מהכאב אל החמלה

הנכונות להכיר בשבר יכולה לעורר אותנו לחסד ולחמלה.

אבישי שרייבר

מאז שהאדמה רעדה מתחתינו בשביעי באוקטובר, החיפוש אחרי מילים מרפאות הפך לצורך קיומי. לתחושתי אנחנו מטולטלים בין מילים אופטימיות שנותנות תקווה וכוח, אבל לעיתים הן לא מספיק רגישות לעומק הכאב, לבין מילים של שבר ששוהות בתוך המקום של הכאב, אבל לא נותנות כוח להתמודדות אתו. בתוך הטלטלה הזאת, המנגינה שבה היה מדבר הרב שג"ר יכולה להביא קצת רפואה; יש בה את היכולת להפוך את המקומות השבורים לעומק, ולהצמיח מתוכם תקווה. הפסקה שהולכת איתי בתקופה האחרונה היא זו:

כשקורה חלילה פיגוע, אנו נצמדים לרדיו ושומעים את השדרנים החוזרים ולועסים שוב ושוב את אותה אינפורמציה, אינפורמציה ידועה, מוכרת וחסרת משמעות. אנו מתמלאים פחד וכעס ורצון לנקמה, אך בכך, לא פעם, אנו מחמיצים את העיקר.

האירועים הנוראיים הללו צריכים למלא אותנו בתחושות הפוכות, של חמלה חסד וסולידריות. אסור לנו לבזבז אנרגיות אלו בכעסנות ובמלל חסר תוחלת – עלינו להיפתח אחד כלפי השני, משום שרק סולידריות ופתיחות יעניקו לנו את הנחישות האמיתית. נחישות זאת לא תיווצר בפאתוס מלחמתי של 'כוחי ועוצם ידי', אלא דווקא ברוח תחנונים שתעבור ותטהר את הארץ. ככל שנאזין לשני ולמצוקותיו, נשכיל גם לשמוע את קול ד’ ההולך בתוך המאורעות ומלמד אותנו שהוא הנותן לנו כוח לעשות חיל. האווירה שצריכה לשרור בינינו היא דווקא אוירה של ענווה, חסד ואהבה, ורק מתוכה תיווצר ותתרקם לכידות, שהינה התנאי לעמידה נחושה.1

הרב שג"ר רואה את הדיבור המעשי על פרטי ההתרחשות ועל מה שנכון לעשות כבריחה – קשה לעמוד מול הכאב ומול השבר, ולכן מדברים על הפרטים. יש לי תחושה שבימים האלו יש רגעים שבהם הכאב גדול מדי, ונכון 'לברוח' ממנו. אבל ככל שהזמן עובר, הצורך לעמוד מול הכאב והקושי ולמצוא את הדרכים החיוביות לעבד אותם הולך ועולה.

המוכנות להרגיש את השבר ולעמוד מולו עלולה לגרום לייאוש ולחולשה, אבל יש בה גם את היכולת להפוך אותנו לחברה רגישה יותר: לגרום לנו להתבונן על חלקי החברה הישראלית השונים, ולראות את הכאבים והפחדים שכל אחד מדגיש, מתוך אהבה שמוכנה גם לראות את נקודות העומק שמסתתרות מאחורי הכאבים האלו. לכרות ברית מחודשת של חמלה ואהבה, הנובעת מהכרה בכך שהמציאות האנושית חסרה ופגומה.

הרב שג"ר מראה את התנועה הזאת בשינוי שעובר על יונה הנביא.2 הרצון של יונה בצדק טוטלי מביא אותו לבריחה מהשליחות שלו, אבל אחרי כל הטלטלות, הקיקיון שבין לילה היה ובין לילה אבד פותח לו את נקודת המבט המאפשרת לראות גם את החברה האנושית אחרת, ולהתעורר לחמלה שאין בה צדק טוטלי אבל יש בה עומק גדול. ברוח ימי קציר החיטים, אפשר לראות את הרוח הזאת מנשבת גם בשדות בית לחם של נעמי בועז ורות. נעמי\מרה, שחוזרת מובסת יחד עם כלתה, מתחייה לא מהצדק והאמת אלא מהחסד שמגלה רות, ובהמשך מגלה גם בועז. החסד הקטן הזה הוא שבסופו של דבר מוליד את עובד את ישי ואת דוד, והאחיזה הקטנה בחסד מתגלה כפתח לשינוי גדול ברוח התקופה.

גם בזמננו התקווה היא שהשבר יעורר רוח של חמלה שתלווה את הדיבור שלנו זה על זה. הקריאה לחמלה ולחסד לא סותרת את העמידה האיתנה בהתמודדות ואת המוכנות לפעול בכוח כמה שנדרש; היא מאפשרת שהבסיס לעוצמה ולכוח כלפי חוץ, יהיו הרגישות והחמלה כלפי פנים. ההתרחשות הזאת אפשרית, והיא כבר מתרחשת במקומות רבים. האם היא הקול המרכזי שמהדהד בחברה הישראלית? זה כבר תלוי בנו…