דף ועוד דף

מפעל הדף היומי יצר צורה חדשה של לימוד גמרא, ברוח תרבות הצריכה. על גלובליזציה, צבירת דפים ו'זמן שווה תורה'.

יאיר ברלין

’

דף דף דף גמרא בכל יום/דף דף דף היומי בכל מקום

(מנדי ורדיגר)1

א. פתיחה

פרויקט 'הדף היומי', שבמסגרתו המוני אנשים ברחבי העולם לומדים באופן מסונכרן 'דף גמרא אחד ליום', מתקיים ברציפות כבר קרוב למאה שנה. במשך כל שנות קיומו שימש הדף היומי כאמצעי ליצירת השתייכות לפרקטיקה של לימוד התורה, ולקיום החובה הדתית 'לקבוע עיתים לתורה', בקרב יהודים רבים בעולם ובארץ. ייחודו של הדף היומי בהקשר זה הוא בהיותו תנועת לימוד 'חוץ ישיבתית' ופופולרית, שצמחה במובנים רבים 'מלמטה' על ידי הנמרצות והכריזמטיות של רב שלא היה מה'גדולים' המובהקים של אותה תקופה, והכרוכה במה ששמואל היילמן כינה 'דמוקרטיזציה' של לימוד התלמוד.2

מאמר זה מבקש להצביע על אחת הדרכים המרכזיות שבהן מתרחשת בפועל ה'דמוקרטיזציה' של הלימוד שכרוכה בדף היומי – הקשר שלימוד הדף היומי מקיים עם תרבות הצריכה. אבקש לעמוד על משמעותו הרחבה של הקשר שיוצר הדף היומי בין עולמה של תרבות הצריכה המודרנית לבין לימוד התלמוד, הפרקטיקה הדתית המרכזית של האורתודוקסיה המודרנית. כפי שאנסה להראות, במסגרתו של הדף היומי התעצב דבר שניתן לכנותו צורת לימוד חדשה של התלמוד, צורת לימוד בעלת אופי צרכני. במילים אחרות, במסגרת הדף היומי נוצר אופן מיוחד שבו ניגש הלומד אל התלמוד, והתארגנה מחדש צורת הפקת המשמעות מן הלימוד. כפי שאנסה להראות, צורת לימוד זו עומדת בקשר מורכב גם עם תרבות הצריכה הכללית וגם עם פעולת לימוד התורה במובן היותר 'קלאסי' שלה.

בדברים שלהלן אתייחס לשלושה מאפיינים של צורת לימוד זו – רמת ההעמקה שדורש הלימוד, הבניית הזמן הכרוכה בו, והטקסים שנערכים סביבו. אולם לפני שנתבונן בצורת הלימוד של הדף היומי ונעמוד על אופייה הצרכני, נעסוק בקצרה ב'מוצר' העומד ביסודה ומאפשר אותה – דף התלמוד.

ב. המוצר

הופעתה של פרקטיקת קריאה חדשה קשורה פעמים רבות גם בהיווצרותם של תנאים פיזיים וחומריים המאפשרים אותה.3 בנוגע לדף היומי נדמה שהתנאי הפיזי החשוב ביותר, העומד בבסיס הפרויקט ומאפשר אותו, הוא עיצובו של ה'דף' התלמודי. כך למשל, בתארו את השיעור בליל הלימוד הראשון של הדף היומי ביום ט' באלול ה'תרפ"ג, כתב הסופר גרשון גורא: 'בשמחת נפש עמוקה, ובהתרגשות, פתח ר' ישראל יונה את הגמרא הגדולה שלו, מהש"ס הוילנאי הידוע של "ראם" […] כל המסובים פתחו גם הם את גמרותיהם והטו עיניהם ואזניהם אל מגיד השיעור'.4 אחד הדברים הבולטים בתיאור זה של גורא הוא העובדה שההתרגשות הגדולה שאחזה בנוכחים במעמד זה נקשרת באובייקט ממותג שעומד במרכזו: 'הגמרא הגדולה […] מהש"ס הוילנאי הידוע של "ראם"'. מרכזיותו של אובייקט חומרי זה בתיאור חוויית הלימוד מפנה אותנו לעובדה פשוטה, אך מכרעת, שמהווה נקודת מוצא חשובה לדיון בהתהוותו של הדף היומי כפרקטיקה לקריאתו של התלמוד: העובדה שעצם קיומו של המושג 'דף תלמוד' הינו תוצאה של ייצור המוני ושל תהליכי מיתוג לאופן הדפסה מסוים של התלמוד.

היסודות העיקריים של ה'דף' כפי שאנו מכירים אותו הונחו במאה השש-עשרה בוונציה בדפוס בומברג, ונשלמו למעלה משלוש מאות שנה מאוחר יותר, בדפוס וילנא של האלמנה והאחים ראם. דפוס וילנא הפך עם השנים למותג הכמעט בלעדי של צורת התלמוד, והיחס אל הצורה שאותה הוא קבע הינו כמעט כאל צורה מקודשת. התלמוד של דפוס וילנא הפך לסמל של איכות ושל יופי, מושא לחיבתם של הצרכנים קוני המסכתות ומודל לחיקוי והעתקה בעבור יצרנים.5 מהפרספקטיבה שננקטת במאמר זה ניתן להציע שהקיבוע של המראה החזותי של התלמוד משקף תהליך של מיתוג, שבו השם 'דפוס ראם' ומראה הדף שלו הפכו לסמל ממותג שאיננו ניתן להפרדה מן הדימוי של התלמוד בעיני צרכניו. מטבע הלשון העממי 'צורת הדף' מעיד על ההיקשרות לתבנית ויזואלית זו, כאשר ה"א היידוע מכוונת לצורה המיוחסת וה'מקורית' כביכול של דף התלמוד, כפי שהיא התקבעה על ידי דפוסי ונציה וראם.

חשוב לשים לב לכך שהמסומן של המילה 'תלמוד', הדבר שאליו מילה זו מפנה, איננו שומר על רצף משמעות אחד לאורך ההיסטוריה הארוכה של התקיימותו. כבר משלבים מוקדמים של התקופה המודרנית, ובוודאי שבתודעתם של לומדי 'הדף היומי', קשור 'דף התלמוד' באובייקט חומרי בעל צורה ויזואלית מסוימת, שלא היה קיים בתקופות מוקדמות יותר. מתוך כך ניתן להבין כי 'הדף היומי' עוסק בטקסט תלמודי חדש. פרקטיקת הלימוד שמכונה 'הדף היומי' נסמכת על עיצובו ומיתוגו המודרני של התלמוד: ללא עיצובו של הדף וסידורו באופן קבוע, לא ניתן היה לדמיין פרקטיקה של לימוד 'דף יומי'.6

אם כן, הדף היומי הינו פרקטיקה שנסמכת על עיצובו של התלמוד כמוצר צריכה מודרני; כפי שנראה, צורת הלימוד שפרקטיקה זו בונה סביב התלמוד גם משקפת מאפיינים רבים של תרבות הצריכה.

ג. הצריכה

התרבות שנוצרה סביב לימוד הדף היומי מקיימת, מראשיתה ועד ימינו, קשר ישיר עם האקט הצרכני במובן הפשוט ביותר שלו — קניית מוצרים. כך למשל מתאר עיתון משנת תרפ"ד את ההתפשטות הרבה של לימוד הדף היומי מיד אחרי ההכרזה עליו: 'עד כמה שנתפשט הלימוד "דף היומי" נוכל לראות מזה שאין בנמצא שום בית מסחר הספרים אף גמרא אחת מסכת ברכות, וכבר מתחילים לקנות מסכת שבת מיראה שמא גם הם תמכרנה ולא תמצאנה'.7 כשמונים שנה לאחר מכן תתהדר מודעה של ארגון 'מאורות הדף היומי', העוסק בקידום לימוד הדף, בכך שמסכת ברכות מן התלמוד בהוצאתו — שיצאה 'בעיצוב מרהיב' ועם 'כל התוספות הנדרשות' — אוזלת מהמלאי ומודפסת בהדפסה שנייה.8 חוברות 'בלכתך בדרך' של גמרות מוקטנות, גיליונות יומיים ושבועיים למבוגרים ולילדים, ספרים נלווים והקלטות שיעורים — אלו רק מקצת מן העזרים שמוצעים לרכישה ללומדי הדף היומי.

אנו רואים כאן את הקישור הראשוני שלימוד הדף היומי מקיים עם תרבות הצריכה במובן הבסיסי ביותר שלה: תרבות שבה חלק מרכזי מהפקת המשמעות החברתית עובר דרך החיפוש אחר מוצרים ורכישתם.9 אך הקשר של הדף היומי לתרבות הצריכה אינו מסתכם בכך: פעולת לימוד התורה במסגרת הדף היומי מתעצבת, לצד הלימוד שמתרחש בה, גם כפעולה צרכנית, כלומר פעולה שמתבצעת בה צריכתו של 'מוצר' מובחן: 'דף התלמוד'. בנוסף לכך, כפי שנראה להלן, ניתן לאתר אתוסים שונים שמאפיינים את תרבות הצריכה המודרנית בתוך מארג המשמעויות שנתלות בלימוד הדף, ובתוך עיצובו של הדף כמוצר צריכה.

ף

הגלובליזציה של הדף היומי וצורת הלימוד שלו

אחד מהמקורות החשובים להתהוות צורת הלימוד של 'הדף היומי' הינו פועלו של מייסד הדף – ר' מאיר שפירא מלובלין, שהסיפורים אודותיו והמסרים שאותם הוא מסר הפכו למיתוס שסביבו נרקמת תודעתם של לומדי הדף. בהקשר של הדיון כאן ברצוני להזכיר את הדברים שאמר ר"מ שפירא בכנס השני של אגודת ישראל, שבו הכריז באופן פומבי לראשונה על פרויקט הדף היומי. בדבריו תיאר ר"מ שפירא את הרציונל שעומד מאחורי 'הדף היומי':

שוו בנפשכם כמה נפלא הוא חזון דף היומי כשיתגשם, הנה נוסע לו יהודי באוניה ותחת שחיו מסכת ברכות. נוסע הוא […] מארץ ישראל לאמריקה […] ובבואו לאמריקה הריהו נכנס לבית המדרש בניו יורק ומוצא להפתעתו עוד יהודים עוסקים באותו דף שבו הגה היום […] ויהודי מארצות הברית שעקר לברזיל […] או ליפן […] ומוצא את כולם עסוקים באותו דף שהוא עומד היום.10

הדבר המעניין בדברים אלו הוא שמה שמעורר את התלהבותו של ר"מ שפירא בנוגע לדף היומי איננו נעוץ בפעולת הלימוד עצמה, אלא באפקט הגלובליזציה שהיא מייצרת; העובדה שלימוד הדף היומי מייצר מצב שבו 'אין למרחק משמעות רבה', כלשונו של באומן.11 בדומה לאפקט הגלובליזציה שמייצר מותג כמו 'קוקה-קולה', שנצרך באותה דרך בכל מקום, כך גם מסגרת הלימוד של הדף היומי מייצרת צריכה זהה של אותו דף בכל מקום, והופכת את התלמוד ל'מוצר' אחיד.

הצגתו של הדף היומי כפרויקט שמייצר תיווך והאחדה בין מרחקים גדולים – דרך הסנכרון במישור הזמן של תוכן הלימוד – חוזרת שוב ושוב גם בתיעודי הנאומים של ר"מ שפירא, וגם בדרשות שונות שמסבירות את הרציונל שעומד מאחורי פרויקט זה. במקומות רבים רעיון זה מועבר באמצעות הדמות של האדם הנודד ממקום למקום, ברכבת, באנייה או במטוס, ומשוחח עם לומדים אחרים על הדף היומי, או בתיאורו של הדף היומי כמעין 'בית מדרש עולמי'. תיאורים אלו ממחישים את השאיפה 'לבטל את המרחב' ולהתגבר על פערי המרחקים הגלובליים, גדולים ככל שיהיו.12

עם זאת, תפיסתו של לימוד התלמוד כגורם שמייצר האחדה בין קהילות ישראל השונות איננה עמדה טריוויאלית. ממבט ישיבתי 'מקצועי', לימוד הגמרא מהווה דווקא מקור להדגשת ההבדלים בין קהילות שונות; למדן גמרא ליטאי לא ילמד באותה דרך שבה ילמד למדן פולני. ככל שהלימוד יהיה מעמיק יותר, כך גם השוני בין הצורות השונות יהיה בולט יותר. מסיבה זו צורת הלימוד שתתאם את הדף היומי, המטשטש הבדלים אלה, תהיה צורת לימוד 'שטחית' יחסית. הצורך בצורת לימוד כזו נוכח כבר מעצם הגדרת חומר הלימוד – דף שלם של גמרא ביום, כמות שבלימוד 'עיון' מעמיק נחשבת גדולה מאוד ודורשת שעות רבות, אם לא ימים, של לימוד. על מנת ללמוד דף גמרא ביום אחד יש לנקוט בלימוד מהיר ולא מעמיק, שאינו מביא לידי ביטוי את הדקויות של צורות הלימוד השונות. שיטת לימוד זו תהיה, לפחות בעיני הלומד המקצועי, שטוחה ולא מספקת.13

על כן לא מפתיע שלימוד הדף היומי עורר גם התנגדויות מסוימות. אחת ההתנגדויות החריפות הייתה זו של הרב חיים אלעזר שפירא – האדמו"ר ממונקאטש. ההיבט הראשון בהתנגדותו של הרבי ממונקאטש לדף היומי מופנה כלפי השטחיות של לימוד זה, לימוד שאיננו 'עם פירוש רש"י ותוספות בעיון', ה'נוטל את טעמה של התורה הקדושה'.14 על גבי טענה זו הוסיף הרבי ממונקאטש היבט שני, אותו הוא מנסח כך:

ומי שמרגיש טעם חכמת התורה ועיון לימוד הגמרא יבין וידע איך הוא טיפשות וצחוק מכאיב […] כי איך יוכל ללמוד בכל יום דף, המסיים כמעט כולם באמצע העניין בסוף העמוד ב' כמו בתיבות ואי תימא, או אי הכי וכיוצא יפסיקו ויאמרו יתגדל ויתקדש וכו'. ואם תאמר שילמדו עד דסליק עניינא הלא ימשכו 'מדף היומי' ויתקלקלו החשבונות ולוחות שלהם לכל דף דבר יום ביומו.15

הרבי ממונקאטש מצביע כאן על מוזרות שנוצרת כאשר ללימוד התלמוד מוכתב קצב קבוע של לימוד דף אחד ליום: שלא כמו בחלוקה המקובלת של התלמוד לסוגיות, חלוקה לדפים תעצור בדרך כלל באמצע עניין, ואפילו באמצע משפט או באמצע שאלה. אמנם סביר להניח שבניגוד לקריקטורה זו, לומדי הדף היומי לא הקפידו באופן אדוק כל כך לסיים את הלימוד בדיוק במילה המסיימת של הדף שהוקצב לאותו יום; ובכל זאת, נראה שהרבי ממונקאטש בלעגו משקף נכונה את ה'הייפ' שיצר פרויקט הדף היומי סביב מה שבמונחים פרסומיים ניתן לנסח כסלוגן של 'דף גמרא בכל יום'. הפקת המשמעות של פרויקט הדף היומי אכן הייתה כרוכה ביצירת צימוד אדוק בין המרכיב החומרי של הלימוד – 'דפי התלמוד' – ובין מרכיב הזמן שלו – 'ימי השנה'.16 צימוד זה משקף היסט תודעתי שמתרחש בלימוד הדף היומי, הכרוך בשימת דגש עיקרי על הגדרה חומרית-כמותית של הלימוד: ב'דף היומי' התלמוד נתפס כמורכב מיחידות קצובות של אורך, חלוקה המדגישה את הכמות, ולא מחלוקה עניינית לסוגיות או לנושאים, המדגישה את התוכן. הגדרה חומרית זו של הלימוד היא היבט חשוב נוסף שדרכו באה לידי ביטוי פעולת ההשטחה של התלמוד הכרוכה בדף היומי, אותה ביקר האדמו"ר.

ביקורת זו שמעלה האדמו"ר מזכירה את הביקורת שהפנו אנשי אסכולת פרנקפורט כלפי מה שהם כינו 'חרושת התרבות': הכנסת יצירות האמנות הנשגבות ביותר, כמו אלה של בטהובן וטולסטוי, לתוך מכניזם הכופה אחדות בין מוצרי התרבות השונים. גם ביקורתם של אנשי אסכולת פרנקפורט וגם ביקורתו של הרבי ממונקאטש מעלות את הטענה שהתהליך שהופך את 'היצירה הנשגבת' למוצר הזמין לכל, כרוך בהכנסתה לדפוס אחיד, וזאת תוך עיוות הצורה שלה וסירוס מהותה העמוקה. במסגרתו של הדף היומי עובר התלמוד מהלך של התאמת התרבות הגבוהה לתרבות המונים, על ידי יצירתו של אקט לימודי מצומצם המותאם למגוון רחב של לומדים. התלמוד מופשט לכדי סדרה של 'יחידות חומריות' הניתנות לצריכה 'קלה' יחסית, וכך נוצרת יחידת הצריכה של 'דף התלמוד'.17

אולם, פעולת ההשטחה שמבצעת תרבות הצריכה איננה מסתכמת רק בריקון משמעויות, כפי שזה עתה ראינו, אלא גם ביציקת משמעויות חדשות, ובשימוש יצירתי במשמעויות הישנות. דוגמא אחת לכך כבר ראינו לעיל – השימוש בתלמוד כיסוד המאגד לומדים המרוחקים זה מזה מרחק גדול. אולם, כפי שנראה להלן, בכך לא מסתכמים התכנים הפוזיטיביים שנוצקו לתוך לימוד הדף.

הדף היומי והבניית הזמן

התמשכות הזמן של לימוד דפי הגמרא, יום אחר יום, מהווה חלק משמעותי מהאתוס שנבנה סביב לימוד הדף היומי, מהמסרים שנארגים סביבו ומחווייתם של הלומדים המשתתפים בו. ניתן לרכז את הבניית הזמן של לימוד הדף היומי תחת שלושה אפקטים מרכזיים: את האפקט הראשון אכנה 'התמדה', את השני 'צבירה' ואת השלישי 'מחזוריות'.

אפקט ההתמדה נוצר מן הצורך הבלתי פוסק לעמוד בחוק הלימוד וללמוד בכל יום את דפו. החשש מפני פספוס ימים שיצור פיגור, או שיפגע בשלמות של 'סיום' המסכת והש"ס,18 מהווה נושא לשיח ומעסיק את לומדי הדף היומי בקביעות. ההתגברות על הקשיים, השלמת לימוד הדף בכל מצב שיהיה, הינה גורם חשוב ביצירת תחושת הנאמנות לתורה ולקהילת הלומדים שהדף היומי מפיק. בהקשר זה חשובה מאוד העובדה שפעולת ההתמדה הינה פעולה טעונה מאוד במסורת היהודית. הקשריה הענפים של פעולת ההתמדה מתחילים מ'קרבן התמיד' ו'אש התמיד' של המשכן המקראי, ומתגלגלים עד האתוס של הלמדן ה'מתמיד' שכמעט איננו פוסק מלימודו. יכולתו של לימוד פופולרי צרכני כמו זה של הדף היומי להיקשר לפעולה טעונה זו מהווה דוגמה ליכולת של תרבות הצריכה לעשות שימוש יצירתי במערכי המשמעות הקודמים לה. נוכל לראות זאת למשל בחיבור שעשה המשגיח ר' מתיתיהו סולומון בין הדף היומי לקביעה המכוננת ב'נפש החיים' שישנו צורך חיוני ברציפות לימוד תורה, משום שקיומו של העולם תלוי בהתמדה זו. לדברי סולומון, ערכו הגדול של לימוד הדף היומי הוא בכך שהוא מבטיח שגם בימים שבהם יש טרדה מיוחדת המבטלת את רוב לומדי התורה מלימודם, לומדי הדף היומי מצטרפים לגדולי המתמידים בכך שהם 'מתאמצים […] ומשלימים חוקם אשר קבעו […] בעסק התורה ללמוד דף גמרא בכל יום, יהיה מה שיהיה'. האתוס האקסלוסיבי של המתמיד הלומד יום ולילה ומקיים את העולם עובר כאן דמוקרטיזציה, ומתגלם באופן מופרט בהתמדה היום יומית של כלל לומדי הדף היומי. אנו רואים כאן שוב את כוחה הגדול של הדמוקרטיזציה הצרכנית: בדומה לקישור שיוצרת הפרסומת בין כל מי שנועל נעלי נייקי לבין הספורטאי מקצועי, כך גם כל מי שלומד רק 'דף אחד ליום' מקושר לאותו למדן מתמיד, ואתוס ההתמדה הופך בכוח ובפועל לנחלתו של ציבור שלם.

הפרטתו של הישג שהיה מיועד ליחידי סגולה בולטת אף יותר באפקט השני שחלוף הזמן מייצר אצל לומדי הדף – 'צבירה' של עוד ועוד דפים שנלמדו, וסיומם של מסכתות ושל הש"ס הבבלי כולו. 'סיום הש"ס' של הדף היומי הפך הישג אקסקלוסיבי זה ליעד בר השגה לאנשים רבים.19 עבור לומדי הדף, חלק גדול מהקסם של ההשתתפות בלימוד נעוץ בידיעה שהתמדה קבועה בלימוד תקנה להם בסופו של דבר הישג נחשב זה.

החשיבות של סיום הש"ס עבור הלומדים מסתמנת באופן מובהק גם בטקסי הסיום ההמוניים והמרשימים המתרחשים עם הגעתו של מחזור לימוד לסיומו. סיומים אלה מהווים את שיאה של 'תרבות סיומים' כוללת שהתעצבה בקרב לומדי הדף, וכפי שנראה מיד, הם מבטאים את האפקט השלישי של האופן שבו מבנה הלימוד את חוויית הזמן – המחזוריות.

סיום הש"ס: חגיגת החזרתיות וקסם הקִדמה

למנהג של עריכת סעודה לכבוד סיום המסכת ישנם שורשים עתיקים, אך דומה שה'דף היומי' עושה שימוש ייחודי ב'סיום' כאשר הוא הופך אותו למרכיב מרכזי בהבניית המשמעות של הלימוד עצמו, ובפרט בהבניית הזמן שנוצרת דרכו. בתוך הרצף המתמשך של הלימוד, הסיומים מייצרים רגעים שבהם ניתן לחגוג את צבירת הדפים, ולסמן רגעים ייחודיים בתוך הרצף המונוטוני. מלבד היותם אירועים של 'סיום', מפגשי הסיום הם גם אירועים של התחלה. כאן בא לידי ביטוי אפקט הזמן השלישי של לימוד הדף, ה'מחזוריות'. דינמיקה מחזורית זו של סיום והתחלה מסומנת בליבו של טקס הסיום בקריאת המילים הראשונות של המסכת החדשה שתילמד, ובאמצעות טקסט ה'הדרן' שאחת ממשמעויותיו היא ההבטחה לחזור וללמוד שוב את אותה מסכת. לדידם של לומדי הדף היומי החזרה המובטחת אינה חזרה של לומד השונה את לימודו במטרה לזכור את הלימוד, אלא הטרמה של השיבה ללימודה של אותה מסכת במחזור הבא של הלימוד, וסימון המחזוריות הזמנית של הלימוד. משמעותו המלאה של אפקט המחזוריות בלימוד הדף היומי תתבהר לאחר שנצרף לתמונה כעת את ה'סיום' הגדול של לומדי הדף – 'סיום הש"ס'.

החגיגות שנערכות לכבוד סיום הש"ס מהוות רגעים של שיא מיוחד עבור לומדי הדף, ועוצמתן מושווית פעמים רבות לחג שמחת תורה: כשם שבשמחת תורה נחגג סיום קריאתה בציבור של התורה שבכתב, כך סיום הש"ס מתואר כחגיגת סיומה של התורה שבעל פה; ובדומה לשמחת תורה, גם חגיגות סיום הש"ס של הדף היומי מייצרות מפגן ציבורי של שמחה אקסטטית, המלווה פעמים רבות בשירה וריקודים. האופי ההפגנתי של חגיגות אלו בא לידי ביטוי גם בניסיון ליצור אירועי סיום המוניים ככל הניתן. במאמר המנתח את אירוע סיום הש"ס התשיעי בארה"ב, שהתרחש במדיסון סקוור גארדן, מבקש שמואל היילמן להראות כיצד המפגן שנוצר באותו אירוע יצר 'מופע ראווה נגדי' למופע הראווה שמייצרת התרבות האמריקאית החילונית.20 כפי שמראה היילמן, חשיבותו של מופע ראווה זה נובעת לא רק ממלחמת התרבות, אלא גם מהצורך של החברה האורתודוקסית שלאחר השואה לייצר מפגן כוח שיעיד על השתקמותה והמשכיותה לאחר המכה שספגה. אם לעיל ראינו כיצד מייצר הדף היומי האחדה במרחב של קהילת הלומדים, מסר ההמשכיות מסמן את כוחו של הדף היומי ביצירת האחדה מקבילה במישור הזמן. הרציפות הזמנית שמייצרת ההתמדה של לומדי הדף, ואף יותר מכך החזרתיות של מחזורי הלימוד, מייצרים תודעה שלפיה הדף הנלמד איננו זהה רק בין מקומות מרוחקים אלא גם בין תקופות מרוחקות – הדף אותו אני לומד הוא אותו דף שנלמד במחזור הקודם של הלימוד ובמחזור שלפניו.

התמונה שהצגנו כעת מתארת את ריתמוס ההתמדה של הדף היומי, ואת חגיגות החזרתיות שלו, כהבניה של חוויית זמן 'מסורתית' ההפוכה מחוויית הזמן המודרנית של הקִדמה,21 כלומר, חוויה של מחזוריות והתמשכות. אלא שמצג זה מקבל מורכבות מעניינת כאשר מביאים בחשבון גם את אפקט ה'צבירה' של הלימוד. הצטברותם העקבית של דפי הגמרא הנלמדים, עם התקדמותו של הזמן, מוסיפה לכוח השכנוע הצרכני של לימוד הדף היומי גם את קסם הפרוגרסיביות. מוטיב זה בוטא כבר על ידי ר"מ שפירא עצמו, שכתב את הדברים הבאים במנשר שפורסם לכבוד סיום הש"ס הראשון:

אלפיים ושבע מאות ושני ימים חלפו כבזק ועם כל יום שנגוז דפדפו הידיים דף נוסף. נעיף אחורה מבט חטוף לעבר ההרמוניה המתגלמת שבין הדפים והימים, או אז ניווכח בעליל כי אמנם המספרים זהים – אלפיים ושבע מאות ושניים […] ביום קדוש זה יעלו השמימה אלפיים שבע מאות ושניים דפי גמרא שנלמדו על ידי רבבות יהודים.22

התפעלות זו מן הכמות הגדולה של הדפים הנלמדים על ידי לומדי הדף היומי, 'דף ועוד דף', הינה מוטיב חוזר בדיבורים בשבחו של הדף היומי וסביב הסיומים, מוטיב שמקנה להתקדמות הזמן עצמה משמעות חיובית. הצטרפותו של אלמנט פרוגרסיבי זה למכלול המסרים של הדף היומי משקפת את השניות שמאפיינת, כפי שהצביעו חוקרים רבים, את תופעת האורתודוקסיה המודרנית בכללה, שניות הנוצרת עקב מה שניתן לכנות ניסיונה של האורתודוקסיה 'לחדש מסורתיות'.23 הדבר המעניין בתופעת הדף היומי הוא שבניגוד להנחה המקובלת לפיה פעמים רבות האספקט המחדש של האורתודוקסיה מוטמע בה באופן 'בלתי נראה',24 במקרה של הדף היומי מסר ההתחדשות הינו גלוי לחלוטין ללומדי הדף, ומהווה אף חלק מרכזי מקסמו של הפרויקט, שמוצג כחדשני ואף כמהפכני.25 לומדי הדף היומי מודעים באופן מלא לעובדה שפרויקט זה מהווה יצירה של 'מסורת חדשה' המכוּננת מתוך ההתמדה בלימוד הדף, והנאמנות לרעיון שעומד מאחוריו.

מתוך פרספקטיבה זו, האירועים רבי הרושם של סיומי הש"ס אינם צריכים להיתפס רק כמפגן של 'כוח מסורתי' אלא גם כהבעת התפעלות מהעובדה שהחברה האורתודוקסית, כתופעה חדשה דווקא, הצליחה לייצר מאסה אדירה כל כך של לימוד ושל לומדים – במידה שלא הייתה לפניה. בהתאם לכך, יש לראות בשימוש שעושים סיומים אלה ב'מקדשים' מודרניים כמו המדיסון סקוור גארדן ואצטדיון טדי, לא רק יצירה של 'תרבות נגדית', כפי שהגדיר זאת היילמן, אלא גם השתקפות של מתאם מסוים המתקיים בין התרבויות. ריבויים של 'צרכני' התורה, וכן ריבויים של הדפים שנלמדו ושנצברו, נחגגים באירועי סיום אלה באותם מקומות שבהם נחגגת מסת הצרכנים ומסת הצריכה של 'תרבות ההמונים' – אלה הם אירועים שמהווים חלק מהמטריה הרחבה של תרבות הצריכה.

ע

לימוד התורה ורוח הקפיטליזם

האדרת חשיבותה של כמות הדפים הנלמדים שלומדי הדף צוברים עם התקדמות הימים קשורה באחד המוטיבים המרכזיים שמנחים את הטיעונים במאמר זה – העובדה שהיחס של לומדי התורה אל התורה מומשג במקרים רבים בהמשגות חומריות. כעת ברצוני להציע שייתכן כי 'צברנות' זו של לימוד מנהלת מערכת קשרים עם אתוס 'צברני' מפורסם אחר, שהינו מהאתוסים החשובים ביותר בחברה המודרנית בכלל, ובתרבות הצריכה בפרט – האתוס הקפיטליסטי. מערכת קשרים זו מאפשרת להבחין סביב לימוד התורה בתופעה שהינה, במובנים רבים, התנועה ההופכית למה שוובר מתאר במאמרו 'האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם'.26 ובר עוקב במאמרו אחר גלגולה של האתיקה הפרוטסטנטית הדתית לתוך ה'ארציות התועלתנית' של רוח הקפיטליזם. ארציות זו, שמציבה אתוס של שליטה עצמית וניהול כלכלי מחושב במטרה לחסוך כסף רב ככל האפשר, באה לידי ביטוי בחדות במכתמו הידוע של פרנקלין 'Time is Money'. כמעין תמונת מראה לכך, ומבלי להיכנס לשאלה על מהימנות טיעונו של ובר עצמו, דרך הדף היומי נוכל להראות את גלגולה של רוח קפיטליסטית בתוך הפעולה הדתית של לימוד התורה. כפי שאבקש לטעון, הדף היומי עשוי לשמש דוגמה פרטית שיכולה להתרחב גם להקשרים כלליים יותר.

הרעיון הבסיסי שעומד מאחורי ההשוואה בין האתוס הקפיטליסטי לאתוס לימוד התורה הוא שההמשגות החומריות של הלימוד, ותודעת הצבירה שנרקמת סביבן, מייצרות מעין 'מקבילה תורנית' לתודעת החיסכון הכספי הקפיטליסטי. הדגמה פשוטה ויפה להיווצרותה של הקבלה כזו נוכחת ברעיון שהגה ר"מ שפירא כשנה לאחר התחלת המחזור הראשון של הלימוד, רעיון ה'גרוש היומי'. ר"מ שפירא, שהיה עסוק אז גם בשיפור מצבה הכלכלי של הישיבה שהקים, 'ישיבת חכמי לובלין', פרסם מכתב שבו הוא מבקש מכל לומדי הדף להפריש 'גראשען אחד בעד כל דף' לטובת אחזקת ישיבתו. אפשרות ההקבלה בין השקעתו של הסכום הכספי הקטן ביותר לבין יחידות הדף ממחישה את הפוטנציאל הגלום בדימוי החומרי של הדפים; בתיווכו של דימוי זה, האתוס הקפיטליסטי לפיו חסכון או הפסד של כל סכום כספי הינו בעל חשיבות מחמת יכולתו להצטבר לכדי סכום גדול יותר,27 יכול להתגלגל לאתוס הכמותני שנוצר סביב לימוד הדף היומי, כאשר חשיבותה של כל יחידת לימוד קטנה מועצמת באמצעות פוטנציאל ההצטברות של היחידות. כנגד 'כוח השכפול הקסום' של האשראי או של הרבית אנו יכולים למצוא את ההכפלה של הדפים הנלמדים במספר הלומדים המתרחב, כמו שניסח זאת ר"מ שפירא – 'אין להעריך את גודלו וערכו את חשיבותו ואת שוויו של לימוד אלפי דפי גמרא בציבור […] עד היכן היה מגיע רכושנו הרוחני אלמלא היינו מצרפים לחשבון את רבע מליון היהודים בערך הלומדים את הדף היומי'.28 הרטוריקה של החיסכון הכלכלי המוסבת על הלימוד, בולטת כאן מאוד.

מלבד ההיבט הכמותי של מדידת הלימוד, ההיגיון הקפיטליסטי שנקשר בלימוד מתגלה גם סביב ניהול הזמן הקשור בו. החיבור שהדף היומי יוצר בין חלוף הזמן ובין ההספק בלימוד מתָחזק תודעה שלפיה 'זמן שווה תורה'; התורה היא זו שמקנה לזמן את ערכו ומבדילה בין זמן 'מנוצל' ובין זמן 'מבוזבז'. רעיון זה מבוטא היטב בקטע הבא מ'ספר היובל', שהתפרסם גם בעיתון 'המודיע' סביב סיום הש"ס השמיני: 'לפי מספר הדפים נמנים גם הימים. יום יום ודפו […] יש בזה גם תעמולה וזרוז שלא להסוג ולהנזר. אבדת דף, אבדת יום. והיום כבר אינו חוזר, התקדמות הלמוד נמדדת בדינמיות הזמן. וקולו קורא: אל תהא בנחשלים'.29

קישור זה בין לימוד התורה לבין התודעה הקפיטליסטית, עשוי כאמור להזמין גם התבוננות רחבה יותר באתוס לימוד התורה כפי שהתעצב בחברת הלומדים, חברה שבה התפתחה תודעה של מעין 'רציונליות כלכלית' ביחס ללימוד התורה. במקביל לתיאור של ובר את החברה הקפיטליסטית ככזו ש'מתמכרת' למקסום הרווח, נוצרה כאן חברת לומדים המתמכרת ללימוד התורה – למעין ריכוש תורני, ושבה החשיבה הרציונלית קשורה במקסום הלימוד.30

שני המאפיינים המהותיים של הרציונליות הקפיטליסטית שהוזכרו לעיל – ניצול הזמן ומקסום הרווח – באים לידי ביטוי בהיר בדבריו של ה'חפץ חיים', שהיה אחד התומכים הנלהבים ברעיון הדף היומי:

ועתה ניקח לענייננו דמיון מענייני העולם. אם אחד שכר לשנה ריחיים של קיטור ההולך במרוצתו מאד מאד שיכול לטחון מאה כור תבואה ביום אחד. ועבור זה שילם בהקדם כמה אלפים רו"כ. הייתכן שיתעצל איזה שבוע או איזה חודש ולא יביא תבואה לטחינה הלא יאבד מעותיו כי הזמן הולך וכלה ובכל יום ויום מגיע לו הפסד גדול […] ועתה אם השם יתברך נתן בו כוח ודעת שיוכל ללמוד ביום כך וכך שעות ובשיעור הזה הלא יכול לומר (כי ראיתי בכיון על מורה שעות שבשיעור מינוט אחד יכול לאמר מאתים תיבות) כמה אלפים תיבות של תורה שכל תיבה ותיבה הוא מצוות עשה בפני עצמה. ועל ידי זה נברא לו כמה אלפים מלאכי זכות והוא יושב בחיבוק ידיים בביתו ונתעצל מלימודו היש לך הפסד גדול מזה. וזהו אפילו ליום אחד וכל שכן אם חס ושלום התנהג כך חודש או שנה בביטול תורה כמה רבו ריבוון מלאכי שרת הפסיד בעצלותו.31

דברים אלה של ה'חפץ חיים', הממשיגים את ה'רווח' שנוצר בלימוד באמצעות טחינת התבואה, מחזירים אותנו אל ההיבט המטריאלי והצרכני של פעולת הלימוד: הלימוד מהווה סוג מסוים של פעולת רכישה – רכישה של זכויות או של מלאכים.32

ד. סיכום

תופעת הדף היומי, שהינה תנועת לימוד פופולרית שצמחה 'מלמטה' על ידי הנמרצות והכריזמטיות של רב שהיה אז צעיר ובלתי מוכר, מייצרת 'טקסט חדש' בכך שהיא ממסגרת יחידת לימוד ייחודית – 'דף תלמוד' – ובונה סביבה תרבות שלמה של לימוד תורה צרכני. הבנת אופייה של תופעה זו מתחדדת באמצעות העמדתה בהקשר של 'תרבות הצריכה': תופעה זו מדגימה את הגמישות האדירה של תרבות הצריכה, המוצאת את דרכה לתוך ליבתה של הפרקטיקה הדתית המרכזית של היהדות האורתודוקסית – לימוד התורה. מן הצד השני של המתרס, הצד של היהדות האורתודוקסית, אנו יכולים ללמוד מכך עד כמה עשירים היחסים בתוך חברה זו בין מסורתיות לחדשנות, בין הנבדלות מן התרבות הכללית שבתוכה היא חיה לבין יחסי הזיקה עמה, ולבסוף – בין ה'רוחניות' של לימוד התורה לבין מערכי מושגים חומריים וכמותיים.

מאמר זה הוא עיבוד של המאמר "חרושת התלמוד': מפעל הדף היומי ותרבות הצריכה המודרנית', שראה אור ב"עיונים': כתב עת רב תחומי לחקר ישראל', מבית אוניברסיטת בן גוריון. לקריאת המאמר המקורי לחצו כאן.