבור החרדי. לקבל את הערעור הזה בבת אחת כגזירת גורל זו תחושה קשה מנשוא, המעוררת ספקות עמוקים אצל ההורה החרדי – ספקות שמקורם במצפן שכויל שנים ארוכות על פי אמות המידה החרדיות, וכעת הוא מאותת על הסכנה שבהרפיה מהשליטה על חיי היום יום של הילדים.

ההלכה כעוגן

אחת ההנחות הכי בסיסיות של השקפת העולם החרדית היא שהסיפור המארגן של החיים הוא הסיפור הדתי־אמוני־הלכתי. כשעולה על הפרק שאלה עקרונית, כזו שנוגעת לערכים, לחיים ומוות, למחויבות, לסולידריות – המקום הראשון והעיקרי שאליו פונים הוא בית המדרש: למקורות ההלכתיים, לדורות של פסיקות והכרעות תורניות. כתוצאה מכך, כל עולם ערכי או מערכת שיקולים שנמצאים מחוץ לבית המדרש – בין אם זה עולם העבודה, הפסיכולוגיה, או הצבא – נבחן בעיניים זהירות, לעתים חשדניות, מתוך חשש בסיסי שהוא עלול לפגוע בשלמותו של עולם התורה. לכן לדוגמה פנייה למוטיבציה רגשית או מוסרית – גם אם היא מעוררת חמלה או הזדהות – עדיין נתפסת כאמצעי חיצוני ולא יציב, כזה שאינו שייך באמת למערכת הערכים הפנימית של האדם החרדי.

כשפרצה מגפת הקורונה קראו מוסדות המדינה לציבור החרדי לסגור את בתי הכנסת והישיבות – בשם ערך אוניברסלי מובהק של 'פיקוח נפש'. למרות שההלכה עצמה מכירה בערך הזה, רבים במגזר החרדי הסתייגו מההנחיות; לא בגלל התנגדות לשמירה על החיים, אלא בגלל החשד שהשיקול של המדינה אינו תואם את ההגדרות ההלכתיות המצדיקות צעדים קיצוניים כמו סגירת ישיבות, שהמדינה מבקשת רק לשמור על הסדר הציבורי או נוקטת זהירות מופלגת – כזו שבעיניים חרדיות־הלכתיות לא גוברת על החיוניות של לימוד התורה. רק כאשר רבנים קבעו שהסכנה היא אמיתית הייתה היענות. מקרה המבחן הזה הוכיח שאפילו ערך מוסכם כמו הצלת חיים חייב לעבור קודם תיווך של בית המדרש כדי שיהפוך לערך מחייב עבור האדם החרדי.

בדומה לכך, כששאלת הגיוס עומדת על הפרק החרדי לא יחפש את התשובה ברגש, בהזדהות עם סבלם של אחרים או באזרחות הטובה, אלא בראש ובראשונה בהלכה. רק אם תהיה פסיקה שתמצא דרך הלכתית־פנימית להסביר מדוע זהו הדבר נכון הגיוס לצבא יוכל להיטמע. זוהי אולי אחת הנקודות שבהן נחשף הפער הכי עמוק בין החברה החרדית לבין הציבור הכללי: אדם חילוני או דתי־לאומי שפונה לחרדים בשם 'האחווה', 'הצדק' או 'הכרת הטוב ללוחמים שמסכנים את חייהם' עשוי לחשוב שהוא מדבר בשפה אוניברסלית ברורה; אבל עבור חרדי, גם אם הדברים נוגעים ללב הם לא נכנסים לעולם ההכרעה. השיקולים האלו שייכים למערכת שיפוט מקבילה וחיצונית למערכת השיפוט התורנית־ הלכתית שלפיה אדם חרדי מנהל את הסוגיות המהותיות בחייו, ולכן לא רק שהם אינם מכריעים אלא שהשימוש בהם אף עלול להיתפס כניסיון לשנות את הסיפור מבפנים – ניסיון המערער על עצם העוגן של הזהות החרדית.

ג. לחיות בלי קריצה

ההכרה בסתירות העמוקות והקונקרטיות שבין הגיוס לבין הקיום החרדי יכולה לתת פתח מסוים להבנה מדוע הזרם המרכזי של הציבור החרדי אינו מתגייס: הן משום שהעולם הכללי של הצבא זר לו, והן משום שהערכים שעליהם הוא אמון הם כמו עוגן שמכביד ואינו מאפשר לספינה שלו לשוט עם כיוון הרוח.

וזה עוד לא הכול. גם אדם חרדי שמצליח להיפרד מהנמל הבטוח ולהרים עוגן, עלול לגלות שההחלטה שקיבל היא כמו מטען חדש וכבד המעמיס על ספינתו ומעכב אותה מלהפליג אל מחוז החפץ החדש שהוא נושא אליו עיניים. הכובד של המטען הזה נובע מהדיסוננס שבין ההליכה לצבא לבין הקיום של אדם יהודי כפי שהכרנו אותו באלפיים השנים האחרונות, עד תקופת הציונות. אפשר לחיות עם הדיסוננס הזה, אבל לשם כך צריך לגדול איתו, לא ליפול לתוכו. אדם חרדי יתקשה לשאת על גופו נשק בלי לחוש שבכך הוא מצהיר 'איני בוטח עוד באלוקים אלא בעצמי', או 'אני נוטש חיי עולם למען חיי שעה'; אדם דתי־לאומי, לעומת זאת, לרוב לא יחוש בכך כל סתירה פנימית: הוא חי בתוך סיפור שבו התורה, האמונה, הצבא והנשק משולבים בהרמוניה.

מה מאפשר את השילוב הזה? הקריצה.

בכל סיפור חיים יש סתירות. כל מערכת ערכים גדולה מכילה בתוכה פערים, מתח פנימי, ולעיתים גם חוסר קוהרנטיות. אבל כשאדם גדל לתוך שפה, לתוך מרחב תרבותי שלם, הוא רוכש את הקריצה: אותה תנועה דקה, לעתים בלתי מודעת, המאפשרת לו לחיות עם המורכבות בלי להתפרק. הקריצה הזו אינה ציניות ואינה זלזול בערכים; להפך – היא הדרך שבה אדם מאמין שומר על שפיות, על איזון ועל נשימה בתוך סיפור שמכיל סתירות.

אדם מאמין, בהקשר הזה, אינו רק מי שמחזיק באמונה דתית אלא גם כל אדם שמחזיק בעמדה מחייבת – ערכית, רעיונית או מוסרית. הקריצה נולדת כאשר אדם חש מחויבות פנימית לשני ערכים חשובים שלא לגמרי מתיישבים זה עם זה. יש כמובן דרך פשוטה יותר להתמודד עם המתח – לוותר על אחד הצדדים; אבל וויתור כזה יותיר את האדם בסופו של דבר עם מערכת ערכים דלה, שהרי כמעט אין מערכת שאין בה מתח או סתירה פנימית. החזקה רצינית במערכת ערכים משמעותית מחייבת כמעט תמיד מידה של קריצה – אותה תנועה אנושית המאפשרת לאדם להמשיך להאמין בשני ערכים גם כשהם לא לגמרי חופפים. הקריצה אמנם אינה פותרת את הבעיה, אבל היא תנאי לקיום בתוך המתח.

הבעייה מתחילה כשאין קריצה. כשאדם מהגר ממערכת אחת לאחרת – בין אם מדובר בחוזר בשאלה, בחילוני שעובר לחרדיות או בחרדי שמתגייס לצבא – הקריצה מתפוגגת, ומה שנשאר הן הסתירות עצמן, קצוות חדים שאינם מתיישבים זה עם זה. לדוגמה, הכרתי לא מעט בנים של חוזרים בתשובה שגדלו בבתים שבהם הסיפור הדתי אומץ בלהט – אבל בלי הקריצה, שלא עברה בירושה בשל ההגירה בין העולמות. כתוצאה מכך הפכה הדת לחוויה נוקשה, כמעט אלימה, שהובילה אותם דווקא לכיוון ההפוך.

בסיפור של הגיוס, אני מרגישה שלחרדים עדיין חסרה ה'קריצה' הזו, המאפשרת לאדם דתי להאמין בלב שלם שהסיפור שלנו פה הוא סיפור נִסי, שאף אקדח של אף אחד לא באמת יכול להציל את המצב, ועם זאת לצאת שוב ושוב למילואים ולהילחם בקרב באמונה שלמה שזה הדבר הנכון לעשות. עבור אדם חרדי שלא רכש את הקריצה הזו, הליכה לצבא נתפסת כהפרת האיזון של אמונה מול השתדלות, של תורה מול חיים.

ד. על אמון וזכות קיום

בדבריי כאן ניסיתי להראות מדוע השירות הצבאי לא משתלב בצורת החיים החרדית, ואיך הניסיון לאמץ אותו בלי התאמה מוקדמת עלול לערער את עולמו של האדם החרדי. אני מרגישה שיש כאן מבוי סתום: קשה מאוד להתגייס לצה"ל בתור אדם חרדי, כי צה"ל לא רק נלחם באויבים – הוא גם מכונן זהות לאומית שיש לה מקום מרכזי, והזהות הזו זרה עבור האדם החרדי; כדי להתגייס לצה"ל הוא צריך להיות מסוגל לחתוך את עצמו מהחברה שבה גדל ומכל האמונות והערכים שספג ממנה. אני לא רואה איך אדם חרדי יכול להתגייס לצה"ל ולשרת בו שירות משמעותי (בניגוד לשירות שעיקר מטרתו לאפשר יציאה לעולם העבודה, פעמים רבות תוך כדי רכישת מקצוע טכנולוגי) מבלי שהוא ישתנה באופן מהותי ויאבד את זהותו החרדית.

אבל הצורך והיכולת להתמודד עם הקושי הזה נשענים על תנאי יסוד אחד: ההסכמה לתת אמון, להקשיב, ובעיקר להכיר בכך שלציבור החרדי יש לא רק תפקיד אלא גם זכות קיום; שהוא לא בעיה שיש לפתור אלא צורת חיים שלמה שיש בה חיוניות, משמעות וזהות, ויש עניין לתת לה מקום ולאפשר לה להפנים את הגיוס מבלי לקרוס באחת תחת המטען הכבד.

למעשה, השאלה שעומדת בבסיס הדיון הזה היא האם הציבור הדתי־לאומי והחילוני מסכימים להכיר בחברה החרדית כחלק לגיטימי בפאזל של עם ישראל ושל מדינת ישראל. אם התשובה היא לא – אז אין מקום לנהל דיון על אמון ועל נשיאה משותפת של חיינו כאן. במקרה כזה יהיה נכון לפעול קונקרטית: לחתוך תקציבים, להטיל כמה שיותר סנקציות ולמעשה להכריח את החברה החרדית להתגייס או לסבול מחיר כבד מאד, אולי מתוך תקווה קלושה שכפיית הגיוס תביא חלק מהמתגייסים החרדים לעזוב את אורח חייהם ולעבור התכה אל החברה הישראלית.

אבל אם יש נכונות לאמון, להקשבה ולנתינת מקום, אז השורות האלו מבקשות את ההמשך שלהם בעולם המעשה, ומכאן אני מבקשת לצאת למסע יהודי־דתי בין־מגזרי משותף. מסע שאין בו סימני קריאה ברורים או הצעות אופרטיביות סדורות, אבל יש בו בקשה אחת: להעניק אמון. לפתוח את הלב. לא לקולות הרמים של עסקנים או נציגים, ולא לאמירות קולקטיביות המבקשות לספר סיפור שלם ומושלם, אלא להיענות אל הפשטות שבמפגש – להישיר מבט אדם אל רעהו, ולנסות, ולו לרגע, להניח את הרגליים על השביל שחברך סולל.