הקורונה והתחדשות התפילה

מה ניקח איתנו מחודשי התפילה הביתית כשנשוב אל בתי הכנסת? מחשבות על בית, משפחה ותפילה.

תני פיינטוך

ע

מזה כחודשיים כיכר השוק ריקה, ובתי הכנסת סגורים. זה כשלעצמו לא פשוט. כשחושבים על בתי הכנסת, או כשעוברים באקראי לידם ומזהים את השממה, השערים הנעולים – הלב נחמץ. באחד מבתי הכנסת השכונתיים ראיתי את הרב פוקד את בית הכנסת שלו בשבת ומתפלל שם, לבדו או עם משפחתו, כנראה לא יכול להשאירו בשיממונו. קשה לפעמים לעצור את הדמיון מלנדוד אל פסוקים שלקוחים אמנם מהקשר שונה מאד – 'דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד, כל שעריה שוממין…' (איכה א', ד), אף שהראש מבין שאנחנו בכלל לא בסרט כזה, ב"ה. אבל זה בהחלט 'לא כל-כך נעים לראות בית כנסת סגור'.

ועם זאת, ככל שעוברים הימים, מפעפעת התחושה שכרגיל במשברים, שער אחד נסגר ואחר נפתח במקומו. ההקבלה לחורבן המקדש היא אמנם בלתי פרופורציונאלית בעליל, אבל אם גם במשבר בסדר הגודל של החורבן היו עיניים צופות למרחוק, כר' עקיבא, שצפו וראו כיצד הבניין הבא נבנה דווקא על שברי הקודם – יש מקום לחשוב גם על האפשרויות שנפתחו בפנינו עם סגירתם של בתי הכנסת. אמנם, דברים טובים רבים קורים בבתי הכנסת בימים כתיקונם, ואמירה בנוסח 'בית חרוב החרבת' תהיה הפרזה; ועם זאת, קשה שלא לחוש כי אולי הסדק שנפתח, וכבר מתחיל להיסגר לו אט אט עם תחושת החזרה לשגרה, יכול לאפשר מעבר של רוח חדשה שתרענן את תפילת הרבים והיחיד שישובו ויבואו בשערי בתי התפילה לכשיפתחו.

אגע בסדק אחד, אולי שניים, שנפתחו, וישנם כמובן עוד. במקומות רבים התפתחו תחליפים לבית הכנסת. בימים ראשונים, כשהסגר היה סגור יותר, כל משפחה הייתה ספונה בביתה, והתפללה לעצמה. בשלב שני התפתחו תפילות המרפסות והחצרות, ובמשך כמה שבועות ניצבו שתי האופציות כבחירה לרבים. יש שהעדיפו אחת על השנייה משיקולים הלכתיים (לכאן ולכאן). ולפעמים אפשרות הבחירה היוותה גורם מברר לאן הלב נמשך, והבחירה באחת האופציות מתוך חופש אפשרה זרימה טובה יותר של הכוחות, והעמקת חוויית התפילה בכל אחת מהן.

איזו התרחשות הייתה בתפילה המשפחתית? קודם כל, היא ערבלה וסידרה מחדש את מבנה הישיבה. למי שגדל על תפילה אשכנזית, מבנה התפילה המוכר הוא ישיבה עם הפנים קדימה, עם הגב למתפללים אחרים. זו לא ישיבה מקרית, זו תנועה רוחנית מסוימת, תנועה קווית אחת מאד ברורה. הפנים מופנות קדימה, העיניים לעיתים עצומות, והלב בחיפוש אחר נמען התפילה, האל הגדול או המלך הקדוש, אב הרחמן או אדון כל. הציבור מרגיש לפעמים כמו אוסף גדול של יחידים, המוגדרים פורמלית כציבור, עם משמעויות הלכתיות ורעיוניות שונות. כל הרוצה יכול להצטרף לטור הנע הזה, ויש בכך משהו חזק מאד. בהתאם לכך, שליח הציבור מוביל את התפילה בעוז מקדימה, וכל הטור נע אחריו ושוטח את תחינתו או שבחיו לפני ה'.

הישיבה המשפחתית בסלון היא בהגדרתה מעגלית, גם אם לא יושבים או עומדים בכל רגע במעגל, אלא מתנועעים בחדר. פנים פוגשות פנים, מבקשות פניו; עיניים פוגשות עיניים, עוקבות אחרי הבעות, אחרי מידת העניין והקצב האישי. אין מוביל אחד רשמי, ההובלה נעה בין כולם. נותנים רשות זה לזה. וקטור אנכי מתפזר לצדדים, רצוא ושוב במישור האופקי, עולה ויורד באנכי.

וניב שפתי שלי כבר לא נברא בלבי בלבד ומוצע ישירות לפניו, כמונולוג, אלא נע קודם בתנועה דיאלוגית ביני לבני המשפחה ובחזרה אלי; תנועה חדשה של תפילה שכוללת גם הקשבה והפנמה של החוץ; תנועה עדינה של חיפוש; לובשת צורה ופושטת צורה; עתים מתפרצת ועתים מתאפקת ומתפזרת בעדינות. והלב נפתח ומתמלא מתנועת תפילה/צעקה שקטה/מצוקה/שמחה שסביבי, ושב ויוצר ומבטא מחדש, מצרף מילים ומחשבות. וגם הניגון לא מתנגן מאליו ומושלם, אלא יש בו גישוש ואלתור, היסוס והתגברות, שמתרחשים בקשב הדדי, ובקריאת העיניים והפנים.

מרגלא בפומיה של הרב דוב זינגר הפסוק 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע' (מלאכי ג', טז). בקריאה שהוא קורא אותו יש הצגה חדשה של התפילה כשיח אותנטי ורגיש שנע בין חבורת מתפללים, כאשר ליבם פתוח זה לזה בחיפוש משותף אחר הקשר שמעבר להם. די לו לה' בהקשבה לשיח הזה, וזוהי התרחשות של תפילה. בתפילה המשפחתית משהו התעצם מאד בחוויה הזו.

בפורום המשפחתי, שגם נעדר בו הצורך הפורמלי במניין, התאפשרה גם חוויה נוספת של הצטרפות, נוכחות יותר אפשרית של בני המשפחה השונים; איש, אישה, ילדים. סיפורים נוספים של משפחות נוספות הצטרפו בכך לשלנו, גם אם לא כולם חוו חוויה דומה: על נשים שחשו חלק פעיל בתנועת התפילה, ולא נספחות או מתבוננות מהצד; וילדים – חלקם שותפים ממש ומקבלים העצמה, חלקם פסיביים או אפילו מתנגדים, הקטנים משחקים או שוכבים, אבל גם אלה שלא שותפים עדיין נראים כל הזמן, נוכחים, וסופגים את התפילה.

תחושה מעניינת של המשפחה כיחידה מתפללת התקיימה לפעמים גם בתפילות המרפסות והחצרות. ההפרדה בין משפחות שיצר המרחק בין מרפסת למרפסת והביתיות של כל מרפסת ייתרו, לתחושת רבים, את ההפרדות של בית הכנסת, ואפשרו בטבעיות עמידה משפחתית, כשמשפחות מתחברות ויוצרות ציבור בצורה אחרת.

אט אט יחזרו בתי הכנסת לפעול. כדרכו של עולם, דברים רבים יישארו כזיכרון מר-מתוק של תקופה שונה, מעין בועה בהיסטוריה, חלום מעומעם. אבל תיתכן גם הקשבה להזדמנות, ותחושה שה' פתח בפנינו חלון, צוהר, נתן לנו הצצה למשהו, והרשות נתונה אם להניח לו להתמוסס כחלום יעוף, או להיאחז בו, במשהו ממנו, לא לתת לו לחמוק בין האצבעות. אפשר לשמר, חלק מהזמן, את התפילה המשפחתית, ואפשר שתשפיע מרוחה גם על התפילה הציבורית (ולא נגעתי כאן בתפלת היחיד, שכוחה התגלה לרבים בתקופה זו).

כוונתי איננה לשבירת המחיצות וההפרדות המגדריות בהיכל בית הכנסת, שהן חלק מיצירת הקדושה בתפילה. האינטימיות, העדינות והתפשטות קדושת התפילה בחלל המשפחתי, התנועה העדינה של תקשורת מילולית ולא מילולית, הן שונות מהדינמיקה המורכבת יותר שבין אנשים ונשים שאינם בני משפחה. אמנם, מעורבות הנשים בתפילה הביתית יכולה לעודד ביותר בתי כנסת את חלוקת החלל על ידי מחיצות שממקמות את כולם וכולן באותו חלל ובאותו מפלס, אלה לצד אלה.

אבל מבנה התפילה יכול להשתנות, לעטות מודלים רכים ומודולריים. אולי חלוקת תפילות השבת הארוכות לחלקים שונים: חלק אחד (כגון קבלת שבת או פסוקי דזמרא) ישוב אל המרחב המשפחתי, ותהיינה בו האיכויות של התפילה הביתית, ואחריו הקהילה תתכנס להמשך התפילה במניין. קהילה גם יכולה להחליט לנוע, בחלקים מהתפילה, אל מרחבים אחרים, פתוחים ומרווחים יותר, ולהתפרס בהם שוב כציבור שבנוי משפחות משפחות, ברחוב, בטבע הרחב, ביער או בשדה, מקומות שפותחים אופציה להתרחשות אחרת.

ורוח התפילה המשפחתית יכולה גם להפוך את תפילת בית הכנסת לקצת פחות מובלת בעוז על ידי בעל התפילה. אפשר שבעל תפילה יהיה ממוקם באמצע, במקום קשוב ורואה יותר, ועמך מסביבים אותו כחומה. ובקטעים הרבים שבהם ההובלה לא נצרכת מבחינה הלכתית, ילמד הציבור לנוע כולו כאחד, יגשש את דרכו, בעדינות, בקשב, בדינמיקה מהוססת יותר, להקדיש ליוצרם בנחת רוח.