האם הזהויות המארגנות את חיינו משקפות מהויות נצחיות או מבנים חברתיים ניתנים לשינוי? מסה על החיים בין שתי העמדות האלו.
כרמית פיינטוך (אפרתי)
.
הקדמה: קריעה
'הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד…' מוצ"ש הוא תמיד זמן מאתגר, המעבר שבין קודש לחול קשה עבורי. טקסט ההבדלה וטקס ההבדלה אמורים לעמוד שם בתפר הזה ולתת למילים, למראות ולריחות, לנחם ולהעביר את המשוכה הזו בבטחה ובשלום. מלבד חיזוק באמונה, בישועה עתידית, מחזירה ההבדלה אל האור והטוב שבריאה. מזכירה שיציאה מתוהו ובוהו אל סדר כרוכה ביצירת הבדלות. מעשה הבריאה הוא יצירת הבחנות שבין אור וחושך, יום ולילה, טוב ורע. ובהמשך בין מים ומים, ים ויבשה, ששת ימי המעשה ויום השבת. כך הוא העולם, מעצם היבראו הוא כזה, כך ניתן לחיות בו בידיעת הטוב והרע, בהשקט ובטח. אחרי שבת מאירה וממקדת, מעין עולם הבא, יכול להיראות שבוע המעשה המפוזר כחשוך ופוער לוע מאיים. אלו נחמותינו, בהיכרות עם אופיו של העולם, עם היבראו בכוונה תחילה וכדי להיטיב:
ברוך… המבדיל בין אור לחושך,
בין ישראל לעמים,
בין יום השביעי לששת ימי המעשה.
ברוך… המבדיל בין קודש לחול.
ובעצם המילים המנחמות האלה, עם הבהירות שהן יוצרות, עם מפת העולם הנפרסת ידועה יותר, טמון בשבילי גם קרע וכאב.
הן מעלות על הדעת והלב מיד את ברכות השחר, ברכות הודיה למאיר לעולם כולו וליושביו שברא במידת הרחמים, המכניסות אותנו אל יומנו. אל העשייה הברוכה הטמונה בו, אל המחשבות וההבנות שיובילו אותנו בתוכו. ובהן הברכות המבדילות: שלא עשני גוי/ה, שלא עשני עבד/שפחה, שלא עשני אישה. העולם מתואר בנוי, מובדל, מובחן והיררכי, כך תיאורו משחר היותו ומעצם קיומו. נדמה לי שלא ניתן לדלג על ההבנות היהודיות הללו, צריך להתמודד עימן. אני מכירה את הבחירה (הנדירה עדיין) לשנות את הנוסח בברכות השחר, ואף יודעת להעריך אותה ואת היושר שהיא מבטאת. עדיין מרגישה שהעמדה המבדילה נמצאת בעומק המקורות והחשיבה, ומילות הברכות פה הן רק הופעה אחת של העניין הזה.
אנחנו מכירים המון הסברים לתיאור הזה של ההבחנות וההיררכיה שבין ישראל לעמים ובין גברים ונשים (כיוון שהבחנת העבדות נעלמה מן העולם, ועובדה זו עצמה מעניינת ומטה את כף המחשבה להסברים היסטוריים-סוציולוגיים, לא אמשיך את הדיון בה). הסברים רבים וארוכים נכתבו על כך לאורך ההיסטוריה היהודית: הסברים מהותיים, היסטוריים, סוציולוגיים, תיאולוגיים, אפולוגטיים ועוד. לא אחזור פה על ההסברים, ובוודאי לא אכנס לכל סוגיה בעצמה. אנסה לתאר מעט את חיי הנפש והרוח שלי סביבם, ואולי אצליח גם לתת בהם סימנים והבנות.
אני חושבת שניתן לומר שהתרבות שאנו חיים בה הולכת ומקצינה את עמדותיה ממש סביב סוגיית ההבחנות וההיררכיות הזו. בסוגיות רבות שאלת העומק תהיה האם מדובר במבנה שהוא מהותי ובעל תוכן פנימי, או שמדובר במבנה שהבחנותיו וסדריו נובעים מן הבחירות וההטיות האנושיות. (מקביל לשאלה האקזיסטנציאלית ביחס לאדם, האם 'קיום קודם למהות'? האם ישנו גרעין עצמיות נתון ומוקדם, או שהאדם נוצר רק דרך בחירותיו?).
בין שתי תנועות
אפתח בפירוט הטענות, בניסיון להבין את ההיגיון הפנימי שלהן.
הטענה למהות: ניתן לומר כי גרעין סוד מהותי מכתיב את הקיום, ואינו נתון לשינוי או לבחירה. גרעין זה הוא המכתיב את סדרי העולם וכל שניתן לעשות ביחס אליו הוא להיענות לו, גם אם בתקופות שונות יהיו לו לבושים שונים וצורות נוספות. הוא 'טבע' העולם, כל התנגדות או ניסיון לנפצו נוגדים את הקיום הפשוט, את סדרי העולם הנכונים, את הגוף כמות שהוא, את גרעין הנפש. את הצרכים הבסיסיים שהתכחשות אליהם יוצרת עיוות, את האינסטינקטים הקיומיים שהולכים לאיבוד ומביאים את העולם לאיבוד. המהות הזו מבנה את סדרי העולם ואת סדרי החברה, בכל דור מעט אחרת, אבל הבסיס ימשיך להתקיים כיוון שהוא מצוי בשורש.
ישנן עמדות מהותיות חילוניות המייחסות את התכונות והאפיונים לטבע, אך אני אתמקד בעמדה דתית כזו, הרואה את האלוהי כרוצה ויוצר את המהות. התפיסה היהודית רואה בבריאת העולם מעשה טוב ונדיב, כל יום בבריאה מסוכם ב'וירא א-לוהים כי טוב'. יש פה הנחת מוצא שהעולם כמות שהוא, על המהויות האלוהיות הטבועות בו, הוא עולם שמסודר לטובה. ודאי שבמציאות הגלויה ובעיניים אנושיות הדברים רחוקים מלהיות כל כך פשוטים; מחשבת ישראל עוסקת מן התנ"ך ועד היום בשאלות היעדר הצדק הגלוי, וכיווני המחשבה בעניין הזה רבים ומגוונים.
הרגישות לשאלות בדבר קיומה של מהות ובדבר משמעותה הולכת וגוברת, כי היא מתנגשת חזיתית עם ערך השוויון. ייתכן מאד שאחד מסממני 'רוח התקופה' (צייטגייסט) שלנו הוא 'אדם הוא אדם הוא אדם'. על הרקע הזה, כל אמירה בדבר שוני מהותי נתפסת כעוול. גם נושא הבחירה החופשית עומד במוקד התרבות. מציאות ה'נתונים' שלנו (במובן של givens) נתפסת כאיום, ונושאת איתה מטען היסטורי קשה של הדרה ואפליה (צבע עור, מוצא שבטי או לאומי, ענייני מגדר, ועוד). על כן הניסיון התרבותי הוא להביא אותה למצב שבו תהיה חסרת חשיבות עד כמה שניתן. כיוון שנתוני פתיחה שאין לבחירה החופשית שום דריסת רגל בהם כרוכים בחוסר צדק נראה לעין ובכאבים שלא ניתן להתכחש אליהם, הבחירה החופשית היחידה היא להופכם לפחות משמעותיים. כיוון שההבחנות המולדות בין אנשים נוכחות וקיימות, הרי שהמעשה התרבותי המתבקש הוא לראות אותן כברות שינוי (בתפיסה שלנו – להפחית מאד מן המשמעות שבהבדלים בין אנשים, ובמקרי קצה ממש במובן הפיזי, כמו בניתוח לשינוי המין). יש פה ניסיון להזיז סדרי עולם ולשנות הרגלים, חשיבה ותפיסות יסודיות מאד. התנועתיות (מוביליות) ושינוי העמדות הם מעשים תרבותיים הכרחיים בדרך לשוויון.
לרוב, התמודדות של בעלי העמדה המהותית עם העוול והכאב הנגרמים בשל המהויות הקבועות, תנוע בין כמה אפשרויות. תגובה אחת היא הקטנת הכאב בטענה שהוא מוגזם על ידי התרבות המעניקה לו לגיטימציה, ושניתן לגבור עליו בעזרת טיפול נכון (טיפול המרה למשל), או על ידי קבלת ההבנות הקודמות, הגדולות מאיתנו. כך היה תמיד כי כך נכון, ראשונים כבני אדם ואחרונים כחמורים ועוד. ישנה אמירה שההתקבלות החברתית מגבירה חלק מהתופעות ומוסיפה בעצמה כאבים בעולם (אל תעירו ואל תעוררו). גישה אחרת תיתן יותר הכרה לכאב, אך תראה אותו כדומה לכאבי העולם האחרים, שהם חלק מאופי העולם שהוא חסר במהותו. צריך וניתן למצוא להם תרופה או הקלה, אך הם לא יעקרו מהשורש ולא יימנעו לגמרי. בעיני האוחזים בעמדה המחשבה שניתן לייצר עולם נטול כאבים היא אשליה מסוכנת, חלום שסופו להתנפץ. כל פתרון לבעיה אחת עלול להוביל לבעיה אחרת.
התעסקות רבה ברמה ההגותית והתרבותית עם הכאבים האלה תיתפס כהחלשה מכוונת של הסיפור המרכזי המוסרי, השלם וה'נורמלי', כעיוות שבו ניתנת לשוליים כואבים קדמת הבמה, ובכך נהרסות הן תמונת המצב והן המחשבה על סדר העולם. זהו מתן לגיטימציה ואפילו עידוד להיעדר הבחנות ופרמטרים אחידים או נורמטיביים-מוסריים לשיפוט, פירוק של כל סיפור מעגן ומאחד. יש פה טענה על התכחשות לצרכים ראשוניים וחוסר היענות למה שהעולם מספר לנו על הגוף, על יכולת ההתרבות וההמשכיות. בעומק הדברים ישנה אמירה שבטווח הרחוק דווקא היענות למבנה הקיים תביא גם את המזור, כי היא תיענה לסדר פנימי אלוהי שבא להיטיב.
הטענה לבחירה תרבותית / הבניה חברתית: טענה זו יוצרת תמונת מראה הפוכה. משחר ההיסטוריה מתקיימים סדרי חברה, מבנה חברתי היוצר אפשרות לחיות, לפרט ולכלל. מבנה זה הוכתב על ידי מה שנראה טבעי ובסיסי, אבל נמשך אל הטיות למי שיש בידיו הכוח או האפשרות להכתיב. ייתכן שיש בראשית הדברים גם רצונות טובים אך ברוב המקרים וברבות הימים, אלו שמעצבים את המבנים שואפים לצבירת הון וכוח מסוגים שונים, ויש בהם בעיקר ראיית העצמי. הסדר החברתי בנוי ברובו מיצר הקיום האנוכי ומהצורך לייצר עוצמה, לכן לצד התקדמות אנושית רבה הוא מייצר גם עיוותים וכאבים גדולים. גם הסיפורים הגדולים של העולם, המיתוסים, מספרים למעשה את סיפור המצב כפי שהוא ולרוב אף מקבעים אותו בתפיסה ש'ככה זה'. ההיררכיה, המידור והאפליה הם נושאים גדולים ותחום עיסוק מרכזי אצל נושאי הטענה הזו, אך התפיסה היא שהם תוצר הבחירה האנושית וכל דור צריך לקום ולנסות לתקנם. כיוון שבעמדה הזו מדובר רק במבנה חברתי הנתון בידי החברה והשקפותיה, נראה שהכול ניתן לשינוי ולשיפור תמידי. יש בתפיסה הזו הרבה אופטימיות ורוח עשייה ואקטיביזם.
המציאות מוכיחה לרוב אחרת, כיוון שיחסי הכוח והרצון בשליטה עמוקים וחזקים מאד. בעלי הכוח לא מוותרים עליו מרצונם כמעט אף פעם, גם לא מול טענות של צדק. ההיסטוריה האנושית הארוכה רצופה בעוולות, והתוצאה היא עיוורון גדול לערכים פשוטים של שוויון ערך ולהדרה שיטתית ממוקדי הכוח. המבנה החברתי טבוע בעולם כל כך עד שנראה לעתים שזהו טבע העולם, והתרבות מגויסת כולה להגנה עליו במקום לפעול לשינויו. המבנה הבחירי מותיר חופש פעולה, אבל מולו פועלת הכבילות אל יחסי הכוח המוכתבים על ידי יצרים אדירים, ואלו יעמדו אל מול השינויים הרצויים. לכן שינוי עמוק יבוא לרוב בצורה של מהפכה, מעשית או תודעתית.
ההתמודדות של האוחזים בתפיסה זו עם הטענה שמהפכנות עלולה להרוס גם את הטוב במבנה החברתי הקיים, נעה בין טענה על קיבעון מחשבתי ופחדנות משינויים, לבין שמחת פירוק כמעט אנארכית. ההנחה היא ששינוי אמיתי יכול להתרחש רק בתנועת מחיקה וקיטוע, אחרת התהליך לא יהיה עמוק מספיק. הרצון להקשיב לכל הכאבים וליצור חברה המכילה באמת את 'כולם', גם הוא מצוי על רצף: מדיבור על שילוב חברתי והכלת האחר, ועד האמירה שכולם 'אחרים' או כולם מיוחדים ובעלי צרכים מיוחדים. הכיוון הזה מוביל אל מהלך עמוק של נרמול תופעות שוליים, עד כדי ביטול היכולת להגדיר מהו המרכז או מהי הנורמה.
אופן ההצבה הזה אינו הכרחי כמובן. עוצמתו, לפחות, היא תוצר התרבות שלנו. ניתן למפות הרבה מאד מן השסעים החברתיים שלנו על הרקע הזה. העולם הליברלי הולך כשעל דגלו חרות ערך השוויון, אופטימי וטהור. במשנתו מגולמת איזו הצעה מאפסת ומנחמת של שוויון ערך ושוויון זכויות, בלי הבדלי דת גזע ומין. וגם אם מימושה של הצעה זו ייקח דורות רבים, עדיין יש בה בשורת תיקון גדולה. כיוון שאי-השוויון מוטמע עמוק מאד בתרבות, התיקון המוצע פה יעבור דרך הכרה בצורך במהפכנות, בלעדיה לא יהיה שינוי. התרבות נוהגת לסלול דרך נוחה למי שהכוח נמצא בידיו, וכך לתת לו עוד ועוד כוח. בעלי הכוח מורגלים בו כל כך עד שהוא נתפס בעיניהם כטבע הדברים, ואין סיכוי שיבחינו עד כמה כוחם רב ולא מוסרי. על כן הפיכת סדרי העולם היא החובה המוסרית, אפילו אם ינשבו בתוכה לעתים גם רוחות אנרכיה.
העמדה הזו תצטרך לברר את השאלה העצומה של 'מיהו האדם', האם יצר לבו הוא טוב או רע מנעוריו, כיוון שהכול תלוי בו ובבחירותיו. לעתים יתגלה האדם כטוב, כבעל רצונות וכוחות אדירים לתיקון וכבעל אחריות עצומה על העולם הזה כולו. לרוב האדם יתגלה במלוא חולשתו המוסרית, כשמניעים אגוצנטריים לגמרי יכתיבו את רצונו בכוח בלי גבול, ישכיחו את קיומו של זולת ויעוורו אותו מלראותו.
כיוון שדרישת השוויון הזו, על גווניה השונים, מערערת את סדרי העולם הקיימים, מתארגנת מולה תפיסה המנסה לקבע את הנורמות ולדבוק בהן. עניינה המרכזי הופך להיות תמיכה ברוב ההולך בתלם המקובל, ושמירה על הסדר הקיים. הדבקות בסדרים הקיימים נובעת מטעמים שונים, כגון אמון בחוכמת הדורות ובריבוד התרבותי, ונאמנות למסורת ולברית. המשפחה, השבט והלאום נתפסים כהכרחיים גם הישרדותית, וגם כמספקים את הצרכים התרבותיים-רוחניים של האנושות, כמו הצורך בשייכות ובזהות. הצד הליברלי נתפס כנטול אינסטינקטים הישרדותיים טבעיים, עד כדי השחתת העולם. העמדת צורכי היחיד כמתגברים על צורכי הכלל גוררת איתה תופעות כמו הפחתת הילודה עד כדי מחשבות על ביטולה, העדפת בעלי חיים על אנשים, השמצת המשפחה ותפיסתה ככולאת את רוח היחיד ואף כמי שעלולה להיות פוגענית כלפיו. הלאומיות והדת נתפסות אף הן כמדכאות את היכולת לחשוב ולבחור באופן עצמאי ומפוכח.
כשנדבקים בכיוון המהותי של העולם בלי למהול אותו עם אחריות אנושית, מתווספת לו על ידי המתנגדים נ' הגינוי, והוא הופך להיות מהותני. המהותנות הופכת לרועץ כיוון שהיא מבטאת דבר מקבע וחתום, כולא ומשמר יתר על המידה. דבר שלא מאפשר תנועה שהכרחית להתחדשות ולחיות, כזה שמרחיק מן השוויון על ידי הכבילות לנורמות המקובלות.
כמעט מיותר לכתוב ששתי התנועות מאיימות אחת על השנייה, ובאופן לא רצוני ואולי לא מודע גם מזינות אחת את השנייה. כיוון שהאיום גדול ויש פה הרבה מה לאבד, הן גם הולכות ומקצינות.
ואני, אנא אני באה?
כבת הזמן בעולם הזה, אני קרועה בו בעצמי מבלי יכולת להכריע. האמת היא שמטרת הכתיבה הזו היא גם להכריז שלא רק שאיני יכולה להכריע, גם איני רוצה להכריע. נכון בעיני להבין את העמדות הללו בטהרתן בלי פחד, ולהסכים לחיות עם הבהלה שתיווצר כשייפער הפער. הדברים יתגלו במלוא הפרדוכסליות שלהם ובחוסר האפשרות ליישבם יחד, ערכים יתנגשו כנראה, ולא נדע איך ניתן יהיה לברור דרך. התהום שתתגלה בעולם תחלחל אל פנים-פנים הנפש, ולעתים יהיה נראה שאין לה מזור.
ואף על פי כן, את החיים יהיה נכון להרכיב משתי העמדות האלו, לא רק במובן המעשי. בחיים עצמם כולנו כנראה מורכבים מהיבטים של 'מזה' ו'מזה'. מטרת הכתיבה היא להסביר מדוע לא נכון בעיני לוותר על אחת מן העמדות הללו, לבחור צד ולוותר על האמת המצויה גם בצד השני.
עוד לא אמרתי מילה של תורה, ובמכוון לא. לא כי התורה אינה תשתית הכרחית, היא וודאי כזו. לא כי איני מחויבת לה, אני משתדלת על זה בכל כוחי. לא כי היא אינה מזינה ומחיה אותי בכל נקודה בחיי, היא בפירוש כזו. אני הולכת בתחושה ברורה שלולי תורה אבדתי בעוניי ממש. עוד לא כתבתי מילה של תורה כי אני חושבת שהתורה נושאת בתוכה את שני הכיוונים, ולמרות שכל צד מנסה לאחוז בה כולה אני איני סבורה כך. זה אולי אפילו חלק מגדולתה.
אז אנסה לתאר את חיבוטי הנפש שלי ולמצוא את הדיהם בתורה, במובן הרחב שלה. אני אישה, מקיימת תורה ומצוות, מתחייה מתורה ומאמונה. בת הזמן הזה, משתדלת להסתובב בעולם פקוחת עין, דעת ולב. להשכיל ולהבין גם תורות חיצוניות ורוחות שבאות מן העולם. מכירה תודה על המהפכה הפמיניסטית שמאפשרת לי לחיות חיים מלאים עם זכויות בסיס שלא היו כמותן לנשים בכל ההיסטוריה האנושית, להתפרנס ולהשכיל. שותפה פעילה לתנועה הזאת בעיקר ברצון להרחיב את יחסי הנשים עם הקב"ה והתורה, ובחתירה לאפשר להן מימוש מירבי של מאווייהן הדתיים. מנסה להיטיב את המציאות בעוד דרכים, כחלק מהיותי ציונית המחפשת דרך ליצור פה חברה טובה, מוסרית וחזקה. לעזור במעבר שבין עם בגלות לעם ריבון, על כל אתגרי הריבונות.
מבנה המאמר:
פרק 1: ככה זה כשיש שניים – שוויון ומהות בתורה. אין פה ניסיון למיצוי של המקורות או לפריסה מלאה שלהם, אלא טענה כי שני הכיוונים מופיעים בה.
פרק 2: האמיתות שמאחורי הפרגוד – שתי קריאות באגדה אחת.
פרק 3 :סיפור על דבר תורה – אירוע קטן ומעניין שיכול להיות דוגמא טובה למתח שאני מציפה פה.
פרק 4: איפה זה פוגש אותי? שני סיפורי מפגש, דילמות, ואף אמירות!
פרק 5: איסוף, שאינו הכרעה אלא שרטוט של כיוון מכיל.
פרק 1: ככה זה כשיש שניים
הקב"ה הוא אחד, ובבחירתו לברוא עולם, ב'היום הרת עולם', הוא יוצר ישות נוספת, המציאות, עימה נוצר מושג הריבוי. ישנן דרשות רבות על העולם הנברא באות ב' ולא בא' כי העולם הזה הוא כולו שניות ושוני. הכול פה זז ומתנועע, בין האחד והשני, אלה הם סימני החיים של העולם. הפער העמוק בין הבורא לעולם הוא בשאלת הסופיות – הוא האינסוף והעולם הזה כולו סוף, זוהי תכונתו המרכזית. אבל משהו מן האינסוף נוגע בעולם בכל זאת, נמצא בריבוי, בגווני הגוונים. היצורים כולם, הפרצופים והתכונות, הנופים והתופעות, החי, הצומח וכל המראות שבעולם. כולם הם השתקפות של אינסופיות פניו. זו גדולתו, כפי שאומרת הגמרא:
תנו רבנן: להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, אבל הקדוש ברוך הוא טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו, שנאמר ׳תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש׳ (סנהדרין לח ע״א).
העולם עד כדי כך מרובה, עד שאי אפשר לתאר את בריאתו בפעם אחת, נדרשות פעמיים כדי לספר את סיפור הראשית. הסיפורים אינם זהים, הם מבטאים פנים שונים של העולם ומיעוט הריבוי הוא שניים. כלומר עצם הכתיבה הכפולה, שלעתים גם מעמידה תיאורים סותרים, היא כלי מתאים לתוכן המדבר על ריבוי ושונות ובעצם על היכולת לחיות בתוכן. זו אחדות מופתית של צורה ותוכן.
ראינו עד כה מספר צירים בעניין זה: מהות מול הבניה חברתית, שוויון מול שונות, ושאלת ההיררכיה במקרה של שונות. אלו הן שלוש שאלות שונות, המסורגות פה זו בזו. טענתי תהיה שניתן לראות בפסוקי ראשית העולם וראשית האנושות את הריבוי ואת התנועה. בבריאת האיש והאישה נראה טענה שוויונית מול טענת שונות: ההיררכיה ביניהם מבוטאת אולי בעובדה שהגבר נברא ראשון, והאישה משנית לבריאתו. רק בהמשך, לאחר סיפור חטאם באכילה מעץ הדעת, ילכו הפערים ביניהם ויעמיקו, כתוצאה מענישה. ייתכן מאד שיש כאן פתח ליציאה מן התבנית הזו ולתיקונה.
בשאלת התפתחותו של עם ישראל מתוך האנושות נראה בתחילה עמדה שוויונית-מהותית-אוניברסלית – העולם נברא בלי הבדלים בין בני האדם. אחר כך ייבחר אברהם – בחירה מהותית או בחירה קיומית? המפרשים חלוקים בזה. האם אברהם נבחר בשל אישיותו המיוחדת כילד מאמין ומנפץ פסילים, או כיוון שבעתיד יעשה בחירות נכונות ויעמוד בניסיונות שיערימו עליו. הבחירה באברהם הופכת להיות 'סגולית' במידה מסוימת, אך כיוון שניתן להצטרף לדרכו היא כזו רק בערבון מוגבל.
לכך מצטרפת השבת, שכפי שנראה יושבת על הציר בין מהות לעשייה אנושית – השבת כיום נבדל ומבורך, לעומת השבת ביום מקודש (או לא) על ידי אנשים.
אציג פה בקצרה את הדברים.
שאלת היחס שבין איש לאישה
פער זה מוכר ביותר ונידון לרוב:
וַיִּבְרָא אֱלֹוהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹוהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם (בראשית א', כז).
כלומר, בבסיס העולם עומדת בריאתם השווה.
וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּו. וַיַּפֵּל ה' אֱלֹוהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה' אֱלֹוהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם (בראשית ב', כ-כב).
כלומר, בבסיס העולם עומדת בריאתם השונה והאחרת.
שאלת היחס בין ישראל והעמים, מגמה אוניברסלית ופרטיקולרית
סיפורי הבריאה מתארים את האנושות כולה הנבראת כאחת. האדם באשר הוא נברא בצלם אלוהים, וי"א הפרקים הראשונים של ספר בראשית עוסקים בסוגיות אנושיות כלליות, זהו בסיס העולם. נראה כי שלב זה ביטא את הרצון הראשוני של הבורא: ליצור עולם ואנושות, לאפשר ולשמוח בחיים מתוקנים. החלום הזה התמלא רק בחלקו, כידוע, ואל השלב הבא במציאות אנו עוברים עם שתי הבטחות עקרוניות:
- העולם לא יימחה יותר, האנושות תמשיך להתקיים למרות חטאיה.
- ישנו אדם אחד המתחיל קשר חדש עם האל, אדם המתברך ומתייחד, הוא וזרעו, ומתחיל ייעוד מסוג חדש. הדבר המעניין הוא שהברכה המיוחדת לו היא היכולת לברך את העולם כולו, זה יהיה ייעודו מעתה.
מן הרגע הזה מתחיל מסע מסורג, כזה שיש בו עם שהתברך, שיש לו תפקיד גדול של תיקון המציאות. עם בחירה שיש לו תפקיד של ממלכת כוהנים וגוי קדוש, של הנחלת שמו של האלוהי בעולם למען העולם כולו. והמתח הזה שבין אוניברסלי לפרטיקולרי יתקיים בלוח השנה היהודי, בהתייחסות אל ארץ הבחירה, במצוות השונות ולמעשה בכל פינה שהיהדות מגיעה אליה. מטבע הדברים מחשבת ישראל נחלקת בזה: בתקופות שונות עם אתגרים שונים יהיו דגשים שונים, אבל המתח תמיד ילווה אותנו. המתח שבין האוניברסלי לפרטיקולרי הוא הדהוד לשאלות היסוד בהן אנחנו מעמיקים. הקיום היהודי מובדל ומסוגר בהיבטים מסוימים, תרבותית ודתית, ויש בו גם ממד שניתן לכנות אתני או שבטי. אבל זהו גם קיום המאפשר לזרים להצטרף אליו על ידי גיור, ויש בו גם מסורת של פתיחות אינטלקטואלית אל העולם הרחב.
השבת: קדושה אימננטית או סוציאלית
מקור העניין שלי בסוגיה זו התחיל לפני שנים רבות עם הלימוד שלי בענייני השבת. אחד המקורות שהיו פוקחי עיניים היה הסיפור החסידי על רבי זושא ואחיו רבי אלימלך מליז'נסק.1
שני האחים שואלים את עצמם האם כדי להרגיש את השבת, כדי שתהיה שבת, די בכך שיעשו כמעשי השבת ביום החולין (כיבוד הבית, בגדי שבת, קידוש, אוכל וזמירות)? או שהשבת יכולה להתקיים רק ביום השבת עצמו? התשובה כבר פחות עניינה אותי, כיוון שעצם השאלה הסעירה. מה שהיה חידוש עבורי הוא האופציה שכל מעשי השבת אינם מספיקים בשביל להסבירה, שיש בה משהו מעבר. יש לזה כמובן גם את הכיוון ההפוך, האומר שחילולה של השבת אינו ביטולה, שהיא קיימת. סביר להניח שהכיוון שדרכו אני הגעתי אל השאלה, המבוסס על ההנחה שהאדם (היהודי) יוצר את השבת על ידי שמירתה, הוא כבר תוצר של החילון העמוק שבו בעצם מצויים גם אנשים דתיים. יותר מסתבר על דעתנו שהאדם העומד במרכז העולם הוא היוצר אותו, וגם את הקדושה, באופן בלעדי.
לעומת זאת, בקריאה פשוטה בסיפור הבריאה שבעה ימים הופכים להיות שבוע מלא. ההבחנות בין ימי המעשה ויום השבת מוצגות מכאן ואילך כטבע העולם מאז היווצרותו, תמונת תכונותיו ואיכויותיו הבסיסיות. הן אינן קשורות כלל וכלל למעשי ידי אדם, אלא משמשות לו מתחת כקרקע או מעל לו כשמיים. הרבה לפני נתינתה של השבת לעם ישראל ולאנושות, כבר הייתה קיימת שבת. העולם מוצג כעובד בפעימה כזו של ששת ימי המעשה ויום השביעי מנוחה. סדרי הטבע בנויים כך, למשל כשהשמיטה האנושית מצטרפת אל 'שבת הארץ'.
גם הסיפורים החז"ליים על התאנה הצווחת בשבת כשמנסים לקטוף אותה, או על הפרה המגיבה לשבת במיאון לעבוד, מורים בעיני על משהו דומה. ייתכן שאלה הם סיפורים של מציאות אוטופית, מעין 'ימות המשיח', כשהעולם מרגיש גם את פנימיותו ומגיב לה. התאנה לא מוכנה להיקטף בשבת, יש משהו בעולם שמרגיש את השבת, זה טבעו. ישנה עוד שכבת עומק לעולם, לא רק מה שמול עינינו. אפשר לומר שזוהי אימננטיות. הקב"ה שיקע את עצמו בעולם כולו או טפטף את עצמו בנקודות מסוימות יותר מבאחרות, וכך נוצרה שם קדושה, ייחוד או פתח.
קולמוסים רבים נשברו בשאלת סיפורי הבריאה הסותרים, ופירושים נהדרים פורשו. גם על הנקודות בהן נגעתי בקצרה נכתבו תילי תילים של מילים. האמירה שלי כאן נראית לי כמענה נכון לתקופה שאנו חיים בה, שכאמור מטולטלת בין העמדות האלה. עצם הכפילות והשניות נראות לי פה חשובות, והניסיון לספר סיפור אחד על העולם אינו מספק.
פרק 2: האמיתות שמאחורי הפרגוד
חז"ל עסקו גם הם בפערים הקיימים בין סיפורי הבריאה. הם מנסים להמשיך את הסיפור, ולמלא את הפערים שהם חשים בו. גם הסיפור שהם מספרים הוא סיפור מיתולוגי, במובן שאף הוא מנסה להסביר את העולם, את מה שרואות העיניים, את מה שחווה אדם המסתובב בעולם עם תהיותיו.
הסיפור שאביא פה מפורסם וידוע, לכן אדגיש בו רק דברים מסוימים. בבתי המדרש לנשים הוא נפוץ מאד, בעיקר באלה השמרניים יותר, קל להבין למה. המדרש עוסק בסיפור הלבנה והחמה, ומסביר מדוע בשל טרוניה של הלבנה על מצב שוויוני היא הביאה על עצמה מצב של הקטנה. מאותו רגע זהו המצב בעולם – הקטנות היא מהותה של הלבנה, והיא מתבטאת אולי כבר בפנייה אל הקב"ה בתחילת הסיפור, ובוודאי אחרי תגובתו. הפרשנויות שאביא פה הן תוצר של שנות למידה רבות, בהן שמעתי פעמים רבות שיעורים על אגדה זו. איני יודעת לומר מאיפה בדיוק הגיע תובנה זו או אחרת, וודאי הוא שרוב הפירוש פה אינו מקורי שלי ואני חבה תודה לכל מלמדי לאורך השנים. מה שמקורי הוא אופן העמדת הדברים.
הגמרא מתחילה עם תשומת לב לבעיה הדומה למה שהצגתי קודם – ישנו פער ואף סתירה בין שני חלקי הפסוק בבריאה: 'וַיַּעַשׂ אֱלֹוהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה' (בראשית א', טז), יש פה שניים שווים ואחר כך שניים מובחנים בגודלם, משהו לא קוהרנטי במציאות.
כאן פותחים לנו הדרשנים מעין וילון אל מאחורי הפרגוד, אל מאחורי הקלעים של המציאות. מה בדיוק התרחש שם, במקום הסוד ההוא?
רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב 'ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים', וכתיב 'את המאור הגדול ואת המאור הקטן'.
אמרה ירח לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?
אמר לה: לכי ומעטי את עצמך.
אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי?
אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה. אמרה ליה: מאי רבותיה, דשרגא בטיהרא מאי אהני.
אמר לה: זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה: יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא, דכתיב 'והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים'.
זיל ליקרו צדיקי בשמיך, יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן.
חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח. והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו 'לה"? אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח (חולין ס ע"ב).
מה ראו חז"ל לספר את הסיפור הזה? על איזו שאלה בעולם ניסו לענות דרכו? אולי רק דרך הבנה של מה שהם אומרים כאן ניתן יהיה להבין איזה תופעה בעולם הם מנסים להסביר. מה קשה ומכאיב בעולם, ודורש הסבר?
אקרא פה שתי קריאות, שתיהן יפות ואפשריות בעיני. למרות שלימדתי את הסיפור הזה עשרות פעמים לא הצלחתי להכריע ביניהן, ולאחר כמה שנים הבנתי שאיני רוצה להכריע ביניהן.
קריאה ראשונה
(איך אכנה אותה? הקריאה המתבקשת, הפשוטה, הישרה אינטלקטואלית, הנועזת – אבל העזה שבעצם כבר חז"ל העזו, אלמלא הדברים כתובים קשה היה לאומרם)
הלבנה נענשת, נראה שעל לא עוול בכפה ובכל אופן וודאי שבאופן מוגזם. נכון שהיא הביאה את זה על עצמה – הניסיון להתבלט אולי מובן ואנושי, אבל לא כל כך כדאי. היא נשלחת להקטנה, וכפי שהיא מבינה מיד זה אכן עונש, מידה כנגד מידה. לבנה לבנה, רצית לגבור, לגדול, לנצח, לבלוט אל מעל השמש. לא הסתפקת בשלך, לא ידעת לשמוח בחלקך. דורות על דורות תהיה כמיהה אל השקט הזה שמיוצר משתי פרסונות שוות, אבל היצר הו היצר, אף פעם לא מסתפק, מתאווה אל מה שאסור, אל הטוב לעיניים. ועל זה נענשים.
והיא מעיזה גם להתלונן, לא מקבלת את הדין לא בהתחלה ואפילו לא בסוף. אחרי שלושה סבבים רציניים של ניסיונות ריצוי, היא לא משתכנעת שבלהיות קטנה יש גם יתרונות. מי מאיתנו לא רוצה לגדול בעולם הזה? (המורה רוצה להיות מנהלת, והמנהלת – מפקחת; המלצר רוצה לקבל אחריות על כל המשמרת, המהנדס – להיות מפקח, השכירה – להיות עצמאית). מי רוצה לקבל במקום לתת? (כשאת תורמת מברכים אותך: שתמיד תזכי לתת ולא לקבל!). מי רוצה להחזיר אור במקום להאיר את העולם, להיות מקור האור? מי רוצה לנוע בכל יום ממדה גדולה אל מדה קטנה ובחזרה, במקום להיות נטועה על המקום, מאירה באור יקרות ברור וקבוע? מי רוצה להיאבק על מקומו בכל עת, לנוע ולנוד במקום שכולם יסתובבו סביבו? כולם רוצים להצליח בעולם הזה, להישמע, להיראות, להשפיע, למנף, להגדיל אימפקט, להיות מיוחדת, להיות מועצם, להביא את עצמי, להיות במיטבי, להיות בנוכחות. כולם סופרים מהי הצלחה בלייקים, בראשים, באולמות שמילאת, בפאנלים שהשתתפת, בכסף. כולם רוצים, וגם הלבנה רוצה.
ומה היא אשמה שרק רצתה כך לגבור ולהתגבר? זה העולם ואלה חוקיו, והאמת היא שבסוף, אחרי שהיא דוחה את כל התירוצים, גם הקב"ה מודה שהיא צודקת. להיות קטנה זה קשה, להיות פאסיבית בלי בחירה זה לא הוגן. כל מי שאומר אחרת אולי מנסה לשמור על כוחו כחמה, להיות תמיד בין מקבלי ההחלטות, מי שפוסק מה עושים ואיך. זה שהעולם שלו בפשטות, זה שהעולם הוא מקומו בלי להיאבק, בעל הפריבילגיות (אבל בלי מודעות, הגמוניה לא מודעת! אחרת זה הורס). זה נעים כשזה המובן מאליו, לשבת ליד שולחן מקבלי ההחלטות, להיות בראש החץ. לקחת את האחריות, להיות הפטרון, להאמין שכל זה כל כך מוצדק כי אתה רוצה לעשות טוב. זהו עיוורון מובנה, בעל הכוח לעולם לא ידע כמה ההקטנה וההדרה מובנים בעצם נוכחותו, אף פעם לא יבין על מה בדיוק מתלוננים (מי שלא ישב אף פעם בעזרת נשים כביציע, מי שלא נשאלה אף פעם אם היא המנקה כי צבע עורה שחור, מי שלא התפלל לראשונה בחייו נוסח אשכנז ביום כיפור בישיבה התיכונית כי ככה זה 'אצלנו').
כותבי המדרש רואים איך מובנית בעולם היררכיה תמידית, איך תמיד יהיה בעל כוח שאפילו לא מודע אליו, כי נולד לזה. הוא דווקא בעד קידום, הוא אדם נאור, רק שלא תמיד זה אפשרי ולא בכל מחיר וסדר צריך להיות. כדאי להתקדם לאט לאט כדי לא לשבור הכול, המדרון הוא די חלקלק. הוא יאפשר כמובן שינויים כמתבקש, אבל ימשיך להיות בעל הכוח. וכדאי לקחת בחשבון שזה הטבע אחרי הכול. ככה זה, פשוט ככה זה.
והדבר המדהים הוא שברגע של אמת, מוכנים חכמינו להודות שעל הדבר הזה צריך הקב"ה להביא קרבן חטאת ככפרה, על שכך ברא את העולם בחסר ובכאב כל כך גדולים.
ולרגע אחד נעשה צדק ושוויון כלפי הלבנה, על ידי ההכרה בכך שהכאב שלה אכן מוצדק, ומותר לזעוק אותו ברבים!
ואחרי שהעוול גלוי כך ומוכר, האם מותר לפעול לתיקונו? להשיב עטרה ליושנה ואת המצב לקדמותו? האם מותר לחלום שזה יהיה השלב הבא? בעיני כן, וכפי שאומר הנביא: 'ְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים, בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא (ישעיהו י' כו).
קריאה שנייה
(איך אקרא לה? הקריאה האחרת, האלטרנטיבית, עליה יתווכחו אם היא קריאה חיה, נושכת ובועטת, או בסך הכל שיתוף פעולה עם השיטה. קרול גיליגן הייתה מכנה אותה לדעתי קריאה שהיא 'on my way', אבל אחרות עלולות לומר שזו תבוסתנות ושימוש בכלי האדון)
הלבנה מזהה בעיה רצינית בעולם, ובאה להתריע. כל עוד הכל סטאטי, יש איזו תקיעות ואי אפשר לזוז. זה התחיל טוב, הכל לכאורה שלם ושווה ובמלואו, מעין מצב אידילי כזה. הוא כל כך אידילי עד שלא קורה בו כלום, אין בו תנועה. אפשר לומר שהוא מעין עולם הבא כזה, עולם שכולו טוב, באמת טוב, רק לא של העולם הזה. בעולם הזה כדי שמשהו יקרה, יתחיל לזוז, משהו צריך להיות חסר. החוסר הזה, חוסר השקט או חוסר הנחת, הזיהוי של צורך או רצון למימוש, יביאו את המציאות לפעולה. אפילו הזמן דוחק, יש מוות שמאיים שם בסוף ויוצר את המשמעות של העולם. כדי שהעולם ייווצר, אינסוף השתלשל אל סוף והיה הכרח להצטמצם לבורא ולבריאה. זו בעיה אונטולוגית, כאב מובנה ובלתי פתיר של החיים בעולם הזה. אין שקט ושלוה, יש הכרח להשתלם ולהשלים.
ההקטנה, אם כך, אינה עונש אלא תוצאה של העמידה (האקזיסטנציאליסטית, הטראגית) על העניין הזה. לעולם תהיה ההתמודדות עם מה שאינו שווה לי, מעלי או מתחתי, מאתגר אותי בשונותו. במידה רבה היה קל יותר להתמודד בדיוק עם הדומה לי אבל זה כמעט אף פעם לא המצב. השונות והגיוון מהותיים לעולם ולא ניתן לחמוק מהם. כמה חיסרון, כמה חסרונות, כמה כאבים ישנם סביב הסוגייה הזו. כמה היא מאתגרת את היכולות שלנו, את הצורך לראות כל הזמן מלבדי זולת, להצטמצם עבורו. כמה קשה להצטמצם בעצמי ולא לצמצם את זולתי…
נהפוך קצת בעניין הצמצום. כתבנו קודם עד כמה רוצים כולם לשלוט, לבלוט, להשפיע, להאיר. לבנה לבנה, דמייני איך זה לחיות בעולם כזה שכולם בו רוצים כך, זה לא דמיון רחוק כל כך (כך נראה למשל הכביש שלנו, או התור בחנויות). אני ואין בלתי, עצמי שאין בו מקום לאחר, אני ואני ודבר לא חסר. דמייני עולם שבו רק מדברים, לכולם יש משהו חשוב לומר, ומי יקשיב למדברים? מי יהיה מוכן לצמצם את עצמו אל הפאסיביות המאפשרת לאחר להיות? דמייני אילו יחסים נוצרים בעולם שבו כולן רוצות לתת ואף אחת לא מוכנה לקבל, כולן מוכנות לפרוס לחמן לעני אך מתקשות מאד להזדקק למשהו. עולם קווי וישיר החותר אל המטרה, אל ההצלחה ואל האור, אין בו כישלונות אף פעם ומנוחה לא כל כך לגיטימית בו.
איך לומדים משהו חדש במציאות שבה יודעים הכל? איך נוצרת שאלה, ספק או תהייה, אם הכול מוצלח ושלם תמיד? איך נוצרת שיחה בלי סקרנות ובלי צמא, איך תיווצר תרופה או פתרון ללא תחושת כאב? איך תיווצר חברות בלי תלות בכלל, איך תתעורר האהבה בלי שמישהו יאמר לפעמים 'אני צריך חיבוק'?
ומי קבע, מי קבעה מהן התכונות הנחשבות? מה נספר כהצלחה? אולי המהפכה גדולה וחזקה בהרבה, אולי תכלית הידיעה בכלל שלא נדע?
התמונה הזו רחוקה מלהיות תמונה אידילית, הקב"ה אכן צריך להביא כפרה על שברא עולם שבור, חסר וכואב. יש רגע, פעם בחודש, שבו תינתן הכרה לכאב הזה, כי הוא אכן כואב. בכל יתר הזמן נצטרך לחשוב איך ניתן לעשות אותו טוב יותר.
טוב יותר הוא יוכל אולי להיות כשנמרוד במה שנחשב הצלחה, ונאפשר להצלחות אחרות לשמח ולהוביל אותנו בטוב. אולי במקום לנצח נהנה משיתוף פעולה, במקום לכבוש עוד חלקה טובה, נתחלק. במקום להשיב מכה תחת מכה, נשלים את התנועה בצורה מעגלית. אולי נחפש לנו מנהיגות אחרת, קשובה במקום חזקה, מהססת במקום פסקנית. לא נחפש סמכות שיודעת אלא מישהו להתייעץ איתו. מילים כמו מעגלי והשתתפותי, חוכמת המונים ועבודת צוות, יישמעו יותר במקום אבק הכוכבים שנהוג להתאבק לרגליו. נחת ופנאי, בהייה וחלימה, שהות ונוכחות, יהפכו שוב גם הם להיות מושאי רצון, בתוך עולם שאיבד את היכולת לשהות רגע במה שישנו. יהיה מותר להיכשל לפעמים, הודאה בטעות תהיה מוערכת ותאפשר תנועה, תשובה.
לבנה יקרה, אולי מה שמוצע לך כקטנה לא כל כך רע, אולי המרוץ המוחלט הזה מוטעה ולא הכרחי? חיזרי אל הכיוונים המוצעים, בכל אחד מהם ישנה אמת שתעתועי העולם הזה מסתירים מעט. זו אמת שצריך לעמול כדי לגלותה, וכנראה שמי שיוכל לגלותה לעולם ולהשיבה למקומה היא מי שהייתה רגישה בהתחלה אל התקיעות שבשניים שווים. זו שהבינה שבלי חיסרון אין תזוזה ואין חיים.
מי גדול יותר ומי חזקה יותר הן וודאי שאלות שמניעות את העולם, אבל בעצם יש לו עוד הנעות. השאלות מה גדול ומה קטן, מה חזק ומה חלש, הן הרבה בעיני המתבוננ/ת, ויש תשובות שונות. המציאות זקוקה לתשובות שונות, בואי והילחמי על התשובות שלך.
השתכנעתי, חושבת הלבנה בלבה, אבל האם יש לזה היתכנות? האם מישהו יקשיב לי אם לא אפעל בכלים המקובלים? איך אגיע ואיך אשפיע אם לא אהיה על הבמות, אם לא אספור לייקים. האם תתכן הנהגה אחרת, התנהגות אחרת? פוליטיקה אלטרנטיבית, רבנות אלטרנטיבית? בית כנסת אחר? ועוד ועוד.
הקריאה השנייה היא קריאה 'נגד כיוון הצמיחה', קריאה בועטת, כמעט אנארכית במובן שהיא לא מנסה להפך את הסדר ההיררכי (תנועה מודרנית) אלא מוחה כנגד עצם היכולת ליצור היררכיה (תנועה פוסט מודרנית).
שתי הקריאות האלה בסיפור מקבילות למה שמוביל אותנו עד כה:
הקריאה הראשונה קובלת על אי השוויון, המצריך כפרה כי הוא מהווה קלקול של התמונה הראשונית. העולם נברא בשלמות ובשוויון של כל יצוריו, זו תבניתו האידיאלית בוודאי.
הקריאה השנייה קרובה יותר אל תפיסה מהותית, כי היא לא קובלת על הפערים שבין השמש והירח ולא מנסה לשנותם. מה שהיא כן מנסה לשנות, וזהו שינוי יסודי מאד, זה את התפיסה ההיררכית. ה'גדול' וה'קטנה' הם אכן כאלה, אבל ישנה פה קריאה לשינוי תודעתי, מהפך ביחס אליהם. אין שוויון בעולם וגם אין בו רוגע, הוא מלא בהתרוצצות ובתנועה. החיסרון או הקטנות הם דברים מובְנים בעולם, והם המניעים אותו להשלמה ולתיקון. ההכרה בחיסרון מזמינה אותי להזדקק לאחר, וגם להבין כי יש באחר משהו שאין בי וכן להיפך. 'יש עוד מלבדי', זה דבר שטוב ומוסרי לדעת ולהרגיש. זה משיק למושג הצמצום, כך שהחיסרון עצמו הופך לפעמים למושא חפץ (כמו הקשבה, קבלה, פגיעות), ולאתגר גדול. ידיעת קיומו של החיסרון יוצרת את מושג השונות בעולם, היוצר את הגוונים וגווני-הגוונים של המציאות. ייתכן מאד שהתיקון יהיה ביכולת שלנו להעריך את הדברים באופן חופשי יותר ממה שהיה מקובל עד כה. במובן הזה אין קשר הכרחי בין השמרנות לבין העמדה המהותית, ואולי אף להיפך – זו עמדה רדיקאלית. העולם נברא בריבוי וגיוון, השונות היא לא נטל אלא נכס – אם ניתן לה להתממש בעולם, להיות בו ולהביא בשורות שונות.
העמדות הללו מכילות פרדוכסים מובנים, ובמידה רבה הן משקפת בכך את העולם. דוגמא די נפוצה שלדעתי גם מבהירה את העניין אביא ממש מעולמי הקרוב, מן הפמיניזם. הפמיניזם הרדיקלי יגדיר את עצמו כמתנגד התנגדות עמוקה למהותנות. הוא חש בצדק כי הטיעונים המהותיים כובלים את כוחה של האישה/הנשיות, ומשמרים את הסדר החברתי על כנו. על כן צריך להיאבק בהם ולאפשר לנשים היום להגיע לכל מחוז, ויותר מזה – כדאי ונכון להרחיב את מנעד האפשרויות והרצונות גם למחוזות פחות מוכרים או פשוטים, כך שהעולם כולו יהיה פרוס בפני נשים בדיוק כפי שהוא פרוס בפני גברים. זו דרישה לשוויון מלא, ובתפיסה זו כל דיבור על שונות משמעו לרוב גם אפליה והיררכיה לרעת הנשים. הפרדוקס הוא שיחד עם הקולות הללו נשמע הרבה גם את הטיעון שברגע שנשים יגיעו לתפקידי מפתח שהיו עד כה בידיים גבריות, הן יעשו אותם אחרת לגמרי. יהיה יותר שלום בעולם, פחות מלחמות, תחרות, עוולות ועוד. נשים ינהלו באופן יותר משפחתי, רך וחומל, והדבר הזה עתיד לשנות את התרבות. זו טענה מהותית לעילא!2
לסיום הפרשנות לסיפור הלבנה אביא שני ציטוטים מטקס ברכת הלבנה, החוזרים אל שתי ההבנות בסיפור ואל שתי הקריאות הבסיסיות בתורה:
- ברוך… אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם. חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם. ששים ושממחים לעשות רצון קונם. פועל אמת שפעולתו אמת. וללבנה אמר שתתחדש, עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו. ברוך… מחדש חודשים.
בלבנה קיים פוטנציאל החידוש, הנובע מהיותה מתמלאת ומתרוקנת. אנחנו רוצים לשמר את הייחוד הזה, את המהות שלה ככזו, רוצים לאפשר לה להנכיח אותה בעולם.
- ויהי רצון מלפניך ה'… למלֹאת פגימת הלבנה, ולא יהיה בה שום מיעוט, ויהי אור הלבנה כאור החמה וכאור שבעת ימי בראשית, כמו שהייתה קודם מיעוטה, שנאמר: 'את שני המאֹרֹת הגדולים', ויתקיים בנו מקרא שכתוב: 'ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם' אמן.
אנחנו מתפללים על מילוי פגימת הלבנה, ומבקשים לראות את חזון אחרית הימים שם יתוקנו כל העוולות ואור הלבנה יהיה שוב כאור החמה.
הברכה הזו, המכילה את שני הכיוונים, חוברת לתחושתי הכללית המובעת במאמר הזה שלא ניתן לוותר על אחת התפיסות בלי ליצור חסר משמעותי גם בהבנת האנושיות/העולם וגם בהבנת העולם היהודי.
פרק 3: סיפור על דבר תורה אחד, בין אידיאולוגיה לקשב
ליל שבת, הפרשה היא פרשת 'ויצא יעקב מבאר שבע', המקום הוא בית כנסת הומה ממאות אנשים המצפים לדבר תורה. לבמה עולה אישה צעירה, נשואה ואמא לשניים, בוגרת בית מדרש מכובד וידועה כפמיניסטית פעילה. אני מכירה אותה די מרחוק, בעיקר מקריאה במרשתת, שם היא מרבה גם להביע את עמדותיה וגם להתפעל מאד מילדיה החמודים – היא מעלה תמונות שלהם, ואוספת פנינים מלשונם ורגעי קרבה וקסם.
היא עומדת ומתחילה את דרשתה, קוראת את הפסוק בו אומרת רחל ליעקב 'הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי' (בראשית ל', א), ומתמקדת בו. היא יוצאת נגד התפיסה הרווחת, לפיה אין לאישה קיום עצמאי אם אינה אם. זו תפיסה תרבותית מושרשת המופיעה בדבריה של רחל פה. היא קצה בחייה ללא ילדים, לא מוצאת טעם ומשמעות בעצם חייה, קיומה תלוי באחרים.
אני יושבת בקהל ומקשיבה, מסכימה איתה לגמרי שיש קיום משמעותי לאשה, כמו לגבר, בלי היותם הורים. מרגישה שאין לי שאלה או סכסוך עם זה. כיוון שאמונתי היא שהקב"ה שב ומחיה אותנו ואת העולם בכל יום, הרי שלעצם חיי פה ישנה משמעות עמוקה וייעוד שעלי לממש.
גם ברור לי שחלק ממימוש ייעודינו בעולם הוא גם להמשיכו ולהוסיף בו חיים. אני שמחה על הזכות להיות אם ומרגישה שהדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיי הוא הולדת ילדיי וגידולם, משימת חיים מתמשכת ועצומה. אין שום דבר שישווה לזה, הן מבחינת עוצמת העשייה והן מצד הבלעדיות – בניגוד ליתר תפקידי בעולם, אין לילדי שום אמא מלבדי, וזה דבר מחייב מאד. כמו שזה נכון עלי, זה נכון גם לאבי ילדי וגם ליתר ההורים בעולם. אני מניחה שעל מקומה של ההורות בחיינו, שתינו היינו מסכימות.
דבריה מעוררים בי חוסר שקט, ואני מנסה להבין מדוע. היא מעמידה פה את האימהות כאי-מהות עבור האישה. כלומר, יש פה מאבק איתנים בין האישה העצמאית והחזקה, שחייה מלאי משמעות, ובין האישה התלויה בתפקידה האימהי, תפקיד המחליש את זהותה ומצמצם אותה לגבולות הבית והטיפול. אין פה מילה אחת על ההתפתחות הכרוכה בהורות, על יחסים שמגדלים, על האתגרים שבין הפרדה לערבוב, שבין קרבה לריחוק. על העניין שבגידול ובחינוך, על השמחה שלצד הקשיים. אבל יותר מזה מפריע לי שהאישה הזו, הגאה כל כך בילדיה, ששמחה בהם שמחה גדולה, לא מזהה על עצמה כלל את הצורך באימהות ולא נותנת לו שום מקום מודע בתוכה, לפחות לא כאן על הבמה הזו. האם יש פה הופעה של חוסר מודעות עצמית, איזה פער בין האופן שבו אנו מרגישות וחיות/ מרגישים וחיים, לבין דעותינו ?
המאבק שבין אישה שכל מטרתה היא הולדה לאישה שיש בקיומה העצמי ערך הוא מאבק עתיק יומין. עתיק אולי כסיפורה הכפול של בריאת האישה, פעם כשוות ערך אל האיש ופעם כשנייה לו וכבעלת תפקיד של סיפוק צרכיו בלהיות לו עזר כנגדו. את הסיפור הזה מהדהדים שוב חכמים במדרשים על שתי הופעותיה של האישה – חוה ולילית, העומדות מנוגדות בתכלית אחת מול השנייה. לילית – אשת הלילה המיללת – ברואה מעפר, פרועת שער, מרדנית וחופשיה, לא מקבלת עליה את מרותו של האיש, לא נזקקת למאום, לא נקשרת. חוה – האישה השנייה, ברואה מצלע האדם, שנייה לו, בעלת תפקיד לתמוך בו ולהיתמך, הם ביחד, הוא מכנה אותה אם כל חי. ומשם הן באות הרבה בזוגות, רחל ולאה, חנה ופנינה – האחת אהובה, יפה, הזמן לא נוגע בה, והשנייה תכליתה היא אימהות. אחת שהיא מושא תשוקה בלתי ממומשת, ושנייה המקיימת את העולם כפי שהוא.
ולמה חונכנו? נדמה לי שיש הרבה חוויה של חוסר ערך עצמי, של דיבור על תלות והיררכיה. ההיסטוריה האנושית העמידה הרבה פעמים נשים שעיקר תפקידן להיות רחם, בשירות הלאום או הגזע. הלמדנות היהודית הדגישה לא מעט את 'והוא ימשול בך', כאילו מבלי לשים לב שמדובר בעונש על קלקול שדורש מאיתנו תיקון. למדנו לא מעט את סיפור מיעוט הלבנה מבלי שנגיע אל החלק שבו הקב"ה מבקש על עצמו כפרה, מתנחם על בריאת עולם עם היררכיה. ההיסטוריה הפרטית והקרובה אלינו כבנות הציונות הדתית הסלילה הרבה אל המקום הזה: תמהרי מפחד השעון הביולוגי, תבחרי מקצוע שיאפשר בעיקר את היכולת להיות אמא ופחות יממש את כישורייך. תלמדי לוותר על עצמך כדי לאפשר לאחרים סביבך את מימושם. כמה דיברו על היכולת לחדר משלך? על תמיכה הדדית ושמחת הקיום הפשוטה?
המחשבה אודות הסללה והבנייה חברתית היא מחשבה פוקחת עיניים ומטלטלת, שלמדתי ממנה רבות. היא מחשבה שיכולה לשנות מציאות, שמביאה למאבק חברתי. אני שותפה לה בהרבה וגם מכבדת אותה. היא יכולה להביא, וכבר מביאה, לשינוי חברתי מבורך. במידה רבה דבר התורה הזה משמש כזירת מאבק כנגד חוסר הקשב לקיומנו כנשים עצמאיות ובעלות ערך. אני מסכימה איתו, ובכל זאת נשארת מוטרדת.
רעיון סגור וחתום שנמסר לנו בידי מחנכות ומחנכים לאורך דורות, בידי חברה שהורישה לנו מורשת אחת, מוחלף ברעיון חתום אחר שהוא תמונת ראי לו. לא תודה, אין לנו צורך בילדים ובלידה כדי להעריך את עצמנו. יש פה ערך מול ערך, האני שבי שזועק אל מול האני האחר.
המילה ניכור עולה בי, התנכרות. לרוב, הניכור הכי עמוק הוא הניכור שבתוככי האדם עצמו. אני חשה שמול עיני יש מופע של ניכור לחלקים שלמים בקיום העצמי. זה מצער אותי. לדעתי הבעיה העמוקה אינה חוסר המודעות העצמית, הבעיה היא שהרצון לשנות משהו בעולם גורר אתו נוקשות וניכור לצרכים האמיתיים, לעצמיות. אני מסכימה ששאלת משמעות הקיום ללא ילדים העסיקה ומעסיקה נשים יותר מגברים באופן לא הוגן. יש בשאלה הזו משהו שמערער את הקיום העצמי, ולכן בעייתי לתת לה מקום כי היא מנציחה דבר מוטעה. ברור לי שנכון וכדאי לחנך לעוד תפקידים ומשמעות בחיים כדי להרבות עשיה טובה בעולם, גם מחוץ לבתים ולמשפחות. יחד עם זאת, אני מאד לא רוצה להתנכר לצרכים הפשוטים והטבעיים של רובנו בהמשכיות, ולאהבת האדם שבנו.
כאמור, עמדת ההסללה וההבניה התרבותית מניחה שהכול הוא עניין של בחירה חופשית, ובמידה רבה הכול גם רציונלי וניתן לשינוי. טיעון מוחלף בטיעון, מאבק במאבק. העמדה לפיה העולם הוא זירת מאבקי כוח מקובלת היום, וגם היא פוקחת עיניים ומשנה מציאות, אך היא נשארת בלתי מספקת עבורי. האם העולם מתקיים רק ברובד הזה של בחירות וברירות, מתוך שיקולים שכליים ומובנים? במילים אחרות, האם יש בו רק אנשים, ללא דבר שמעבר להם? גם אם נניח שכן, נצטרך עדיין לתת את דעתנו על משמעות הדברים ועל ההשלכות שלהם.
חסרה לי מחשבה והכרה ברובד נוסף של העולם, רובד שיש בו פחות היבריס. רובד שיש בו עצמיות שעומדת מול משהו גדול ממנה, ולא רק במאבק אל מול עצמיות אחרת. ניתן לומר שחסר לי פה אלוהים. אלוהים במובן של נותן החיים ורוצה בהם. נותן את חיי ורוצה בי, נותן גם את חיי האחר ורוצה בהם. הפרספקטיבה הזו מרחיבה לי את גבולות התודעה שלי. אני לא מתבלבלת ולא מתנצלת על קיומי, עם ילדים ובלי ילדים, אם השלמתי את ייעודי בעולם וגם אם טרם עשיתי זאת.
זו עמדה שיש בה מהות, מהות אנושית, מהות נשית, שעומדת בבסיס הקיום שלנו. אך למרות היותה מהותית היא לא חייבת להיות שמרנית במובן של שימור הסדר הקיים. המהות מאפשרת לי לחיות בשלום עם חלקים שונים שבתוכי: היא מאפשרת את התפיסה החברתית, את היכולת לראות עוול ולנסות לתקן ולשנות. היא נותנת לי לצלול אל מה שאני חווה כחוויה העצמית שלי, שהיא גדולה ומכילה בתוכה הרבה יותר רבדים. יש בה גוף שנוצרתי בו, הוא מלמד אותי דברים רבים ודרכו מתעצבות הרבה מן התחושות וההבנות שלי, בין היתר על תפקידי. יש בה תחושות ראשוניות ואינטואיטיביות, כאלה שבאות 'מהבטן', מהכליות שמלמדות תורה (כמו הכליות שהיו לאברהם אבינו על פי המדרש, שלימדו אותו תורה וחוכמה), שמלמדות אותי מה אני רוצה מבפנים, שנותנות תוקף להרבה רצונות אנושיים שלפעמים נראים מנוגדים לשכל הישר. היא נותנת לי את היכולת לחשוב אחרת, ולא להיכנע לזרמים מחשבתיים מקובלים. היא נותנת לי את היכולת לראות אמת בשתי העמדות. היא מעניקה לי חופש לבחור בעצמי וחופש להיכנע למה שמעלי.
ואולי בעיקר היא מאפשרת לי להיות בקשב למציאות, החיצונית והפנימית, זו של העולם וזו שלי. יש תפקיד ויש אמת בכל צד של המשוואה הזו, לא יכולה להיות פה אידאולוגיה במובן הנוקשה שלה. זו תפיסה שאמנם עלולה לגרום להתכנסות עצמית ולעיוורון כלפי מה שמחוץ לי, וגם עלולה להביא לעצלנות מוסרית ורוחנית; אבל יש בה פוטנציאל לחשיבה ועשייה שלמה יותר, מתוך עדינות.
פרק 4: דפקת פעם על השולחן?
תגידי, שואלים אותי לפעמים, יצא לך פעם לדפוק על השולחן? את יודעת, נשים נחמדות לא עושות היסטוריה. מה שכתבת פה יפה אולי, ואינטלקטואלי. אולי במילים אפשר לומר הכל בלי לוותר על אף צד, אבל בחיים צריך להכריע. בכלל, מעבר להגות, איפה זה פוגש אותך ממש בחיים, בבחירות, בהחלטות? הכרעת פעם בדיון הזה שבין מהות ושוויון?
אשתף פה בשתי חוויות שלי כאשה אורתודוקסית וכמנהיגה רוחנית הנוגעות לדיון שבין מהות לשוויון, ובהן יש לי אמירה הנוטה לכיוון אחד.
מי סופר אותך?
שבת בבוקר, יום בהיר וקפוא, הקדמנו מעט את התפילות בגלל השבתות הקצרות. כך יצא לראשונה בתולדות המניין שברגע האמת היו תשעה גברים ו-12 נשים. ובעצם כבר היינו עמוק בתוך התפילה, ונאלצנו להפסיקה ולחכות לעוד גבר להשלמת מניין. והיה שקט, בהתחלה נעים, שקט אינטימי כזה, אבל אחרי כמה דקות השקט הפך למביך, בעיקר כי כל המתפללות והמתפללים הרגישו עד כמה המצב הזה לא סביר.
וכבר אמרו את זה קודם לפני, כבר העירו על האבסורד הזה ועל גודל המבוכה והבושה שהוא מביא עמו. אבל זה היה זמן אמת שבו היה צריך להגיב ולהחליט למעשה, גם מבלי להתייעץ או לחשוב בנחת מה עושים. התפילה ממילא נקטעה, אז קמתי לדבר. התכנון המקורי היה לקום בעת הדרשה לפני מוסף, והנושא היה בכלל רחל ולאה. אבל באמת הרגשתי שמה שנכון וצריך לדבר עליו הוא מה שקורה לנו פה, כאן ועכשיו. וההתרחשות הזו, מביכה ומעיקה, היא זו שצריכה לעמוד פה במרכז. אז אמרתי משהו לפתיח, ואז תַנִי (האיש שלי המשמש יחד איתי ברבנות הקהילה) קם והצטרף אלי גם הוא לבמה. הוא קם כי הרגיש שאת שיקוף התחושה הקשה לא נכון שרק אני אעשה. זו לא בעיה של נשים, זו בעיה של כולנו.
ואחר כך היה עוד רגע שקט והרגשתי קצת כמו יעקב, שיוצא ממקומו, אולי מבית המדרש של שם ועבר. ושאין לו ברירה יותר, והוא לבדו וצריך להתמודד עם הדואליות הבלתי אפשרית של העולם. ובתוך היציאה הזאת הוא צריך לגייס את כל כוחותיו ואת כל פנימיותו. וככל שההתמודדות גדלה, הוא אמור להיות מחובר יותר לכל מה שהוא מביא אתו, להיות קשור לכל חלקיו ולהוציא את עצמו לאור, ותמונת החלום היא יופי של המחשה לדבר הזה. הסולם עם שתי קצוות עמוקים, גבוהים ורחוקים אחד מן השני כרחוק ארץ ושמיים. הסולם בינותם. המלאכים – עולים ויורדים, התנועה כפולה, מתרוצצת, אין בה רגע דל ואין בה שקט. והקב"ה שניצב ממעל, נוכח, אליו צריך לשאת את המבט.
אל הרגע הזה התלכדו העלבון הפשוט, והתחושה הערכית שלא נכון כך עוד. האבסורד ואולי חוסר היכולת להנהיג קהילה כשאת אזרחית לא נספרת בתוכה, וגם השאלה: למה ככה? זה היה רגע של התבררות הרצון לחולל שינוי עומק שינכיח את מה שכבר מובן לנו מאליו – נשים כבנות אדם, כשוות ערך, צריכות להיספר למניין בני האדם המתפללים, להיות חלק מן הציבור. צפה גם ההבנה, כואבת ככל שתהיה, שכדי שהשינוי הזה יתחולל בגדול וכפי שצריך, הוא לא יכול לחול כאן ועכשיו. מהפכות מסמנות כיוון, אבל לרוב לא מחוללות את שינויי העומק. חלקן של נשים כבנות אדם מלאות ומפותחות נגרע לאורך אלפי שנות היסטוריה ונדרש תיקון עמוק, אבל הוא לא יתחולל ברגע ואפילו לא בכמה עשרות שנים. ועם כל הסיוג שבדבר, היה פה רגע מכונן, אחרי שנים של הבשלה, עם מוכנות להצביע על הכיוון בפשטות.
פעמים רבות היה האבסורד הזה נוכח מול עיני, כואב גם ברמה האישית והאנושית וגם ברמת חילול ה' שבו, בהפחתת הקדושה, בצרימה שהוא יוצר. מאות נשים, תלמידות ורבניות, רוקדות ושרות בהכנסת ספר תורה לבית המדרש, וכשמגיעים אל הקריאה עצמה בספר מחכים כמה דקות ארוכות לנער צעיר, בנה של אחת הנשים, שישלים מניין. הייתי בתפילות נשים קבועות ויפות בלילות שבת, בקריאות מגילה, במסיבות פורים ועוד, ובכולן הייתה תחושת קדושה, קדושה שיוצרות נשים. בסעודות בהן נשים שותפות בשיחות עומק ובדברי תורה הן לא נספרות למניין בעת הברכה, ובכך נוצרים פערים אבסורדיים.
ההכרה שנכון לי לשים את האינטואיציה הטבעית הזו על השולחן בגלוי, התבשלה בי זמן רב. מי שמכיר/ה את השיח ההלכתי, אפילו זה הפמיניסטי, יודע/ת עד כמה האמירה הזו מרחיקת לכת ולכאורה חסרת היתכנות, או לפחות רחוקה עד מאד. זה נוגע בשאלה מתודית של כיצד לעשות את התהליך, הרבה תיקונים קטנים שמשפיעים על המציאות או תיקון עומק אחד גדול שמשנה משהו בשורש העניין. זו בחירה שלי לומר את הנקודה הסופית בלי לעסוק כרגע בשאלה כיצד היא תגיע. יש פה יותר אמירה מוסרית, ערכית, רוחנית מאשר אמירה הלכתית. אני חושבת שנכון להרים עיניים אל המטרה.
לפני כשנה התייצבתי לפני ציבור גדול במהלך ימי עיון בבית המדרש בו אני מלמדת. אמרתי שיש לי כאב גדול, אבל זה לא רק כאב אלא גם הכרה דתית ערכית בשינוי שצריך להתחולל. אמרתי שצריך לחתור אל עתיד שבו נשים ייספרו למניין, יוכלו להיות ציבור ולומר בו דברים שבקדושה. שנדמה לי שאחרת זה חילול ה', שזו האחריות שלנו כרגע להשמיע את הקול הזה בעולם. בבית המדרש הזה נאמר פעם שלימוד תורה לנשים הוא רצון גבוה 'לשחק על המגרש', ולא להיות מתבוננת מהיציע. הן לא רוצות להסתכל עוד על הגברים הלומדים, המתפללים, הרוקדים. בבית המדרש הזה נשים לא נחשדות יותר במניעים 'זרים' כאשר הן מביעות רצון כזה, להיפך – זו נחשבת מעלה, רצון כנה להיות חלק מעבודת ה' פעילה ותוססת. אני יודעת שהלכתי פה צעד נוסף, אל מחוץ לכותלי בית המדרש. כן, גם במחוזות קדושה אחרים, ובראשם התפילה, אני רוצה להיות על המגרש ולא לצפות מהיציע.
ברור לי שהדרך עוד ארוכה. ההלכה עוד רחוקה מזה מאד, ואני לא מתכוונת לעבור עליה. מדובר על שינוי גדול, שינוי קונספטואלי, ולכן זו פסיקה שלא נכון שתהיה של אנשים בודדים, אלא של קבוצה גדולה שתצטרך לעשות זאת יחד. ועדיין נראה לי שמותר לשרטט את הכיוון, גם כשהדברים נשארים כרגע רק מילים ורעיונות. זה נוקב, זה כואב, וזה גם דורש מאיתנו להרחיב את מעגלי הכאב הזה, לזעוק את הזעקה הזו יותר ויותר חזק, וגם לבדוק מי איתנו, שלא נהיה בזה מתי מעט משונים, דווקא אם אנחנו רוצים להשפיע. זה התפקיד שלנו לזעוק את זעקת השוויון הפשוטה הזו, כדי שעוד אחרים יצטרפו אלינו להבנה הזו ולתהליך הזה.
דברי עוררו מהומה גדולה בבית המדרש,3 גם בעת ההתרחשות וגם עוד הרבה אחריה. מילים קשות מאד הוטחו בי, מילים שעסקו ב'הפרת הברית' ובחציית גבול. הן כאבו מאד, וגם נותרו כשאלות בתוכי. זה לא קל לי, כי אני שייכת לשם במובנים רבים ועמוקים. רוצה להמשיך ולהחזיק בשלשלת המסירה ולפעול מתוכה. יש לי אמון מלא בכלי העבודה של התורה שבעל פה וביכולתם לאפשר התפתחויות, אמון מלא בהיותה של ההלכה אכן 'הולכת'. איני מצטערת על סימון הכיוון הזה, ימים יגידו מה היה ערך העניין. בינתיים תפילות על ענווה, אומץ ויראת שמיים. מבחינתי ההתנסות הזו על כל חלקיה היא המחויבות המוצהרת שלי לעמדה מורכבת, שיש בה גם תביעה לשינוי וגם הכרה בקצב הנכון למימושו.
בחזרה לעץ החיים
בימי הקורונה הראשונים כתבתי מאמר על התפילה הביתית, המתקשר לדיון כאן. אביא קטע ממנו:
בית הכנסת משמש כמקום תפילה מרכזי, ויש בזה יתרונות של סדר וקביעות, ציבוריות ואחדות, עוצמה, כבוד והדר לתפילה. יש בכך גם קדושה שהיא פרישות והבדלה ממה שקוראים 'החיים', על כל מה שהם מביאים איתם. אלו הם יתרונות אבל גם חסרונות, ונדמה לפעמים שדווקא בבית הכנסת התפילה נחסמת מרוב סדרים חברתיים, טקסיות עמוסת כיבודים וקביעות מכבידה. הכל ידוע מראש, מהוגן. מטבע היותו מוסד דתי, בית הכנסת נוטה לשמרנות מובנית.
התפילה הביתית זורמת, מהוססת יותר, רועדת כזו וחסרת יציבות (האם זה הקול שלי שעושה את זה? לראשונה בחיי אני מובילה תפילה, בקול רועד ומהסס מהתרגשות ומחוסר ביטחון). דבר זה יכול להיתפס כחולשה שלה, שכן היא תפילה פחות עוצמתית. אך בעיני זה פתח גדול אל תפילה פחות יודעת, פחות החלטית. תפילה שנותנת מקום להווה שלנו כמו שהוא, נותנת חופש להתעכב שוב ושוב על המילים שהיינו צריכים, שהקול יישבר וירעד, שיתמלא בהכרת טוב מדמיעה על כל הטוב שיש.
תפילה נקטעת כזו, מפטפוטי ילדים וממריבותיהם, הערות מתבגרים, ריח של אוכל מתפשט. תפילה לא אידילית, לא סטרילית, לא שקטה. תפילה שמתערבבת עם חומרי החיים שלנו באופן הכי חי וערני. חשבתי המון בתקופה הזו עד כמה אני רגילה להתפלל על החיים האלה כמות שהם? כמה הם הנושא המרכזי של תפילותנו? בפרפראזה על רבי נחמן הקורא 'לעשות מהתורה תפילה', הנה לנו האפשרות לעשות מהחיים תפילה.
רמת הקשב הנדרשת בתפילה כזו גבוהה מאד, מותחת את יכולות הקשב למחוזות חדשים והופכת למוקד חזק של התפילה. מה שמתרחש פה בינינו על היופי והאהבה, על הציפיות והמתחים, הוא הוא הנושא. הם ההופכים קבע לתחנון, לדחוּף ולחשוּב. שתי תנועות לה לתפילה הזו: אופקית, כל מה שבינינו, ואנכית, כל זה עולה מעלה, מחבר ארץ ושמיים. תפילת הבית מקדשת את הבית, יוצאת מן החיים וחוזרת אליהם, מיטיבה אותם, מעמיקה, מרוממת. זכו שכינה ביניהם. לדבר הזה יש השלכות תיאולוגיות וקיומיות, ראיית פני ה' בראיית פני האדם, גבולות הקודש והחול.
העניין הוא שכל זה כבר היה קיים אצל חלקנו, בעצם ידוע רק אף פעם לא קיבל הכרה והמשגה, הערכה מספיקה והעלאה. 15 שנה נוכחותי בבית הכנסת הייתה חלקית מאד, ואילצה אותי ללמוד מיומנויות אחרות לגמרי של תפילה. אימהות יודעות להתפלל בבית, המרחב הביתי מוכר להן גם בהקשר הזה היטב. חלוקת קשב היא צורך ממשי, ומיומנויות של כניסה ויציאה ממצבים הן הכרחיות. נקודות של התרחבות או התמקדות, כשהכול רועש מבחוץ ואינו תומך את האירוע הפנימי הזה ששמו תפילה. שהייה, נוכחות, הוויה ו-being הן כנראה תחום שבו הנשיות מאומנת יותר. זו הזדמנות נהדרת לנשים להשפיע, להוביל ולתת מניסיונן ומכוחן.
עד כאן כתבתי על תפילות הקורונה, ומכאן אני חוזרת לשאלת המהות והשוויון.
האמירה שהנשיות מיומנת היא אמירה מהתחום הסוציולוגי, ולא מהמהותי/אימננטי. ניתן לומר כך וניתן כך. אני לא רוצה להכריע בזה, כדרכו של המאמר הזה. מה שאני כן רוצה לומר הוא שהעמדה הזו ששייכת אל הנשיות היא אוצר בלום שלא כדאי לנו לוותר עליו, היא שונות מיטיבה, ואני דואגת מזה שהעולם הליברלי מאבד אותה בהסתערות על השוויון. הוא מיישר בכך קו עם העולם הקיים, שעוצב במידה רבה על ידי גברים.
יש יהדות (ובכלל תרבות, אבל היהדות יקרה לליבי יותר) שיש בה 'קבע' – פורמליזם ומחויבות וטקסיות וקיבוע, ויהדות של 'תחנון' – תנועה וחיות, ספונטניות וחשק. ציבור ויחידים, תפילה בבית הכנסת ותפילה בבית, בשדה וביער. במידה רבה אלו גם 'חיי עולם' (זו התורה, וייתכן שהסידור המלא והפורמלי קרוב יוותר להגדרת התורה) ו'חיי שעה' (שזו תפילה, במובן החי והתנועתי שלה, הקשוב אל צרכי ההווה ואל ההוויה).חבל לנו לקבע את עצמנו רק על הצד הפורמלי של המציאות. זה אולי פישרה של המילה 'דת' במובן של חוק, אבל היהדות אינה רק דת, היא גם רוח, וכדי שזו תנשב ותנוע היא צריכה גם חופש, רגש ותשוקה.
אנו זקוקים ליכולת לראות את התפילה בבית הכנסת באופן מורכב. לשאול שאלות על מידת האפשרות שיש בו ובסדירויות המגולמות בו לתמוך את תנועת התפילה, לרומם אותה. להיות קצת מן הצד, אבל לא כדי לא להישמע ולא לנכוח, אלא כדי שתישאר בנו התנועה היפה והשלמה שבין הדברים.
כל זה קשור גם בצורך בהתפתחות רוחנית משפחתית, שעוד לא מספיק מדוברת במרחבים שלנו אבל בעצם היא כבר נושפת בעורפנו שנים. פעם כדי להגיע להישגים רוחניים נסע הלמדן אל הישיבה, החסיד אל הרב'ה, והמתפלל רץ לבית הכנסת (ובגרסאות הנשיות של השנים האחרונות – בית המדרש, הנסיעות של קבוצות נשים לאומן, וכדומה). שעות ארוכות עברו במנותק ממשפחה ומבית, ועצם הנתק הזה נחשב כהישג. אנחנו צריכים למצוא דרכים חדשות להגביר רוחניות משפחתית. מדובר במשהו שהוא מעבר לקביעת 'תפילת ילדים' בזמני התפילות; נדרשים פה כלים חדשים, והנה השעה בשלה. זו דוגמא נוספת לעניין שבו הנשיות יכולה להוביל ולייצר חידוש עמוק של תורה.
פרק 5: לא מוכנה לוותר – איסוף
מילה אישית כהקדמה
מילדות מוקדמת אני חשה שמה שעומד מול עיני הוא לא הדבר היחיד שקיים, שהמציאות נושאת בתוכה עוד רובד, עוד סוד, שיכבה בלתי מפוענחת שאפילו בלי מילים שיגדירו או יסבירו אותה, ידעתי תמיד על קיומה. הגילוי של האופציה האימננטית, שנדמה לי שעליה יושבת תורת הסוד, נתנה מילים פתאום או התחילה להמשיג את הבלתי מושג הזה, שהיה עבורי חווית ילדות. אני זוכרת את עצמי בוהה בחלון בחשכת הלילה, זמן רב, אולי שעות (בוודאי הרגשתי שחלפו שעות), ומתגעגעת עד כדי כאב פיזי בלי לדעת למה. אולי לזה קוראים צמא לקרבת אלוהים? איני יודעת, אבל החוויה נשארה טבועה בי, ומאז כל מה שיכול להסביר לי אותה מתקבל בשמחה. כך למשל התיאור של העובר הלומד תורה ברחם אמו, ואחר כך במשך חיים שלמים הוא מחפש את התורה הזו בעולם. כשהוא מגיע אליה הוא יודע שזו היא, יש שם תחושת שיבה אל דבר מוכר.
ישנו תיאור יפה של רבי נחמן בשיחות הר"ן פסקה פא: 'כי אלו החוכמות הם מבלבלים ומונעים ביותר כי כל דרכיו נעשים לו מישור חס ושלום על ידי החוכמות הן של פילוסופיא… והליצנות הנ"ל של אנשים הנדמים ככשרים היא מזקת גם כן מאד מאד'. רבי נחמן מתאר פה חוכמה שיכולה להזיק, והנזק אותו היא מסבה הוא ההשטחה של הדברים דווקא על ידה (ועל ידי ליצנות, שפירושה הוא כנראה ציניות וראיית הדברים מבחוץ). זו חוכמה, היא אינה טיפשות, ואף על פי כן היא מסבה נזק. יתכן שהדרך להבין זאת היא שמדובר בראייה חלקית של המציאות, הכרוכה בהתבוננות רק ברובד אחד של המציאות ובהתעלמות מאחרים. ראייה של הנגיש יותר, העומד מול עינינו, הנקלט בחוש, העכשווי, הגלוי יותר.
בהקשר של הדיון כאן, הדרישה לשוויון היא חוכמה, או מדויק יותר לומר, גם היא חוכמה. היא כרוכה ביכולת להניח חלק נכבד מן העבר התרבותי מאחור, לוותר על עולם שלם של דימויים והבנות לטובת הערך המוסרי של השוויון. יש בה ממד חזק של ראיית פני הווה ועתיד, וראיית פני השטח במובן של הכרה במה שעומד אל מול עינינו כפי שהוא; ונראה כי כפי שהוא אין סיבה להבדילו, לא סיבה מספקת מוסרית. כך לגבי גזעים מעמדות, עמים ומגדרים. כל מה שכתבתי במשפטים האחרונים אינו שיפוט, אלא תיאור שיש בו צדדים לכאן ולכאן. הליכה עד הסוף עם החוכמה עלולה להביא לדעתי להשטחה חזקה של המציאות, ובמידה רבה ביטול של ממד העומק בעולם.
לקראת איסוף הדברים שנכתבו פה, אשתמש בדימויי ההשטחה והעומק כדי לסכם את הדברים על הרווחים והמחירים של כל עמדה. אנסה לדבוק בעמדה שלא מדובר פה על 'טוב' ו'רע', אלא על רווח ומחיר שיהיו בכל בחירה שלא נעשה.
'כל דרכיו נעשים לו מישור' – הצעה לתיאור הדינמיקה
הדמוקרטיה במהותה, כתרבות, ראתה כל אדם כבר-השפעה וכשווה ערך. זו השקפת עולם שאפשרה ריבוי של קולות ונתנה להם נוכחות במרחב. הרוב אמנם הכריע, אבל היא נמדדה ביחס אל המיעוטים השונים. כל מי שרוצה יכול להביע את עצמו, לצבור כוח פוליטי ולהשפיע על המציאות. אחד מסממני התרבות של הדמוקרטיה הוא המעגל השווה, בו כולם נמצאים באותו מרחק מן המרכז.
הרשתות החברתיות היו זרז אדיר להשמעת קולות מגוונים, וקידמו בכך תרבות שבעומקה היא דמוקרטית. כל אדם יכול להביע עמדות ולספר את הסיפור שלו בכלים המוניים ובעלי השפעה. מעניין להתבונן בעמדת ריבוי האמיתות והנרטיבים, ובהשתמעויות שלה. יש ממד עמוק של תיקון בהקשבה, הכרה ותיקוף לסיפורים שונים, לתרבויות שונות; לכולם יש מקום. סרטוני 'סליחה על השאלה' יכולים לשמש כמשל לדבר הזה: בכל תוכנית נבחרת קבוצה שנחשבת כקבוצת 'שוליים', כגון חולים, שמנים, גרושים, חרדים, מזרחיים, להט"בים וכדומה. התוכנית מאפשרת לא/נשים לספר את סיפורם הייחודי, ובכך מנרמלת אותם ומכניסה אותם למעגל החברתי על ידי קירוב והכרה. לכל אחד/ת יש סיפור וכל סיפור צריך להישמע, לצאת לאור כדי להיגאל. זהו מתן שוויון ערך והזדמנות באופן שהוא מאד מרגש בעיני.
מה שהיה שולי החברה הופך למרכז, ובעצם החלוקה הזו הופכת עם הזמן להיות לא רלוונטית, כיוון שאין מרכז במובן של נורמה, והכל נעשה שווה. זוהי השלמת המעגל ה'דמוקרטי'. במילים 'יהודיות' אפשר לכנות את זה 'גאולת הדיבור': השתיקה נבעה מהשתקה, מריחוק של דחיקה לפריפריה, ניתן לקרוא לזה 'גלות'. לעומתה, היכולת להשיח ולדבר, להישמע ולהיראות, היא חזרה אל המרכז והיא 'גאולה' של חלקים גדולים מתוך המציאות.
אבל העשור האחרון לוקח אותנו לדילול חזק של מושגי הדמוקרטיה כגישה וכתרבות, ומעניין מאד לחשוב על סיבות העומק לזה. נדמה כי חלקים בתרבות מנסים להתגונן מפני האמירה שהכול שווה כיוון שיש בכך אובדן של הנורמות, כפי שתיארנו. נורמה היא מושג מורכב בעצמו, שבנוי מחד על הסכמות חברתיות, חלקן שגויות או אפילו מסואבות. מאידך, מבחינה פילוסופית הוא מבטא את ה'ראוי' החברתי, כלומר ה'נורמלי' מגלם את המוסרי והטוב אליו שואפים. אובדן אמות המידה המוסריות כרוך באובדן הנורמות ובהעדר מרכז. הכול אפשרי, הכול בחירי, הרבה מאד מותר (בעצם הכל מלבד מה שמזיק לזולת). העמדה הפוסט מודרנית של 'זו האמת שלי וזו האמת שלך' הפכה למאיימת מדי, כיוון שהיא איינה את אמות המידה. התקינות הפוליטית, שהתחילה כתיקון עומק לשיח גזעני, שוביניסטי ומפלה, הפכה ברבות הימים לשיח משטיח שלא מאפשר לאפיין ולהבדיל כלל, עד אובדן היכולת להבחין בין תופעות טובות ורעות ולהתגונן מפני מה שרע.
הדוגמאות נמצאות כמעט בכל מה שניתן בו את עינינו. ניקח שני נושאים בולטים. מיהו אדם דתי? העולם פעם ידע להגדיר זאת, ולאו דווקא מסיבות פנימיות – היה מרכז עם פרמטרים נורמטיביים וברורים. הייתה חשיבה בינרית שהעמידה חלקים מסוימים בפנים, במרכז, וחלקים אחרים היא הדירה והרחיקה. היום רבים נמצאים על הרצף, שהוא תנועה מעגלית בהרבה כיוון שאינה דיכוטומית. כולם באיזשהו אופן בפנים. אפשר כמובן לראות בדבר הזה המון טוב, זהו מהלך מכיל יותר כיוון שהנורמות מגוונות בהרבה. עם זאת כדאי להתבונן נכוחה ולראות שהן כל כך לגיטימיות ומאפשרות, עד כדי כך שהן נשארות דלילות מאד וכמעט חסרות משמעות. ניתן לתת פה דוגמאות רבות, מתחומים 'קלים' של מנהגים ונורמות ועד ממש טשטוש של דברים בסיסיים מאד של ההוויה היהודית.4
החשיבה הקווירית עושה אותו דבר במגדר. הייתה חשיבה דיכוטומית על נשים וגברים שנחתמה בגוף, והיום ישנו רצף, גם בריבוי הזהויות וגם ביכולת לבחור ולשנות. אנחנו חוזים בשינוי אל מול עינענו, חלקו מגיע באמת מתוך אהבת אדם ורצון כן למנוע סבל ולתת לא/נשים לחיות את חייהם במלאות, בשמחה ובאהבה (ואלה לא דברים של מה בכך!), אך עם זאת ישנו גם טשטוש או אובדן של היכולת לדבוק בנורמות בסיסיות מאד בעולם של תורה ומצוות.
הדברים מעוררים חרדה, ולא רק כי העולם נמצא בתזוזה גדולה ובשינוי. האם ישנו מבט חומל על הרצון בהתבדלות, בשמירה על האינטימיות הביתית/שבטית/לאומית? ישנה נקודה אוניברסלית אוטופית של 'אימג'ן' (ג'ון לנון), שבה כולנו שווים וכולנו אחד; זהו הכפר הגלובלי השלם, המבטא את השוויון. אבל אולי כל חברה אנושית זקוקה גם למעמדות, ללאומים, הבחנות והבדלות? ואולי השאלה אינה האם האנושות יכולה לחיות ללא הבחנות, אלא מהי ההשתמעות של זה: האם חייבת להיות אפליה והיררכיה כתוצאה ישירה של ההבחנה? האם, בלשון פמיניסטית, יכול להיות משהו 'שונה אבל שווה'? התשובה הפמיניסטית המקובלת היא שלא, ואכן המציאות מוכיחה שלרוב אכן קשה להחזיק בזה. אבל אם זה המצב והכול שווה, האם לא נוכל יותר לומר דבר-מה מוסרי, ונישאר רק ברובד הפגיעה בזולת? (שהוא חשוב כמובן, אך יכולות להיות אמירות מוסריות/שאיפות גם מעליו).
'נעשים לו מישור' קומה ב – מאבק, כיפוף ידיים ותרבות הביטול
מעמדה דמוקרטית שמבינה כי הכרעה נצרכת במציאות, אך יש לשמר את יתר העמדות הלעומתיות, הופכת התרבות שלנו לשדה של מאבקי כוח וכיפופי ידיים עד כדי ביטול העמדה הניצבת מנגד. במקום דיונים היכולים להיות נוקבים וסוערים אך מאפשרים לדעתו של הזולת להתקיים, הגענו אל תרבות הביטול, מלחמת בני אור בבני חושך בכל עניין. רבים וטובים ממני כבר תיארו את מה שמתחולל ברשתות החברתיות, כיצד כיכר העיר שהן משמשות היא לא פחות אלימה ומבטלת מכיכרות עיר אחרות ועתיקות העולות בדעתנו. ברשתות מצופפים שורות ומיישרים קו, פיד מגוון הוא אשליה, והמציאות הולכת לכיוון של השטחה.
השיח הליברלי/פוסט מודרני/פרוגרסיבי (3 מושגים שונים ודומים, שהשפה העממית משתמשת בהם בצורה קרובה מאד) והשיח השמרני/מודרניסטי, כל אחד כשהוא מופיע בפני עצמו, מזינים אחד את השני, בעיקר בחרדות. הם מקבילים לא במעט, כפי שמובן כבר, להבחנה בה עוסק מאמר זה בין השיח השוויוני והשיח המהותני: אלה חוששים להמשך ושימור מצבים מפלים כגון גזענות, שוביניזם ושימור יחסי הכוח ההיסטוריים, וכנגדם חוששים לאובדן הייחוד והמהות, לאובדן אמות המידה והנורמות.
כל תנועה של צד אחד למימוש אחד מערכיו יוצרת, ממש כמו בראי, צעד נוסף לכיוון השני. זו יכלה להיות גם הזנה טובה, שלוקחת למימוש גבוה של העולם הערכי, לולי היה השיח חרד כל כך. החרדה הקיומית לוקחת למקומות הישרדותיים. כל צד חש שפוגעים לו בציפור הנפש, שחוטאים לערכיו ולא מאפשרים לו קיום. נקודה מדהימה להבנה היא שכל צד מרגיש כאילו הוא מיעוט נרדף! (זה מדהים כי זו נקודה שהיא לכאורה מדידה, נניח בכמות מנדטים או במפקד אוכלוסין. אבל העובדות הן רק חלק מהתמונה, כי המצב ההישרדותי מכתיב את התחושה ואת הפחד מהתכלות). במצב כזה קשה לדבר וקשה להידבר. כך נולד הביטול.
יש בי צער גדול לראות את התהליכים האלה גם בעולם הרבני-הלכתי. זה מצער אפילו יותר, כי לעולם היהודי יש מסורת (שאף היא לא קלה ופשוטה) שבה משאירים עמדות הלכתיות ועקרוניות שונות, גם לאחר ההכרעה הנדרשת. אך גם בזירה הזו נראה היום לא מעט אימוצי שיח מבטלים ומחרימים של עמדות שונות. תרבות המחלוקת שלנו הולכת ודוהה, בהתאמה עם התרבות שבחוץ. היכן הוא העולם של 'אלו ואלו דברי א-לוהים חיים'? (אני יודעת שנעשה במשפט הזה שימוש יתר, וכי גם בבית המדרש הקלאסי היו מאבקים קשים ואף אלימים. מנגד, מה שברור הוא שהגמרא השאירה עמדות שלא התקבלו כשיטה, והן צצות לאורך הדורות כאמיתות אפשריות ואלטרנטיביות).
בתוככי בית המדרש שלנו התמונה המקבילה למציאות שבחוץ: תנועה חזקה של שמרנות לשמה, המנסה לעגן ולחזק את העבר ולהתנגד לכל חידוש. כנגדה וכהשלמה לה מתפתחת מהפכנות לשמה, שלא לוקחת בחשבון מסורתיות ותהליכיות. בני האור ובני החושך מזינים פחדים וחרדות, מחשיבים את עצמם כבעלי אחריות לגורל העם היהודי, ורואים את זולתם כמחריבי התורה. אלה רואים בהקשבה לסיפור הייחודי ולכאביו כניעה לחולשה וחורבן אמות המידה היהודיות, ומולם ניצבים אלה הרואים בשימור אטימות מוסרית וקיבוע של עוולות.
אלו ואלו נראים לי חידוש והמצאה בעולם היהודי, במובן הרע של המילה. אני לא מכירה את הביטוי 'שמרנות' מהספרות היהודית. אני מכירה מסורת והיענות להשתלשלות, תודעה לפיה אני אף פעם לא לבד ותמיד מחויב גם לשיח עם מה שכתבו קודמי. מכירה הכרח במציאת אסמכתא/סימוכין לדברים ברבדים קדומים יותר, החל מן הפסוקים והלאה. מכירה חיתום של רובד, עד כאן: התנך/המשנה/ הגמרא. מכירה חיתום של תקופה: תנאים, אמוראים, ראשונים, ומכאן ואילך לא נחלוק על התקופה הקודמת. ישנן הכרזות על סיומי תקופות כמו בית ראשון ובית שני, חורבן וגלות ועוד, שמשמעותן קשורה גם באובדן רוחני ובירידת הדורות. אבל כל זה לא מנע את המשך החיפוש אחר מענים המתאימים לשעה, את המשך היצירה הדתית. להיפך – לעיתים צוק העתים ואתגרי הזמן הגבירו מאד את המהלך היצירתי והמחדש, על אף ועם הרבדים הקדומים. במידה מסוימת ייתכן שדווקא האמירה על רובד קדום 'זה קודש ובו לא נוגעים' מיתנה והרגיעה את תחושת החדשנות, ודבר זה אִפשר אחר כך להתפתחויות מאד מעניינות ומחדשות לקרות.
גם מהפכנות לא קיימת בעולם היהודי, אלא חידוש מתוך שיח עם העבר. אני לא מכירה ביטויים כמו 'עולם ישן עדי יסוד נחרימה/נחריבה' של המהפכה הקומוניסטית. ביטוי דומה ונדמה לי יחיד נמצא אולי אצל אברהם השובר את פסלי אביו (במדרש אחד), וזהו אברהם העברי, אחד ויחיד מסוגו. תהליכים ושינויים יש בלי סוף ובכל תקופה, והם נסמכים על העבר. גם כשהחידוש גדול הוא יתברר מתוך שיבה אל מקור מוקדם, וגם אם זה יכריח יצירתיות גדולה מאד, חידוש לא יעבור בלי הסתמכות. הדרשנות היהודית מבטאת את שתי התנועות של שימור וחידוש באופן מופתי גם בצורה וגם בתוכן, במתודיקה ובמהות.
אלו ואלו על גשר צר מאד
אני רוצה להעלות את אלו וגם את אלו על הגשר הצר של המציאות, ולתת להן להתנהל שם יחד. ההכרח לחצות את התהום הזו ידרוש משתיהן המון תנועה וגמישות. המפתח הוא לא הורדה של אחת אלא מציאת נקודת האיזון, שבהגדרתה היא בהשתנות תמידית.
במידה רבה, היכולת לחיות במערכת איזונים חייבת לשבת על שתי נקודות מוצא חשובות:
הראשונה היא שבכל הנקודות יש אמת, זו עמדה דתית הנובעת מהיותו של העולם רצוי ונברא. יש משהו שצריך לבוא לידי ביטוי בעולם, ואף צד לא יכול להיות דחוי ולהיעלם. את הכול הקב"ה ברא בעולם, ולהכול יש תפקיד. הוא משוקע בעולם ו'לית אתר פנוי מיניה', העולם על כל גילוייו ספוג בו. מי שהגדיר את העמדה הזו בשתי מילים היה הרב קוק, כשדיבר על 'אחדות ההפכים'. הא-לוהי נמצא פה ופה, ועל כן אין עניין בהכרעה של אחד הצדדים. אחדות ההפכים מחייבת אותי לראות באחרות של העומד מולי גם אתגר גדול (במובן של 'סור מרע') וגם מתנה (במובן של 'עשה טוב').
הנקודה השנייה היא שלא יכולה להיות פה אידיאולוגיה במובן הנוקשה שלה. יכולים להיות ערכים, אבל חייב להיות גם קשב: קשב למציאות, לעצמי, לזולת, להווה. נדרשת תפיסת נוכחות שמייקרת מאד את הקשב הפנימי, ולא נבהלת ממנו. קשב זה הוא היוצר את המפה, והערכים מתכנסים אליה בעדינות, בהיסוס, בסימן שאלה. בלי להידחות. כדאי לחשוד מאד בכל דחייה, ככל שהצעקה גדולה יותר אפשר להרגיש את רמת החרדה. כשישנו אלם הוא עלול להפוך לאלימות, לזלזול ולהקטנה.
נחוץ איזון שלא מבטל ומוחק אף צד, אלא עוזר לשמר אותו. זה דורש הרבה תנועה, כי שמירה על שיווי משקל היא דבר דינמי המשתנה כל הזמן בהתאם ליתר המרכיבים. ביטול אחד מן המרכיבים יביא גם לביטול השני. ננסה להדגים זאת על דרך החיוב: כשיש הכרה בצורך להיות מיוחדים, לבנות גבול שמגן ומבדיל ולבנות כך משפחה, שבט או עם, סביר להניח שאחרי שלב הביסוס תהיה נדיבות וסקרנות גם כלפי האחר. ולהיפך – ניסיון לייצר עולם חף מייחוד ובלי גבולות מעורר כמובן חרדה ותוקפנות, ויוצר קיבוע. קשה לנהל חיים אנושיים בלי דברים 'קדושים' במובן של ערכים גבוהים או אפילו מוחלטים. קשה כשהכול רק יחסי ופתוח לשינויים, וקנאות 'דתית' קיימת בכל החברות. היא נוגעת כנראה בצורך קיומי של כולנו גם בקביעות.
נדמה לי שהעולם זקוק לרבדי העומק של המהות. לנקודת בסיס ברוּאה שלא בחרנו בה, שהיא נתון במציאות. כשמכירים בה, העולם נהיר יותר ואף יציב בבסיס שלו. התרבות מגלמת לרוב משהו מזה, יש איזה יסוד שמתגלה דרכה. גם אם איננו מאמינים שיש נקודה מהותית כזו משחר הבריאה (שזוהי נקודה דתית), גם בעולם מחולן כדאי לנו להאזין למשהו מזה. היסודות האלה מגלמים את השונות בעולם, את נקודת ה'ככה' הקשוחה. כיוון שנקודת המהות יצרה הרבה עוולות לאורך ההיסטוריה, כיוון שהשתמשו ב'ככה זה' כדי לתרץ מבנים חברתיים קשים, התרבות היום רוצה לבטלה כליל. זו התקדמות של התרבות, כי היא דורשת יותר צדק; אך על הדרך היא מבטלת את האחרוּת.
אולי שאלת המוסריות בהתגלמותה היא דווקא שאלת ההתמודדות עם השונות הנתונה הזו? אולי יש ניסיון להעלים אותה כדי לא להתמודד עם אחרות בעולם, להימנע משאלת היחס לזולת, שהיא באמת מאתגרת וקשה לפיצוח? איך אייחס לזולתי סובייקטיביות מלאה אם אני הופכת את ההבדלים בינינו לברי שינוי או לחסרי משמעות? זו השטחה ההופכת את כולנו לאחד. דווקא הגבולות, היכולת להגדיר עד היכן אני ומהיכן אתה, יכולה ליצור יחסים טובים יותר. דווקא תפיסה שבטית משפחתית יותר תהיה מסוגלת להכיל יותר שונות, כשהגבול ברור בה.
העמדה הדתית יכולה לחלץ במעט מהפלונטר הזה. היא אמנם מחזיקה בעמדות מהותיות, אך גם מחזיקה בהיותם של האנשים שווים לפני הא-לוהי, לפני הערך המוחלט. תפיסה מהותית שאין בה מטפיזיות בכלל עלולה להפוך מהר מאד למַפְלה ויוצרת עוול. הכנסת האלוהי לתוך השיח מאפשרת לו להכיל ולהכליל את השונויות מבלי להפלותן. כפי שניסיתי להראות לכל אורך המאמר, קשה לראות בנטייה לאחד מן הצדדים פתרון שלם. כל מערכת מושגית בפני עצמה מביאה לבעיות קשות. האופק נמצא בשילוב בין השתיים. צריך להתנהל מעין משא ומתן תמידי בין השפות האלה ובין המושגים הללו. אפשר לייצר כמה שילובים, שיכולים להישמע פרדוקסליים לגמרי (למשל הפסוק: 'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים').
נראה, שדווקא איתם ניתן לשזור תקווה עדינה.
