החיסונים מבטיחים יציאה מהקורונה, אבל האם ההתלהבות מהם חוסמת אותנו מלהפנים את לקחיה?
תני פיינטוך
ע
אחד הסיפורים הקצרים הידועים של ר' נחמן מספר על שיחה בין המלך למשנה שלו, לאחר שנודע כי התבואה של אותה שנה תגרום שיגעון לאוכליה:
פעם אחת אמר המלך לאהובו, המשנה למלך: באשר אני חוזה בכוכבים, ראיתי באיצטגנינות, שהתבואה של השנה, כל אוכליה יכנס בהם השגעון. ובכן, תן עצה ידידי: מה נאכל השנה? ענה ואמר המשנה למלך: אני זאת עצתי, אדוני המלך: תן צו להכין למעננו תבואה של אשתקד די צרכנו, ולא נאכל כלל מיבול השנה. חזר ואמר המלך: אבל מה הועלת, חכם, בתקנתך? מה בצע שאנחנו לבדנו נהיה צלולי-דעת וכל יתר הבריות משוגעים? הרי הכל יאמרו שאנחנו המשוגעים ולא הם. תאמר: נכין גם בשביל אחרים משל אשתקד? – אין אנו מספיקים. ובכן, מה עצתך, אדוני המלך? – שאל המשנה למלך. ענה המלך ואמר: אני, ידידי אהובי, עצתי, אין לנו ברירה אלא לאכול גם כן מן התבואה של השנה, ולהיות משוגעים יחד עם כל העולם. אלא שרצוני כי שנינו ניבדל מיתר הבריות בזאת, שנדע לפחות כי הננו משוגעים. ואילו אחרים לאו. שאל המשנה למלך: ילמדני אדוני המלך, כיצד נעשה זאת? ענה המלך ואמר: לזאת יש לי עצה. בוא ונחקוק על מצחנו סימן של שיגעון. וכל פעם שאתן עיני בך, ואתה תיתן עינך בי, נדע שאנחנו משוגע (כוכבי אור, ירושלים תרצ"ה, עמ' כז-כח).
חשבתי על המעשה הזה לא מעט בימים האחרונים, ימים הצבועים במידה רבה בהתחסנות מהקורונה, שמדינת ישראל והחברה בישראל מסתערים עליה במלוא הכוח. המערכות מגויסות בצורה יעילה מאד, וקצב החיסונים מאד מרשים. העבודה היעילה של המערכות מלווה גם בקמפיין מסיבי על החשיבות להתחסן. ואכן, אם כבר מחסנים יש הגיון גדול שהרוב המוחלט של האוכלוסיה יתחסן, כדי למנוע חולי ומוות ולאפשר חזרה לפעילות של כל כך הרבה דברים חשובים שכבר זמן רב מושבתים או משובשים – בתי עסק ופרנסה של רבים, חינוך, קהילות, ועוד.
אפשר לדון בקמפיין הזה גם מהכיוון הפוליטי של המוטיבציות שמאחוריו, אבל אני רוצה להימנע פה מהדיון הזה. ענייני כרגע הוא בצדדים הרוחניים. כמובן שיש קשר בין הדברים, ועמדת המתבונן על העניין תהיה תלויה, בין השאר, בהערכת טיב האינטרסים של ההנהגה; ובכל זאת אתמקד כאן בדברים אחרים.
המהירות והיעילות שבה הדברים נעשים יכולות להזכיר את מוטיב החיפזון ביציאת מצרים. יש בחיפזון הזה קסם, כוח חיים ורצון לחיים, שמתרגמים את עצמם לאומץ להיות ראשונים ולאנרגיות גדולות של עשייה. כאמור, יש סיבות מאד טובות לרצון ליציאה מהירה – החל בחיי אדם שיכולים להיחסך, וכלה בהרבה דברים אחרים. אפשר, אם נרצה, לצייר את הקפיצה המהירה הזו כקפיצת נחשון בן עמינדב למים, אם לנקוט עוד אסוציאציה מהפרשיות של הימים האלה (ואולי גם כשנחשון קפץ היו כאלה מהצד שאמרו – הוא מציל את עצמו, ולא דואג לאחרים שלא יודעים לשחות וכדו').
אבל לצד ההצדקה הזו, למהירות וללחץ להתחסן יש גם חסרונות. החיסרון העיקרי הוא שאין הרבה מקום להעלאת שאלות או ספקות. ושאלות וספקות הם חשובים לכל מערכת, במיוחד כשמדובר במבצע גדול כל כך שמקיף מדינה שלמה.
אינני מתכוון לשאלות על סיכונים בהתחסנות עצמה. יש שיחלקו, אבל מההסברים ששמעתי מפי אנשי מקצוע, בהינתן כמובן שאין לי ידע רציני משל עצמי, השתכנעתי שמאד לא סביר שהחיסון יזיק. ועדיין יש כל מיני שאלות שאפשר לשאול על המהלך כולו. אגיע לאחת מהן לקראת הסוף, אבל קודם לכן אגע בנקודה יסודית יותר.
יותר מהשאלות על החיסון עצמו, מטרידה אותי המחשבה על האופן שבו העניין מוצג. חלק מהקמפיין הוא הכרזות חגיגיות על כך שישראל תהיה הראשונה לצאת מהקורונה, ועל כך שהיציאה הזו צפויה בקרוב. האמירות האלה מעלות קודם כל תהייה פשוטה: האמנם אפשר להבטיח דבר כזה? האם לא למדנו מהשנה האחרונה על חוסר השליטה של האדם, על חוסר האונים שלו מול הטבע, על אובדן – לפחות מסוים – של הוודאות מול התכניות שיש לבורא עבורנו? האם לא קרו מספיק תפניות בלתי צפויות בהשפעותיו של הוירוס הזה, שאיש עוד לא באמת מכיר אותו?
הלוואי שאתבדה, ואכן התוצאות תהיינה כל כך טובות. אבל השאלה העמוקה פה באמת איננה רק השאלה מעשית, אלא התנועה הרוחנית. האם התנועה אך ורק בכיוון אחד, זה של החשיבה החד-ממדית על היציאה – תנועה שמהכיוון של הדאגה הבריאותית והכלכלית היא מאד מובנת ואפילו מוצדקת – האם זוהי התנועה היחידה שנתבעת מאיתנו?
כאן אפשר אולי לדייק את הנקודה הבעייתית. הרצון בהשתחררות מהסיכון הבריאותי, מהתחלואה והמוות והמצוקה הכלכלית שבעלי עסקים ומקצועות מסוימים נקלעו אליהם, הוא רק חלק מהתמונה. חלק אחר מהתנועה החוצה קשור ברצון לחזור למצב החיים שלפני הקורונה, המצב הנורמלי. רצון אנושי מאד שיחזירו לנו את הישן והמוכר, את אותה שגרה שאנחנו יודעים איך להתנהל בתוכה כרגילים ובקיאים. זה כוח מאד חזק. ברקע אפשר לשמוע כמה קולות רוחניים אחרים, א/נשים עם ראייה אחרת שמנסים לומר שאולי אירוע כל כך גדול, אירוע בסדר גודל עולמי, גם מנסה לומר משהו אחר, משהו שצריך להשתנות או להתחדש לעומת החיים שהיו – בתחום החברתי, האנושי-עולמי, או הרוחני. אבל האינסטינקט של רובנו הוא לא לשמוע. מאד מאד קשה לקבל את הקולות האלה. הם מבהילים. אני רואה את זה על עצמי: מצד אחד אני יחסית פתוח לשמוע את הקולות, מנסה להיות קשוב למאורעות לא רק במישור הפרקטי המיידי, ואפילו קצת מסוקרן מאיך יכול העולם שאחרי להיראות אחרת בכל מיני תחומים. מצד שני, הגוף גם מתכווץ עם המחשבות האלה. הקיים והבטוח הוא משענת מאד חזקה, עוגן שלא במהרה מוותרים עליו.
גם היציאה ממצרים, שהייתה בחיפזון, לא נועדה כדי להשכיח את מה שהיה שם. כמות האיזכורים של התורה את תקופת העבדות במצרים מעידה על כך שמצרים לא הייתה רק מיצר שהיה צריך לצאת ממנו ולחזור לנקודה קודמת של עצמאות או חירות. באפיזודה מוקדמת יותר של הירידה למצרים, גם יוסף לומד על בשרו את הלקח הזה. 'ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו' (בראשית מ', כג). רש"י מביא את המדרש: 'מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים, שנאמר "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים" (תהלים מ), ולא בטח על מצרים הקרויים רהב (ישעיה ל ז)'. הסיבה שיוסף נופל כאן היא מאד אנושית. הוא רוצה החוצה מהכלא. רוצה את חירותו. ואולי התווסף לזה גם משהו נוסף, בעקבות ההצלחה שלו בפתרון החלומות: חטא היהירות, ההיבריס. מכל מקום, ככה נשמעת ההבטחה שאנחנו שומעים היום, שאנחנו בדרך החוצה.
אז איך להתייחס לחיסון? למעשה מתבואת השיגעון יש הרי גם גרסה שנייה, קצת פחות ידועה, שמופיעה בספר 'שיח שרפי קודש'. גרסה זו היא בעצם מסורת בעל פה שכתב ר’ אברהם ויצהנדלר בשם ר’ לוי יצחק בנדר, מזקני חסידות ברסלב ומורי תורותיה בדור הקודם. הגרסה הזו, שמלווה בדברי פרשנות בשם ר' נחמן נראית כך:
סיפר רבנו (נחמן) משל לעניין שצריך לעבוד את השם יתברך במסירות נפש אף שנדמה לבני העולם כמשוגע, וכמו שאמרו רבותינו ז”ל (סנהדרין, צז ע”א) על הפסוק: ‘וסר מרע משתולל’ (ישעיהו נט, טו), שמי שרוצה לסור מרע נדמה כמשוגע.
שפעם חלם מלך אחד, שכל התבואה שצמחה במדינתו התקלקלה ומי שיאכל ממנה ישתגע חס ושלום, והתייעץ עם המשנה למלך מה לעשות. יעץ אותו המשנה למלך שבלית ברירה חֹייבִים הם לאכול מהתבואה הקלוקלת, בהטעימו כי לאגור תבואה בריאה לכל בני המדינה אין באפשרות, ואם יאגרו רק הם לעצמם ויאכלו רק תבואה בריאה וטובה, הרי אז יהיו הם כמשוגעים בעיני בני המדינה, כי יהיו משונים מכל בני המדינה, על כן אין שום ברירה אלא לאכול תבואה הקלוקלת, אולם נעשה לעצמנו שם סימן שנדע שמשוגעים אנו.
לא הסכים עמו המלך בשום אופן וטען ואמר: וכי אם בני המדינה יהיו משוגעים שגם אנחנו נהיה משוגעים כמותם? ונעשה דבר שיגעון כזה לאכול תבואה המשגעת? לא ולא! אנו נאגור מהתבואה הבריאה ונאכל אותה. ואם נדמה כמשוגעים בעיני בני המדינה מה בכך, וכי בשביל כך נאכל תבואה משגעת?
וכמו כן בעבודת-השם-יתברך, אם בני המדינה מתנהגים שלא כהוגן ורודפים אחר כבוד וממון המדומה ואינם חושבים על ימיהם ושנותיהם הפורחים ועוברים להבל ולריק, וכי נעשה כמותם, לא ולא, אלא נאגור לעצמנו תבואה בריאה היא התורה והתפִלה כדי שיהיה לנו כוח וגבורה לעמוד כנגד הרגליהם המשוגעות (שיח שרפי קודש, ירושלים תשמ”ח, כרך ב, אות רעא).
אין לי עניין כאן בדיון פילולוגי או בהכרעה בין הגרסאות. ברור גם שבשתיהן יש אמת רוחנית חשובה, והדברים תלויים בנסיבות ובסיטואציה. בסיטואציה שלנו שתי הגרסאות מעלות שתי דרכי פעולה שונות, הנבדלות בכיוון הרוחני שלהן. אם נלך עם הגרסה השנייה, המשמעות היא התבדלות מהחברה, שפירושה אולי לא להתחסן, או להתחסן אבל לאטום את אזנינו לגמרי לכל השיח הציבורי על היציאה מהקורונה. הבעיה בגישה הזו היא שאולי נהיה צודקים וחכמים, אבל פרושים מהציבור. אולי זה כבר ייחשב, גם לטעמו של ר' נחמן עצמו, תחכום-יתר, דרך החכם ולא התם. זה ודאי לא מקום של הנהגה רוחנית. יש אמנם אופציה רוחנית כזו של חיי פרישות שרחוקים קצת מהחברה, היא לגיטימית ויש לה תפקיד. אבל החיסרון שבה הוא הניתוק, מידה מסוימת של אטימות לצער הציבור ולרחשי ליבו, גם אם אינם מושלמים ונובעים מהרבה חולשות אנושיות.
לכן, נראה לי נכון לאמץ פה את הגרסה הראשונה. בנסיבות שנוצרו אני חושב שמצווה להתחסן, וחלק מההליכה להתחסן מלווה גם בחגיגיות מסוימת ובתקווה ליציאה של כולנו מהמצר. זו חלק מהאווירה, אי אפשר להיות חלק מהציבור ולא לספוג גם אותה, בעיקר מתוך מחשבה על אלה שנמצאים במצוקה קשה יותר בתקופה הזו.
אבל, יש גם אפשרות, כמו בגרסה הראשונה של הסיפור, להתוות תו, סימן על המצח, כדי לא לאמץ רק את המחשבות האלה באופן אוטומטי וגורף, לא להיסחף בנרטיב האחד שמפתה להיות בו. כפי שעשו המלך והמשנה שלו בסיפור הראשון, אפשר לפחות לשמור על הידיעה ששוטף אותנו משהו שיש בו גם אמת אבל הוא גם מאד חלקי, חסר. כדאי שיהיה משהו שיזכיר את זה, כדי שהרצון לצאת מהמצב הנוכחי לא ימנע מאיתנו את השהייה קצת בתוך הדבר, ואת ההתבוננות העמוקה יותר בתהליכים שקרו במהלך המגפה ויכולים לקרות בעקבותיה. שלא נפספס את הקולות בתוכנו ומחוצה לנו שרואים כאן משהו אחר, שיכולים להדהד לנו את המציאות אחרת ולהביא לתיקונים גדולים בעולם. וזה נחוץ גם כי יש תחושה שחסרה הנהגה רוחנית שתעשה את ההדהוד הזה; שרוב ההנהגה הרבנית עסוקה רק ביציאה מהקורונה ולא מנסה לעורר חשיבה על התובנות הרוחניות שעולים ממנה.
הקולות האלה נותנים לנו הזדמנות לשאול שאלות, שכאמור, אולי לא נשאלות בתוך ה'חיפזון' של ההתחסנות: למשל, האם כתוצאה מכך שהמגפה מקיפה את כל העולם יחד איתנו, קיבלנו מבט חדש על מקומנו כחלק מעולם רחב יותר, ותפקידנו בעולם הזה? האם במבצע ההתחסנות הזה אנחנו עושים שירות טוב לעולם על ידי ניסוי של החיסונים על אוכלוסייה שלמה, או שבזכות הכישורים שלנו הצלחנו לדאוג לעצמנו קודם, אולי על חשבון אוכלוסיות מבוגרות במקומות אחרים שיקבלו את החיסון מאוחר יותר? יכול להיות שהאפשרות הראשונה לגמרי נכונה, אבל האם מישהו עצר לשאול את השאלה? זו שאלה שיכולה להישאל רק אם לנגד עינינו לא עומדת רק המטרה לצאת מזה בעצמנו ומה שיותר מהר.
וכמובן, שאלות עומק פנים יהודיות/ישראליות – האם מה שחווינו בשנה האחרונה יכול לסמן לנו כיוונים להתחדשות – בתחום התפילה והשיח עם ה'; במערכת החינוך, דגשיה וסדרי העדיפויות שלה; בתחום היחסים בתוך המשפחה, אחרי הרבה זמן של בילוי משותף ש'נכפה' עלינו בסגרים. ראוי שהתו שאנחנו מתווים לעצמנו על המצח, תוך כדי קבלת החיסון והשמחה המובנת על ההתחסנות, יזכיר לנו לא להישטף רק על ידי השמחה והתקווה לחזרה לשגרה. שלא ניאטם, לצד הקולות הפנימיים שלנו שרוצים החוצה, לקול ה' שנשמע במאורע כזה, גם אם הוא עמום ולא חד-משמעי לפיענוח. וכמו בסיפור, כשהמלך והמשנה שלו לא רק מתווים על עצמם תו, אלא נזכרים בו בזכות התבוננות זה על זה: 'וכל פעם שאתן עיני בך, ואתה תיתן עינך בי, נדע שאנחנו משוגע…', גם כאן ה'תו' שנתווה יזכיר לנו לא לשקוע שוב, בחלוף המגפה, בעצמנו ובמוכר, אלא לצאת מעצמנו. זה מתחיל במבט פנים בפנים, שבו עצמו מתרחש סוג של התחדשות.
