בכל זאת

שלושה שבועות למלחמת 'חרבות ברזל': על האמון הבלתי מוסבר העומד ביסודה של הברית היהודית.

נעם סמט

שלושה שבועות מאז הסתר הפנים הנורא של שמחת תורה.

האבל והצער, הדאגה לשבויים, חרדת הזוועות והדאגות הקיומיות – כל אלה מתערבבים אל תוך שגרה יומיומית של עשייה והמתנה, שגרה של הסתר פנים. בבוקר אחד של זוועה סרה מאתנו הרוח. הגבול שנפרץ בעוטף עזה כאלו מאיים על המדינה כולה, מגלה את חולשתנו וסודק את המגינים שלנו, מחלל את כבודנו, ממש כמו חם הארור המגלה ערוות אביו בפרשת השבוע שקראנו זה מכבר.

איך ממשיכים מפה? מאיפה מחדשים את הכוחות? את האמון?

ההפסד במלחמה כואב, וההשפלה בלתי נסבלת. התמונות והסרטונים מבזיקים ומערערים. טרור בעידן של תקשורת המונים, שבו מסע ההרג האכזרי מופץ במהירות בין שכנינו וסביבותינו, ומגיע גם אל כל אחד ואחד מאתנו. נדמה לי שאין אחד במדינת ישראל שלא דמיין את עצמו ואת אהוביו באותן סיטואציות נוראיות שבהן נמצאים תושבי העוטף. כולנו נרצחנו, נשחטנו, הושפלנו, נשבינו, גורשנו כפליטים מבתינו… הבושה, אבדן הביטחון והביתיות – אלה מחלחלים אל המערכות כולן, העומדות המומות וסדוקות אל מול השבר.

*

את כולנו מלוות בימים האלה המילים של ספר תהלים, שכמו מתמלמלות לנו מעצמן. אנחנו באים אל התיבות והמילים של דוד, ומוצאים בהן את עצמנו מחדש.

במזמור מד בתהלים מתאר דוד את שבר הנטישה הא-להית.

המזמור פותח בתחושת הבטחון השאננה, הנשענת על פלאות ימי קדם, ימים של מאור פנים ורצון:

(א) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל.

(ב) אֱלֹהִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם.

(ג) אַתָּה יָדְךָ גּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵם תָּרַע לְאֻמִּים וַתְּשַׁלְּחֵם.

(ד) כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם.

אומרים שהיה פה שמח… ימים של ביטחון וגאווה לאומית, של כיבוש והתיישבות, ימים שהייתה בהם הארת פנים שהתבטאה בשלווה ובשקט.

אלא שהתמונה מתהפכת פתאום, ברגע אחד, במעבר בין פסוק ט לפסוק י:

(ט) בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ כָל הַיּוֹם וְשִׁמְךָ לְעוֹלָם נוֹדֶה סֶלָה.

(י) אַף זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ וְלֹא תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ. (יא) תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר מִנִּי צָר וּמְשַׂנְאֵינוּ שָׁסוּ לָמוֹ. (יב) תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן מַאֲכָל וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ. (יג) תִּמְכֹּר עַמְּךָ בְלֹא הוֹן וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם. (יד) תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ. (טו) תְּשִׂימֵנוּ מָשָׁל בַּגּוֹיִם מְנוֹד רֹאשׁ בַּלאֻמִּים. (טז) כָּל הַיּוֹם כְּלִמָּתִי נֶגְדִּי וּבֹשֶׁת פָּנַי כִּסָּתְנִי. (יז) מִקּוֹל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף מִפְּנֵי אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם.

הביטחון וההלל הופכים בבת אחת לנטישה, בושה וחרפה. ההפסד הוא לא רק זה הצבאי, אלא גם אבדן ההשראה, ההשפלה והזעזוע הכרוכים בתחושת הנטישה – 'אף זנחת ותכלימנו'.

*

אבל מכאן, שוב בבת אחת, מתהפכת התמונה לזעקה. כמעט התרסה כלפי מעלה, עקשנות על האמונה:

(יח) כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶך. (יט) לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ מִנִּי אָרְחֶךָ. (כ) כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת… (כג) כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה. (כד) עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח. (כה) לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ. (כו) כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ. (כז) קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ.

הנטישה והסתר הפנים מולידים אצלנו עקשנות נטולת הצדקה. אין לאמון שלנו כרגע על מה להישען. אנחנו עומדים מכוסי צלמוות, נחשבנו כצאן טבחה. ובכל זאת. בכל זאת שמך לא שכחנו – נא, נא אל תשכחנו.

מדרש נורא על הפסוקים הללו מתאר את אמונתם העיקשת של ישראל במצרים:

היו ישראל מלין את בניהן במצרים, אמרו להם מצריים: למה אתם מלין אותן? שלאחר שעה אנו משליכין אותן בנהר. אמרו להן: נימול אותן, לאחר כן עשו בהם כרצונכם.

והיו ישראל עושין משתה לבניהן ולבנותיהן במצרים, אמרו להן מצריים: למה אתם עושים להם משתה? ואחר שעה אנו מוציאין אותן ללחץ ולעינוי. אמרו להן: אנו נעשה משתה, ואחר כך עשו כרצונכם.

יש מוציאין אותו לשני ימים, יש מוציאין אותו לשלשה ימים, יש שהיו מוציאין אותו לשבעה ימים, המת מת, והנהרג נהרג, והבא בחיים חיים, בכל אותן דברים אילו מכין אותן ומחרפין אותן ופוגעין בהן ומסטרין להן, ואין להן מנוס מפניהם, שנאמר 'כל היום כלימתי נגדי וגו', מקול מחרף ומגדף וגו', כל זאת באתנו ולא שכחנוך' וגו'.1

העקשנות היהודית איננה תוצר של שום דבר מקדים. האמון אינו נשען על שום משענת מוצקה. אין כאן איזה קומה מוקדמת שנחשפת ומהווה את התשתית. ההיאחזות בשמחת הברית והחתונה, בחיים הנמשכים ופורחים, נראית חסרת תוחלת בעולם של צער ועינוי. ה'בכל זאת' הוא תנועה ראשונית של חיים המשליכים את עצמם לעבר העתיד כהכרעה לבחור באפשרות של חיים וגאולה, אופטימיות יהודית חסרת תקנה. הצער והכאב הופכים לתפילה – ובכל זאת שמך לא שכחנו, נא, נא אל תשכחנו.

*

בתוך הימים האלה, ה'בכל זאת' שלנו נוכח ופועל. גל ההתגייסות הלאומי הוא גל של עקשנות יהודית. בכל זאת של אמונה ודביקות בברית. 'כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ'.

בבית המדרש ומחוצה לו – כנראה נשתנה הרבה בעקבות המלחמה הזו. בעזרת ה' נדבר דיבורים חדשים, ונחדש שפה דתית אחרת ומחשבות אחרות. כנראה גם הפוליטיקה שלנו לא תראה אותו דבר. אבל עכשיו הוא דווקא זמן להיאחזות עיקשת בברית. אותה הברית שהייתה והופרה.

בכל זאת – הברית היהודית שלנו עם ריבונו של עולם, שגם אם הסתיר פניו – נדרוש ממנו שיעשה ויפדה ויגאל. בכל זאת – הברית שלנו עם התורה שלנו, שגם אם לא הצליחה עדיין להיות עץ חיים מבורך ופורה – יש בה את הפוטנציאל לעשות את זה.

*

אני מרגיש שההכרעה הזו נדרשת מאתנו גם ביחס למדינה, מבנה הקיום היהודי שלנו פה בארץ ישראל. גם כאן נאמר 'בכל זאת'. כל מוסדותיה של המדינה כשלו, והחוזה האזרחי הבסיסי ביותר הופר – המדינה לא הגנה על אזרחיה. ממשל מנוון ומושחת, תקציבי עתק ומנגנונים מנופחים – כל אלה התנפצו ברגע כמו בלון שמתפוצץ.

במובנים רבים – על זה הקרב עכשיו. האם נתעקש בכל זאת לתת אמון. אמון נטול הצדקה שאין לו על מה להישען, ואין בו אלא את ההכרעה ראשונית ללכת על זה. בכל זאת להמשיך לצפות ולבקש ולהתפלל על היחד הישראלי שלנו פה בארץ ישראל, שהמדינה והצבא הם הכלים המרכזיים שלו והם תנאי הקיום הבסיסיים שלו. בכל זאת להאמין בצבא, שעל אף שספג מכה נוראית, הוא צבא חזק ויושבים בו אנשים נפלאים ומוכשרים שמסורים להגנת עם ישראל כל חייהם. בכל זאת להאמין במדינה הזו, שהיא פלא פלאות, וגם אם כל המנגנונים שלה לא מתפקדים – היא המוסד היהודי הגדול והמשמעותי ביותר בעולם.

גם זאת בריתנו היהודית עכשיו. בכל זאת.