הכרת הישות

על זרמי העומק הנחשפים כעת, על ההכרה בקיומו של הרוע, ועל מיצוי החיים המתגלה עם כליונם.

אבישר הר שפי

היא הכרת הישות. פנים-אל-פנים עם הפחד, עם העצם, עם הנמצא. בתוך האלוהות. עם הזוועה… הממש האחד, הכואב.

אצ"ג, אימה גדולה וירח, הקדמה  

עוברים עלינו ימים של הכרת הישות, סרו שמלות הרציונליזציה והאסתטיקה דרכם אנו מעדיפים לראות את המציאות, ואנו נחשפים לרבדיה העירומים, 'מעין מניפסט להתערטלות, לאדם יצא משלמותיו', כלשונו של אצ"ג שם. הבטה אל הבשר והדם, אל העצם, 'הסתכלות אינטרוספקטיבית מעבר לעור המכסה, לתוך חומר הבשר החם, לדעת – מהו בנגוהות ומהו בחשכה'.

באחד מן התיאורים העזים של מעשה בראשית בזוהר, מתואר תנין-נחש העומד מנגד לבריאה ונלחם בה.1 בתמונה זו הבריאה איננה נעשית בחלל ריק שרק מצפה לה, אלא תוך מלחמה. כל מאמר מעשרה מאמרות בהן נברא העולם, מסמן על פי הזוהר מלחמה שהתרחשה בין כוח החיים הבורא לכוח המוות המהרס. המאמר מגיע רק בסופו של המאבק, ומסמן את נצחונו של כוח החיים המאפשר את הבריאה של אותו המאמר, את יציאתו לפועל. כך 'יהי אור' מסמן את נצחונו של האור לאחר מאבק איתנים עם התנין-נחש הנושף עליו ומנסה לכבותו ולהחשיך את העולם, ורק לבסוף 'יהי אור' כקצה הקרחון הנגלה בסופו של המאבק שהתרחש בנסתר ומתחת לפני השטח. תהליך דומה מתרחש גם בכל אחד מן המאמרות האחרים.

מאבק זה, על פי הזוהר, איננו מסתיים עם תום ששת ימי הבריאה אלא רוחש תמידית במעמקיה. ביום-יום אנו לא רואים אותו, מעדיפים להדחיק, לראות רק את האור ולא את המאבק, את הבריאה הגלויה המאפשרת את המובנות, ולא את התהום הרוחשת תחת. אנו מנסים לראות באופן רציונלי ולתת הסבר גם לחלקיה החשוכים של המציאות, וכך להפחית את האימה שבהם – שהרי, כך אנו חושבים, אם יש להם סיבה, הם גם ניתנים לפתרון. אם נבין את הגורמים, אם נאפשר תנאים כלכליים, תקווה לחיים טובים, אם רק לא נרגיז אותם…

אולי אפשר לחיות כך רוב הזמן, אך בתמונה של הזוהר אחת לשבעים שנה עולה התנין אל פני השטח, מכה בזנבו, ויוצר גל של הרס ורעדה בעולם. נדמה שיש כאן תובנה עמוקה על זרמי עומק המוּבְנים במציאות, ועם כל הרצון לחיים מובַנים ולשלום, בסופו של דבר לא ניתן להדחיקם.

בימים אלו אנו עומדים פעורי עיניים אל מול הסדק שנפער, למולה של 'התגלות' כזאת.

זה לא רק הרוע שהתגלה במרחב הקרוב. גם האנטישמיות העולמית שרצינו לחשוב שהפכה לתופעה שולית והזויה, שבה ומרימה ראש כאותו תנין. זרמים תת-קרקעיים שהתרבות והרציונליזציה מנסות להדחיק שבים אל פני השטח, ואין לנו ברירה אלא להביט אל 'מעבר לעור המכַסֶה', בלשונו של אצ"ג, אל הכוחות הרוחשים במבנה העומק של העולם, ולראות 'מהו בנגוהות ומהו בחשכה'. ויותר מזה, לראות את המלחמה הרוחשת תמידית ביניהם, ולהכיר בכך שאם חפצי חיים אנו, אנחנו לא יכולים לחלום רק על יונה עם עלה של זית, אלא לאחוז תמידית גם בחרב, ורק לצדה לחלום וגם לנסות להביא את היונה.

צריך להדגיש, לא לחיות על החרב, החרב היא לא המטרה והיא איננה קדושה, כהן שהרג את הנפש לא יישא כפיו ודוד לא בנה את המקדש כי ידיו דמים מלאו, 'כי חרבך הנפת עליה ותחללה'. אנו חפצי חיים, אך על מנת לאפשר את החיים בהם חפצינו, אסור לנו לשכוח את החרב. לא 'על' חרבנו, אך לצדה, לא כמטרה אבל כאמצעי חיוני.

חשוב גם לומר שהכוונה איננה לסמן ישות קבועה ומסוימת כ'רע', אלו זרמי עומק הרוחשים בכלל המציאות ובאדם, לעתים הם מכריעים אדם שבוחר בהם ולעתים מדינה או עם שבחרו בהם ומגלמים אותם בעת מסוימת.

ושוב אנו מוצאים את עצמינו בראש החץ של המאבק המהווה את תמציתה של הבריאה בתמונה הזוהרית, של מחנה החיים הנלחם במחנה המוות. נדמה שזו המשמעות של נשיאת כיסא ה' בעולם, כיסא אלוהים חיים, כיסא הבריאה והתיקון העומד תמידית אל מול כוחות התוהו והמוות, מול אלו היוצאים לחרף מערכות אלוהים חיים. אנו זוכרים כי הרוע האולטימטיבי שהתגלה בתולדות האנושות שם בראש מעייניו את השמדתנו, וכך גם ממשיכיו. כך שגם אם אנחנו לא מכירים בתפקידנו, או שוכחים אותו, יש מי ש'דואג' להזכיר לנו אותו.

ואולי גם המקום גורם. כך אמר ארי דה לוקה, סופר איטלקי, בראיון אתו בירושלים: 'המון מלחמות התחוללו על האדמה הזאת, הריבוע הקטן הזה של העולם, והמלחמה הזאת היא אחת ממלחמות רבות שיש להן רק רגעים מעטים של הפוגה… המקום הזה הוא ללא מנוח. המקום הזה הוא 'טבור הארץ' (אומר בעברית) – תמצית מערכת העצבים של העולם. ככה שהוא היה, הווה, ויהיה ללא מנוחה'.2 ובאופן אחר גם אצ"ג: 'נִכְנַסְתִּי לָאָרֶץ כְּמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשָׁן… וּבְשָׁעָה אַפְלוּלָה אֲנִי מַרְגִּישׁ אֶת עַצְמִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל / כְּמוֹ בְּעֹמֶק הַחִתּוּךְ שֶׁל פֶּצַע / וּמַר לִי מְאוֹד, אַךְ לָצֵאת אֵינִי רוֹצֶה מֵאוֹתוֹ הַחִתּוּךְ!' ('כל יחיד כמוני'). דבריהם מצטרפים אל המדרשים המתארים את אבן השתייה כתשתיתו של העולם: היא 'טבורו' של עולם ממנו הוא נמתח לכל הכיוונים, אך היא גם ה'פקק' הבולם את התהום והמים הזידונים מלעלות, להציף ולהחריב את העולם. ואולי לא לחינם נקראת המלחמה בפי איבינו 'מבול אל-אקצה'.

נפקחנו אל זרמי העומק, אל נהרות החושך והאור, זמן של אינטרוספקטיבה, של הכרת הישות, זמן שאיזה גודל שמעבר לפרטי מאיר בו והפרטי מוכן למסור את נפשו למענו, להילחם על האור והחיים.

מי ייתן ולא נשכח שוב, לא נשוב אל קטנותנו.

תתן אמת ליעקב

הצד השני של הרציונליזציה וחוסר המוכנות להכיר בקיומו של רועַ מוחלט, הנו חוסר המוכנות לראייה מורכבת – כולם כולם חפצים להשמידנו, להרוג לאנוס.

שני הצדדים נובעים מפחד. הראשון, פחד להכיר ברוע שלא ניתן לפתרון רציונלי, אלא רק במלחמה חסרת פשרות; והשני, פחד מן המקום חסר הוודאות, הפתוח יותר והלא מוחלט.

העמדה המוחלטת פשוטה יותר לנפש. קל לה יותר בוודאות, קל לה יותר להתאגרף – בטח כשהיא במצב פגוע ופצוע, ואי אפשר להאשים אף אחד שאוחז בעמדה זו עתה.

קל יותר להיות בקוטב אחד מאשר בשני קטבים, מאשר להכיר בצורך לנוע ביניהם ללא וודאות מוחלטות, לבחון כל פעם מחדש את המצב, את מי שעומד לפניך. קל יותר להגיד 'כולם' מאשר להתחיל להבחין, וכן אין ספק שבחשיבה המיידית בהבחנה קיים סיכון יותר מאשר בעמדה המוחלטת, ושוב – במצב פצוע ופגוע זה לפעמים בלתי אפשרי מבחינה נפשית.

קל יותר להשמיד להרוג ולאבד, להטיל פצצת אטום (על עזה? להעביר לשם קודם גם את ערביי יו"ש? את ערביי ישראל?) – מאשר לראות מורכבות, להיות עם עין רכה יותר ומבחינה בגוונים, בין אלו החפצים במוות לחפצים בחיים, בין אסלאם של מלחמה ומוות, לאסלאם של רחמים.

אין לי מושג באחוזים, וניתן לומר שההתנגדות הגורפת בקרב ערביי ישראל לחמאס כיום לא משקפת התפכחות אמיתית אלא פחד, אבל לא ניתן להתעלם ממנסור עבאס, שמייצג אחוז ניכר מהם ומשדר עמדה עקבית ומעוררת כבוד.

יותר קל להיות או אברהם ('לו ישמעאל יחיה לפניך') או יצחק (ושרה – 'גרש את בן האמה הזאת'), חסד או גבורה, מאשר יעקב, מידת התפארת המאזנת (בבחינת מאזניים) ומכלילה את הקטבים השונים, את הגבורה והמלחמה עם השלום והאהבה. אך דווקא התפארת, כשמה, היא היפה והשלמה, וכן, דווקא היא נחשבת למידת האמת ('תתן אמת ליעקב') ויעקב הוא הנחשב לבחיר האבות.

וחשוב לומר שהעמדה הפתוחה יותר לא מנוגדת לעוצמה, להכרה בחשיבות העליונה של 'קיר הברזל' כעמדה הכרחית – קודם כל כעוצמה פנימית של צדקת הדרך, שמלווה גם בעוצמה צבאית חיצונית. זה הבסיס שבלעדיו לא יהיה קיום. אפשר להילחם בלא פשרות בבאים להורגינו ובמצטרפים לרוע, אך בלא להתאגרף ולהיאטם, להשאיר גם עין יד ולב פתוחים.

חיים עד העולם

'20 הדקות הטובות בחיי, עלינו לפה בזחילה, נפצעתי ויש מטח עכשיו. חושב עלייך ואחשוב כל הזמן. אני אוהב אותך'. אלו המלים המצמררות שכתב בפנקסו סגן יואב מלייב בזיקים ב-7 באוקטובר, בכתב חלש ובשארית כוחותיו כאשר הוא מבין שאלו רגעיו האחרונים.

ואחרי הצמרמורת, כשמנסים להבין משהו מהתחושה הבלתי ניתנת להבנה הזאת, אפשר אולי להבין משהו על מסירות נפש. מה זה למסור את הנפש, כפשוטו, כולה ועד כלות, אל הגדול ממנה. למסור את האור הקטן, הקיום הפרטי, אל ולמען האבוקה הגדולה של האור, ולהתכלל בה.

ולא צריך להיות אדם דתי, סגן יואב מלייב לא היה, זו המציאות עצמה שמדברת בככותה הממשית ביותר.

הכאב גדול, אין סופי, לשמוע כל יום את שמות הנופלים, עולמות מלאים ועשירים שאבדו – ילדים שכל החיים לפניהם,  מבוגרים באמצע חייהם, עם חיים מלאי עושר ומשמעות, אנשי משפחה, יצירה, שמחת חיים, נתינה, וכמה יכלו עוד לתת, והחיסרון הבלתי נתפס להוריהם, אחיהם, נשותיהם, וילדיהם, לכולנו.

ולצד זאת 'עשרים הדקות הטובות בחיי' – החיים הם רצף של יומיומיות שחלק גדול ממנו אפור וסתמי. בתוכו אנחנו מנסים להדליק אורות קטנים, להגדיל את הטוב, החי, המשמעותי. זו מלאכת החיים, מלאכת היומיומי שהלוואי והיינו יכולים למסור את הנפש עליה בלבד, על החיים כפשוטם.

אבל על הרקע הזה, כאשר המציאות מחייבת את מסירות הנפש הטוטלית אנו פוגשים ברגעים המזוקקים בהם כל החיים מתמצִים כתמצית מרוכזת אל הטוב שאנו מאמינים בו, נמסרים אליו ומתכללים בו, מנצחים באופן מוחלט את הסתמיות, בלי גרגיר אחד של ספק, אף חלק שלא מומש, שנשאר בלתי משמעותי, התמסרות מוחלטת אל הטוב.

וכשאתה יודע שמסרת את כל חייך אליו, שלא נותר חלק אחד שלא מוצה, ש'התבזבז', ש'סתם', זהו הזמן הטוב בחייך, מלאות אינסופית, 'חיים עד העולם', דווקא אז, הידיעה שחייך מוצו כולם למען אבוקת האור ואליה.

בלשון הזוהר ניתן לתאר זאת כהתכללות בשכינה, התאחדות והתכללות בטוב המוחלט, במקום של חיים שהוא מעבר לחיים, במקור החיים.

כך מספר רבי אבא, שכתב את מותו של ר' שמעון בר יוחאי: 'לא גמר המאור הקדוש לומר "חיים", עד שפסקו דבריו [ונדם]. ואני כתבתי, וחשבתי לכתוב עוד, ולא שמעתי. ולא הרימותי ראשי, כי האור היה גדול, ולא הייתי יכול להסתכל'.3 סיפור מותו של ר' שמעון בזוהר נפתח בבקשתו שמותו לא יהיה תוך בושה, מוות של חיים שאוזלים וכלים, אלא תוך הגברת חיים והתכללות במקורם, ואכן לבסוף הוא יוצא מן העולם במלים 'כי שם ציווה ה' את הברכה חיים עד העולם', כאשר במילה 'חיים' הוא מצוי כבר במקור החיים ומתכלל באור הגדול: 'כי האור היה גדול, ולא הייתי יכול להסתכל' – עשרים הדקות הטובות בחייו.

זו משמעות דבריו של ר' עקיבא: 'כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו?'.

הרוגי מלכות, אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם.

לעילוי נשמת הנופלים, ונשמתינו.