הארות ורחמים במציאות נסדקת

מחשבות על התחושות הסותרות שמעלים הימים האלו - בין ההארה השבתית לבין חרדת הבידוד והמגפה.

הרב יאיר דרייפוס

ע

שבועות של בידוד ומגפה עוברים עלינו, ואני לא מוצא את עצמי.

מיטלטל בין מעלה ומטה. חווה סדקים בעולם ובנפש.

בתחושות שלי, וברשימות שאני רושם לעצמי במידה של אובססיביות, אני מתנועע בין רוח אוטופית, משיחית משהו, לבין לב נשבר ומשתאה; בין תחושות של עמידה נוכח גילוי שכינה ממש, לבין הרחמים הפשוטים כלפי הבודדים, אלה שבבת אחת איבדו את פרנסתם, וכל בני האדם המצויים בצער ובבהלה.

*

התחושה העיקרית שמעוררת בי התקופה הזו היא של הארה גדולה. ההתכנסות מרשות הרבים לרשות היחיד מיטיבה איתי במקום עמוק: אני חווה בה הבלחה שבתית.

עיקר השבת, לימד הרב שג"ר, היא ה'היות בתוך עצמו'. על הרקע הזה הוא לימד על דיני ההכנה, שעיקרם ההבחנה בין מה שנכנס לטריטוריה השבתית לבין מה ששייך ל'חוץ', למקום הטומאה והשדים, והוא 'מוקצה'.1

והנה, אנושות שלימה שבה כעת לביתה, לאינטימיות שלה, להיות עם עצמה. על אף שנראה שעדיין לא הוכשרה הקרקע לחיזיון משיחי כזה, עצם השיבה מעוררת ציפיות מרחיקות לכת.

*

יצאתי להליכת בוקר ברחובות אלון שבות הריקים מאדם.

אוטובוס ריק עלה וירד.

ציוצי ציפורים מילאו בעדינות את חלל השתיקה.

התעוררו בי תחושות שנעו בין השלום של השבת לבין הטיהור של יום הכיפורים.

נזכרתי באוטופיה ששרטט מיכאל אנדה בסוף הספר 'מומו':

ואף על פי כן נשתנה משהו לגבי מה שהיה לפני כן, כי לכל האנשים היה לפתע זמן רב עד אין קץ. כולם כמובן שמחו על כך שמחה מרובה, ואיש לא ידע כי באמת אין זה אלא זמנו החסוך שלו, שחזר אליו עתה באורח פלא… ובעיר הגדולה ראו עתה את מה שלא ראו מזה ימים רבים: ילדים שיחקו באמצע הרחוב, והנהגים (שנאלצו להמתין) הסתכלו בחיוך, והיו מהם שיצאו מן המכוניות ופשוט הצטרפו למשחק. בכל מקום עמדו אנשים, פטפטו זה עם זה בידידות ושאלו בפרוטרוט איש לשלום רעהו.

מי שהלך לעבודה, היה לו זמן להתפעל מעציצים בחלון, או להאכיל את הציפורים. והרופאים מצאו אפשרות להקדיש זמן לכל אחד מחוליהם ולהיכנס לפרטי מכאובם.

הפועלים עבדו במנוחה ומתוך חיבה לעניין, כי שוב לא היה זה העיקר להספיק הרבה ככל האפשר בזמן מועט ככל האפשר. כל אחד היה יכול להקדיש לכל עניין את כל הזמן הנחוץ והרצוי לו, שכן מעתה הלא היה זמן די והותר.2

מי יגלה עפר מעיניו של מיכאל אנדה.

התיאור של בני אדם מנגנים במרפסות אי שם באיטליה, כמו החתונה בחצר ישיבת מרכז הרב, לקול צהלת החבר'ה המפוזרים על הגגות והמרפסות שמסביב, נראים כלקוחים מהאוטופיה החברתית של מומו.

האם נזכה לעולם שכולו שבת ומנוחה?

*

אין זה מקרה שכמעט ואין התארגנות לתפילות, ואין מניינים בבתי הכנסת. אמנם מדובר בניסיון להתגונן מפני הידבקות, אבל בתשתית מסתבר שאין כעת צורך בתפילות.

ברמה האישית, אני חווה השראה מוארת ממה שמתרחש. זוהי השראה שלא מבקשת תפילה, כי המבוקש כבר נמצא – קרבת אלוקים נוכחת בפועל ממש. אין צורך להתפלל; כל מלאכתך עשויה.

לא חרון אף ה' יורד לעולם. התחושה שלי היא ממש מהופכת – העולם מוצף בשפע וברחמים. יש אמנם דין מי יחיה ומי ימות, אך הוא אינו ביטוי לכעס או לעונש. בעולם שהנחות התשתית שלו נטרפות, יהיו חלילה נפגעים. לא בגלל הדין, אלא מרוב שפע ואור שישנה לחלוטין את הצירופים העתיקים.

אלה שימותו, חלילה, פיזית ובעיקר מנטאלית, הם אלה שלא ישרדו את העולם החדש המבקש את הלב ואת הפנים, עולם שישליך את אלילי הניכור והבדלנות וההתחפרות.

*

אך לצד כל התחושות האלו, אני בודק את עצמי.

אולי המבט שלי, שמזהה גילוי שכינה והארה בעולמות – הגם שסביביו נשערה מאד – מקהה ומעמעם את הרחמים הפשוטים?

אולי צריך להרפות קצת מגודש השפע, ולפקוח עיניים נוכח החרדות האנושיות, הבהלה המערערת את היציבות הבסיסית?

האם ניתן לתאר את הקטסטרופה שאנו מצויים בה כגילוי עצום משמיים, מבלי לאבד את המגע עם האנושיות הפשוטה?

*

נזכרתי בהקשר זה בדיבורים האוטופיים מרחיקי הלכת של הראי"ה, שנכתבו בתוך מלחמת העולם הראשונה, ואולי בעקבותיה:

כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כוח משיח… הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם, וקול התור נשמע בארצנו… היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממידת מיתת צדיקים המכפרת…

מלחמת עולם של עכשיו, צפייה נוראה גדולה ועמוקה יש בה, מצורף לכול גלגולי הזמנים והוראת קץ המגולה של התיישבות ארץ ישראל… צריכים לקבל את התוכן הנישא של אור ה' המתגלה בפעולה נפלאה, בעלילות המלחמות הללו בייחוד…3

האמנם?

נראה שאהבת החיים קלקלה אצל הראי"ה כמה שורות של לב נשבר ורחמים פשוטים. עשרות מיליוני בני אדם נהרגו, והעולם ממש חזר לתוהו ובוהו; ומה המקום לליריקה דמיונית כזו? וכבר שאלו עליו מה היה אומר נוכח מלחמת העולם השנייה בכלל, והשואה בפרט.

אני נזכר בדרשה נפלאה של הרב שג"ר על פירושו של רבי עקיבא לזעקתו של משה רבנו 'והצל לא הצלת': 'יודע אני שאתה עתיד להצילם, אלא מה איכפת לך באותן הנתונים תחת הבניין?'.4 הרב שג"ר ראה בדברים אלו את המחאה הקיומית העומדת על סבלם של היחידים הנמחצים תחת גלגלי התהליכים ההיסטוריים. האם אנו רשאים להתעלם מסבל זה בשמן של ההארות שאנו זוכים להם בתקופות של משבר?

הרב שג"ר היה הלב הנשבר של תקופתנו. הוא היה מלא רחמים וחמלה, ושילם על כך בקיצור ימים.

ואולי גם אני, שבוודאי יונק מאופן מסוים מרוח הראי"ה, נכבש בקסמי תיקון העולם, ומאבד את הקשב לזעקה הקיומית של החולים והמתים, של הזקנים שיסבו לליל הסדר בודדים ונטושים חלילה, של העולם שנמצא בצער עמוק ובבהלה?

ואני באמת מתנועע בין הראי"ה לרב שג"ר, כפשוטו וכמטפורה.

*

ההתלבטות הזו מתקשרת אצלי לעבודה של ליל הסדר בכלל, ושל השנה הזו בפרט. שכן גם ליל הסדר נתון במתח שבין המציאות החיצונית לבין הסיפור שאנו מספרים עליה.

הראי"ה ביטא זאת במאמר 'חירותנו', בו כתב כי 'אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפוך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד'.5 משפט זה משקף ניסיון לגשר על פער בין אומללות גלותית נטולת חירות, לבין הבעירה הפנימית שבערה בו; אבל עד כמה ניתן לחיות בניגוד שבין רוח חופשית לבין מציאות עכורה וכולאת?

גם הרב שג"ר נתן ביטוי למצוקה זו. בדברים שלימד על ליל הסדר, הוא ניסה לפענח את סוד העני במשניות מסכת פסחים, הנדרש לשתות ארבע כוסות ולהסב כאחד העשירים.6 דרישה זו נראית כמו לעג לרש, אך הרב שג"ר התעקש לפרשה כמשקפת את מעלת התודעה של 'מלך ליום אחד', ולימד שיהודי אינו חי בעובדות אלא בסיפור.

הרב שג"ר, שנשא על עצמו את שק הייסורים כדור שני לשואה, כסף לחירות ולתשוקות אקסטטיות לדביקות באלוקים חיים, וניסח לעצמו בדרכים שונות את הבלתי נתפס – היכולת לשאת את הסבל וממנו לצאת לחירות.

עבורו, התודעה של ליל הסדר נשענת על הבנתו ברמב"ם, לפיה החירות האנושית היא לבוש לעצמות האלוקית, וזה כל האדם! חירות זו אינה נפגמת גם נוכח הפער הטראגי שבין פנים לחוץ. העני חי חיים עלובים ומשועבדים, אבל בטוויסט קטן הוא יכול להפוך את חייו לסיפור של חירות וגאולה. החירות, לפי דרך זו, היא היכולת לחיות לחלוטין בסיפור, בדמיון, בגעגועים, בדביקות וכיסופין למימוש שיבוא אי שם בעתיד לבוא, ובכך 'לדלג' על המציאות המדינית והפיזית הקשוחה, זעופת הפנים.

במבט ראשון, לא השתכנעתי. רק שאולי כדרכו הנוקבת, רמז הרב שג"ר לכל אחד מאיתנו דברים שיפים במיוחד לימים שבהם מתכנסים כל יושבי תבל בעל כורחם בין קירות הבתים.

בתוך המערות הפרטיות, אולי נוכל לשאוב מהתשוקות והדמיונות תחושות של חירות אינסופית, שאין להן שום אחיזה במציאות העגומה.

כולנו נקראים להיות 'מלכים ליום אחד', לנתק תודעתית את הרוח האינסופית מהקירות הכולאים אותנו. גם אם לא נזכה לגאולה בעלת משך, נוכל להתענג על הסיכוי והגעגועים לאפשר הבלחות מעלמא דחירו.