בשיפולי גלימתו, בקצוות מילותיו, בהשראת חלומותיו

על הדרך שהתווה הרב שג"ר, ועל המקום בו אנו נמצאים היום.

הרב יאיר דרייפוס

הרב שג"ר החולם – דברים שנשא בכנס ייסוד העמותה של ישיבת שיח, יב אייר תשנ"ו

לגבי חלק מהנוכחים, אלו שאנו הולכים איתם יחד דרך ארוכת שנים, ואני כמובן ביניהם, יש במה שאנו מתכננים היום הגשמת  חלום ישן. הצד השווה להם ולאחרים, שהושיטו יד והצטרפו אלינו לאחרונה, הינה ההכרה בצורך החיוני בהקמת מסגרת זו. כמו כל המהפכות הציוניות של הדורות האחרונים, באה ההתעוררות להקמת מסגרת זו מלמטה, מאותם נערים שפנו אל הרב דרייפוס ואליי בבקשה להקמתה. ליוו אותנו היסוסים רבים. האמנם יש כאן צורך אמיתי? האם נוכל לעמוד ולספק צורך זה? ובכלל מי אנו שניטול משימה זו על כתפנו?

את אמירת ההן סיפק הנוער עצמו. ההתעניינות הרבה והרישום לישיבה שרק עתה החל… אלו הינם ההוכחה הניצחת…

בחז"ל אנו מוצאים דיון נוקב ונועז בשאלת מותם וחטאם של בני אהרון. המעיין יראה שחטאם ומותם של בני אהרון הפך לדיון וסמל למות הבנים בכלל, לשאלת צידוק הדין, ולחטאי הנוער. בפרשנות מאוחרת יותר, בעיקר במאמריו של השפת אמת, נתפס עניין זה כביטוי ליחסו לתנועה הציונית וחטאיה…

וכאן אנו נכנסים לעצם הדילמה, כפי שהובנה על ידי הפרשנים החסידיים… חטא הבנים הוא חטא החידוש, שהוא גם בעייתה של הציונות בכלל והציונות הדתית בפרט: הבנים המחדשים מחד, והשתרשותם וזיקתם למסורת ולזקנים מאידך… הרצון לפרוץ את המסגרות, שמניעו חיובי, כלשון אחד המדרשים 'עמדו להוסיף אהבה על אהבה', הרצון לקרבת אלוקים בלתי אמצעית, להביא אש מן ההדיוט. והחטא, שהורו הלכה בפני רבם, אש אשר לא ציווה ד', אך דווקא באש זו ביטאו רצון לקרבת אלוקים שמעל ומעבר, אלא שהתלהטות כזו, טבעה שהיא תובעת קרבנות רבים…

לחלום בעקבות הרב שג"ר

ידוע סיפור קטן ופשוט על נזיר מסור שחי במנזר עתיק. כאשר הגיעה שעתו לעזוב את המנזר ולהתחיל לנדוד ביקש לשנורר ממורו, המאסטר, קצת צידה רוחנית לדרך, איזה סלוגן שיסגור לו כמה פינות רגע לפני שהוא יוצא להפקרות הגדולה והמזהירה שמחוץ לכותלי המנזר. 'אם תפגוש את הבודהה – הרוג אותו', הייתה תשובתו של המאסטר.

אחרי שנים רבות בהשראת הרב שג"ר, בחייו ולא פחות אחרי מותו, ובחלוף שנים רבות מהסתלקותו, אנחנו אלה פה היום כולנו חיים נקראים לחשב מסלול מחדש.

מתעצמת בי תשוקה לא לערב בתוכי מחשבות של אחרים, לחתור להיות 'רק אני ואלוקים'. לעמוד חשוף נוכח החופש האינסופי של דמותי.

אני אומר לכולנו להיחלץ מקיבעונות, לצאת מן המנזר, להרוג את הבודהה. יישר כוחך ששיברת – צריך תמיד לשבור את הלוחות, לעשות תשובה על התשובה, להחזיר את פנקס החבר למפלגה, לא לפחד לשאול שאלות ולבחור דרך, מפני שהשאלות הללו לא רק שלא תפלנה אותנו, אלא להיפך…

אני מייחל לעצמי בשארית שנותיי על האדמה, ובעצם לכולנו, להגיע למראות. למקום העמוק והסתום והלא מתומלל.

אני כוסף לפתח אינטליגנציה של מגע עם חומרי המציאות, שבעצמם הופכים חלומיים ו'מכושפים'.

ברור לי שתודעה חדשה מפציעה. תודעה שהמציאות עצמה היא ממשות רוויית השראה וחלום.

בשפת חקר המוח – אני מבקש את העצמת האונה הימנית, שם הדמיונות והפנטזיות.

הרב שג"ר הראה את הדרך.

אבל כמו משה שהוריד תורה, הוא לא יכול היה להיכנס לארץ המובטחת, לזכות לגאולה.

הוא רשם ודמיין עולם מכושף, שבו הכנף תוסר מן הפנים.

אינטליגנציה של שהייה בעצם ההיות, בלי פזילה לעתיד.

לשוב לרחם, לא כמלל ריק אלא כממשות הווית.

כבר בצעירותנו בכרם ביבנה, הביא אתו בהיחבא את הספר 'חיפוש אחר המופלא' של אוספנסקי, תלמידו של גורדייב, ואת 'משמעות החיים' של קרישנמורטי, ושם ביקורת נוקבת על התודעה המודרנית, ובניית איתותים לעולם שהנחות הקיום שלו שונות לחלוטין.

מאז עברו כחמישים שנה, והרב שג"ר מצא עוגנים לעולמות של שהייה בהארות מיסטיות ממשיות כחוויית קיום משותפת לבני אדם, במעמקי תורות הסוד ובעיקר במעמקי שורש נשמתו.

הוא סימן את הכיוון, אבל נשאר במשבצת המודרנית-אורתודוכסית (לא רק בהקשר של הנאמנות לברית ולהלכה ולצד היהודי שבו), ולכן לא הלך מעבר לחלום, לאו דווקא בהקשר היהודי, אלא נותר בקיבעון האנושי שאינו יכול לחרוג מעצמו.

בהשראתו הגדולה, אני רואה בעיני רוחי מצב שבני אדם יוכלו לדבר באמת אחד עם השני, ואדם לאדם לא יהיה זאב אלא ברכה וסיכוי. זה אינו רק שינוי מנטאלי אלא גם גופני אורגאני, שהייה בהרגשות קיום שכל אחד מאיתנו זוכה להבלחות שלהן ברגעי חסד.

מהמקום החופשי שבו נמצאים רק אני ואלוקים, מתעצמת אצלי התשוקה להתאהב מחדש בעצמי בעצמנו, לשוב לעתיק לברית ולחסד, להלכה ולמנהג, ובעיקר לריגושים עתיקים ממעמקי תהומות המסורת שמתנגנים בצלם היהודי שבנו.

ליהודי יש חוש לאמונה, לימד הרב שג"ר

ואני אומר לכולנו לקבל מחדש עול במקום שבו כולם פורקים עול

בשפת הרב שג"ר – להיות פראייר במקום שאף אחד לא מוכן להיות פראייר.

הבעש"ט הגיע לעולם וראה שהוא מעולף, וקרא בשם ישראל לעורר אותו. גם אנחנו חווים עולם מעולף, המתקבע בהנחות קשיחות.

התשוקות שלי היא שהסתום ייפתח והפתוח ייסתם, כחוויית הלידה במדרש.

עוף גוזל, חתוך את השמיים
טוס לאן שבא לך
רק אל תשכח
יש נשר בשמיים
גור לך.

ונדע רק טוב וחסד.

הארות במעבה הכאוס העכשווי

כשיש רוחות סערה בעולם ומשתנים סדרים שגדלנו עליהם, אני מציע להמתין.

כתר לי זעיר. באמת מוקדם להעריך מה יילד יום.

אני חש יותר מאי פעם, שמתבקש מכל אחד מאיתנו להעצים חמלה והארת פנים בלי גבול.

העולם שלנו הפך להיות 'הר של צווחות', כביטוי המופלא של זלדה, רק במובן הפוך.

אני מבקש להקשיב הקשבה עמוקה, לשמוע מה באמת באמת אנשים מבקשים, מעבר לכאוס של הצרחות וההטחות והביזוי.

משהו נגמר. הצ'י נחלש.

תחושה של האטה. לא רק פיזית. אני מבקש להסכים להיות שם. כי אין עוד צורך למהר. בחינת שבת. כל מלאכתך עשויה.

התנועה שאליה אני מייחל היא שינוי בתודעה. היא מחייבת עזות לא פחות מהתחדשות דתית. מקורה הוא בשינוי שפה שמשנה את הריגושים הכי תשתיתיים.

אני נזכר בדיבורי הרב שג"ר ע"ה על העלאת היראה אצל רבי נחמן, העלאה שמשמעה להגיע לפחד הגדול מעצם הפוזיציה של עמידת האדם נוכח האינסוף ב"ה. בכך מסתלקים הפחדים הקטנים שמכרסמים בקיום ומשבשים את שמחת ההיות.

רק שעכשיו הואר לי שיש מקום נכון ועמוק הרבה יותר, ומתאים לי ומדויק לי הרבה יותר: העלאת החמלה לשורשה.

העמידה החשופה נכחו יתברך מעוררת את היראה ומעלה אותה לשורשה. אבל הרבה למעלה מכך, היא מעוררת תשוקה לא נתפסת לחיים ולתשוקות ולוויטאליות של בורא.

בריאה שמעוררת את הרחמים הרבים.

והרי הרמב"ם העמיד את העבודה מאהבה, 'עושה האמת מפני שהיא אמת', הרבה מעל העבודה מיראה. 'אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה'.1

זוהי חוויה של אם המתאווה ללדת, ומלאה רחמים וגעגועים עצומים ליילוד שזה עתה הגיח לחלל העולם.

לבוש נאה לדיבורים של ר' נתן, 'מי יודע מה יילד יום'.

לידת כל רגע וכל יום בחיים אדם ועולם רצופה רחמים רבים, הממתיקים קצת את הדינים של המשפט והשיפוטיות, את הפגמים של הניכור והזרות ועודף המודעוּת העצמית, פגמי הסובייקט שגורש מהגן.

אבינו אב הרחמן

רחם עלינו

ותן בליבנו בינה

להבין ולהשכיל

לשמוע ללמוד וללַמד

יהיו הדיבורים

לזכרו ולעילוי נשמתו

של הרב שג"ר ע"ה

שלמחייה שלחו אלוקים לפנינו