מסע מפסח עד יום העצמאות: ימים של התכללות

פסח, ספירת העומר, ימי הזיכרון והעצמאות – ימים המלמדים אותנו לשוב אל הברית היהודית ולהיבנות מתוכה.

בניה ינאי

והיא שעמדה לאבותינו ולנו

והיא – ההבטחה, והיא – ברית בין הבתרים, היא שעמדה לאבותינו ולנו. אנחנו רגילים להתייחס לברית ולהבטחה כאלו שעמדו לנו בצרותינו: שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, ובזכות הברית וההבטחה – הקב"ה מצילנו מידם. אולם ניתן לקרוא את ההגדה אחרת, ולראות את ההבטחה והברית כאלו שגורמות לתהליך כולו, ולא רק לסופו; היא שבגללה עומדים עלינו לכלותינו, והיא שבזכותה הקב"ה מצילנו מידם.1

לא רק ההצלה מהניסיונות לכלותינו היא תוצאה של הברית אלא גם הניסיונות והצרות עצמן, והעומדים עלינו לכלותינו גם הם עושים זאת בגלל הברית וההבטחה. 'שעל ייחוד ה' הם עושים מלחמה'.2 לא רק הישועה, גם המצוקה נובעת מהיותנו שונים, נבדלים, ומספרים סיפור שלא מתעכל טוב אצל אומות העולם. ואולי זו עבודתנו בימים הללו – לא רק להמשיך ולהילחם בעוז ובגבורה ולחזק את הסולידריות הישראלית, אלא גם לאחוז בברית שבינינו ובין השי"ת, לראות ולשמוע את כל המתרחש מתוך עמידה אל מול המעבר שתובע אותנו כל הזמן.

מה תצעק אליי

אנחנו רגילים לצעוק לה' א-לקי אבותינו, ומה נעשה? מה טוב יותר מלאחוז 'מעשי אבותינו בידינו'? 'ראוי להם לצעוק', כפי שכתב הרמב"ן על פסוק זה?

אולם כנראה שיש זמן שבו לא זה מה שנתבע מאיתנו, או לפחות לא רק זה. יש זמן שבו נתבעת מאיתנו היחלצות לעשייה, מוכנות למסירות נפש שהיא ב'עתיקא תליא מילתא', החושפת ומגלה את מה שמעבר למילים כולן, גם מילות התורה והתפילה.

ואולי, כמו ששמעתי מהרב דורון פרז, שבנו דניאל נפל בקרב בשמחת תורה וגופתו חטופה בעזה, לפעמים כשלא ניתן לחזור חזרה ואין ציור ריאלי שיקדם אותנו במסענו, ובאמת אנחנו במבוי סתום – פשוט צריך לנסוע. וכשיהודי נוסע – הקב"ה בוקע עבורו את הים.

התכללות

ימי ספירת העומר הם ימים של הכנה לקבלת תורה. מעין חול המועד ארוך, כפי שתיארם הרמב"ן. עם השנים, הם הפכו גם לימי אבל על מות תלמידי רבי עקיבא, והצרות שפקדו את עם ישראל בימים הללו. אלו ימים שמאפשרים התבוננות ותיקון חטאם של תלמידי רבי עקיבא, שלמרות שרבם לימד ש'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה – לא נהגו כבוד זה בזה, ומתו בזמן הזה שבין פסח לעצרת. יהודים רבים נוהגים לכוון ולהתבונן בימי הספירה בספירות השונות ובמסע צמיחתן והתכללותן, תהליך אותו ניתן לתאר כהתכללות והעמקה החושפת עוד ועוד גוונים וממדים בתוך כל ספירה וספירה.

אולם ניתן לתאר את התהליך הזה גם באופן שונה, כפי ששמעתי פעם מהרב פדיה נגר. אפשר לתאר את ימי ספירת העומר כימים בהם הספירות השונות 'יוצאות לטיול', נפגשות בגוונים השונים, דבר שמאלץ אותם להיפגש ולהתכלל – מעין מסע ש'כוללם יחד', שחושף בי את האחר ובאחר את קולותיי שלי, ומחייב אותנו להיפגש יחד בשביל ישראל. זוהי תנועת התכללות שיש בה מתנועת העיבור – בה כולנו ערבים ומעורבים יחד, כולנו בתוך רחם אחת גדולה, שמצריכה את התנועות השונות להיפגש וליצור יחד אינטראקציות של חיים, ליצור מחדש אורגניות בין כוחות שונים ומגוונים. מעין 'סיר צ'ולנט' שבתי בו כל המשפחה יושבת יחד, כולנו בעירוב ובעיבור אחד – 'שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי' (שמות ט"ז, כט), והישיבה יחד מבשלת אותנו יחד, מעניקה את הטעמים השונים של זה בזה ושל זה בזה, ורוקחת מטעמים חדשים. כולנו לומדים יחד שאנחנו חלק ממרקם חיים שלם – כולנו משפיעים עליו ומושפעים ממנו, ויוצרים יחד רקמה אנושית-יהודית אחת חיה.

'חזרה אל היהודי'

מאורעות השנה החולפת החזירו אותנו לתחושות יהודיות שאת חלקן העדפנו לשכוח. לתחושת הנרדפות, לבדידות ולפער שבינינו לבין אומות העולם – 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב' (במדבר כ"ג, ט). אם רצינו להיות חלק ממשפחת העמים, ובעזרת ה' עוד יבוא יום ונהרו אליו כל גויים, ונברכו בך כל משפחות האדמה, בינתיים אנחנו מוצאים את עצמנו שבים שוב לתודעות יהודיות שיש בהן גם סממנים גלותיים: נרדפות, פער עמוק בין יהודי וגוי, צורך לגונן על עצמנו וחווית חוסר האונים – כמובן לצד הפער העצום ביכולת ההגנה ובהשבת מלחמה שערה. גם כאן יש הזדמנות שטוב שנדע לנצל – ביכולת להתחבר לקיום היהודי הראשוני, בסולידריות היהודית העמוקה שעשויה לצמוח מהמקום הזה.

מסירות נפש

דוק של טהרה ועדינות נפרש עלינו ביום הזיכרון. יש משהו במסירות הנפש שמוציא אותנו מהכאן והעכשיו. את היקר לי מכל, את חיי וחיי אוהביי אני מוכן למסור כיון שיש משהו 'גדול מהחיים'. הקיום היהודי, הקיום של המדינה שלנו, יקר לי יותר מחיי הפרטיים. בזה, החיים כולם מתעדנים. יוצאים מן המיצר. החיים עצמם מקבלים ערך של חופש. הם מפסיקים להיות בריחה מהמוות, אחרי שהוא כבר לא מאיים. מתברר שהחיים בעומקם יפים, ניתן להבחין איזו יקרות ועדינות יש בהם. עכשיו ניתן לבחור בחיים. להאמין ולהתמסר לצמיחת החיים שלנו כאן בארץ הטובה הזו – 'כשיש על מה למסור את החיים, אז החיים הם דבר שיש להם ערך של חופש, של קודש ושל הוד, וכל לח החיים הוא מתגלה בזיוו על ידי קדושת מסירות נפש', כתב הרב קוק.3 מסירות הנפש שבה חזינו מחזירה את האמון שלנו באדם ובעם ישראל, מאפשרת לתת אמון מחודש ברעות, באחווה, בקדושה שמצויה ועשויה להתגלות ברחוב הישראלי.

יום העצמאות – תוכניות להמשך

יום העצמאות הוא היום בו אנו שמחים על העצמאות לה זכינו, אולם בכל שנה ובפרט בשנה זו, ראוי שניתן את ליבנו ודעתנו על עצמאותנו, משמעותה, ומה שהיא תובעת מאיתנו.

המאורעות שפקדו ופוקדים אותנו ערערו ועודם מערערים את תשתיות הקיום שלנו. לכולם ברור שלא ניתן להפטיר כאשתקד, ואנחנו קרואים לחשבון נפש עמוק.

בשנת ת"ש בגיטו וורשא, שואל הרבי מפיאסצנה – מדוע יעקב מבקש את ברכתו של שרו של עשיו? סוף סוף הצליח להתגבר עליו במאבק, ועכשיו הוא מבקש ללכת; מדוע הוא מתעקש לקבל ממנו ברכה? והוא משיב: 'אבל מעשה אבות סימן לבנים, ואחר שנפגש עם המלאך ויאבק עמו, וגם נגע בכף ירכו, ורצה המלאך ללכת, אמר יעקב האם כזאת יארע לבני שאחר שיסבלו צרות ופגעים תהא זאת ישועתם מה שלא יכלו שונאיהם להם, ולא נפלו בידיהם, ומעתה ישובו אל מצבם שהיו קודם שסבלו, לא כן רק "לא אשלחך כי אם ברכתני", שאחרי היסורים יושיעם ד' בישועה, לא רק שיתפטרו מצרותיהם בלבד'.4

את קובעת כוס התרעלה שתינו, מהעוקץ נעקצנו – עתה אנחנו מבקשים גם מעט טוב, קצת מן הברכה. אלא שהברכה ממתינה לפתחנו וממתינה למעשינו, ואני מבקש לבקש אותה בשני הקשרים:

הראשון – אנא עוררה אהבתך הישנה, חזרה לאחדות המחנה. כריתת ברית מחודשת בין חלקי החברה שחפצים בזה, ושימת דגש על המאחד והמחבר. ראינו שיש מכנה משותף, מחנה מרכזי בחברה הישראלית ובעם היהודי שמטה שכם, שנותן ומתמסר ומוכן לאתגרי השעה. עתה העת לכונן ולהעמיק את הברית היהודית. אם חפצי חיים אנחנו מוכרחים להשקיע ולהדגיש את המאחד, גם במחיר ויתור על חלק מהדברים היקרים לנו שיצטרכו להמתין לשעת כושר. לשנות את השיח, לא להסכים לשיח מפלג, ולהבין שמכאן והלאה מתקדמים לאט יותר אבל יחד. כמובן, שהדברים נכונים לכל הציבורים ולכל החלקים בחברה הישראלית.

השני – הקומה הבאה… האירועים שפקדו אותנו מזמינים אותנו לחשוב מה הצעד הבא שבשלו באנו עד הנה. לא נוכל להישאר כך. אני חש שהקב"ה תובע אותנו לקיום אחר – לעורר גם את הברית היהודית. לשמוע את א-לקים שקורא לנו, ולכונן את חיינו כאן אל מול ומתוך הברית. מסירות הנפש אליה נתבענו פותחת הזדמנות לגעת בשורש חיינו כאן, ולכונן את החיים מתוך קשר מתמיד ונוכח עם המעבר. לחזור ליהודי שבנו ולשמוח בו – הברית תחשוף את שורשינו היהודיים, תאפשר לנו לחוש בהם בטחון וביתיות, ולהתחדש בהם ומתוכם.

שתי הנקודות מחייבות שפה חדשה שאנחנו נתבעים לעמול עליה: שפה שיש בה בקשת חיים ומוסר, נוכחות א-לוקית עמוקה וקשב עמוק לאדם ולאנושיות. שפת נצח וקשב לכאן ולעכשיו – שפה שתוכל לחבר בין חלקים שונים בעם, ותיצור את המצע שעליו וממנו תוכל להיכרת הברית.

אני מבין גם את הפער שבין שתי הנקודות, ואת היותן במידה מסוימת מבטלות או לפחות מקשות זו על זו. ואף על פי כן… אני חושב שאין מנוס משתי הבחינות הללו. נצטרך להתקדם לאט לאט, בחריקת שיניים ובכאב – אבל עם הרבה אהבת ישראל והרבה אמונה. 'יכול נוכל לה'.