על הלהט והחידוש שבשמרנות, ועל המקומות בהם היא אינה מספקת.
דבורה פלדמן
.
מקובל לראות בשמרנות, ודאי בקרב אלו שחולקים עליה, נטייה מוגזמת למתינות. אבל יש לא מעט פשטנות בניסיון לצייר את השמרנות כבורגנות נינוחה ועצלה, ואת המלחמה שהיא מכריזה על מגמות שונות כניהול לא מוצלח של חרדה. ייתכן ובתוך כתלי בית המדרש, בשיח פנים קהילתי, שמרנות דתית הפכה למובן מאליו, למה שנוח ומוכר, ואז יש לשאול עד כמה מונחת בבסיסה תפיסת עולם עמוקה, או שמא היא משמשת ככסות לעצלות מחשבתית. אך בעולם בו האקדמיה, התקשורת והתרבות מגויסים לשיח פרוגרסיבי, הבחירה בשמרנות אינה מובנת מאליה, להפך; היא דורשת אומץ, הליכה נגד הזרם, ולעיתים אף ויתור על קידום מקצועי ומעמד. בעולם שמקדש טשטוש גבולות, שבז לערכים אבסולוטיים ושרבות מהנחות היסוד שלו חדרו לשיח, גם זה הדתי, הבחירה בשמרנות איננה (בהכרח) מובנת מאליה.
מעבר לאומץ שיש בבחירה הזו, יש בה גם להט, גם אם פחות גלוי ופורץ. כמו בשתיקה של הברוש ללהבה, הברוש ש'יודע שיש בו טירוף' אותו 'השלהבת לא תבין' (זלדה, שני יסודות). ייתכן והסיבה לכך שהלהט הזה נדמה כשקוף נעוצה בתנועה שלו, המופנית בעיקר כלפי שימור ולא שבירת הקיים; אך מי קבע שהאחד עדיף על משנהו? להט קיים גם בדבקות ובשמירה על המסורת, בחתירה לשינויים זהירים ובעימות מול רעיונות חדשים שיכולים למוטט אותה.
הצניעות האפיסטמית של השמרנות, הנטייה שלה לתת מסגרת לדברים ופחות לייצר משמעות חובקת כל, הופכת אותה לטרף קל לרדוקציה מחשבתית. כך נראה הלך רוח שיותר מידי רווח בשיח המבקר את השמרנות: 'מה זה שמרן?' 'אחד שרוצה לשמור על הקיים'. 'למה?' 'כי נוח לו'. 'כי הוא מפחד'. קאט.
בהקשר הדתי, השיח הזה מאכזב במיוחד. הייתי מצפה למחשבה מעמיקה יותר על המשמעות של שמירת מסורת במשך כל כך הרבה דורות, ועל הממד הלא אנרכיסטי ולא אינדיבדואלי שכרוך בה. בשיח הדתי שמבקר את השמרנות נדמה לעיתים שהקיים הוא המובן מאליו, אך הוא לא. בעולם כאוטי, במלחמה מתמדת בין מעמדות, כוחות ואימפריות, היכולת לזקק את הטוב ולדבוק בו למרות כל השינויים, למרות כל מה שלא מסתדר, היא לא פחות ממופלאה. רק אחרי שנבין את זה, אחרי שנרגיש את היהלום הזה, אפשר יהיה לבנות עוד קומה ולדבר על המקומות שבהם שמרנות מחשבתית, חשש משינוי ומפרשנות חדשה של המציאות, יכולים גם לאיין אותנו, לדרוס את מה שצריך לפרוח, ולמנוע ממנו מלהיות האנשים והעם שאנחנו רוצים להיות.
על שיחה כזו ללכת אל מעבר לקלישאה של השמרן הפחדן והרדיקל הנועז; עליה להניח את הערך, היופי, והאמת שבכל גישה, ולזקק מה היא רוצה לקחת מכל אחת מהן. נקודת המוצא יכולה להיות שמרנית או רדיקלית, כך או כך נדרשת עבודה של זיקוק, של חשיבה על מערכת שתייצר איזונים ובלמים, שתכיר בכלל מערך הכוחות, ושלא תזלזל או תראה כמובן מאליו את הכוחות של הסדר הטוב והבורגנות הטובה. באותה מידה נדרשת הכרה בחיוניות של תנועת ההתנגדות, החידוש והתעוזה, של היכולת להיות בקשב למציאות ולייצר תנועה שמתכתבת עם הלך הנפש של הדור. אין ממוצע בין שמרנות לרדיקליות; יש מערכת עדינה של יחסים והיזון חוזר.
***
לאור דברים אלה, אציע בדברים שלהלן מבט ביקורתי על כמה נקודות חולשה של הגישה השמרנית. כפי שניתן להבין, הביקורת שלי על השמרנות אינה נובעת משלילה או מזלזול ברציונל וביסודות העמוקים שלה, אלא להפך: דווקא מתוך אמונה והזדהות עם הערכים והעקרונות שעומדים בבסיסה, אני רוצה להצביע על המקומות שבהם היא פחות 'עובדת', מקומות בהם היא נותרת ללא מענה למצוקות של הפרט והחברה – ועליהם יש לתת את הדעת. יש להכיר בכך שהענווה המובנית בגישה השמרנית והצידוד שלה בשימור הקיים, לצד הפרגמטיות שלה ונטייתה לרזון רעיוני, מייצרים ואקום בנוגע לסוגיות קיומיות ומעשיות. במסגרת מאמר זה ארצה לטעון שני טיעונים מרכזיים:
- כיוון שהשמרנות עסוקה בהתגוננות, ומתעלמת מכך שקיימת מידה מסוימת של צדק בקרב ברי הפלוגתא שלה, היא נמנעת מהתמודדות פרואקטיבית וכנה שתביא ליצירת תשובת נגד.
- הזהירות שהשמרנות מצדדת בה משמשת לעיתים כמחסה נוח לגורמים שמתנגדים לשינוי, התנגדות העשויה לנבוע מכך שגורמים אלו מרוויחים מהמצב הקיים וחוששים מאובדן כוחם. במקרים אלו הופכת השמרנות לגישה צרה ולא קשובה, העלולה לשרת שומרי סף ומנגנוני דיכוי. במקרים אחרים ההתנגדות לשינוי נובעת מתגובה טבעית של אנשים בתפקיד ובסטטוס חברתי מסוים, שלא נאלצו להתמודד עם תנאי פתיחה נמוכים ומציאות חברתית קשה.
ביסוס והדגמה של טיעונים אלה יעשה באמצעות דיון על המפגש בין שמרנות וסוגיות חברתיות, ובין שמרנות ופמיניזם.
השמרנות וההתמודדות עם סוגיות חברתיות
מה השמרנות חושבת, וכיצד היא פועלת בנוגע לסוגיות חברתיות ואקטיביזם חברתי?
בהקשר הישראלי, קיים מתח בין הנטייה השמרנית לשימור המצב הקיים ובין המדיניות הכלכלית הדוגלת בצמצום התערבות המדינה, בהפרטת השירותים החברתיים ובהחזרתם לקהילה. המסורת הקיימת בישראל היא במידה רבה סוציאליסטית, כך שלכאורה ייבוא של תיאוריות קפיטליסטיות ואינדיבידואליסטיות שצמחו בארה"ב הוא מעשה מהפכני למדי. אפשר לטעון שהסוציאליזם של בן גוריון היווה מהפכה בעצמו, אך עד כמה שהשמרנות מעודדת כבוד למסורת של מדיניות בת עשרות שנים במדינה דמוקרטית, ובהינתן שהמדיניות הקיימת זוכה בחלקה ללגיטימציה ציבורית, היה מקום לשלילה פחות גורפת שלה, ולהימנעות מייבוא של מודל המנותק מההקשר החברתי והתרבותי של מדינת לאום עם ערבות הדדית גבוהה. ראוי היה להקדיש מחשבה לאופן שבו ניתן וראוי להפריט מנגנוני רווחה בהינתן ההקשר החברתי הקיים, וכן לבחון באילו תחומים הגישה הקיימת הוכיחה את עצמה יותר מהקפיטליזם האמריקאי, כגון בתחום הבריאות הציבורית. שמרנות שמודעת לחולשותיה וקשובה להקשר התרבותי שלה, יכולה להכיר גם בנחיצות ובאפקטיביות של פתרונות סוציאליסטיים.
מעבר לשאלת התאמתה להקשר התרבותי הישראלי, יש בהגות השמרנית גם ניתוק מסוים מהצרכים העולים מהשטח. הענווה השמרנית היא לפעמים פריבילגיה השמורה לאנשים שיושבים במגדל השן, ואינם מרגישים צורך לייצר אמירה פוזיטיבית במצב מורכב. החשש מהנדסה חברתית והקושי לייצר מענה מושכל ומבוסס גורמים לשתיקה, או להיצמדות למודל קיים ומצומצם שאינו מייצר מענה מספק. משרתי ציבור ופעילים חברתיים, לעומת זאת, נדרשים לפעולה. הם מתמודדים מידי יום עם סוגיות חברתיות ומצוקות כגון עוני, היעדר השכלה, קשיים בתעסוקה ופערים בחינוך. מה יש להגות השמרנית להציע להם? הפרטה? החזרת הכוח לקהילה? אחריות אישית? לצד הכרה בעומק ובאמת שטמונים ברעיונות אלו, אני חושבת שבמפגש עם המציאות היומיומית הם אינם מספקים. קל לדבר על אחריות אישית מעל קתדרה; הרבה יותר קשה להסתכל בעיניים של אנשים שנמצאים במלחמה מתמדת עם תנאי הפתיחה שלהם, ולהגיד להם 'תעבדו קשה ותצליחו'. אני חושבת שהגיע הזמן לדבר בשפה הרבה יותר ניואנסית. שפה המכירה בכך שלא תהיה פה אוטופיה, שלפעמים הדרך היא הרבה עבודה קשה – אבל לצד זאת גם מכירה בכך שלא כל אחד יכול להיות תומס סואל, שלפעמים אנשים צריכים שיפתחו להם את הדלת, שמוביליות חברתית היא לא מילה גסה, ושתנאי פתיחה טובים הם דבר מחייב. נדרשת קצת יותר רגישות לכך שחלקנו לא יודעים מה זה לכבוש את הדרך בארבעה ידיים.
אני חושבת שחלק מהנתק שתיארתי נובע מכך שאנשים שמרניים פחות נמצאים בתפקידים הללו. אין לי נתונים קשיחים, אך מההיכרות שלי עם אנשים שפועלים בעולמות חברתיים נראה שהנטייה שלהם היא פחות קפיטליסטית, ולהפך – דמויות המזוהות עם המנהיגות שמרנית פחות נמצאות בעולמות האלו. בחוויה האישית שלי, הגם שהשתכנעתי מהתיאוריות השמרניות על הנזק והחולשות שקיימים במנגנון הסוציאליסטי, עדיין כשנפגשתי במצוקות ובדילמות הניצבות בפני פעילים ואנשי ציבור, התיאוריות האלה הרגישו קצת מנותקות. כשאת פוגשת מצוקה של ילדים בפריפריה, את מבינה שהתביעה לאחריות ולעבודה קשה היא נכונה וחשובה, אך ליותר מידי ילדים אין די בכך. צריך לייצר להם אופק, לחבר אותם למבוגר משמעותי שיאמין בהם ולהעניק להם כלים שיעזרו להם לנצל את ההזדמנויות שאולי ייפתחו בפניהם בהמשך. נכון, אי אפשר להציל את כולם; העולם הזה שבור, ושוויון אבסולוטי הוא משאת נפש לא מציאותית. ועדיין, אפשר וצריך יותר. כשאת מתוודעת לתהליכי שינוי חברתיים, ורואה אנשים שמתמסרים להם ומהלכים שמייצרים השפעה, את גם רואה את הכוח של המדינה, של פקידות מקצועית (כשהיא פועלת נכון), וגם של תפיסת עולם שהיא לרוב יותר סוציאליסטית, המספקת תשתית ודרייב לעשייה.1 קל יותר לצדד באחריות ובעבודה קשה ולחוש ייאוש או ציניות כלפי המדינה כשהסוגיות האלו לא מתדפקות על דלתך, ואינך מנהל מחלקה או ארגון מגזר שלישי המשרת את קהל היעד הנזקק לשירותיו. אין פירוש הדבר שאין אנשי ציבור ופעילים עם נטיות יותר שמרניות וקפיטליסטיות, ואינני מתעלמת מההשפעה של האקדמיה על אופי השיח. אך לצד זאת אני חושבת שהמרחק משדה העשייה ומהאנשים עליהם אתה מדבר מייצר לעיתים הזרה.
לבסוף, במידה ופקידות מקצועית ובעיקר פעילים חברתיים הם לרוב בעלי נטייה סוציאליסטית, ראוי לשאול האם זהו תוצר של שלטון מפא"י רב השנים, או שמא השמרנות אינה מצליחה לספק מענה הולם ורלוונטי לאנשים בזירות אלה? לחילופין, האם השמרנות, בגלל הענווה או הזהירות שלה, אינה מעודדת את חבריה לקחת חלק באקטיביזם חברתי? ומה זה אומר עלינו, אם מרוב דיבורים על החזרת הכוח מהמדינה אל הקהילה איבדנו משהו בדרך? כך או אחרת, הניתוק של ההגות השמרנית מעולמות העשייה והפעילות החברתית פוגע ברלוונטיות שלה, וביכולת שלה להוות אלטרנטיבה ראויה וקהילת השתייכות.
פמיניזם ושמרנות
לפני שנעמוד על טיב העמדה השמרנית כלפי הפמיניזם, כדאי בכלל לשאול עד כמה נשים שותפות לדיון השמרני; מה המקום של נשים הוגות, כותבות ומרצות בפלטפורמות המקדמות סדר יום שמרני? בדיקה מהירה מעלה שמדובר במקום מועט למדי. ניתן בקלות לפטור טענה זו בתור שיח רדיקלי-פרוגרסיבי ששם דגש יתר על ייצוג על חשבון המהות, אך תהא זו טעות. לא צריך להיות פמיניסטית רדיקלית בשביל להבין שכשאין לנשים נציגות וקול, נעדרת חוויה ופרספקטיבה חשובה מהשיח, וממילא גם מהיצירה. גם הטענה כי הדלת פתוחה ונשים מרצונן אינן לוקחות חלק בשיח זה היא בעייתית, או לפחות חלקית. אם הוויכוח היה על שוויון גרידא ועל מספר כזה או אחר, היה אפשר לדון על ההעדפות האובייקטיביות של נשים. אך מיעוט כה בולט של נוכחות נשית, במיוחד בהשוואה למחנה האלטרנטיבי, דורש התבוננות מעמיקה: מה באופן החשיבה ובדפוסי השיח השמרניים לא מייצר, או שמא לא מאפשר, נוכחות נשית חזקה יותר?
נראה שהתשובה לכך היא שהשמרנות בעיקר עוסקת בשלילה של הפמיניזם הרדיקלי, ופחות בתכנים חיוביים שיגדירו את הפמיניזם הראוי. השמרנות לא מנסה לשרטט מחדש את גבולות הגזרה, לבחון מה הם הערכים החיוביים שיש במתן חירות, קול ואפשרות למימוש מלא יותר של נשים. היא גם לא מציעה הבחנות בין ספירה פרטית וציבורית, אזרחית ודתית, ולא מנסה לנהל משא ומתן ושיח מחירים בשאלה מה ראוי וניתן לשנות, על מה יש להיאבק ועם מה יש להשלים. גם במקרים הבודדים שבהם היא מתייחסת לנושא זה, השיח מעוצב על ידי גברים.
הגם שחשוב שהשיח הזה ייעשה ביחד, כדי להניח תשתית צריך קודם כל לתת לנשים את הקול שכל כך נעדר ממרכז הבמה. במצב הנוכחי נשים המחפשות מענה מוצאות אותו בקלות יתירה בחשיבה הפרוגרסיבית, שעושה עבודה טובה יותר בשיום המצוקות והחסמים שלהן, ביצירת מרחב בטוח ומעצים, ובמתן פתרונות בדמות אקטיביזם והשתייכות לקהילה אקטיביסטית. העובדה שהגישה הפרוגרסיבית שולטת במוקדי כוח כמו האקדמיה מקנה לה אחיזה דומיננטית וגישה מידית לנשים, בייחוד בקרב נשים חרדיות שלעיתים נחשפות לראשונה לרעיונות אלו, כשהן נעדרות פרספקטיבה ביקורתית והיכרות עם גישות אלטרנטיביות.
חשוב להבין שלא מדובר רק בבעיה של הנגשה, בייחוד בהקשר הדתי; גם במידה ונשים אלו ייחשפו לגישה השמרנית, הן עדיין יישארו ללא הגות מספקת שנוגעת לחזון שלהן לגבי מעמדן, כנשים שלצד היותן מחויבות לשמירת ההלכה רוצות גם יותר מקום, לגיטימציה ומימוש. לכן מה שנחוץ הוא יכולת לאחוז בחשיבה מורכבת, ולהחזיק לעיתים בתפיסות מנוגדות – גם אם את חולקת על השמרנות בהיבט מסוים, או מצדדת בפרוגרסיביות בהיבט אחר, זה לא הופך את השמרנות ללא רלוונטית עבורך ואותך ללא שייכת. הגם שעקרון זה עשוי להיראות כללי למדי ואולי אף מובן מאליו, לפעמים עצם ההבנה הפשוטה הזו מייצרת סדר ומפחיתה אשמה.
היכולת לצקת תוכן חיובי במפגש שבין פמיניזם ושמרנות, ושל הללו עם דת, אינה פעולה חד פעמית; היא דורשת שילוב של חוכמה, ידע וניסיון של נשים. מיפוי נקודות המחלוקת וההסכמה וחשיבה על גבולות הם התשתית ליכולת זו. בנוסף לכך, חשוב להבין שגם אם נעשות פעולות אקטיביות לשיתוף נשים בשיח השמרני, צעד מקדים והכרחי הוא ההבנה שגברים לא בהכרח יודעים מה מטריד נשים, מה מונע מהן מלכתוב או להיות אקטיביות, ומה ירתום אותן לשיח הן על הפמיניזם והן על סוגיות נוספות.
***
לסיכום, ראוי להקדיש מחשבה לזיהוי ולאפיון השינוי שראוי לאמץ וזה שאותו יש לדחות. בתור התחלה יש לשאול בפשטות מי בעד השינוי, מי נגדו, ומדוע? מי ישלם את המחיר של המצב הקיים, ומי את מחיר השינוי? הכרה באינטרסים של הצדדים השונים ובמחירים של כל גישה היא צעד ראשוני. בחברה עם נטייה שמרנית לעיתים קרובות הדיון נסוב על מחיר השינוי, ופחות מידי על מחיר השימור.2
בנוסף לכך, לצד ההבנה שלעיתים נדרש שילוב בין רעיונות שמרניים ורדיקליים, יש לעמוד גם על ההתנגדות המובנית לשינוי הרווחת לעיתים בקרב אנשים וקבוצות המזדהות כשמרניות, התנגדות שאינה תואמת את התפיסה המורכבת שמציגה ההגות השמרנית. פער זה בין ההגות השמרנית לבין דובריה בולט במיוחד בהקשר הדתי. ראוי ששמרנות דתית תשאל את עצמה עד כמה ההתנגדות הרווחת לפמיניזם נובעת מחשש כנה משינויים רדיקליים ומאיבוד מרקם החיים העדין שנוצר בעמל וניסיון רב שנים, ועד כמה מעורב פה חשש מאיבוד שליטה, או חשש הסתגלותי משינוי באשר הוא.
בהקשר זה חשוב לחדד כי הוגים שמרניים הכירו בכך שלא כל נורמה משקפת ידע וניסיון שצריך לשמור עליו; לכן ניתן לשאול כיצד הגענו למצב בו שמרנות על פי רוב מזוהה מידית עם התנגדות לשינוי באשר הוא. ייתכן וזהו תהליך טבעי שבו ככל שאנו מתרחקים מההגות המקורית, הניואנסים שלה נשמטים מהשיח. כמו כן, קיים קושי לייצר תבחינים עבור שינוי חיובי ושינוי שלילי, וקושי זה מאתגר את היכולת לנהל שיח מורכב על מהות השינוי.
גורם משמעותי נוסף הוא ההקשר היהודי-דתי, והיכולת של השמרנות, הדתית ושאינה, לנהל דיאלוג מתמיד עם העולם. גישות שמרניות שאינן דתיות, וכן שמרנות דתית נוצרית, הן גמישות ופתוחות יותר לאימוץ של שינויים, גם אם באופן איטי וזהיר. לכן גם נוח לגישות כאלו לשמור על רזון אידיאולוגי, ולעסוק פחות באמירה פוזיטיבית. ייתכן ושמרנים חילונים ונוצריים חשו פחות צורך לזקק אמירה כזו, כיוון שהם רואים את עצמם כחלק אינטגרלי מהעולם ומנהלים איתו דיאלוג עשיר, ולכן מרגישים בנוח לשאול רעיונות ליברליים שהם מזדהים איתם, תוך עריכת אי אלו התאמות. לעומת זאת, יהודים דתיים המזוהים עם השמרנות פועלים מעמדת מיעוט, ולעיתים, בייחוד בהקשר החרדי, הם אינם רואים את עצמם כחלק מעולם החול. כך שכאשר שמרנות כללית (חילונית או לא יהודית) מתלבשת על שמרנות דתית קיימת, ראוי לשים לב לכך שלא חסמנו את הזרימה של רעיונות חדשים ומצמיחים.
