כל השערים ננעלים?

קריאה חדשה בסיפור תנורו של עכנאי: על המתח המתמיד בין הממסד הדתי לבין החירות פורצת הגבולות של הרוחניות האישית.

הרב יאיר דרייפוס

ע

אני רוצה להציע קריאה מחודשת בסיפור הידוע על תנורו של עכנאי. לשתף במחשבות שלי על הסיפור הזה, הנובעות מן הסיפור האישי שלי ומהתהליכים שעוברים על כולנו בתקופה זו. אלו דברים שמבחינתי הם מאד חשובים, ואני מקווה שתהיה לי הסייעתא דשמיא להביע אותם.

תנן התם: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא, ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין.
וזה הוא תנור של עכנאי. מאי עכנאי?
אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו דברים כעכנא זו וטמאוהו.
תנא, באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם, ולא קיבלו הימנו.
אמר להם: אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח!

נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה ארבע מאות אמה.

אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו!

חזרו אמת המים לאחוריהם.
אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו!
הטו כותלי בית המדרש ליפול.

גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם?!
לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין מטין ועומדין.

חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו!
יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום!
עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא!
מאי לא בשמים היא? אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה 'אחרי רבים להטות'.

אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא?
אמר ליה: קא חייך ואמר, 'נצחוני בני, נצחוני בני'.

אמרו: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש, ונמנו עליו וברכוהו, ואמרו: מי ילך ויודיעו?

אמר להם רבי עקיבא: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו ונמצא מחריב את כל העולם כולו.

מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים ונתעטף שחורים וישב לפניו ברחוק ארבע אמות.

אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, מה יום מיומיים?
אמר לו: רבי, כמדומה לי שחבירים בדילים ממך.

אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי קרקע.
זלגו עיניו דמעות, לקה העולם שליש בזיתים ושליש בחטים ושליש בשעורים, ויש אומרים אף בצק שבידי אשה טפח.
תנא, אך גדול היה באותו היום שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף.

ואף רבן גמליאל היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו, אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס.

עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך,

שלא ירבו מחלוקות בישראל.

נח הים מזעפו.

 

אימא שלום, דביתהו דרבי אליעזר, אחתיה דרבן גמליאל הואי. מההוא מעשה ואילך לא הווה שבקה ליה לרבי אליעזר למיפל על אפיה.

ההוא יומא ריש ירחא הוה, ואיחלף לה בין מלא לחסר. איכא דאמרי אתא עניא וקאי אבבא, אפיקא ליה ריפתא, אשכחתיה דנפל על אנפיה.

אמרה ליה: קום, קטלית לאחי.

אדהכי נפק שיפורא מבית רבן גמליאל דשכיב.

אמר לה: מנא ידעת?

אמרה ליה: כך מקובלני מבית אבי אבא: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה.1

שלוש חוליות בלב

השאלה הראשונה שאני שואל את עצמי, לפני שניכנס לפרטים, היא עם מי הלב שלנו. כשאנחנו קוראים סיפור כזה, עם מי אנחנו – עם רבי אליעזר, או עם רבי יהושע? לפני שניכנס לסבכים ולפרטים המאד מרתקים שיש פה, ברמה הפשוטה יש כאן סיפור של מאבק מאד דרמטי, מאד טראומטי, בין  רבי אליעזר לרבי יהושע, ואני שואל את עצמי איפה הלב שלי נמצא. האם אני נמצא עם רבי יהושע, שמקבע את הנורמה הרבנית – 'אחרי רבים להטות', 'אין משגיחין בבת קול' – ומעמיד את התורה על הרגליים הנורמטיביות שלה? או עם רבי אליעזר, שמייצג מגע אישי, ישיר ועוצמתי עם האמת האלוהית?  להפתעתי אני מגלה שבשלבים שונים בביוגרפיה שלי אני עונה תשובות אחרות.

בצעירותי, בשנים בהן למדתי בישיבות כרם ביבנה והכותל וספגתי תורה ברוח הישיבות המזרח-אירופאיות, ברור היה שרבי יהושע מסמל את האופציה האולטימטיבית. זאת התורה, כמו שאמר הרב סולובייצ'יק זצ"ל, 'זה סיני, טרנסצנדנטי, טרנסצנדנטי, טרנסצנדנטי'. יש תורה נורמטיבית מוצקה, תורה שיש בה הבחנה ברורה בין בורא לנבראים, ואין מקום לגישות ספיריטואליסטיות כאלו ואחרות. 'עמד רבי יהושע על רגליו' – אנחנו רואים בעיני רוחנו את רבי יהושע קם ממושבו, דופק על השולחן, 'מה אתה מספר לי סיפורים על קירות בית המדרש, על אמת המים, עזוב את כל זה, את זה תשאיר לכל הספיריטואליסטים. לנו יש תורה, ולתורה יש נורמות ברורות'. זאת אמירה מאד חזקה; ברוחות שמנשבות היום קשה מאד לדבר ככה. זו עמדה לפיה הנורמטיביות של התורה היא התשתית שעליה מעמיד היהודי את עולמו, ועל זה אנחנו נשענים. זו התפיסה עליה גדלתי, וכמוני רבים אחרים מבני דורי.

אחר כך, בשלב אחר של החיים שלי, הרגשתי שרבי אליעזר הוא הנרדף. המדרש אומר 'והאלהים יבקש את נרדף, אפילו צדיק רודף רשע';2 קל וחומר כאן, כשהנרדף הוא צדיק. וגם אני, בשלב היותר מבוגר שלי, מזדהה עם הנרדפים. לא משנה על מה ולמה, אם הוא נרדף – הלב שלי איתו, בלי לשאול שאלות. וכאן רבי אליעזר הוא הנרדף, ועל ידי מי – על ידי כל התורה כולה, על ידי כל חכמי ישראל, על ידי בית הדין. רבי אליעזר זועק זעקה, והוא מסוגל לגייס לצידו לא רק את אמת המים והחרוב וקירות בית המדרש, הוא מסוגל אפילו להוציא בת קול מהשמים – 'מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום?'. הקב"ה בעצמו מסכים שההלכה איתו, אבל גם זה לא עוזר, כי אחרי שניתנה תורה נקבע ש'אחרי רבים להטות'. מתרחש כאן מין 'קאט' מיסטי, שהוא הגרעין הפרדוקסלי של הסיפור: הרי התורה כולה ניתנה בקולות וברקים; לא בבת קול, שהיא רק הד עמום, אלא בקול עצמו. כל התורה היא קולות, וכאן אפילו הבת קול נאסרה. אין יותר קולות, עכשיו יש רק ממסד, והתורה כולה נכנסת לסד של הממסד.

מה זה הממסד? אחרי רבים להטות. ומי אמר שהרוב צודק? מי אמר שלא היחיד המשוגע צודק? השאלות האלה לא רלוונטיות יותר. יש ממסד, והוא קובע שהרוב צודק. זה דבר כל כך אכזרי, והוא מאד מקומם אדם שמחפש אמת. יש כאן התנגשות עזה ומתח לא פתור, בין הממסד המחייב ללכת עם הרוב לבין הדחף הפנימי לדבוק באמת שאתה מאמין בה. בהקשר הזה רבי אליעזר הוא הנרדף, ובעצם זהו מעין סיפור ארכיטיפי שחוזר תמיד, שבו רודפים את איש האמת היונק מהמקורות העליונים שמעבר לדעת. כשאני בוחן את עצמי ושואל עם מי הלב שלי, זהו המבט השני שלי על הסיפור.

השלב השלישי הוא היום. היום אני במקום מורכב יותר. אחרי שהייתי תקופה ארוכה בתוך התזזית של החיים במערת רשב"י, בחיפוש אחר עולם רוחני גבוה בעל אופי 'מערתי' במקצת, היום אני נמצא על שפת המערה. מכאן אני מחפש את דרכי ואת מה שאני עושה בחיים שלי, ואני באמת מגמגם בליבי בשאלה עם מי אני נמצא, עם רבי יהושע שמייצג את הממסד הרבני, או עם רבי אליעזר שמייצג את האמת החורכת, את האמת של המערה. אני רוצה לומר שהיום אני חווה יותר את ההיסוס, את הכאב. מכיוון שבתוך עמי אנכי יושב, אני פוגש צעירים וצעירות, ואני רואה מצד אחד את המחיר של ההקצנה הנורמטיבית, שיצרה דור שלם שנקעה נפשו מהבינוניות, מהסתמיות, מהחשיבה הרדודה; אבל אני רואה גם מהצד האחר רבים רבים, צעירים וצעירות ומשפחות, שמשלמים את מלוא המחיר של הספיריטואליות, שמאבדים את העוגן היציב, שמשהו מתמוטט בעולם שלהם. דברים שהיו פעם נכסי צאן ברזל מקודשים, הופכים להיות לא כל כך מקודשים וגם לא כל כך נכסי צאן ברזל. זו התלבטות כלל וכלל לא פשוטה, והלב לא יכול להכריע באופן חד משמעי; נראה שנדרשת אפשרות אחרת.

הסיפור כולו מדבר על חוליות, ואלו שלושת החוליות בדמות שלי. החוליה הראשונה היא החוליה של המציאות, בה דבקתי בנורמטיביות של רבי יהושע; בחוליה השנייה דבקתי ברבי אליעזר ובספיריטואליות; והחוליה העכשווית מחפשת שיח פורה ורציני בין רבי אליעזר לרבי יהושע, אם שיח כזה אפשרי בכלל.

תנורו של עכנאי מהופך

אני חושב שהחוליות האישיות שלי משקפות תהליכים שעוברים על כולנו, תהפוכות וקווי שבר המשתקפים בקריאה בסיפור.

קודם כל, מאד בולט שמתוארת כאן נקודת שבר של העולם כולו, הדומה לגירוש מגן עדן: הנחש המופיע כאן, בתנורו של עכנאי, הוא אותו הנחש הקדמוני המופיע בזמנים של שינוי סדר בעולם. אנחנו לא תמיד מפנימים את העובדה שהתהליך המתואר בתחילת פרקי אבות, בו התורה נמסרת ממשה ויהושע, מהזקנים והנביאים, אל אנשי כנסת הגדולה, הוא מעבר טראומטי מאין כמוהו. תורה שנשענת על נבואה, על ספיריטואליות, על דמיון והארות, על הפלישה המאד עזה למחוזות הרוח, היא תורה שונה לחלוטין, אפילו מהופכת, מהתורה שנשענת על החכמה. רבי צדוק כתב, בעקבות האגדה על ביטול יצר העבודה הזרה, שהמעבר מנבואה לחכמה גרם לאיבוד עבודת הדמיון, והשאיר עולם יותר חיוור ודהוי, אבל גם יותר משומר.3 זהו עולם שיש בו קביעות ורציפות, אבל אין בו מקום לרוחות תזזית.

הסיפור כאן מתאר באופן דרמטי כיצד סדרי הטבע משתנים בעקבות התהליכים האלו: התבואה לוקה, הים עולה ויורד, וכל כוחות הטבע משתתפים בדיון. הקשר בין התורה והעולם טבוע עמוק בתוך הסיפור, עד שקשה לדעת מה מוליך את מה – האם התזזיתיות בעולם מוליכה לתזזיתיות בתורה, כמו שקרה בהיסטוריה בהרבה הזדמנויות, או להיפך. לדוגמא, בשנת תשע"א היה ביפן צונאמי שגרם לנזקים גדולים, ובעקבותיו התקיימו שם כנסי תשובה של כת המקויה, בהם אלפי אנשים למדו תנ"ך וחסידות, שרו והתפללו. במקרה הזה שינוי סדרי הטבע שהתבטא בצונאמי הביא את האנשים להתעוררות דתית מאד עמוקה, שבעקבותיה הם טענו שהסיבה שהם לקו היא שהם התעסקו יותר מדי בחומריות ובטכנולוגיה, והתרחקו מהרוח. זוהי תנועת המטוטלת בין התורה לטבע והטבע לתורה, בין בריאת העולם לבין מעמד הר סיני, והמטוטלת הזו ממשיכה לנוע גם כאן, בסיפור תנורו של עכנאי. הסיפור הזה מלמד אותנו שיש רגעים בהיסטוריה, כמו כאן, בדור שאחרי החורבן, בהם משתנים סדרי עולם, והמדרש כדרכו מתאר זאת בצבעים עזים.

יש זמנים של הפרת הסדרים וכינון סדר חדש; המעבר מהתגלות לחכמה הוא התמוטטות של עולם אחד ובנייתו של אחר. רבי אליעזר מסמן אופציה אנרכיסטית, שבה נפרצים הגבולות בין האנושי לאלוהי. הסיפור כאן קושר אותו לדמותו של רשב"י: שניהם שורפים את העולם במבטם, שניהם מביאים תורה שמערערת על חוקי הטבע וסדרי החברה. אבל כמו בסיפור של רשב"י, גם כאן זהו מאבק שנידון לכישלון. גם כאשר רבי אליעזר גורם למותו של רבן גמליאל, זהו קרב מאסף אבוד. תנורו של עכנאי הוא סיפור הסתלקותו של אלוהים, יצירת החלל הפנוי שבתוכו מתקיים העולם. את שמיעת הקולות מחליפה העצמת האדם; זהו עולמה של האנושות הרציונלית אותה מייצג רבי יהושע, עולם של תרבות ללא נחת המונע משיח של פחד ושבוי במנגנוני ההגנה של עצמו. השורה התחתונה של הסיפור היא הרחקת הספיריטואליסטים מחברת האדם. 'אוויל הנביא, משוגע איש הרוח' (הושע ט', ז); אלו הנשאים הנצחיים לרוחו של רבי אליעזר.

אני מתמקד בזה כי אני חש שהיום, וכאן אני נאחז בשיפולי גלימתו של הרב קוק, מתרחשת לעינינו התנועה ההפוכה. הדור שלנו עובר סיפור לא פחות דרמטי מתנורו של עכנאי, רק בכיוון ההפוך. הסיפור הזה מבשר את הירידה לגלות, את אובדן הרוח והקול, אובדן הקשר הבלתי אמצעי עם הרוחניות, והכניסה אל תקופה של שימור והישרדות באמצעות הנורמטיביות. מול זה, אחת הנקודות היסודיות במפעלו של הרב קוק היא ההכרה בכך שנפתחו היכלי הדמיון, שיש רוח חדשה של חידוש הנבואה. ביומנים שלו הרב קוק דיבר על דברים מאד מרחיקי לכת. הוא חש בדיוק את התנועה ההפוכה: אם בתחילת הגלות ניהל רבי אליעזר קרב מאסף כדי לשמר משהו מהרוח שליוותה את עם ישראל לפני החורבן, עכשיו בא הרב קוק ומציב סוג של ספיריטואליות מתחדשת.

אבל הרב קוק גם היה ער מאד למחירים היקרים של הרוח הזו, הוא ידע היטב שלספיריטואליות יש מחיר. לא במקרה בהרבה ישיבות מסורתיות-שמרניות, גם בציבור הדתי לאומי וודאי בציבור החרדי, מתנגדים בתכלית להכנסת חסידות, להכנסת ספיריטואליות לבית המדרש. הם חשים היטב שספיריטואליות היא אנרגיה הרסנית. במקום זה מציגים לאנשים עולם הלכתי קצוב, אמנם אינטליגנטי ורחב, אבל בגבולות הגזרה של הרציונליות. כל ניסיון להכניס את הספיריטואליות, לשנות את השפה, לדבר אחרת, להרגיש אחרת, לפתח עולם שיונק מהצד הנשי של הנפש, זוכה מיד להתנגדות מאד חריפה בהרבה מקומות.

אני, לעומת זאת, חש שצריך לתת מקום לחירות הרוח, לעלייה מהעולם של ההכרח לעולם של החירות. צריך לתת ביטוי לעזות שנמצאת בדור הזה, בצעירים ובצעירות האלה, לתת לכך מקום בבית המדרש ולא לפחד. צריך לראות כדי להאמין, איזה אנרגיות משתחררות עכשיו. אבל יש גם מחירים לאנרגיות האלו; יש מחיר לכל תופעה, לכל חידוש עולם כזה או אחר, ואני חושב שאנחנו נמצאים בדיוק בנקודת המעבר, בתמונת המראה לתנורו של עכנאי, עם כל הזעזוע שכרוך במעברים כאלו. כאמור, אני בתור ראש ישיבה פוגש אנשים בכל מיני הקשרים, ואני מודה על האמת שאני לא נחרץ, אלא דווקא קצת נבוך. אין לי אמירות נחרצות. מצד אחד, רבי יהושע מסמן בעיני את העולם היציב, את העולם של אנשי ההלכה; מצד שני, רבי אליעזר מסמן בעיני את הפריצה ואת ההתרחשות שכל אחד מרגיש בעצמותיו, את הבעירה הפנימית שתובעת לא לכלוא את הרוח ואת החופש האינסופי שלה. בסיפור אפשר לחוש את המתח הזה, והוא מהדהד כשיח מאד עכשווי, מעין מאבק ארכיטיפי שחוזר שוב ושוב בעולם היהודי, וגם היום הוא מאד נוכח.

כל השערים ננעלים

ביטוי יפה למתח אותו תיארנו אפשר לראות בניגוד שמציב הסיפור בין נידוי לבין נפילת אפיים. הנידוי מבטא הגנה על הסדר החברתי. זוהי השפה ההלכתית החדשה: אין כאן גרמי השמים שמכריעים את הדיון, ואין את המבט של רשב"י שהפך את יהודה בן גרים לגל של עצמות. הנידוי הוא כוחו של בית הדין, שהוא המנהל את העולם. הוא מבטא עידון, דחיקה של הכוחות ההרסניים שהעולם אינו יכול לעמוד בהם, בדומה לבת הקול המחזירה את רשב"י אל המערה.

מולו מוצבת נפילת אפיים ככוחו של רבי אליעזר. שפת הנידוי, שהיא שפת ההלכה, שפתו של רבי יהושע, מתעמתת עם השפה המיסטית שבה נפילת אפיים יכולה להרוג את רבן גמליאל. באמצעות נפילת אפים יכול רבי אליעזר בשארית כוחותיו, ממש כמו שמשון המבקש 'חזקני נא אך הפעם', לתת את המכה האחרונה. לאחר שנידו אותו, כבר לא יעזרו לו קירות בית המדרש, החרוב ואמת המים. דבר אחד נותר לו לעשות, והוא נפילת אפיים. גם אחרי שהוכנע בידי כוחות הסדר, מצליח רבי אליעזר לגייס לצידו את הכוחות שאינם מהסדר, ולהכות בפעם האחרונה.

בהקשר זה יש עוד משפט בסיפור שהייתי רוצה להתעכב עליו. כששואל רבי אליעזר את אימא שלום 'מנא ידעת?', היא עונה: 'כך מקובלני מבית אבי אבא: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה'. אפשר לראות כאן דבר מאד יפה: 'כל השערים ננעלים' – כל השערים של הרוח ננעלו, 'חוץ משערי אונאה', חוץ מהייסורים. הייסורים יכולים עדיין להבקיע את כל השערים, הייסורים יכולים לחתור אל עץ החיים. הייסורים הם פרצה שמשמרת את רוחו של רבי אליעזר, משמרת את הכוחות המודחקים, את הקשר עם עץ החיים, ישר, בלי תיווך, בלי הדעת. מי שחווה ייסורים יודע שהם יכולים להביא את האדם ליכולות, להארות, לכוחות נפש, שפותחים בפניו שערים חדשים. גם אם כל השערים ננעלו, גם אם ההיגיון, הנורמות והכללים השתלטו על כל המרחב, והעולם כבול בשיח ההישרדות והשימור העצמי – עדיין שערי אונאה לא כפופים לזה, הם פורצים ישר לעץ החיים.

כל אחד מאיתנו יש בו קצת מזה וקצת מזה; אבל הייסורים הם השער של רבי אליעזר, לא של רבי יהושע. שם נגלים הממדים העזים והפורצים שיכולים למוטט את הכול. מי שנענה לייסורים ולא מדחיק אותם, לא בורח מהם, מי שנותן להם את המקום, פוגש נחשול שיכול להטביע הכול, ובפניו קירות בית המדרש מטים ליפול. מהם קירות בית המדרש? כל מה שלמדתי בעבר, ופתאום הוא כבר לא מחזיק, לא עובד, וזה איום נורא. הרבה אנשים עוברים ייסורים אבל לא מרשים לעצמם להתייסר, באיזשהו מקום הם בורחים מזה, מדחיקים את זה, כי זה באמת איום של ממש, כאשר הנחות היסוד של הקיום מתערערות. אדם שנותן לזה להתרחש יכול להגיע לעץ החיים, אבל עלול גם להגיע להתמוטטות ולהתפרקות כללית. זה באמת מאזן אימה, וצריך הרבה תפילה כדי לעמוד בו.

שערי הייסורים מוצבים כאן מול הנעילה של כל שערי הרוח, מול ההדחקה של הבת קול. הנידוי מופנה כלפי הרוח עצמה: אין מקום לרוח יותר, רק ליהודי שומר ההלכה. ובכל זאת, זה לא כל כך פשוט. למרות תנורו של עכנאי, הראשונים עדיין נחלקו בשאלות האלו. הרמב"ם אמנם הלך בדרך של 'אין משגיחין בבת קול', אבל התוספות סברו שעדיין יש מצבים בהם יש לשמוע בקולה. ואכן, רבי יעקב ממרויש, אחד מבעלי התוספות, חיבר ספר שו"ת הלכתי שכולו מבוסס על תשובות שקיבל בחלומותיו. גם הרב קוק באחת מאגרותיו5 כתב בעקבות התוספות שיש מקום לשמוע לבת קול. נראה שעם ישראל הוא עקשן; גם אחרי שנידו את רבי אליעזר וסגרו את השערים, הוא לא מוכן לעזוב אותו. רבי אליעזר רודף אותנו כל הזמן, לא מאפשר לנו להירדם בשמירה, להיות אנשים מרובעים, לצמצם את הדתיות לצייתנות וליתרונות שלה. המתח הזה הופך בניין אב למכלול שלם שאנחנו חיים אותו, ומתוכו אנחנו בונים את עצמנו.

האמת והצדק

אני רוצה לסיים עם סיפור של רבי ישראל מריז'ין, ואיתו לסכם את הדברים שעלו כאן. מעשה באברך שנשא אישה, אך פרש ממנה והלך לרבי. הלך אבי האישה לרב העיר, ודרש שהאברך יחזור, או שיגרש את אשתו. האברך סירב לחזור, והרב הכריע שעליו לגרש את האשה. על כך אמר האדמו"ר מריז'ין: כשיגיע משיח צדקנו הוא יעשה משפט, וכך יהיה דינו: לאב יאמר – צדקת, מילאת את חובתך כאב. לרב העיר יאמר – נהגת כדין הפוסקים. לאברך הוא יאמר – אתה אינך צודק, אבל אני המשיח אגיע לעולם בשביל אנשים לא צודקים כמוך.

המשיח יבוא בשביל אלו שאינם צודקים. האברך בסיפור חי חיים כפולים – מצד אחד התחתן, מצד שני פרש מאשתו וברח אל הרבי. הכפילות הזו, למרות שאינה צודקת, משקפת ניגוד אמיתי במציאות, ניגוד בין הצדק של מסגרות החיים לבין השאיפה הרוחנית החורגת מכל גבול. זוהי אמת שאינה צודקת, והאברך משלם עליה את המחיר; אבל זוהי אמת שהמשיח מאשר אותה.

בצעירותי הייתי מתלהב מסיפור כזה. היום אני מבין את האנרגיות ההרסניות שבו, את המחיר של שיבוש הנורמליות והאנושיות, של הפגיעה ביכולת להקים משפחה ולקיים מערכת יחסים יציבה לאורך זמן. עם סיום הדברים אני מציע לנו לנסות לערער על עצם הבינאריות עליה דיברנו. אולי לא הכרחי לעמוד בפני הניגוד הנצחי שבין הצדק לאמת, בין רבי יהושע לרבי אליעזר, בין עץ הדעת לעץ החיים. אולי נוכל לחרוג מכף הקלע הזו, ולסלול בפנינו דרך של חיים שלמים יותר, חיים של אמון הן באלוהים והן באדם. האתגר שלנו הוא היכולת לחתור להתגלות בלי לפרוש, לשמוע את הקולות בתוך הבתים והמסורות שלנו.

• מאמר זה התפרסם בעריכה שונה בכרך ד של כתב העת אסופות, בהוצאת ישיבת ההסדר נתיבות.