ואחד תרגום

איור: יהל גמליאל

תמונות שונות ומשלימות של סיפור מגדל בבל: על שפה שהתנפצה לרסיסי עולמות, על שחרור מכבלי השפה המושלמת, ועל האפשרות של תרגום.

ישראל (רולי) בלפר

ע

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ.

וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.

וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר: עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ.

בראשית יא, א-ט

ויהי כל הארץ לשון אחד ודבור אחד ועצה אחת, בלשון הקודש היו מדברים שנברא בו העולם מן ההתחלה.

כתר יונתן בראשית פרק יא

סיפור מגדל בבל הוא אחד מן המכוננים בתרבות האנושית. הסיפור מלא פרטים אך עמום, עוצמתי אך מעורפל; לא ארוך אבל משופע בתיאורי פעולה, כוונה, יוזמה אנושית וא-לוהית. גיוון הפרשנות על הסיפור מתחרה בשלל השפות האפשריות. הסיפור כפול מיסודו – סיפור של התערבות כוחות עליונים (בפרק יא) ושל התפתחות אנושית גיאוגרפית-לשונית טבעית (בפרק י) של '…לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵהֶם'. סיפור של א-לוהים ואנשים.

מצב בראשיתי של שפה מושלמת וקדמונית, הקשורה בלוז המציאות עצמה כפי שהיא מאגדת את המדברים יחדיו. ולאחריו – עולם מפורד של אמירות חלקיות, שברי מסרים ואי-הבנות, המפרידים בינינו אפילו כשאנחנו מדברים לכאורה באותה לשון, שבריר של הקשר שהיה אפשרי אי-אז.

תמונות שונות נפרסות כאן, ציורים המדגישים את ביקורת הגאווה, סכנת ההיבריס האנושי מחד, ואת ההכוונה והתמרון הא-לוהיים מאידך; והעיר, כמובן – גם אם בה לא נתמקד כאן. כשהציר של הסיפור הוא שפה. סביב ציר זה חגים נושאי המיקום האנושי, תנועת האדם (בגיאוגרפיה ובתפיסה) והיצירה האנושית (בדברים ובמילים). בקצהו של הציר, בראש המגדל, מצוי המאוחד המוחלט שבני האדם דרשו. דרשו – קיבלו. והביטוי, כפי שמובן דווקא בשפה עולמית אחרת בימים אלו שלאחר הבלילה – Be careful what you wish for.

להלן נתבונן בכמה צדדים של הסיפור – מההיבט הפסימי של נפילה המהדהדת יציאה מגן-עדן של שפה מושלמת, ומאז נסיונות נואשים למצוא את הדרך חזרה; התמונה ההפוכה של הצלת האנושות מאות מושלם, נטול רעש וחסר רחמים; האפשרות של יציאה למעין 'גלות לשונית' ממנה אנו אמורים לחזור; ולבסוף, האופציה הדתית והאנושית המלהיבה שבקשיי גישור הפער שבינינו, הנעוצה דווקא בשפת התרגום, שפת הסוד הדוברת מבלי לחשוף אותו.

שפת-עולם ושפת-אדם

כמסגרת לתמונות השונות של הסיפור – נזכיר מחלוקת עתיקה לגבי השפה.1 יש שראו בשפה חלק מן העולם עצמו, כמו הארץ והשמים, המוסר והחוק הטבעי. ׳בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם׳,2 העולם נברא בעשרה מאמרות3 – הדיבור כאן הוא המאפיין של הבריאה. לעומתם יש את אלה הרואים בשפה פעולה אנושית, יצירה מלאכותית וכלי גרידא – אולי אף כלי מוגבל.4

עד לימינו מתגלגלות גרסאות עכשוויות של הנושא, לדוגמא – שיטת הבלשנות החישובית לפיה לכל השפות האנושיות יש מכנה משותף עמוק, מתמטי, הטבוע בנו מלידה – הבלשנות הגנרטיבית, ולעומתה הגישות  המתחרות של בלשנות מבוססת שימוש.5 אפילו לפני שמגיעים לעידן המודרני, ישנן גם גישות-ביניים, כגון העמדה שיש פן של השפה – שפת בראשית – שהוא טבעי, ופן שהוא מלאכותי-משפטי6 שתואם הן את השפות המומצאות והן את ה'שבעים לשון' בהן אנו נתקלים בין האומות.

עם המחלוקת הזו נחזור לסיפור דור הפלגה, כפי שהוא מתואר במדרש:

ר' פנחס אומר: לא היו שם אבנים לבנות את העיר ואת המגדל, ומה היו עושין, היו מלבנים לבנים ושורפים אותם כיוצר חֶרֶשׂ (כאומן העושה כלי חרס), עד שבנו אותו גבוה כשבעה מילין. … ואם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם עליו, ואם נפלה לְבֵנָה היו יושבין ובוכין ואומרין מתי תעלה אחרת תחתיה. ועבר אברהם בן תרח וראה אותם בונים את העיר ואת המגדל וקללם בשם א-להים, שנאמר: 'בַּלַּע … פַּלַּג לְשׁוֹנָם' (תהלים נה), ומאסו את דבריו כאֶבֶן מושלכת על גבי קרקע. והלא כל אֶבֶן בחור-וטוב (משובחת) אין נותנין אותו אלא על פינת הבנין, ועליו הכתוב אומר: 'אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים' (תהלים קיח).7

הטכנולוגיה מחליפה את המשאבים הטבעיים – לבנים אפויות בבקעה ללא אבנים. האדם הוא זה שקובע את גורלו במו ידיו וכושר המצאתו.8

במסורת תורת הסוד, ספר יצירה הינו בד בבד צופן סוד ומדקדק לשון. הקפיצה מלבנה בודדת אל עיר ומגדל  צופנת את האיחוד – דברים אחדים שנובעים מן השפה האחת. האבנים משמשות ברמה הרעיונית, בסדר הסמלי של תורת הסוד, כיסודות צירופיו של העולם שנברא במילים:

שְׁתֵּי אֲבָנִים בּוֹנוֹת שְׁנֵי בָּתִּים, שָׁלשׁ אֲבָנִים בּוֹנוֹת שִׁשָּׁה בָּתִּים, אַרְבַּע עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בָּתִּים, חָמֵשׁ מֵאָה וְעֶשְׂרִים, שֵׁשׁ שְׁבַע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים, שבע בּוֹנוֹת חמשת אלפים וארבעים בתים. מכאן ואילך צא וחשוב מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע.

האותיות מהן נברא העולם מוחלפות בתקשורת אחידה מעשה ידי אדם, לכאורה בשל חוסר מקומי בדבר-דיבר המקורי. טכניקה, סטנדרטיזציה, שליטה. אלה חשובות יותר מאנשים גופא. אברהם, הלא הוא בעל ספר יצירה, מנסה לדבר אליהם בשפה של בוני העולם – אבל דבריו החצובים ממוסדות עולם כבר אינם חשובים בעיניהם, ומושלכים כאבן. הם איבדו את היכולת להעריך את האבן. בעולם בו הכל מלאכותי אין מקום לאותנטי; כשהכל חלק מתהליך פבריקציה – הכל מפוברק. אברהם עוד זוכר את הצורך 'לעשות צוהר לתיבה', כפי שצווה נוח. בני התרבות שסביבו אפילו אינם מתיחסים לאפשרות של האות-אבן הדוממת כבסיס לא רק לעמוד עליו אלא גם לצלול אל תוכו, עולמות בגרגיר.9

אברהם, שלא מדבר קשות לאף אחד בתורה, ובמדרשים תמיד הוא זה שמוצא את הדרך למשוך לבבות או להמתיק את הניפוץ של הסדר הישן – כאן עומד ומקלל,10 משתמש באותה שפה כדי לשבור במקום לבנות. כשיורד ה' (במשיכת הקללה?) לראות את אשר עשו, כבר אין צורך לבלבל סדרי בראשית על מנת להפיצם. הם סללו את כיוון הסיפור במו ידיהם. 'נבלה את שפתם' – שלהם דווקא.

תמונה ראשונה: נפילה

כִּי לֹא אֶל עַם עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אַתָּה שָׁלוּחַ אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל. (יחזקאל ג', ה).

ולמרות זאת, אי אפשר שלא להרגיש את צריבת הפספוס. את הנוסטלגיה שבזיכרון סמוי, גנטי, מהדהד.

במורד הדורות. שפת בראשית מתפרקת. עברו שנות התום של לכידות האדם. הפירוד בא כרעידות לוואי של סיפור גדול יותר, הכולל בין השאר את נפילת המלכים הקדמונים,11 עולמות-הנפל שהיו כלא היו, את השחתת הארץ לפני המבול. כפי שנפלו העולמות הקדמונים, בפער המתואר בתורת הסוד בין עוצמות השפע לבין הכלים שהיו אמורים להכיל אותו, כך גם כאן ישנה שבירה כמעט בלתי נמנעת.

הדיבור הטהור, הצלול, מאפשר ואף מאיץ בהסכמה לנסות לומר את הדבר עצמו, לרצות יותר, יותר משאפשרי בכלי הקיבול. כהשתקפות באספקלריה לשונית של חטא גן העדן של 'והיינו כאלוקים וידענו'. כולנו יחד הרי יכולים לומר ולעשות, לעשות ולהצליח. 'אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן'.12

לכאורה אין בסיפור עצמו תיאור מוגדר של מטרה מסוימת (מעין נפנוף בחרב או סמל פאלי אחר כנגד העליונים) בבניין המגדל מצד האנשים, מעבר לפחד 'שמא נפוץ וימחק שמנו'. היחס הא-לוהי למעשה מבטא ביקורת13 על כוונה ויוזמה עם מטרות אותן הם עלולים לממש.14

נופצה שפת אמת לרסיסים, בהם אנו אוחזים כעת – רק בחלקים מתנוצצים ממנה – ונפצעים בנסותנו להביע את הנשגב. לאחר מעשה, מה שנותר הוא ערגה לדברים נכוחים, כשבפועל נותרה רק מסירת דברים מבולבלת בלהג לא מובן. חכמי הסנהדרין צריכים לאגד את החזון הפרום בידיעת שבעים לשון,15 ובסוכות מקריבים קורבנות עבור שבעים האומות.16 רסיסי השפה המקורית מצריכים לפחות זיכרון מאגד, כיצד יכלו להיות פני הדברים. יסודות העלאת הניצוצות בגלות ובסיפוח הגרים מועמדים גם הם על בסיס זה.17

שוב, בסיבוב נוסף של חטא עץ הדעת, מפיל הא-ל את מי שמנסה ועוד עלול להצליח להשיג יותר ממקומו הראוי לו.18 מעין עונש פרומיתיאי בגרסתו הלשונית. שידוד המערכות סוגר את הדלת כלפי מעלה בפני אלה שרצו לחרוג מתחומם, וחריגה זו היא חטא כלפי שמיא כשלעצמה. משהו בסיפור החטא הקדמוני הזה חסר, צד צפון שלו פתוח19 וכל הרוצה יבוא ויתקן.

נתחיל מכך שהשפה הפכה בסיפור המגדל מכוח יוצר, פורץ, לאזיקים הכובלים אותנו בקווי מתאר בלתי נראים ובלתי מורגשים. מסלול החיים שלנו עצמו הופך בעולם שלאחר מגדל בבל לסגור בתוך עצמו. במקום לשאוף אל השמים, העולם כעת תחום בגבולות השפה המבודדת, המקומית.

נותרנו עם געגועים עזים למציאות אותה אנו לא מכירים ישירות – של שפה ברורה, של דברים אחדים. הלא אין אי-הבנות ומריבות כאשר כולנו מבינים זה את זה. ומכאן לנסיונות לאורך השנים לבודד את שפת אדם הראשון, להחזיר את שפת בראשית, או לחילופין למצוא את התשתית הלוגית-מתמטית שלה.20

ההשלכות של חיפוש השפה המושלמת אינן נשללות להלכה, אלא למעשה. ביסודם של דברים, בינות לדיבורים המוגבלים כאן ושם, שפה זו עדיין שרירה קיימת ועומדת, ואיכשהו אנו לא מצליחים לדבור אותה ישירות. בלילת השפות איננה אלא חשיפת המצב האנושי הבסיסי של פירוד וזרות; כל שהיה צריך לקרות הוא שיינתן לאנשים לעשות את שלהם, ולתת לעוצמת השפה לפרק אותם – כפי שלמדנו בגרסתא דינקותא, עם אדם המבקש מחברו פטיש ומקבל מסמר נעוץ בידו. להלכה עדיין חבויה שפת עדן המקורית בינותינו, ורק להגיע אליה קשה למעשה ממש כמו אמירת האמת לאמיתה. אבל זו בחינת 'הלכה ואין מורים כן', שמא יבואו בלהט החזרת עטרה ליושנה וימיטו את שואת ההקצנה – של לאומיות ההופכת ללאומנות, של דבקות ההופכת לקנאות, סדר ההופך לאכזריות וחופש ההופך לתוהו ובוהו.

המסורת משאירה את השפה המושלמת חבויה בגרעינו של הדיבור העברי, שם היא מוגנת מפיזור, אך בעצם גם אנו מוגנים מן העוצמות החבויות שלה. זר לא יבין את זאת – כפי שהזהיר גרשם שלום:21

העברית הזאת היא הרת פורענות. היא אינה יכולה להישאר במצבה הנוכחי. וגם לא תישאר בו. ילדינו שוב אין להם שפה אחרת. והאמת חייבת להיאמר: הם, והם בלבד, ישלמו את מחיר המפגש הזה שכפינו עליהם מבלי לשאול אותם, מבלי לשאול את עצמנו. כאשר השפה תפנה את נשקה נגד דובריה – ולרגעים נוהגת היא כך כבר עכשיו; ואלה הם רגעים שקשה לשכוח אותם, המותירים פצעים שבהם מתגלה כל היומרנות של משימתנו – האם יהיה לנו נוער שיחזיק מעמד במרד של השפה הקדושה? שפה מורכבת משמות, עוצמת השפה צרורה בשם, והתהום שלה חתומה בו… כל מלה מלאה עד גדותיה בחומר נפץ. דור שירש את הפורייה שבכל המסורות הקדושות שלנו, את שפתנו, אינו יכול – ואף אם ירצה בכך אלף מונים – לחיות ללא מסורת. ברגע שבו תתגלה העוצמה המונחת בשפה, אז תתייצב לפני עמנו מחדש מסורת הקדושה כמופת מכריע. והעם חייב יהיה לבחור באחת מן השתיים: להיכנע לה, או להתדרדר לאובדנו. אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו.

הכלי שהחזיק לאורך דורות היה מרחב לימוד התורה, המרת התורה שבכתב בלשון תרגום, ואז בתורה שבעל-פה בתבניות ההלכה. השפה ההיא, המקורית, מודרת מן הכתב הקדום באימוץ כתיב אשורי, נשארת באילמות בשמות שאינם נהגים ככתבם. חבויה בין העיון בארמית בבלית ובין הלישנא דרבנן של שו"ת רעק"א המשבר טורי שיניים ומפוררם בסברא.

תמונה שנייה: הצלה

In those days there was no snake, there was no scorpion,

There was no hyena, there was no lion,

There was no wild dog, no wolf,

There was no fear, no terror,

Man had no rival.

In those days, the land Shubur-Hamazi, Harmony-tongued Sumer, the great land of the me of princeship,

Uri, the land having all that is appropriate,

The land Martu, resting in security,

The whole universe, the people well cared for,

To Enlil in one tongue gave speech.

Then the lord defiant, the prince defiant, the king defiant,

Enki, the lord of abundance, whose commands are trustworthy,

The lord of wisdom, who scans the land,

The leader of the gods,

The lord of Eridu, endowed with wisdom,

Changed the speech in their mouths, put contention into it,

Into the speech of man that had been one.

Nam-Shub of Enki, translated from Sumerian22

עולם הפוך ראיתי.

השפה הבראשיתית כלל לא הייתה גן עדן של אחדות חומר וצורה, אלא גיהנום של אזיקים ברהיטי מוחין: ללא הפרדה בין שפה ומשמעות, כולם אומרים את אותם הדברים, חושבים את אותה מחשבה ועושים מבלי ליצור. כל אלה מוכתבים על ידי כוחות עליונים שיודעים רק ציות ומשמעת. אין הבדל בין אדם וחבירו, בין הפנים והחוץ. יש משהו ממאיר בתקשורת מושלמת, חוסר התנגדות לתנועה משתווה פרדוקסאלית לעצירה מלאה, לקיפאון מושלם וריק.

הדחף לבניית המגדל היה פֶטיש שנובע מחרדה עצומה, מפני הלא ידוע שבתפוצה,23 האפשרות של שכחת השם. זיכרון מלא ומושלם, ידע ללא מעצורים, אינם משאת נפש אלא סוג של נוירוזה כלל-אנושית. זהו פצע פעור ממנו בורחים ואליו חוזרים תמיד: תחזוק השפה כניסוי שהצליח לגמרי, ובכך הרס אותנו עד היסוד. השאיפה ליותר מוּבנוּת ובהירות של המסר המוחלט, והאפשרות שיוזמת ההנצחה תצליח, היא היא כשל ממנו כמעט ואין דרך חזרה, רצוא ללא שוב, נפילה השמימה (שם כידוע במדרש – אף אחד לא שומע כשאתה צורח).

ההתערבות והעירוב הא-לוהי הצילו אותנו; מעצמנו, או מהשתלטות של גורם זר על הייחודי לנו.

עד היום השאיפה אל מקומה של השפה המושלמת, גם אם היא נעשית באמצעים מהוגנים לכאורה של פילוסופיה חישובית-לייבניציאנית או חזון שלום-עולמי של אספרנטו, צופנת את הסמא דמותא של השפה המושלמת כבסיס לסמא דחיי של הדיבור הפתוח לכל.

תיאור מאלף של דיסטופיה גנוסטית24 שכזו, מתוארת בסיפורת המדע הבדיוני.25 בספרו של ניל סטפנסון, Snow Crash26 מתוארת 'השפה האדמית' כוירוס ביו-לינגוויסטי (תוצרת אשרה) שהיה מארת האנושות בהכריחם לחשוב ולדבר יחד תחת מרותה. בלילת השפה (של אנקי) איפשרה למחשבות ורעיונות מבודדים, עצמאיים וחופשיים, לצמוח בעולם. אם אי אפשר לתקשר לגמרי עם אדם אחר או גורם חיצוני המיישר את קו מחשבתי, הרי  שמחשבותיי הם שלי, לרעיונותיי גוון ייחודי ולשפתי ולעמי אופי ודמות לעצמם. גרעינה של האנושות כפי שאנו מכירים אותה לטוב או למוטב – מצוי לא רק ב'אדם המדבר', אלא דווקא בכך בכך שהוא לא לגמרי מובן (אולי אף לו עצמו).

הסכנה ממשיכה לרחף על האנושות – קריסת המידע (Snow Crash) מתוארת כוירוס, כסם, כדת. זוהי נוסחה27 המצליחה להשתלט על מערכות המידע המנסות לעבד אותה. בעידן המידע ההשתלטות מתרחשת בתחילה אצל אלה המסוגלים לקרוא קוד – מתכנתים.28 אך השאיפה לחשיבה משוטחת ופעולה נשלטת נמצאת תמיד ברקע אצל אלה שיודעים אילו תבניות סמיוטיות להפעיל – מכאן עלילת הספר ומסעו של הגיבור (ששמו – הירו).

במסגרת התיאור הגנוסטי-אפל של סטפנסון, תורת בני ישראל (בעיקר העברתה המדויקת מדור לדור וקריאתה הקבועה בצורת החיים היהודית) מתפקדת כסוג של גרסה מוחלשת וחיובית של אותו וירוס. זוהי פעולת איחוד של משמעות אבל לא נעילה מוחלטת וקשיחה שלה – תורה שבכתב יציבה ביחד עם תורה שבעל פה מתפתחת, כמסמרות נטועים.29 חיסון, המגן מפני הוירוס הזה, מערכת מידע המתועלת-לכודה במעשים ומילים ומאפשרת להתגונן מפני גלישה במדרון של איבוד לדעת לשוני.30

תרגום ותיקון

ואי תימא הואיל ומאיס איהו ממלאכי עילאי, אמאי תרגום אונקלוס אורייתא בהאי לשון, ויונתן בן עוזיאל המקרא. אלא מאיס הוא קמייהו, והכי אצטריך, דלית קנאה למלאכי עלאי בהדייהו דישראל יתיר. ועל דא תרגום תורה ומקרא כך, ולאו מאיס איהו, דהא בכמה דוכתי קודשא בריך הוא כתב באורייתא הכי.

תרגום: ואם תאמר אם נמאס הוא ממלאכי עליון, למה תרגם אונקלוס את התורה באותו הלשון, ויונתן בן עוזיאל את המקרא. אלא רק להם הוא נמאס, וכן נצרך להיות, כדי שמלאכים העליונים לא יקנאו את ישראל. ועל כן תרגמו התורה והמקרא, ואינו נמאס, שהרי בכמה מקומות כתב הקב"ה בתורה כך.31

בתמונה הראשונה פילוג השפה היה בגדר גלות, השפה הקדמונית בגדר נוסטלגיה. בתמונה השנייה, ההופכית, שפת בראשית הייתה כלא ממנו יצאנו לחירות. ישנה אפשרות נוספת, שאיננה מרפאת את צער הנפילה או מבטלת לחלוטין את הזרות שבין אדם לאדם. הפער בין שתי התמונות ניצב בבסיס של מחלוקות רבות בהבנת המסר של התורה בכלל, ויחסי אדם-בורא בפרט. האם התערבותו ביוזמת האדם היא הגנה, סירוס חלקי או משהו אחר לגמרי? האם מקומנו נקבע על ידינו או על ידי המוחלט?

ההבדל שבו נתמקד הוא ביחס אל התרגום. ערבוב השפות יוצר צורך בתרגום כשהן מתחככות זו עם זו,32 אבל בעומקו של דבר גם ברמה של הבנת השפה על ידי דובריה33 פנימה.

שפת התרגום מתפקדת לאורך רוב ההיסטוריה של היהדות, 'עם הספר'. התרגום בא בד בבד עם החשיפה של כנסת ישראל לגלות בבל, ולאחר מכן לאוהלי יפת ולגייסות של גלות אדום. התרגומים נעשים לעיתים בהטמעה טבעית ולעיתים בכורח של כמעט בגידה בעיקר. היחס אל השפות הזרות הוא חשדני עד כדי מתריע בפני הסכנה שבתרגום.34

כשבאנו למלאכת התרגום, צצה ועולה האחדות בדעת ובביטוי לשון שוב, והפעם כמוצא ממלכוד:

תניא, מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושניים זקנים והכניסם בשבעים ושניים בתים ולא גילה להם על מה כנסם, ונכנס אצל כל אחד ואחד מהם ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולם לדעה אחת…35

הדברים נותרו אחדים, ובכך התרגום נותר לכיד. אכן אחד תרגום ושניים מקרא, שהרי כפטיש יפוצץ סלע ושבעים פנים לתורה – אבל תרגום השבעים צריך להישאר 'אחד' כפשוטו. החיים היהודיים בגלות רוויים מהד קולו של התרגום, האמורא בבית המדרש; הקורא בתורה והלחשן הצמוד אליו; שינון התרגום האחד הכרוך בין שניים מקרא, כאילו המקור הוא כפול, מעורפל, לא סגור, בעוד התרגום מצליח להשאירו לכיד ויציב בין התאבכויות ה'פשט'. כך הוא גם עושה לשפות הזרות הדדית באפשרו קיום יחדיו למרות הבלילה, האפשרות לטעות יחדיו.

פרנץ רוזנצווייג, מראשי המתרגמים לשם-שמיים, מתבטא בדרך שמגלמת את האחדות האפשרית לא רק בין מקור לתרגום אלא לרוחב כל שבעים התרגומים. הלא על חכמים לדעת שבעים לשון, ואולי הידיעה שלהם היא בכוח שהוא יותר מן הפועל:

אפשר לתרגם, שכן בכל לשון נכללת בכוח כל לשון אחרת. מותר לתרגם כאשר יכולים לממש את הלשון שבכוח באמצעות הכשרת שדות הבור של הלשון. וחייבים לתרגם על מנת שיבוא יום ההבנה והאחווה שאינו יכול להגיע אלא בכל אחת מן הלשונות, ולא בחלל הריק ש'ביניהן'.36

רוזנצווייג אופטימי, ומשוכנע שתרגומו את התנ"ך לגרמנית שונה מהותית מזה של מנדלסון. כל שפה יכולה לגעת בשורשה של כל שפה, בהשתקפות האספקלריה ההולוגרפית של 'חכמות בחוץ תרונה'.

הדיון המחקרי על אופיו של התרגום מתמקד בחקירה של הקשר שבין מה שנהוג לכנות 'תרגום' לבין מה שנחשב 'המקור'. עמדות שונות אלה קשורות לתפיסות כוח וסמכות. התפיסה המסורתית של התרגום רואה אותו כהעתק שקרי, עותק ירוד ונחות של המקור. המאמר הסמינלי של ולטר בנימין 'משימתו של המתרגם'37 בישר תיאוריות של תרגום לפיהן התרגום מקבל מעמד של המשכיות עבור קיום המקור, הישרדותו ממש. כהמשך, התרגום הופך למקור ממש אצל דרידה.38 עבור רוזנצוויג, דווקא בתיווך כשפת תרגום ואליה, ישנה הבטחה בצימוד זה, אפשרות אמיתית ללשון חיה.39

יש לזכור שהתרגום אינו רק ניסיון לשרוד מציאות, אלא גם לכונן אותה ולהשפיע עליה:

זו אומנותו של המתרגם הדגול: לא לתרגם, אלא ליצור שפה חדשה בלשון החדשה. תרגום השבעים יוצר יוונית-עברית, לותר יוצר גרמנית מקראית (רוזנצוויג, על רוחה של השפה העברית).40

יש לזכור שדווקא גיבור התרגום הזה, הרואה את הפוטנציאל שבתוכן עברי בלבוש יפת ואף בלבושים קשים יותר, ראה בעין חששנית ביותר את פריחתה של העברית המדוברת בתחילת המאה הקודמת. ההשלכות הרות האסון של החייאת אמת עמוקה מרבצה, חותרות תחת הניתוק המבורך בין היהדות וההיסטוריה. כאן מתגלה סוג של וירטואליות בדיון שלו על התרגום, הטייה מוגזמת לכיוון של צד השיתוף עם שבעים הלשון.

גישה השייכת לפן היותר חשדני כלפי העולם הכללי, מבשרת אפשרות רדיקאלית יותר, אופציה דתית של ממש למיצוע בין הצדדים (מקור ותרגום, לשון הקודש והעמים), שלכאורה אינם קמים שניהם יחדיו, כמו ירושלים ורומי.

איך מתקנים מה שאינו שבור? – תרגום אצל ר' נחמן

התרגום כגאולה אצל רוזנצווייג מקבל משנה תוקף כשהוא מסוגל לההרים אף את הפן הלשוני שלכאורה לא נפל מעולם. לשון הקודש גופא צריכה את התרגום, לא רק אנחנו בשל מרחקנו ממנה.

ר' נחמן מתייחס אל לשון הקודש מול לשון האומות. לכאורה ר' נחמן מדבר במונחים הקבליים, שבהם לשון הקודש ולשון עובדי הגילולים יושבים ומסודרים בתבנית המיועדת להם בקדושה ובטומאה:

כִּי גֹּדֶל יְקַר הָעֵרֶךְ שֶׁל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, כְּמַאֲמַר חֲזַ"ל (בְּרֵאשִׁית רַבָּה פָּרָשָׁה י"ח, הוּבָא בְּפֵרַשִׁ"י): 'לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת – לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן, מִכָּאן שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ'. וְזֶה בְּחִינַת חַוָּה, בְּחִינַת: 'וְלַיְלָה לְלַיְלָה יְחַוֶּה', הַיְנוּ בְּחִינַת הַדִּבּוּר שֶׁל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם. וְזֶה בְּחִינַת: 'לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה', הַיְנוּ הַדִּבּוּר, כְּמוֹ: 'וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם'.

וְעַל – יְדֵי לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ רוֹמְמָנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת, שֶׁכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת הָעַמִּים נוֹפְלִים עַל יְדֵי לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, הַיְנוּ שֶׁהָרַע שֶׁיֵּשׁ לְהַלָּשׁוֹן שֶׁל הָאֻמָּה אֲחִיזָה בּוֹ נִתְבַּטֵּל וְנוֹפֵל עַל יְדֵי לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְאֵין לוֹ שְׁלִיטָה עַל יִשְׂרָאֵל, וְזֶה בְּחִינַת: 'לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן'.41

ר' נחמן שוזר כאן כמה חוטים חשובים, ביניהם שפה-אישה, שפה כבריאה וכתקשורת (מאמרות ודיבורים). ר' נחמן עובד תמיד בכמה רבדים, וגם בשאר התורה יחסו אל השפה הינו יותר מאשר התבנית ה'נכונה' קבלית.

ר' נחמן ממקם את השפות – שפת הקודש ועובדי האלילים כ'אשה חכמה' לעומת 'אשת כסילות' (סוף סימן ג', תחילת ד'). בהמשך הוא מראה את החיבור בין הניגודים: לתרגום, שהוא המדיום דרכו מנסה הרע לינוק חיות מן הטוב, יש גם מעמד משל עצמו, לא רק כצנרת המאיימת להתפוצץ:

וְדַע, שֶׁאֵשֶׁת כְּסִילוּת הַזֹּאת, שֶׁהוּא כְּלָלוּת הָרָע שֶׁל שִׁבְעִים לָשׁוֹן, אִי אֶפְשָׁר לָהֶם לִינֹק מֵאִשָּׁה חֲכָמָה, מִלְּשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הַנַּ"ל, אֶלָּא עַל יְדֵי בְּחִינַת 'עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע', שֶׁעַל יָדוֹ הוּא מְפַתֶּה אֶת הַלְּשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּמֵטִיל בָּהּ זֻהֲמָא. וְעֵץ הַדַּעַת, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁנֵי כֹּחוֹת שֶׁהֵן טוֹב וָרָע, הוּא אֶמְצָעִי בֵּין לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהוּא אִשָּׁה חֲכָמָה, שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב, וּבֵין לָשׁוֹן שֶׁל שִׁבְעִין עֲמָמִין, שֶׁכֻּלּוֹ רַע.

וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע זֶה לְשׁוֹן תַּרְגּוּם, שֶׁהוּא אֶמְצָעִי בֵּין לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּבֵין לָשׁוֹן שֶׁל שִׁבְעִין עֲמָמִין. וּלְשׁוֹן עֲמָמִין, כְּשֶׁרוֹצִים לִינֹק מִלְּשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אִי אֶפְשָׁר לָהֶם לִינֹק מִמֶּנּוּ אֶלָּא עַל יְדֵי לְשׁוֹן תַּרְגּוּם. לְשׁוֹן תַּרְגּוּם הוּא בְּחִינַת 'אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת', בְּחִינַת מַשְׂכִּיל עַל יְדֵי תֻּרְגְּמָן (פְּסָחִים קי"ז), כִּי לְשׁוֹן תַּרְגּוּם יֶשׁ בּוֹ טוֹב וָרַע, לִפְעָמִים הוּא בְּחִינַת מַשְׂכִּיל, וְלִפְעָמִים הוּא בְּחִינַת מְשַׁכֵּל. וְאֵשֶׁת כְּסִילוּת הַזֹּאת הִיא מְפַתָּה אֶת הָאִשָּׁה חֲכָמָה עַל יְדֵי אִשָּׁה מַשְׂכֶּלֶת, כִּי עִקַּר תִּגְבֹּרֶת הַקְּלִפָּה אֵינוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי לְשׁוֹן תַּרְגּוּם, בִּבְחִינַת: 'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי', וּבִבְחִינַת: 'מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק', שֶׁהוּא לְשׁוֹן תַּרְגּוּם, שֶׁהוּא לְשׁוֹן אֲרַמִּי, שֶׁדֶּרֶךְ שָׁם מִתְעוֹרְרִים לִינֹק מֵהַקְּדֻשָּׁה.

וְעִקַּר בִּנְיָנָהּ וּשְׁלֵמוּת שֶׁל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אֵינוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁמַּפִּילִין הָרַע שֶׁל הַתַּרְגּוּם וּמַעֲלִין אֶת הַטּוֹב שֶׁבַּתַּרְגּוּם לִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִשְׁלָם לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְלָבָן הָאֲרַמִּי, שֶׁהוּא אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי הַנַּ"ל, רָצָה לִינֹק מֵהַקְּדֻשָּׁה עַל יְדֵי הַתַּרְגּוּם, וְעַל כֵּן קָרָא לוֹ 'יְגַר שָׂהֲדוּתָא'; וְיַעֲקֹב הָיָה מַעֲלֶה אֶת הַתַּרְגּוּם לִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְעַל כֵּן קָרָא לוֹ 'גַּל עֵד' בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.

וְזֶה: 'וַיַּפֵּל ה' אֱלֹקִים תַּרְדֵּמָה' מִסְפַּר תַּרְגּוּם כַּמּוּבָא, כִּי עַל יְדֵי הַתַּרְגּוּם עִקַּר בִּנְיָנָהּ שֶׁל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְעַל יְדֵי שֶׁמַּעֲלִין אֶת הַטּוֹב שֶׁבַּתַּרְגּוּם לִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּמַפִּילִין הָרָע שֶׁבּוֹ, נוֹפְלִין כָּל הַשִּׁבְעִים לָשׁוֹן, בִּבְחִינַת 'לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן'. וְזֶה 'וַיַּפֵּל' נוֹטָרִיקוֹן: פֶּ'ה לָ'הֶם וְ'לֹא יְ'דַבֵּרוּ, כִּי עַל יְדֵי בְּחִינַת תַּרְדֵּמָה,42 שֶׁהוּא בְּחִינַת לְשׁוֹן תַּרְגּוּם, שֶׁעַל יְדֵי זֶה עִקַּר בִּנְיָנָהּ שֶׁל חַוָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, עַל יְדֵי שֶׁמַּעֲלִין הַטּוֹב שֶׁבּוֹ וּמַפִּילִין הָרָע שֶׁבּוֹ כַּנַּ"ל, עַל יְדֵי זֶה נוֹפְלִין כָּל הַשִּׁבְעִים לָשׁוֹן, בִּבְחִינַת 'פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ' רָאשֵׁי תֵּבוֹת וַיַּפֵּל וְכוּ' כַּנַּ"ל.

עץ הדעת טוב ורע אינו רק הנפילה. הוא גם העץ עליו עלינו לטפס. הייתכן והוא גם עץ החיים? למרות שר' נחמן כמובן אינו נסוג בשום פנים באף שלב מהרוע-הנוטף-מלשון-האומות וכו', לפי המקובל, אבל כאן התרגום כבר לא נועד רק להעלות משם ניצוצות, אלא העלאה זו היא גופא תיקון לשון הקודש ממש! אותה לשון הקודש, שהיא אישה חכמה, נתקנת על ידי אישה משכלת, שיש בה יותר ממה שאשת-בית יכולה לתת, אפילו אם זו אשת-חיל כדבעי.

דיבורי אומות העולם הם רעים כיוון שכל דבר שהם אומרים הוא 'לגרמייהו עביד' – יש בכך את הכלא שבשפה שאינה מסוגלת למשוך בציציות ראשה. לשון הקודש, ממנה עשוי העולם גופא, היא לכאורה שונה, אבל במה? גם היא צריכה תיקון! ר' נחמן מראה שהיא צריכה דווקא את תיקון התרגום.

ההבדל בין השפות כאן מציב את לשון הקודש במקום יותר 'עמוק' בהוויה (אבל זה מצריך דווקא יותר תיקון, ולא פחות, כפי שראינו). ממנה עשויים האבנים והגשמיות כולה. חוויית הממשי קורית ברמות הולכות ומעמיקות (סימן ח'), אבל מקום עמוק זה איננו מספיק. גם אותו יש לתקן. כלומר, גם אם נקבל את השפה כבריאה הראשונה או הבריאה גופא (שם עצם ושם פועל בחדא מחתא) – היא היא הזוקקת תיקון, ואותו הצדיקים האמיתיים עושים (סימן ט'):

וְקֹדֶם שֶׁהָיָה הַלְּשׁוֹן-הַקֹּדֶשׁ בִּשְׁלֵמוּת לָא הֲוֵי מַשְׁגִּיחִין אַפִּין בְּאַפִּין עֲדַיִן לֹא הָיָה בְּחִינַת 'פָּנִים בְּפָנִים', כִּי אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לִבְחִינַת פָּנִים מְאִירוֹת הַנַּ"ל שֶׁהֵם בְּחִינַת 'פָּנִים בְּפָנִים', כִּי אִם עַל יְדֵי בְּחִינַת מַתְקְלָא, שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ כַּנַּ"ל, כִּי עִקַּר בְּחִינַת פָּנִים בְּפָנִים הוּא עַל יְדֵי 'דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם' כַּנַּ"ל. וְזֶה: עַד לָא הֲוֵי מַתְקְלָא, הַיְנוּ בְּחִינַת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁעִקַּר שְׁלֵמוּתוֹ עַל יְדֵי תַּרְגּוּם, שֶׁהוּא נֹגַהּ הַנִּקְרָא 'תִּקְלָא' כַּיָּדוּעַ.

וְזֶהוּ הַחִלּוּק בֵּין הַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי הָרַב, אוֹ מִפִּי הַתַּלְמִיד, אוֹ מִפִּי הַסֵּפֶר. כִּי הַצַּדִּיקִים הֵם 'גִּבּוֹרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ', שֶׁהֵם עוֹשִׂים וּבוֹנִים הַדִּבּוּר שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַיְנוּ הַלְּשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, בִּבְחִינוֹת 'נִמְלַךְ בְּנִשְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם' (בְּרֵאשִׁית רַבָּה פָּרָשָׁה ח), כִּי עַל יְדֵי הַשַּׁעֲשׁוּעִים שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיְּקַבֵּל מִנִּשְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים, עַל יְדֵי זֶה 'בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם', הַיְנוּ שֶׁנַּעֲשָׂה הַדִּבּוּר שֶׁל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, כִּי הַצַּדִּיקִים הֵם בִּבְחִינַת 'עֹשֵׂי דְבָרוֹ', שֶׁהֵם עוֹשִׂים הַדִּבּוּר שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁיְּדַבֵּר וְיִבְרָא אֶת הָעוֹלָם. וְכָל זֶה הָיְתָה קֹדֶם הַבְּרִיאָה. גַּם עַכְשָׁו, כְּשֶׁרוֹצִים הַצַּדִּיקִים לִשְׁמֹעַ אֵיזֶה דִבּוּר מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵם עוֹשִׂים תְּחִלָּה אֶת הַדִּבּוּר וּבוֹנִים אוֹתוֹ, הַיְנוּ עַל יְדֵי מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים זוֹכִים לִשְׁמֹעַ דִּבּוּרִים מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נִמְצָא שֶׁאֵלּוּ הַדִּבּוּרִים נִתְהַוּוּ וְנִבְנוּ עַל יָדָם. וְזֶה בְּחִינַת 'עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ', כְּשֶׁרוֹצִים לִשְׁמֹעַ דִּבּוּר מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵם עוֹשִׂים תְּחִלָּה אֶת הַדִּבּוּר בִּבְחִינַת 'עֹשֵׂי דְבָרוֹ' כַּנַּ"ל, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹמְעִים אוֹתוֹ הַדִּבּוּר מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּבְחִינַת 'לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ', כִּי בְּזֶה הַדִּבּוּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר עִמָּם.

נראה שר' נחמן אפילו לא מנסה לצייר חוסר שלמות בלשון הקודש גופא, עבורה יש צורך בתיקון. לכאורה פעולת התרגום מביאה את לשון הקודש אל המרחב הטמא, אך היא הנותנת, שבניגוד לפעולה הסטנדרטית של ליקוט והעלאת הניצוצות, כאן העלאת הניצוצות ופיזורם אינם בהכרח תהליכים הפוכים – הם גופא התרגום, עץ הדעת טוב ורע.43

לדעתי, המצב המתוקן על ידי התרגום מאפשר חיבור בין שפת האיחוד והפירוד, ללא התוויות הרגילות של 'רע' ו'טוב'. יש ויתור על האפשרות לפרוץ מן הכלא על ידי התערבות של שפה ממנה המציאות עצמה עשויה – לכאורה כלי רציני וראוי למלאכה. אנו מנסים הרי לדובב את הקב"ה, כביכול ממש לגרום לו לדבר את הדברים אותם אנו אומרים.44

התיקון המלא, זה המדובב ובורא, מתקן את לשון הקודש עצמה, שהמקובלים הרי נשענו עליה כאבני הבנין הטהורות עליהם אנו עומדים… תיקון של לשון הקודש מתבצע אצל ר' נחמן דווקא על ידי התרגום, ולא רק לפי מודל העלאת הניצוצות ה'סטנדרטי'. יש כאן יותר, או יותר נכון פחות: ויתור על המושלמות. הרי לשון הקודש שלמה לעומת אלה החסרות.45 גם לשון הקודש תלויה ומטפסת על עץ הדעת, ולא רק לשון האומות. הצדיק הזוכה לשבר תאוות המשגל (– לשון האומות) הוא הנהנה מן האותיות עצמן כיוון שאינו מרגיש תענוג משום דבר (סימן ח').

חוסר השלמות של כל שפה כשלעצמה אינו נוגד את החשיבות שלה לתיקון השפה השלמה במאני תבירי החביבים על רחמנא.46 שלימות איננה מה שהיא מתיימרת להיות, או לחילופין היא בדיוק כך – וזו הבעיה שלה. משיח יושב בשערי רומי דווקא.

אחרי הדברים47

שאל את עצמך האם השפה שלנו שלמה; האם היתה כזו לפני שנכללו בה סמלי הכימיה ותיוּויי החשבון האינפיניטיסימלי; שכן אלה הם פרבריה, כביכול, של שפתנו. )והחל מאיזה מספר של בתים, או רחובות, מתחילה עיר להיות עיר?) את השפה שלנו ניתן לראות כעיר עתיקה: מבוך של סמטאות וכיכרות, בתים ישנים וחדשים, ובתים עם תוספות מתקופות שונות; וכל זה מוקף בהמון פרברים חדשים עם רחובות ישרים וסדורים ועם בתים אחידים.48

הציור של ברויגל האב תמיד מעורר בי את התחושה של שבר ויצירה בה-בעת. בתוך המגדל ההולך ונבנה, הולך ומתפרק, צצים בה בעת גם אלמנטים ארכיטקטוניים עתיקים (עד להשתלבות עם סלע היסוד) וגם אבנים טריות ושאיפה ליצירה שטרם ראינו כמותה.

בניינה של עיר ומגדל בהישען על אבנים וכלים מכלים שונים, מזכיר את התבנית הפילוסופית של ויטגנשטיין.49 ויטגנשטיין מראה את העקרות שב'שפה טהורה' בה הדברים והמילים הם 'אחדים' (מעין שפת תכנות עולמית שאינה שונה מהותית מזו של ספר יצירה). השפה מורכבת יותר, מבלבלת כסימני דרך שלא מורים תמיד באותו אופן בדרך לחלם. השפה היא גם עיר בעלת ארכיטקטורה העשויה רבדים מן העתיק והעגול אל החדיש והלינארי.

במרכז של עיר כזו הלא עומד לו המגדל, ובעורקיה זורם התרגום, שמאגד את דמות העיר הקוסמופוליטית (כפשוטו) ולא מאפשר לה לקרוס לאחדות קנאית או לפירוד נטול זהות. עיר בה אפשר לומר משהו, וכל הטועה יבוא ויטעה,50 בברכה.