ילדים ישנים באוהל בסלון, על זה אני חולם, על זה אני חולם

איך נראה חג סוכות בימים של סגר? מחשבות על ההתכנסות בסוכה, לאור דימויי הסוכה בדרשות הרב שג"ר.

יוסי גמליאל

’

א

והנה, עוד חג עובר עלינו בסגר. זה נשמע כמעט כמו אוקסימורון: חלק מהותי בנשמת החג הינה הפסטיבליות, ההמוניות, האינטראקציות החברתיות-דתיות; אך המציאות טופחת על פנינו, ואחרי פסח שנעשה בעוצר ובסגר, מגיע תורו של סוכות.

בפסח עוד דרשנו דרשות על 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר', ואמרנו שאולי אין מתאים מלחגוג את ליל הסדר בהסתגרות, כבני ישראל הספונים בבתיהם במצרים ונשענים על ההבטחה של 'ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף'. משהו באנרגיות הרוחניות של פסח מתקשר עם אימת המזיקים שבחוץ, עם כינון הביתיות תוך סגירת הדלת וסימונה באלמנטים מגוננים; אך מה יהיה על סוכות, פסטיבל השפע והשמחה בעל האנרגיות הכמעט-דיוניסיות של שמחת בית השואבה, תפילות הגשם והיציאה מן הבית הבטוח אל תחת הרקיע מלא הכוכבים?

קשה לנסח ולדייק את טיבה של האינטראקציה בין המגפה, הסגר וחג הסוכות, בשל העובדה שהם קורים עכשיו, בערבוביה, בחוסר יכולת להבינם לעומק (ואולי אף תוך בלבול ותהיות על מה בדיוק קורה כאן ולאן הכל הולך); אולם אפשר ואנו עומדים בפני סיטואציה שמהדהדת את עולם התכנים של חג הסוכות בצורה חדשה, ועלינו להיענות לה, ולו באופן ראשוני. היענות זו לא יכולה להיות אנליטית, מנוסחת ופרדיגמטית; טוב לה שתהיה גולמית, ציורית, פתוחה ומתמסרת להתרחשות בזמן הווה, פיגומים לתורות ומחשבות שעוד יבואו בהמשך. בדברים שלהלן אציע כיוונים ראשוניים להיענות כזו, העולים מתוך דימויי הסוכה בדרשות הרב שג"ר.

ב

בדרשותיו לחג הסוכות (המרוכזים בספר בצל האמונה) עוסק הרב שג"ר באופן נרחב בחומרי היסוד של החג: הסוכה, ארבעת המינים, השמחה, המים והמרחבים הדתיים המתגלגלים מתוכם. אולם באופן כמעט ייחודי, בצד האנליזה המעמיקה שהרב שג"ר פורש מתוך עיקריו של החג, ובצד המהלכים המחשבתיים דקי-ההבחנה, עולים מדי פעם בדרושיו גם תיאורים ציוריים, מוחשיים ואישיים של חווית החג. מרבית התיאורים קשורים לסוכה ולחוויית הישיבה בה, וברצוני להביא כמה מהם ולהציע מתוכם עמדה שעשויה לתקשר עם הסיטואציה הנוכחית שלנו, של סוכות מסוגר ומבולבל.

אתחיל מתיאור רומנטי של חוויית הישיבה בסוכה הלקוחה מן הדרשה 'זכור אהבת קדומים'. דרשה זו עסוקה במהלך של חגי תשרי ובקריאתו לאור הדינאמיקה שבחיי הזוגיות, לאור דרושי האריז"ל. בעקבות תיאורו של האריז"ל את המבנה הגרפי של הסוכה כזרוע מחבקת של אהוב לאהובתו, הרב שג"ר מציע את התיאור הבא:

לסיום הייתי רוצה להביא את הדימוי הבא: דומה הסוכה לקרוון שבו גר הזוג בתחילת דרכו. אמת, היום יש להם בית קבע, אך בדירת הארעי של הנעורים היו חסד וחיבוק שאינם מורגשים בבית הבנוי והיציב. כעת, לאחר שנים, הם חוזרים לבקר בקרוון כדי לחדש את החיבוק בחייהם.1

הדימוי שהרב שג"ר מביא מממש את הרומנטיקה הגלומה בדרשתו של האריז"ל על הסוכה כחיבוק במרחב הארכיטקטוני של הסוכה. הקרוון של הזוג הצעיר מרחיב את איכות החיבוק גם למרחב הפיזי שבו הזוג מתגורר; החיבוק איננו רק מחווה גופנית אלא עבר צעיר, רענן ואנרגטי2 שבו בני הזוג חיו בראשית דרכם. כוחו של הדימוי הינו באובייקטיביזציה שהוא מחולל בדרשה:3 כל מי שחי בקרוון או ביקר זוג צעיר שחי בקרוון יכול לחוש את הארעיות המתוקה והרעננה הגלומה בו, ולהפנים אותה אל הסוכה שהוא בונה. כך השבריריות של דפנות הסוכה, הבניין הארעי שהן מכוננות והקלות והניידות הגלומות בהן, נטענים באנרגיה הרומנטית של זוג שזה עתה בונה את ביתו אשר ילך איתו מכאן והלאה בצורות שונות.

הרב שג"ר אף מפתח אפשרות זו לכדי אופק רוחני-רגשי:

הביקור בסוכת הנעורים הופך להיות הטרמה של העתיד לבוא; זמן השראת השכינה, שבו החיבוק של הפנים בפנים הנו נצחי. בזמננו, הסוכה, אהבת הנעורים התמה, היא דירת ארעי, היא קיימת כהיזכרות. היא אינה יכולה להתקיים דרך קבע, אך לעתיד לבוא תיהפך לבניין עדי עד.4

ניכר מן הדברים שמחשבותיו של הרב שג"ר על הסוכה כרוכות במחשבותיו על המרחב הזוגי ועל אתגריו העכשוויים. אהבת הנעורים התמה אינה יכולה להתקיים דרך קבע, אולי מפני שהרומנטיקה נשחקה באופן משמעותי בתרבות המערבית, אולי מפני שברית הנישואין – בעיקר זו היהודית – מכריחה את הזוג לעבור מן הקרוון אל בית הקבע; אתגרים אלו העסיקו את הרב שג"ר במקומות אחרים.5 כאן ניכר שהשיבה הספרותית-דמיונית אל הסוכה-הקרוון מעירה ברב שג"ר את האמון שהחזרה הנצחית, מדי שנה, אל הסוכה, עשויה לאפשר גם נוכחות קבועה, מעט שונה, של אהבת הנעורים.

ג

דימוי נוסף שהרב שג"ר עוסק בו ביחס לסוכה, אף הוא בעקבות דרושים קבליים, הינו הרחם, הרחם האימהי. דימוי זה מופיע ברשימה בעלת גוון פואטי תחת הכותרת: 'מיום ראשון לאחרית הימים: אירוע רוחני', החותמת את הספר 'על כפות המנעול' העוסק בימים הנוראים.6

הסוכה הינה חזרה לרחם. רחם = רחמים. הסוכה היא יסוד דאימא, שהיא הרחם של האם. חוזרים אנו להתכללות הפנתאיסטית ברחם האם… ההתכנסות לסוכה (תנועה של התכרבלות) הינה חזרה למצב הילדותי.7

זיהוי הסוכה כאם מקורו בזוהר, והדימוי של אמהות זו דרך הרחם עולה בכתבי האריז"ל. אולם גם כאן הרב שג"ר עורך תרגום לדימוי זה, הפעם באמצעות הצמדתו לתיאורו של ק"ג יונג, הפסיכואנליטיקאי המפורסם, את הארכיטיפ של האם הנצחית:

'אספקט זה זהה עם דמות האם החיובית הידועה מכל התקופות ומכל התרבויות. זוהי האם של האהבה, זוהי הדמות הבלתי נשכחת בה קשורים החיים והמקורות המסתוריים של הצמיחה וההתחדשות, האהבה שכוללת חסות ודאגה ובטחון, והשלוה העמוקה שבה הכל מתחיל ובה הכל נגמר. אֵם היא מה שקרוב ומוכר ומה שנסתר ורחוק, כמו הטבע' (יונג).8

הסוכה-הרחם-האם הופכת להיות מופע של הפנומן האימהי האוניברסלי. ההידרשות לתורתו של יונג מעניקה לדרוש הקבלי את ממשותו, וקושרת את הסוכה אל הארכיטיפ האימהי, ודרכו אל האימהות עצמה. מדובר על חוויה שונה לחלוטין מחוויית הישיבה בקרוון של הזוג הצעיר; כאן הרב שג"ר נוכח כילד החווה בסוכה את החזרה לחיק אמו, חזרה מרגיעה, מתכרבלת, שלווה.

ד

חוויית הילדות שורה על תיאור נוסף של חוויית הישיבה בסוכה, בדרשה 'חיבוק הסוכה' שבספר 'בצל האמונה':

זכור לי שכשהיינו ילדים נהגנו לבנות אוהל מסדינים ישנים ולהתחבא בתוכו מפני העולם הסובב אותנו. הסוכה, כמו אותם סדינים רפויים, מעניקה לנו מחסה שבו ניתן להתחבא מפני העולם החיצון. כך נוצרים גבולות הקדושה – הרעש מאיים מבחוץ ומתדפק על הדפנות, אך אינו חודר פנימה. הדפנות ממלאות לפיכך פונקציה כפולה: מצד אחד הן יוצרות תחושה של התכרבלות בחוץ עצמו, בהוויה עצמה. הן צריכות להתקיים, שאלמלא כן יחושו בני האדם כנבלעים במרחבים וכחסרי הגנה. רפיפותן מכוננת תחושה שאנו מתמזגים בטבע עצמו אך לא נמחקים בו – אנו נמצאים בו כבביתנו המוכר והאינטימי. מצד שני, הדפנות מבדילות את הסוכה מהחוץ הרעשני, שאיננו חודר למעגל הקדושה. הבדלה זו נוצרת דווקא מכוחו של הניגוד, שבו הרעש נשמע באופן פיזי, אך כאמור, אינו מפר את השקט הפנימי.9

הילד הבונה אוהל, לעיתים דווקא בסלון הבית, במקום ההומה והרועש מכל, מבקש לעשות מעשה כפול: להבחין את עצמו מן הסובב, להתכרבל, להעצים את ילדותו בכירבולו; אולם הבחירה לעשות זאת בסדין ישן בתוך מרחב הומה קשורה לכך שהילד לא מעוניין להיטמן מן הסובב אותו, אלא דווקא להרגיש את הבחוץ, את הרעש, ולחוש מובחן ושמור בתוך ההוויה החיה שמסביבו. שוב חוזר הרב שג"ר אל ההתכרבלות הילדית, אך הפעם לא בתוך הרחם של האם-הגדולה אלא בתוך מרחב משחקי שהוא עצמו מכונן. דימוי זה מאיר את בנייתה של הסוכה כמשחק-הרכבה מחומרים פשוטים, בדים, דפנות עץ, ענפים, משחק המאפשר לנו לשוב ולהיות ילדים המבחינים עצמם מן המרחב ההומה שמסביבם.

הרב שג"ר קושר זאת לגדרים הלכתיים עקרוניים בבניית הסוכה:

תיאור פנומנולוגי של הישיבה בסוכה יוכל להסביר פרדוקסליות זו. מחד גיסא, הסכך שדרכו ניתן לראות את הכוכבים, והמחיצות הדקות הארעיות שאינן עומדות ברוח שאינה מצויה, יוצרים את הסינתזה הפרדוקסלית של מחיצה חסרת מחיצה; הסוכה אמנם סוגרת אותי מה'חוץ', אך באופן שאינו מפריד אותי ממנו; להפך, היא מחברת אותי אליו. החוץ עצמו הופך להיות הבית – הפְּנים – שבו אני מתכרבל. מאידך גיסא, הסוכה יוצרת מרחב של קדושה, 'צילא דמהימנותא' בלשון הזוהר, שה'רעשים' של היצר ועולם הטומאה נשארים מחוצה לו; דופנות הסוכה אמנם אינן אוטמות את הסוכה מפני הרעשים של הרחוב, אבל הן מסוככות עליה מפניהם. רעשים אלו אינם חודרים לסוכה, כלומר, גם אם הם נשמעים פיזית בתוכה, הם אינם מפרים את השקט הפנימי שנוצר בה. בסוכה נוצר מעגל, תחום שהחוץ אינו יכול להיכנס אליו. תחום זה נוצר באופן דיאלקטי דווקא משום שאתה שומע את הרעש שאיננו חודר אליך.10

השפה ההלכתית המתייחסת לסכך שדרכו ניתן לראות את הכוכבים ולמחיצות שעומדות ברוח מצויה מיתרגמת לסדיני המשחק של הילדים אשר מחדדים את העובדה שבניית הסוכה והישיבה בה קשורים להתכרבלות ילדית.

ה

מן התיאור הרומנטי של הסוכה כקרוון של זוג צעיר, עבור דרך תיאור הסוכה כמופע של האם הגדולה, וכלה בתיאורה כ'אוהל' משחקי של ילדים – ניכר כי עמידתו של הרב שג"ר נוכח הסוכה רוויה בממשות. ההידרשות לשפה ציורית ודימויית נקשרת לתיאורים פנומנולוגיים עדינים ומדויקים של חוויית הישיבה בסוכה; משילובם ניכר כי הסוכה פוגשת את הרב שג"ר ברבדים קמאיים ותשתיתיים, וכי דרשותיו טעונות במתח הממשי של חווייה זו.11

מכאן הייתי רוצה להציע, כי גם בחג מסוגר ומבולבל העומד לפתחנו, פתוחה האפשרות לעמוד נוכח הסוכה ונוכח הממשות שהיא עוטפת אותנו בה. בניית הסוכה והשהייה בה מקבלות הדגשה משמעותית בהיעדר אלמנטים נוספים לחג (ובצירוף העובדה שנטילת הלולב השנה גם היא מעומעמת בשל חלות החג בשבת), והדגשה זו עשויה לפתוח אותנו לאיכויות ממשיות נוספות הגלומות בה.

תיאורו של הרב שג"ר את הסוכה כאוהל-ילדים המבקש להבחין את עצמו מן הסובב אך גם שרוי בו וניזון ממנו עומד בזיקה משמעותית לסיטואציית הסגר, ומחדד את האפשרויות ואת המגבלות שמצב זה מגלגל לפתחנו. אפשר שהישיבה בצל הסוכה תאיר לנו הארה מחודשת ביחס לסיטואציה העמוקה שאנו, יחד עם אזרחים רבים ברחבי העולם, שרויים בה למעלה מחצי שנה. בניית הסוכה והישיבה בה יכולות להיחוות כהיענות עמוקה לסיטואציית הסגר, התעלמות והשקטה של כל הרעשים מסביב, זניחה של רעשי האקטואליה ומהדורות החדשות והתמסרות לכך שהמרחב היציב והפורה ביותר כרגע הוא המרחב המקומי והביתי, הסוגר את עצמו מפני רעשי החוץ ואשר האינטימיות שלו נקנית דווקא מכוח העובדה שרעשים אלו נשמעים בתוכו אך לא חודרים אליו.12

אולם אפשר שתתרחש גם תנועה הפוכה: הסוכה עשויה להציב אותנו במרחב לימינלי, לא בבית ולא בחוץ – אלא ברחוב, במרחב המשותף לאנשים נוספים. התחושה הפשוטה והמוכרת מן הישיבה בסוכה, שבה שותפים לסעודה גם השכנים ועוברי האורח (שגם הם אינם בביתם אלא נטועים ברחוב בימי החג) – מחדדת את העובדה כי הסוכה הינה מרחב סולידרי, בית שבו 'ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת'.13 בניית הסוכה מחוץ לבית, לעיני השכנים, מכוננת אותה כמו אוהל במתחם קמפינג, שמצד אחד מתחם מרחב אישי-משפחתי אך מצד שני שותף בקהילה ארעית, קהילה לזמן מוגבל, של אנשים נוספים שבחרו לבנות להם מתחם זמני דווקא במקום זה.

הרב שג"ר הציע דימוי קרוב לתיאורנו כאן:

בהקשר זה עולה בי המחשבה כי הסוכה שאנו חוסים בה איננה הבית; היא אינה מקורה ודופנותיה אינן קירות איתנים. עראיות זו של הסוכה מביאה למגע עם ה'חוץ' ורעשיו, ומגע זה הנו חלק מאפקט הסוכה בכך שאלו יוצרים את התחושה של קבוצה הנמצאת יחד על סיפונה של אנייה בלב ים סוער, יחד המכווץ את האנשים זה אל זה.14

הדימוי של אונייה בלב ים נשמע מעט רחוק, אולם לענ"ד הוא גלום בעצם הסיטואציה של בניית מרחב שאמור להיות ביתי בתוך מתחם משותף, רחובי, יחד עם אנשים נוספים שנקלעו לאותה הסיטואציה בדיוק. ואולי זוהי בדיוק חוויית הסגר וההיות בתקופת מגפה מטלטלת ומבלבלת?