על אמון ואמונה

ציור: דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט, מתוך הסרט 'אגדת חורבן'

האמון הוא הביטוי החברתי של האמונה הדתית, והזיקה בין אמון לאמונה פותחת פתחים חדשים לשניהם.

נעם סמט

לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה (שבת קיט ע"ב)

א.

המרחב הציבורי שלנו היום רווי בחוסר אמון. אנחנו לא מאמינים לאף אחד – לא לממשלה ולא לכנסת, לא לבית המשפט ולא לפרקליטות, לא לצבא ולא למשטרה, לא למערכות החינוך וודאי שלא לרבנים… האוויר ספוג חשד ועוינות. החשד נוכח ובולט בשדה החברתי – ביחס בין השבטים השונים בחברה הישראלית, וביניהם לבין מערכות השלטון השונות. אבל אין זו רק תופעה חברתית; נראה שגם באופן עמוק יותר אופקי המחשבה וההגות מלאים חשד. נקודת המבט שלנו על העולם היא ביקורתית, והיא בוחנת ללא הרף את 'הינדוס התודעה', את מנגנוני הכח והדיכוי.

חוסר האמון מוביל בקלות להקצנה של השיח הציבורי. במקום שבו אני לא מאמין בכוונותיו הטובות של מי שעומד מולי, במקום שבו אני מתנהל מתוך חוסר אמון ראשוני ויסודי, ההתנהלות שלי במשחק הציבורי תהיה מוקצנת ומתקפדת. כל צעד של שיתוף או פשרה נתקל מיד בחשדנות ובחיפוש אחרי האינטרס שהוביל אליו. דוגמאות לכך בשיח הציבורי אנחנו יכולים לראות לצערנו על כל צעד ושעל, לפני המלחמה וגם לאחריה. המשיכה אל הקצוות מובילה לסטגנציה של המערכת, ולחיפוש אחרי הכרעה חד־צדדית שאיננה נותנת מקום לשיתוף ולשיח.

משום כך, נראה שהאתגר המרכזי והדחוף ביותר של החברה הישראלית כיום הוא בנייה מחודשת של אמון, יצירת מרחב ציבורי עדין שיאפשר הנמכה של חומות החשד והסקפטיות. האמון, כתנועה בסיסית, הוא קריטי לשיקום המערכת החברתית והפנימית שלנו. אם לא נלמד כיצד להשיב את האמון אל המרחב הישראלי, לא נוכל להיחלץ מן המלכוד העמוק שהחברה הישראלית לכודה בו כבר זמן רב.

הבעיה המרכזית היא שקשה מאוד להצדיק את האמון הזה. החשד שלנו אינו סתמי ונטול הקשר, והמערכת כולה עמלה קשה מאוד כדי לבסס אותו… כל צד מרגיש פגוע (ובצדק) מן הצד השני, רואה את הסיכונים שעל הפרק ואינו מוכן ליטול אותם על עצמו ולפעול מתוך אמון. נתינת אמון מתפרשת כמעשה ילדותי ונאיבי שאינו לוקח אחריות, והופכת את מי שבוחר בו ל'אידיוט שימושי'.

לא רק שאיננו מאמינים, אלא שלמעשה כבר איננו מסוגלים להאמין. החשד שלנו אינו רק חשד ספציפי במערכת זו או אחרת, ואינו מתייחס רק לסיטואציה מסוימת. נקודת המוצא שלנו ביחס למציאות שסביבנו מניחה מראש שהיא רוויה אינטרסים ויחסי כוח שפועלים עלינו, בדרך כלל לרעה. צורת המבט שלנו על העולם הפנימה את החשדנות כנקודת מוצא, וקשה מאוד (ולמעשה בלתי אפשרי) לחזור אחורה. איך משקמים אמון? איך מייצרים את האפשרות לשיח נטול חשד ומגננות?

ב.

כפתח למחשבה על שיקום האמון, אני רוצה להעלות מחשבה על היחס העמוק שבין האמון במערכת החברתית, הבין־אישית והפוליטית, לבין האמונה, שמושבה הטבעי הוא בשפה הדתית דווקא. הגמרא במסכת שבת מלמדת שאחת השאלות שנשאל כל אדם בבית דין של מעלה היא האם 'נשא ונתן באמונה', כלומר – האם ניהל את עסקיו באמונה. כאן לב העניין: האם האמונה משתקפת בארחות חייך? האמונה איננה רק (ואולי בכלל לא) הכרה בנכונותן של אמיתות מסויימות, או שייכות למסגרת דתית כזו או אחרת. עצם המוכנות לצעוד בשדה הבין־אישי והחברתי בנאמנות, ביושר וללא חשד, היא הכרעה דתית עמוקה ויסודית.

האתגרים שיצר משבר האמון במישור החברתי אותם תיארתי לעיל הם שיקוף מדויק של אתגרי המאמין בעולם פוסטמודרני ומחולן. גם כאן הבעיה איננה רק חוסר האמונה אלא גם חוסר היכולת להאמין, היעדר הפוזיציה הראשונית שמתוכה אמונה פשוטה היא מן האפשר.

לעתיד לבוא, אמר ר' ישראל מרוז'ין, להאמין (בקב"ה) יהיה קשה כמו לטפס על קיר חלק. חזונו האפוקליפטי של הריז'ינר מתקיים יפה בנוף הפוסטמודרני שבתוכו אנו חיים ומתנהלים. בעולם שבו מושגי האמת מעורערים מלכתחילה – האמונה איננה מתאפשרת. הספק הקרטזיאני נוכח ומהדהד ביסודותיה של התרבות המערבית בעצמה גוברת והולכת, והטיפוס על הקיר החלק נהיה עם הזמן קשה יותר ויותר.

את היחס הזה שבין האמון והאמונה אני מבקש להציע לא רק כהתאמה בין תנועות נפש דומות, אלא כזיקה עמוקה ויסודית. האמון הבין־אישי אינו אלא ההד של האמונה במרחב החברתי, בעוד האמונה הדתית היא ההשתקפות של מרחב בין־אישי רווי אמון. הפוליטי והתיאולוגי כרוכים זה בזה, ומבנה העומק הרוחני־דתי המחולן של החברה משתקף היטב במבנים הביקורתיים והחשדניים של המנגנונים החברתיים.

האתגרים, אם כך, דומים בשני המרחבים – בזה החברתי ובזה התיאולוגי. בשניהם האמונה קשה כמו טיפוס על קיר חלק… אף על פי כן, נדמה שיש משהו במפגש שבין שתי המערכות האלו שיכול אולי להציע תובנות ומחשבות על אפשרויות הטיפוס הפתוחות לפנינו.

ג.

מה מוסיף האמון לאמונה?

אמונה בעולם מחולן עלולה להיות בחירה אלימה בתפיסה פשטנית. דרך החזרה לעולם דתי תמים סגורה בפנינו, והשבים אליה נידונים ללהט החרב המהתפכת – לפנטיות דתית ולקנאות, שאינם אלא תוצאה של החזרה הכפויה אל התמימות המדומיינת הקודמת לביקורת. המבקש לאחוז בכוח באמונה, לדלג מעל הביקורת והספק, ימצא את עצמו לא פעם יוצר סביבו חומות של סגירות מחשבתית וחברתית שאמורות למנוע מן הספק לחדור פנימה. ההכרעה להאמין עלולה להפוך לאידאולוגיה נוקשה וקפואה, העסוקה כל העת בהתגוננות מפני המציאות שאיננה נענית לציפיותיו של המאמין.

לצערנו, בשיח הרווח מוענק התיאור 'אמוני' בדרך כלל לצד אחד של המפה הפוליטית, תוך שהוא משמש על מנת להבחין בין מי שאוחז בעמדות מסורתיות־ימניות למי שאינו. האינטואיציה בדבר הזיקה העמוקה שבין האמון לאמונה יכולה לחלץ את האמונה מן הנוקשות שלה ומן השיוך הפוליטי שלה. כאמור, הבחירה באמונה איננה בחירה בפשטנות. ההשתקפות של האמונה באמון החברתי מציבה את המאמין כמי שאינו יכול להסתגר ולהשתבלל, ואיננה מאפשרת לאמונה להסתגר בתוך עצמה כמרחב אידאולוגי וקשוח; המאמין נדרש להיות קשוב ורך ביחסו למציאות, כולל לעמדות שונות והפוכות מאלו שהוא אוחז בהן.

הרטט העמוק של האמונה אינו כרוך בנכונותם של היגדים כאלה או אחרים. המאמין אינו זה שמחזיק בסט האידאות ה'נכון', אלא זה שמתקיים מתוך אמון עמוק במציאות שבתוכה הוא חי, שמתנהל בה בהקשבה ובפתיחות, וההד שלה בתוכו הוא הד של ענווה ושל יראה. ממילא, גם ההתנהלות הפוליטית של הפוליטיקאי ה'אמוני' לא תתבטא באחיזה דווקא בסט ערכים זה או אחר, אלא דווקא בבקשה לכונן מרחב שיש בו אמון הדדי, ענווה וקשב. המאמין לא יהיה זה שאוחז בלהט בעמדות חד־ממדיות, אלא להיפך – זה שתודעתו פתוחה אל המציאות בכל ריבוי גווניה וקולותיה, והוא מוצא בה נוכחות והתגלות. זו תהיה תודעתו של הפוליטיקאי ה'אמוני'.

ד. 

ומה יכולה האמונה להוסיף לאמון?

כאן אני מבקש לטעון שהשיח הדתי יכול להוסיף לאמון החברתי והבין־אישי שפה ונוכחות, עומק וממשות.

ראשית – האמון המוטען באמונה אינו פלקטי ואינו תמים. כשם שהאמונה איננה רגרסיה ילדותית, כך גם ההכרעה להתנהל במרחב החברתי מתוך אמון איננה נאיבית. אין כאן רק הכרעה 'תמימה' ומקומית להאמין לאדם שעומד מולך, אלא בחירה מודעת ורחבה של אופן ההתנהלות בעולם, אופי הזיקה שלי אל המרחב שבתוכו אני חי. האמון שלי באדם שעומד מולי, בבן־השיח הפוליטי שלי או בחבריי לגורל ולמילואים, הוא פועל יוצא של ההכרעה הפנימית שלי איך לעצב את חיי. זהו אמון שכמעט אינו ניתן להפרה, שכן הוא מוענק ללא תמורה וללא ציפייה. תנועה כזו בוחרת לעצב את המרחב סביבה כמרחב של אמונה, גם כאשר אין לכך שום הצדקה.

האמון כאן יכול להיות לפעמים אפילו תנועה של התרסה, המצפה להיענות גם במקום שבו השיח תקוע ולא מצליח להיווצר. גם במצבים של קושי ומצוקה היהודי פונה לאלוקיו ומכריז – 'ובכל זאת שמך לא שכחנו, נא אל תשכחנו'. באותו האופן פונה האדם אל סביבתו ומכריז – אני מסרב לחשד, מסרב לחוסר האמון, ממשיך לקחת חלק ולהידבר – נא אל תשכחוני! נתינת אמון כזו היא הכרעה מכוננת, כזו שאיננה נשענת על הנחות יסוד מקדימות. יש בה ממד של דילוג וקפיצה המבקש להשפיע על המציאות מכוחה של האמונה, לעצב את המרחב הציבורי במעשים של אמון.

בנוסף לכך, הזיקה שבין אמון לאמונה מזמינה גם הרחבה של אופק הדיון החברתי אל האופק התיאולוגי. ההתמודדות התיאולוגית עם קשיי האמונה מציעה סט של מושגים ופתרונות שייתכן שהם מסוגלים להציע מסגרות חשיבה חדשות לשיח החברתי. המחשבה הדתית מתמודדת עם החילון ואבדן האמונה במהלך 300 השנים האחרונות, והיא הצמיחה תובנות ושפות המאפשרות לה לדבר ולחיות באמצעותן אמונה בעולם מחולן. מרחב הגותי עשיר ומגוון מנסה לבנות שפה לאמונה שתיבנה על גבי הנחות היסוד הביקורתיות של העולם המודרני. השלכה של שפת האמונה הדתית אל המרחב החברתי ואל אתגריו יכולה להציע דרכים ופתחים לחידוש האמון.

ה.

בתורה סד (המפורסמת) בליקוטי מוהר"ן מתבונן ר' נחמן במרחבי הכפירה והחילון דרך מושגי הצמצום של קבלת האר"י, ומציע שפה דיאלקטית של יחסי הנוכחות וההיעדר, האמונה והכפירה. בתמונת העולם שמציע ר' נחמן הא-ל הצטמצם על מנת לאפשר מקום לעולם שלנו, וכך העולם כולו מתקיים בתוך החלל הפנוי מא-להים. באופן פרדוקסלי, על מנת שהעולם יוכל להתקיים – הא-ל צריך לתפוס ממנו מרחק, לייצר חלל ריק מנוכחות, המתפקד כמעין רחם שבתוכו יכול העולם להיווצר. את החלל הזה, ואת הפער שהוא מייצר – מזהה ר' נחמן עם מרחב הכפירה והקושיות שאין עליהן תשובה. התרחקותו של הא-ל מן העולם מייצרת את החשד והפער, הקושיות והריחוק, וכל אלו אינהרנטיים למצב האנושי

על היעדרותו של הא-ל מן המרחב הנוכח והממשי לא ניתן להתגבר באלימות שתכפה את האמונה. הקושיות שצומחות מן החלל הפנוי נותרות קושיות שאין עליהן מענה. ר' נחמן מלמד שאל החלל הפנוי ניתן להיכנס דווקא באמצעות השתיקה, קבלת המציאות בענווה ובהכנעה. בהמשך דבריו הוא מלמד גם שתנועה כזו יכולה להוליד את הניגון, ניגון הפלא המאפשר לאמונה להתקיים גם בתוך הצמצום, הניכור והחשד. האמונה שמעבר לחלל הפנוי איננה יכולה לבוא לידי ביטוי במילים ספציפיות, איננה יכולה למצוא את מקומה בשפה, אבל היא יכולה להתבטא בניגון שידע לדלג מעל החשדות ולחבר לבבות.

מושגי הברית, הניגון, השתיקה והחלל הפנוי יכולים להציע אופק חדש לשיח החברתי: האם גם כאן נוכל לדלג מעל חללים פנויים, מעל קושיות שאין עליהן תשובה, באמצעות ניגון מופלא? האם נוכל למצוא את אופן הדיבור (ואולי אופן השתיקה), את המנגינה המדויקת שתוכל לחדור אל הלב ולחרוג מן האפשרויות הבינאריות והחסומות של השיח הנוכחי? זהו האופק האמוני הממשי שאליו צריך לכסוף כל אדם אשר רוח בו.