בין עובד אלהים לאשר לא עבדו

על ה'אפשר' והחתירה ל'חופש' בהחלטות משמעותיות בחיי האדם.

אדמיאל קוסמן

ברשימה קצרה זו אבדוק, דרך המהלכים שאציג להלן, מהי משמעותה האקטואלית בחיי היומיום של ההתמסרות לאל – ואתמקד במיוחד בשאלת החופש, דהיינו חירות הבחירה של האדם בתוך מסגרות חייו.

תחילה אציג שני מהלכים שלדעתי יש ביניהם דמיון רב.

א.

אדם עני אומר: אעשה כל מאמץ כדי להיות מיליונר. גם אם בעקבות זאת חיי ישתנו לא רק לטובה, הרי אני יכול תמיד להחליט להיפטר מהממון אחרי שיהיה בידי – ולשוב למצבי הקודם. אותו אדם אומר: אני רק רוצה שיהיה בידי הכוח להחליט. שתהיה לי האפשרות להחליט – ולא שהגורל העיוור יקבע עבורי באופן שרירותי אם אהיה עני או עשיר.

ההיגיון המסתתר מאחורי מחשבה כזאת הוא זה: עתה הרי אין לי אפשרות להיות בעל ממון, אבל כשאשיג בכוח רצוני ובעבודה מאומצת את ה'מיליונים' הללו – אזי אוכל תמיד לשוב למצבי הקודם. אני רק רוצה להיות זה שמחליט על כך, לחוש שבידי לקבוע את גורלי – שזה 'אפשרי' עבורי. אחר כך אראה במה אני באמת בוחר. אמירות מסוג זה מתובלות בדרך כלל גם בווריאנטים שונים של המושג 'חופש': אני רוצה לחוש 'חופשי' בבחירותיי – ולעצב בעצמי את חיי־שלי.

אלא מה? כולנו הרי יודעים שבמציאות הריאלית – חוץ ממקרים נדירים, יוצאי־דופן – מי שכבר השיג את ה'מיליונים' 'נתפס בחכה', ונוצרת אצלו תלות (היקשרות) לדימוי החדש של העצמי שלו, כמו גם תלות בתחושת הכוח ובנוחות החדשה שמאפשר הממון. הוא מוצא את עצמו לאחר זמן מה משועבד למצבו החדש, עד כדי כך שלרוב גם נחסמת לגמרי מבחינתו האפשרות לוותר על עושרו ולשוב למצבו הקודם (כך, אגב, אני מפרש את ה'טבעת' של טולקין ב'שר הטבעות' – אותה 'טבעת', הדימוי העצמי, שבן אנוש איננו יכול בכוחותיו־שלו 'להיפטר' ממנה לעולם).

מתברר אפוא שהדיבור הראשוני על חיפוש החופש מסתיים באכזבה רבתי: אותו אדם שעליו אנו מדברים כאן, אם הוא מסוגל להתבונן לאחור בכנות לאחר שהצליח לבנות אימפריה כלכלית, נשא לאישה את היפה בבנות תבל ובנה את הארמון הגדול שלו על שפת הים – מוצא את עצמו כלוא בתוך רכושו. ה'אפשר' שעליו דיבר בראשית דרכו נראה עתה כמצוי במרחק אינסופי ממנו והלאה.

ב.

מעניין לחשוב בהקשר זה על היחס בין הנאמר לעיל ובין המקרה הבא. נער צעיר בכפר ילידי (נניח, לצורך השלמת הסיפור, שמדובר הוא בשבט החי ביערות שבאזור האמזונס אותו תיאר קלוד לוי־שטראוס, שבט שבו הילידים אינם יודעים כלל קרוא־וכתוב) אומר לעצמו: אצא מכפר ילדותי, אנדוד אל העיר הגדולה, ארכוש השכלה ומקצוע מכובד. הנער הופך להיות פילוסוף מוכר באוניברסיטה שבעיר הקרובה, ועובר תהליך של אינדיבידואציה. הוא כבר איננו חלק מהשבט שלתוכו גדל; הוא חש שעולמו עתה הוא עולם של משכיל מערבי, שהוא מנותק מהזהות השבטית שממנה יצא לדרכו.

האם במקרה זה הוא יוכל לומר לעצמו בשלב מסוים: רציתי רק לטעום את ה'אפשר', רציתי רק שההחלטה תהיה בידי, אך עתה אבחר לשוב ולהיות 'אחד מהשבט' שבתוכו גדלתי?

גם כאן נדמה לי שהמציאות דומה לזו שתוארה לעיל. ברוב המקרים מי שנפרד מהאווירה השבטית שבה כולם פחות או יותר נושאים את זהות השבט ולא את זהותם כאינדיבידואלים – דומה לאדם שהתבגר ואיננו יכול כלל לשוב להיות 'ילד' וליהנות מאותם משחקי ילדות שמהם נהנה בילדותו.1

*

עתה אנסה להחדיר לדיון זה אלמנט אחר. מה יהיו התוצאות בשני המהלכים שהוצגו לעיל כשמדובר באדם שמתמסר לאל?

כדי לפשט את הדיון לא אחזור לשאלה הראשונה ששאלתי, השאלה לגבי ה'אפשר' – האם אותו אדם עני שהֶעשִׁיר יוכל לוותר על הונו ולשוב מרצונו לחייו הקודמים – אלא אבחן שאלה קלה יותר לבדיקה: מה יהיה מצבו הנפשי של מי שעושרו נלקח ממנו בעל־כורחו אחרי שהֶעשִׁיר, והוא מוצא את עצמו מחדש במצבו הקודם כעני?2

ובכן, שאלה זו נבדקה במחקרים סוציולוגיים ופסיכולוגיים רבים. החוקרים שעסקו בירידת סטטוס חריפה (כשבחלק גדול מהמקרים שנבדקו מדובר על מי שהצליחו במהלך ראשון להגיע לעושר בכוחות עצמם) מציינים שורה של גורמים מרכזיים המושפעים משינוי חד במעמדו של האדם, למשל במקרה של איבוד נכסים. אובדן מעין זה מלווה במה שהחוקרים מכנים 'שוֹק זהות' (Identity Shock). מעבר חד כזה הוא כמובן לא רק שינוי במעמד הכלכלי; הוא מלווה גם באובדן סטטוס, הכולל לרוב גם אובדן של הרשת החברתית המקיפה את האדם, ולכל זה מתלווה פגיעה בזהות האישית, דהיינו ירידה בדימוי העצמי, תחושת כישלון ואובדן שליטה  ('Loss of Agency').

ממצאי המחקר מראים כי 'שוֹק זהות' מעין זה מלווה במקרים רבים גם בהשלכות פיזיות חמורות. מחקר אחד, למשל, הראה כי במקרים של בעלי הון שאיבדו שלושה־רבעים מרכושם עלו הסיכויים לתמותה מוקדמת ב-50%. אובדן זה מלווה במקרים רבים בלחץ נפשי כרוני, ולעתים גם בהתנהגויות מסכנות־חיים. יש עדויות איכותניות (ראיונות, ביוגרפיות) שמצביעות על כך שלמקרים אלו מתלווה גם רגש בושה עמוק (הקשור לדימוי עצמי של 'כישלון'), כמו גם ניתוק חברתי ותחושה של קריסת הזהות.

ועתה, נדמה לי שגם אדם מן השורה (ובכוונת־מכוון אינני מדבר כאן על אצילי־רוח בעלי מעלה גבוהה במיוחד, שאירועים כאלו לא יטלטלו את עולמם הפנימי אף כמלוא הנימה) אשר כיוֵון את חייו הפנימיים להתמסרות לאל, אמנם יחוש בוודאי בקושי נפשי לא מבוטל במצבים כאלו, אך היכולת שלו להסתגל למצבו כשהוא 'מתמקם' מחדש בחייו תהיה גבוהה יותר. לאחר ההלם הפסיכולוגי הראשון, כשאדם כזה יפנים את ההבנה שמה שאירע היה 'דיבור' ישיר של האל אליו, תהיה בידו גם האפשרות לראות שאין בכך בעצם כל רע אובייקטיבי (ה'רע' הוא רק בעיני האדם), ושעליו לשוב למצבו הראשון (למשל לשוב להיות עני) ולפעול בו שוב לפי כוחו לתיקון של סביבתו. יכולת זו פותחת לו כאפשרות אמיתית את ה'אפשר' שעליו דיברתי לעיל (ונשים לב: באופן פרדוקסלי, דווקא ההבנה שהכול בא מיד האֵל היא זו שמאפשרת כאן את תחושת החופש; החופש מכלא הדימוי העצמי, כדברי המשורר ריה"ל: 'עבד ה' הוא לבד חֹפשי').

במילים אחרות: רק האדם המתמסר לאל יכול לחוש – או לפחות לטעום, אם נרצה להיות זהירים בנקודה זו – את טעמו של החופש.

קל אף יותר להבין זאת במקרה השני שהזכרנו. אם נתאר לעצמנו אדם שעבר תהליך של אינדיבידואציה ונקלט היטב בחיים העירוניים המודרניים, אך אילוצים שונים הביאוהו לכך שעתה עליו לשוב בעל־כורחו אל כפרו ואל חיי השבט הילידי שבו גדל – כמדומני שאף קל יותר להבין כי אדם כזה, שאלוהים שוכן בליבו והוא מתמסר לרצונו, לא יקשה עליו עתה במיוחד לראות את עצמו כשליח־האל העושה את רצונו בין אותם אנשים שמהם יצא כנער לדרכו. אחרי שיתגבר על העכבות הראשוניות באופן מלא הוא יוכל למלא משימה זו, ואף לחוש (אם באמת הוא מתמסר לאל) אהבה מחודשת וקשר חם לאותם אנשים שביניהם גדל. וכך אף ייתכן שייפתחו לו שערים שהוא אולי לא שִׁיעֵר קודם לכן – יכולת לחנך ולסייע לפי דרכו למי שנזקק לו (ולהפתעתו הוא גם ימצא עצמו לומד מאנשי שבטו דברים שעד עתה לא הכיר בקיומם). זהו, שוב, טעמו האמיתי של החופש: החופש לבחור במה שנשלחתי אליו ביד האל, ברגע זה, ותמיד – אך ורק ב'הווה נוכח'.