על השילוב בין פיכחון לאמונה, בין ריאליזם לאוטופיה, הנדרש לנו בעת הזאת.
איתן אברמוביץ
בשנת תשנ"ה התפרסמה בכתב העת 'משיב הרוח' רשימה של הרב שג"ר שכותרתה 'על דבר החידלון'.1 בפתח דבריו הרב שג"ר תיאר אותה כ'רשימה אקראית, על המוות על הרצח ועל האמונה', וציין שהיא נכתבה 'אחרי הפיגוע הרצחני בתל-אביב2 וביום השלושים לפטירת אבי הכ"מ [הריני כפרת משכבו]'. השילוב בין הכתיבה האסוציאטיבית והדחוסה של הרשימה הזו, לבין הנושאים התהומיים בהם היא עוסקת וההקשר הטעון שמתוכו נכתבה, הופכים אותה בעיניי לאחד הטקסטים העמוקים והנוקבים שכתב הרב שג"ר, ולמפתח לכמה מרבדי העומק של תורתו.
המשפטים הקצרים והממוספרים מהם מורכבת הרשימה הזו נעים כמטוטלת בין תהומות הייאוש והחידלון לבין התנועה הראשונית של האמונה, המזוקקת מתוך ההתמודדות עם הערפל והמשברים וחוסר התוחלת. הרב שג"ר כותב על 'משחקו של אלוקים עם בריותיו, המשחק שבו נהיה נתונים בחוסר ודאות עד סוף ימינו', על מה שעושה הזמן ל'מצבות הישנות העזובות והשוממות שבהר הזיתים', ועל כך ש'אנחנו טחים בטפל את הריק, את העובדה שאיננו יכולים לפגוע בנקודה'. אבל לצד זאת הוא גם כותב ש'האמונה היא ראשית כל האמונה בכך שיש תוך לעולם, שיש לו לב, שישנם רחמים', ולכן 'האמונה היא עובדה', כי בעולם יש גם רחמים, על אף שלא תמיד הם מנהיגים את המציאות: 'וכבר לימדונו המקובלים שלא תמיד אלוקי הרחמים הוא השולט, שישנו מאבק ומלחמה מתמידים בין הכוחות האלוקיים השונים. ובסופו של חשבון המפתח נמצא דווקא בידי האדם. הוא הקובע את גורלה של המערכה'.
המבט הכפול הזה נדרש לנו מאד בשנה הזו. נחוצה לנו היכולת להכיר במבוי הסתום שנקלענו אליו, בחוסר הוודאות לגבי מה שצופן לנו העתיד, בלי לטוח בטפל את הריק ובלי להפטיר כאשתקד שאנחנו עדיין בדרך הנכונה, ומה שנבנה לא יכול להיחרב. הריאליזם הפסימי של הרב שג"ר תובע מאיתנו את הפיכחון, את ההכרה בכך שהכול פתוח; ש'ההפי-אנד הוא אפשרות, אך לא אפשרות הכרחית', ו'הרחמים הינם אופציה שכלל לא מובטחת, לפחות לא באופק האנושי'. אבל דווקא בשל ההכרה הזו אנו זקוקים כאוויר לנשימה גם לאמונה באפשרות של הרחמים, בכך שיכול להיות טוב יותר, שתיתכן מציאות שבה לא נצטרך לחיות על חרבנו. שלא נתרגל למוות ולרצח ולסבבים האינסופיים, שלא נחשוב שזה מה שיש, וכך נראית גאולה.
באחת מהדרשות שלו ליום העצמאות הציע הרב שג"ר את השילוב הזה בין פיכחון לאמונה, בין ריאליזם לאוטופיה, כתפיסה אלטרנטיבית לציונות הדתית.3 'האמונה במשיח ובגאולה', כותב הרב בעקבות דברי הרמב"ם, פירושה 'אמונה שישנה גאולה, שיש קיום כזה'.4 כמו הרחמים, גם הגאולה היא אפשרות שאינה מובטחת: היא אינה תהליך הכרחי המתקדם קמעא קמעא אל סופו הידוע מראש, והיא אינה צופנת הבטחה כלשהי לגבי עתידה של מדינת ישראל, שמעמדה כגאולה עדיין לא הוכרע. הגאולה היא אופק אוטופי החורג מן המציאות הקונקרטית, וממשותה היא 'כממשות של התפילה, של הערגה, של הכיסופים'. המימוש של האופק הזה תלוי בנו, והוא מחייב 'פעילות ריאלית הצופה אל העתיד על מנת לממשו', אך כזו ה'נשארת פתוחה ואינה מעיבה על הממשות שבאמונה זו ועל הכיסופים הטמונים בה'.
הרב שג"ר מציע לנו שילוב מורכב של כיסופים ועשייה, שילוב הנדרש כדי שלא נתכחש למציאות, אבל גם לא נתפשר איתה; שלא נעלים עינינו ממצבנו ומהסכנות הגלומות בו, אבל גם לא נימנע מלבקר אותו ולצפות ליותר. בין המשיחיות העיוורת לבין ההשלמה עם המחירים הכרוכים במאבק על ההישרדות, נדרשת 'אמונה משיחית המגשימה את עצמה במציאות בלא לאבד את ממשותה. זהו המשיח של הנפלאות, שלא מאבד את הפלא למרות מימושו בארצי'.
