אלוהי תשפ"ד

מדרש על עבודת ה' בזמנים של חוסר מוצא, ועל יעקב הנלכד בבגדי עשיו.

איתן אברמוביץ

א.

'אנכי ה' אלקיך'. לפי שנראה להן הקב"ה בים כגיבור עושה מלחמה, ונראה להם בסיני כסופר מלמד תנאה, ונראה להם בימי דניאל כזקן מלמד תורה, נראה להם בימי שלמה בחור, אמר להן הקב"ה: לא בשביל שאתם רואים אותי בדמויות הרבה, אלא אני הוא שבים, אני הוא שבסיני, 'אנכי ה' אלקיך'.1

דבר אחר,

'אנכי ה' אלקיך'. בחורבן הבית נגלה לנו הקב"ה כאלוהי התבוסה, האל הכובש את יצרו ונותן ארך אפיים לרשעים, וזוהי גבורת גבורתו ואף גבורת גבורתנו – הכבשה העומדת בין שבעים זאבים.

במלחמת השחרור וששת הימים נגלה לנו הקב"ה כאלוהי הניצחון, אלוהי אנו מכריזים בזאת והר הבית בידינו, הכובש איתנו את ארצנו ומפיל אויבינו לפנינו.

אך בתשפ"ד נגלה לנו הקב"ה כאלוהי הסבבים, אלוהי העימות המוגבל והלא מוכרע, אלוהי הארץ הנשארת ויושביה הנותרים לשִֹיכּים בעינינו ולצנינים בצִדֵינו.

ולא ידענו אלוהים זה, ומהי עבודתו.

ידענו את אלוהי הגלות, אלוהי עמו אנוכי בצרה. את השכינה הגולה איתנו לבבל, המרגשת בצרותינו, העולה איתנו על המוקד. ידענו את ציפיית הישועה וחישובי הקץ, את דחיקת השעה ואת האכזבה.

ידענו את אלוהי הגאולה, המוציאנו מעבדות לחירות ומשואה לתקומה, וגם את אלוהי האתחלתא, אלוהי הקמעא קמעא, הזורח כאיילת השחר שבקע אורה.

אך בתשפ"ד נגלה לנו אלוהי התקיעוּת וחוסר המוצא, אלוהי הזמן המדמם לאיטו. ואין בידינו לא משלוות הרשעים ולא מייסורי הצדיקים, רק ממועקת הבין לבין.

ולא ידענו אלוהים זה, ומהי עבודתו.

ב.

עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבוא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות; זהו הזמן שאנו מקווים. מובן הדבר, שכדי להגשימו אנו צריכים להתעורר בכוחותינו כולם, להשתמש בכל האמצעים שהזמן מביא: הכל יד אל בורא כל עולמים מנהלת. אבל האיחור הוא איחור מוכרח, בחלה נפשנו בחטאים האיומים של הנהגת ממלכה בעת רעה.

והנה הגיע הזמן, קרוב מאד, העולם יתבסם ואנו נוכל כבר להכין עצמנו, כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלהית הברורה. "יעקב שלח לעשו את הפורפירא2": "יעבר נא אדוני לפני עבדו", אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה. אנו קיבלנו רק את היסוד כפי ההכרח לייסד אומה, וכיון שנגמל הגזע הודחנו ממלוך, בגוים נתפזרנו, נזרענו במעמקי האדמה, עד אשר עת הזמיר הגיע וקול התור ישמע בארצנו.3

הנה הגיעה העת המאושרה, וקול התור נשמע בארצנו. עשיו פשט את בגדי המלכות הארגמניים ומסרם לאחיו הצעיר, המתעכב. הוא כבר מאס בהם משכבר. יעקב שש בהם כמוצא שלל רב: טובים היו בעיניו כבגדי הכהן הגדול, והוא התעטף בהם כשנחלץ להקים מחדש את ממלכתו הנושנה.

עם חלוף השנים הלכה וכבדה הפורפירא. ריחות הבושם התפוגגו. מבין הקפלים עלו ריחות אחרים. הארגמן הבוהק דהה, ולבש גוון אדמוני, עמוק ואפל.

יעקב ביקש לנהל את ממלכתו על יסודות הטוב החכמה והיושר; אך שוב ושוב מצא את עצמו נדרש להפעיל אמצעים מיוחדים והוראות לשעת חירום, לנהל סכסוכים שאישם לא כבתה.

הוא הביט במראה, והנה הוא שוב מלובש בבגדי עשיו. לעתים עלתה בו המחשבה לפשוט את הפורפירא, אך כבר לא היה בטוח אם ימצא תחתיה את העור הבהיר והרך של יושב האהלים. ובתוך כך הדהדה באוזניו העובדה הפשוטה, החותכת, שכבר אין לו לאן ללכת.

במה יתנחם? בכך שלמרות הכל הוא עדיין צולע על ירכו? אין בידו לא ממנוחת העולם הזה ולא מתקוות העולם הבא, והוא כבר אינו יודע למה לצפות. הבנים מתרוצצים בקרבו, ואם כן למה זה אנוכי.

ג.

אמר להם הקב"ה: לא בשביל שאתם רואים אותי בדמויות הרבה, אלא אני הוא בתבוסה ואני בניצחון, אני הוא בגלות ואני בגאולה, וגם בתשפ"ד 'אֲנִי אֲנִי הוּא, וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי' (דברים ל"ב, לט).

ענו ישראל ואמרו: את אלוהי התבוסה והגלות עבדנו בציפייה קשת עורף ובצידוק הדין, ואת אלוהי הגאולה והניצחון עבדנו בהגשמה ובפעולה עם אל. ואילו אלוהי תשפ"ד כך היא עבודתו – נותן הודאה לשעבר, וצועק לעתיד לבוא.

נמנו וגמרו שלא יגיסו לבם בטובה שזכו לה, אך גם לא יסירו עיניהם מתקוות הגאולה השלמה. שיישאו את עול הפורפירא באונס שיש בו רצון פנימי, ולא ימירו את הצליעה בכשרון של רשעה ובחיים על החרב. אלא ידעו שהעת היא עדיין עת רעה, והאיחור מוכרח, ויצפו לעת מאושרה יותר.