הניצוצות שבכסף: על הזיקה לרכוש בעולם קפיטליסטי

החסידות מלמדת כי רכושו של האדם קשור לשורש נשמתו. האם טענה זו עוד רלוונטית בעולם של חפצים ממוסחרים ומתחלפים? והאם גם בכסף יש ניצוצות קדושה?

איתן אברמוביץ

ילד הולך עם הוריו לחנות צעצועים, כדי לבחור מתנה ליום הולדתו. כאשר הוא עומד מול המגוון העצום של המדפים, הוא נדרש לצמצם את התשוקה האינסופית שבו, ולבחור חפץ אחד שתופס אותו במיוחד, אליו ייקשר ובו ישקיע את נשמתו.

במוקדם או במאוחר, הילד מגלה שלחפצים יש ערך כספי, ושהוריו מקציבים לו סכום מסוים למתנה. כעת הוא כבר לא נתפס ישירות לחפץ מסוים, אלא בוחן את היחס בין החפץ שהוא רוצה לבין שוויו הכספי, ומנסה למצות ככל הניתן את הסכום המוקצב לו. הכסף ניצב בינו לבין מחוז חפצו, מפריד ומגשר, קוצב ומעריך.

גדלנו, ובכל רגע נתון יש בבעלותנו הן כסף והן חפצים, המעריכים זה את זה ומתחלפים זה בזה. כיצד משפיעה נוכחותו של הכסף על היחס שלנו לחפצים שבבעלותנו? מה איבדנו כשלמדנו על הערך הכספי של החפצים, ומה הרווחנו? ובכלל, מהו מקומה של הבעלות בחיינו? כיצד היא מעצבת את הנוכחות שלנו בעולם?

בשורות הבאות נתבונן בשאלות אלו באמצעות עיון בכמה מקורות מן ההגות החסידית, העוסקים ביחס לרכוש; נתחיל עם הבעל שם טוב, ונעבור לרבי צדוק הכהן מלובלין. כפי שנראה, הן הבעש"ט והן רבי צדוק רואים בבעלות מרכיב מרכזי בקיום האנושי, ומוצאים ביחסו של האדם לרכושו אפיק משמעותי בעבודת ה'. אך בשונה מהבעל שם טוב, רבי צדוק עוסק גם במשמעותה של הבעלות על הכסף, ובאופן שבו הוא משפיע על ההתמקמות שלנו בעולם. בכך מתפקד רבי צדוק כחוליה מתווכת בין עולמו של הבעש"ט לבין עולמנו.

חפצים ונשמות

אחד החידושים היסודיים של החסידות הוא ה'עבודה בגשמיות' – הרחבת העבודה הדתית לתחומי החול של חיי האדם.1 במאמרה 'החוויה המיסטית והעולם הדתי בחסידות', מתארת חביבה פדיה את העבודה בגשמיות כתגובת נגד לחילון המודרני:

להערכתי, הניסיון הבולט בראשית החסידות להטעין את מרחב החיים בקדושה קשור בתמונת עולם חדשה בה משתקפת תפיסת מציאות של עולם הנמצא בתהליך התפרקות והתרוקנות הקודש. דהיינו, העבודה בגשמיות ביסודה היא אחת הצורות המוקדמות של התמודדות הדת בתקופה המודרנית עם החילון. בראשית החסידות המונח גשמי מתפקד תחת המונח חילוני, שעתיד לתפקד מאוחר יותר, ובא למנוע את הקרע שהחל להיווצר בין החול ובין הקודש… הווה אומר, בראשיתו, ודווקא על רקע הדיפרנציאציה בין קודש לחול, הוא מבקש ליצור רצף, לדחות את ההפרדה, ובכך הריהו מתפקד כמעין מגשר.2

לפי פדיה, המושג של עבודה בגשמיות, ועצם הדיבור על 'גשמיות' במקום על חול, נועדו להציב התנגדות לסילוק הקסם מן העולם בעידן המודרני. אל מול הפיצול בין גוף לנפש מוצבת דמותו של הבעש"ט המתקן תיקונים בעישון מקטרתו, וכנגד החלוקה של הזמן והמרחב לתחומים של קודש וחול עומדת התביעה של 'בכל דרכיך דעהו'.

הביטויים המוכרים של העבודה בגשמיות הם בתחומים גופניים כמו אכילה או ריקוד, אותם הכלילה החסידות בעבודת ה' של האדם. לצד זאת, במקורות שונים אפשר למצוא גם התבוננות מחודשת ביחס שבין האדם לרכושו. אחד המקורות הראשוניים בהקשר זה הוא מימרה שנמסרה מפי הבעש"ט:

כל מה שיש לאדם, הן עבדיו ומשרתיו ובהמותיו, ואפילו כל הכלים שלו, כולם הם ניצוצות שלו השייכים לשורש נשמתו, וצריך להעלותם לשרשם.3

הניסוח הקצר והממוקד של מימרה זו יאפשר לנו לעמוד על האופן שבו העבודה הרוחנית המתוארת כאן מעצבת את היחס שבין האדם לרכושו, ובכך מאפשרת את הגישור בין תחומי הקודש והחול שתיארה פדיה. בתפיסה הדתית הרגילה, הרכוש שייך לתחום החול; אין לו נגיעה לעולמו הרוחני של האדם, ולעתים קרובות הוא אף נתפס כגורם להסחת הדעת מן העיקר ולשקיעה בחומריות.4 האלטרנטיבה שמציע הבעש"ט מבוססת על האופן שבו הוא מתאר את הנשמה, הממד הפנימי והאישי של האדם, התופסת כאן את מקומו של הקודש.5 החידוש של מימרה זו מתבסס על ההנחה שהנשמה אינה רק פנימית אלא גם חיצונית, וניצוצות שלה מוטבעים בחפצים שבבעלותו של האדם; אם כך, הרכוש אינו יכול להיתפס כממד חיצוני וחומרי בלבד של הקיום האנושי.6

תיאור זה מעצב הן את התפיסה העצמית של האדם, והן את מעמדו של הרכוש: האדם נקרא לראות את עצמו לא כסובייקט השולט מבחוץ על האובייקטים הנתונים תחת ידו, אלא כמי שהסובייקטיביות שלו כרוכה בחפציו, באמצעות הזיקה של הבעלות. במקביל, גם החפצים מאבדים את החיצוניות האובייקטיבית שלהם; משתקפים בהם רסיסי הפנימיות של בעליהם, חלקים מאישיותו. הגשר שבין הקודש לחול, אותו יוצרת העבודה בגשמיות, מבוסס בהקשר זה על היכולת להפנים את החיצוניות ולהחצין את הפנימיות: להפוך את החפצים הסתמיים לבעלי אישיות ומשמעות ייחודית, ולהעניק לפנימיות ממשות באמצעות החותם האישי המוטבע בהם. נראה כי העבודה המתוארת כאן – העלאת הניצוצות לשורשם – מונחת באימוץ נקודת המבט הזו על הרכוש, וההשלכות הנובעות ממנה.7

שורש הנשמה וכלכלת המותגים

לאור פירוש זה, אפשר לדמיין את דמותו של החפץ שבעליו מזהה בו את ניצוצות נשמתו; אלא שתיאור זה מעורר ספק גדול לגבי הרלוונטיות של העבודה הרוחנית המתוארת כאן עבורנו. אלו חפצים עולים בדעתנו כאשר אנו קוראים את מימרת הבעש"ט? קל יותר לחוש את ניצוצות נשמתנו בחפצים ייחודיים, כאלו המלווים אותנו שנים רבות, אולי כאלו שירשנו מאבותינו; אך כמה מבין החפצים שברשותנו הם בעלי אופי כזה? נראה שמעטים מאד – כמה ספרים או חפצים שקיבלנו מהסבא והסבתא, כמה שמלווים אותנו מילדות. למרות חשיבותם, מקומם של חפצים אלו במרחב הכללי של רכושנו הוא זניח למדי.

למעשה, נראה שהרכוש העיקרי הנושא עדיין מטענים עמוקים ואישיים עבורנו הוא הבית; לכן אפשר להיעזר בו כדי להמחיש את אופייה של ההתקשרות שמתאר הבעש"ט, ואת מגבלותיה. עבור רבים, הבעלות על בית – ובעיקר בית צמוד קרקע שלצידו גינה – תופסת מקום מרכזי בזהותם, מעניקה להם יציבות ומבטאת את מקומם בעולם. הבית הוא אולי הדוגמא האולטימטיבית לרכוש המזוהה עם בעליו, שמצידו משקיע בו את עצמיותו ומממש אותה דרכו. על הבית שקנינו, ואולי יותר מכך – שבנינו, אפשר בוודאי לומר שהוא שייך לשורש נשמתנו. מכאן נובעת ההנחה המקובלת שיש הבדל דרמטי בין מגורים בבית משלך למגורים בשכירות, וכן אופן ההתנהלות המקובל בתחום זה, שפעמים רבות חורג מההיגיון הכלכלי הפשוט.8

אך גם אם נחשוב על הבית ועל החפצים הייחודיים השמורים בו, התופסים מקום מרכזי במרחב הפנימי שלנו, וזוכים למעמד החורג מזה של חפצים אחרים – קשה לראות בהם דגם ליחס המבוקש כלפי הרכוש בכללותו; מה עם כל החפצים חסרי הייחוד שמקורם בייצור סדרתי, אותם אנו רוכשים ללא מחשבה מיוחדת, משתמשים בהם לזמן קצר, ואז משליכים אותם, או מחליפים בדגם חדש יותר? האם גם אלו שייכים לשורש נשמתנו?

נרחיב את השאלה. במבט ראשון, אפשר לטעון שכלכלת המותגים בה אנו חיים דווקא מעניקה משמעות חדשה למימרה של הבעש"ט. הרבה מהחפצים שאנו קונים, ובמיוחד היקרים שבהם, מוצגים לנו כדרכים לבטא את עצמיותנו, לממש את מי שאנחנו באמצעות המותגים המתאימים לנו. גישה זו מעצבת חיבור לחפצים שאינו רק אינסטרומנטלי: המכונית בה אני נוהג, הטלפון החכם בו אני משתמש, הבגדים שאני לובש – אינם רק אמצעים חיצוניים; הם נועדו לבטא את מי שאני, בפני עצמי ובפני אחרים. הבחירה בהם מבוססת לא רק על שיקולים מעשיים, אלא מתיימרת לשקף רבדים פנימיים יותר.

עם זאת, נראה כי השלכת הפאתוס של הבעש"ט על כלכלת המותגים מעוררת צרימה אירונית: האם אני מוכן לומר ברצינות ששורש נשמתי מתבטא בדגם המכונית והטלפון החכם שרכשתי, במותג של החולצה אותה אני לובש? בפשטות, הניסוחים האלו רק מדגישים את היומרנות של השפה בה משווקים המותגים את עצמם. שכן לרוב, הבחירה במכונית, טלפון או חולצה מסוימים אינה מבטאת זיקה עמוקה לחפץ הקונקרטי. אני עשוי לחבב את הגאדג'ט האחרון שרכשתי, אולי אפילו להרגיש שהוא הולם אותי בדיוק; אבל אני יודע שהדבר אליו אני נקשר אינו החפץ עצמו, אלא הדימוי החברתי המיוחס לו, או השווי הכספי שלו ביחס למוצרים אחרים. הזיקה שלי אל חפצים אלו היא עקיפה ומתווכת, ולכן גם מותנית, ומועדת לשינוי מהיר.

כדי לפתח כלפי חפצים אלו זיקה כמו זו שתיאר הבעש"ט, עלינו לשנות את גישתנו אליהם מן היסוד: לקנות את החולצה בלי לשים לב לערכה ולמותג שעליה, ולשמור על זיקתנו למכונית המשפחתית תוך התעלמות משיקולי ירידת הערך הדוחקים להחלפתה. אך ספק אם ניתוק כזה מהמרחב התרבותי הסובב אותנו הוא בכלל אפשרי, ואם כך, נראה שאם נלך בדרך שמציע הבעש"ט, רוב החפצים שבבעלותנו יישארו מבחוץ, בשליטתם של החיצונים. הבעיה היא שהשימור של הגישה החסידית בתחומים מצומצמים כל כך סותר את מגמתה היסודית – להתגבר על הפיצול שבין הקודש לחול, ולחתור למצב של 'בכל דרכיך דעהו'. אם היישום של גישה זו יוצר בעצמו דיכוטומיה בין בעלות עמוקה לשטחית, ומגדיר תחומים שלמים כלא רלוונטיים מבחינה רוחנית, הרי שיצא שכרנו בהפסדנו.

האם ההתנגדות החסידית לחילון בתחום זה איבדה את משמעותה עבורנו, והקסם סולק ממנו לחלוטין? ברקע של שאלה זו עומדת שאלה רחבה יותר: האם נגזר על עבודה דתית כמו זו של החסידות – כזו המבקשת אחר הייחודי, העמוק, העצמי – להידחק לעמדה של התנגדות, להתבסס על נוסטלגיה, ולהתעקש לשחזר צורות חיים אבודות? ואולי אין בכך תוחלת, ויש להודות שאכן כך נראה שורש נשמתנו – חיצוני, ממוסחר, מתחלף; ואם כך, מהי העבודה הרוחנית הנתבעת מאיתנו במצב כזה?

הבעלות כרצף

נראה שפתח למחשבות חדשות בנושא זה אפשר למצוא בכתביו של רבי צדוק הכהן מלובלין. בכמה מקומות בכתביו עוסק ר' צדוק ביחס שבין האדם לרכושו, וברובם הוא ממשיך את דרכו של הבעש"ט, בניסוחים דוגמת 'כל מה שהוא מקניין האדם… ‏הכול הוא משורש נפשו'.9 לצד זאת, בכמה מקומות בכתביו נראה כי ר' צדוק מבקש לפתח גישה שונה כלפי הרכוש, הנראית קרובה יותר לעולמנו.

לדוגמא, באחת הפסקאות בספר 'צדקת הצדיק' מרחיב ר' צדוק את הזיקה של האדם אל מעבר לחפצים שבבעלותו, ופורש קשת רחבה של זיקות במידות קרבה שונות, המייצרת מפת בעלות המקיפה את העולם כולו:

כל קנייני האדם הוא מחלקי חיותו המתפשט בברואים, כמו שאמרו 'בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית', ואומרים 'המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית'. ובכל יום החידוש הוא בשביל ישראל, וכל חלק מן העולם שייך לנפש פרטי מישראל, רצה לומר שאור חיותו הוא המקיים אותם הנבראים…

וכפי מרחק התפשטות אורו וחיותו בהם, כך הם עניינם ויחסם לו. מהם קניינים לו, ומהם היו בידו איזה זמן ומכרם, ומהם רק בשאלה או שכירות זמן מועט, ומהם ראם אצל אחרים או נסתכל בהם מידי עברו באיזה מקום, ומהם שלא ראה מימיו רק חשק במחשבתו להם, וכיוצא יש מדרגות לאין שיעור.10

זהו מהלך אופייני לר' צדוק: הוא לוקח את הרעיון היסודי של הבעש"ט, את האינטואיציה הגרעינית שלו על היחס שבין האדם לרכושו, ומפתח אותה לכדי תמונת עולם שלמה ושיטתית, המסבירה כיצד כל חפצי העולם מתקיימים מכוח זיקתם לאדם כלשהו מישראל. אך ההכללה הזו של המימרה הבעש"טית משנה את אופייה: כעת לא מדובר רק על זיקה נפשית עמוקה לחפץ שהאדם חי לצידו, אלא גם על חפץ שחלף ברשותו לרגע, כשלב ביניים בשרשרת של חליפין, ואפילו על חשק חולף לחפץ שלא ראה מימיו. נראה שההצבה של הבעלות עליה דיבר הבעש"ט לצידן של מערכות יחסים אלו מצביעה על כך שבעיני ר' צדוק, הבעלות אינה מבטאת יחס של שייכות מוחלטת: גם מה שבבעלותי כעת היה פעם חפץ שחשקתי בו במחשבתי, ועשוי בעתיד להיות חפץ שמכרתי. זיקת הבעלות המתוארת כאן היא זמנית ושברירית מטבעה, אך היא מתקיימת בתוך רצף של זיקות אחרות, שגם הן עמוקות ומשמעותיות.11

האדם עליו מדבר ר' צדוק נראה קרוב יותר אלינו מזה שעולה מדברי הבעש"ט: זהו לא האדם המוקף חפצים ייחודיים ואישיים, המלווים אותו כל חייו ומשקפים לו את עצמיותו, אלא האדם ששורשי נשמתו מפוזרים ברחבי העולם הממשי והווירטואלי, נאחזים לרגע בחפצים בני חלוף וממשיכים הלאה, אל מחוז החפץ הבא. ועם זאת, ר' צדוק עומד על כך שגם בכל אותן 'מדרגות לאין שיעור', מתקיימת עדיין הזיקה העמוקה עליה דיבר הבעש"ט. מה פירוש הדבר? האם ניתן להעמיס מטען כזה על מצבים של בעלות רגעית, חלקית ומרוחקת כמו אלו שתיאר ר' צדוק? או שאולי חווית הבעלות הזו משקפת שורש נשמה מסוג אחר, ותמונה שונה של היחס הפנימי בין האדם לרכושו?

כסף ועצמיות

ננסה לענות על שאלות אלו באמצעות עיון במקורות נוספים בכתבי ר' צדוק. נפתח בפסקה בספר  'דברי סופרים', שבמרכזה עומד המתח בין נקודת המבט הכלכלית והדינמית של תנאי השוק, לבין החיפוש החסידי אחר החיבור העצמי, העמוק. פסקה זו פותחת בקביעה דומה לאלו שראינו לעיל:

כל הקניינים של אדם הם שייכים לו בתולדה ובשורשו, וכמו שאמרו בריש סוטה (ב ע"א) דמכריזין קודם יצירה בת פלוני לפלוני וכן שדה פלונית לפלוני, שגם זה דוגמת זיווג שיש לו חיבור בשורש. ועל כך אמרו (שם מז ע"א) שלושה חינות הן: חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה, ומקח על מקחו. דזהו הסימן שהוא זיווג ומקחו השייך לו, כאשר יש לו חן בעיניו והוא חושק בו דווקא.12

ההקבלה שמציבה הגמרא בין 'בת פלוני' ל'שדה פלוני' מחדדת את שני הקטבים שביניהם נעים דברינו: האם הבעלות שלנו על רכושנו היא 'דוגמת זיווג' ו'חיבור בשורש', או שהיא דווקא דוגמא לפגם הברית, ליחסים מנוכרים שיש להבדיל ביניהם לבין מערכות היחסים הפנימיות יותר? בעקבות הגמרא, גם ר' צדוק סבור שאפשר להציב את חנו של המקח לצד הזיקה אל המקום ואל בת הזוג, ובהמשך דבריו הוא מאפיין את היחס הפנימי לרכוש בכך שמתגלים בו מאפיינים של התעקשות בלתי מוסברת – ביטוי מובהק לעצמיות:13

ועל כן אמרו (בבא מציעא לח ע"א) 'אדם רוצה בקב שלו יותר מתשעה קבים של חברו', ואף על פי שהכול אחד, וגם זה כשיקנה יהיה שלו, אבל זה הוא מקחו ושלו בשורש, יש לאדם חשק בזה דווקא.

מדוע רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבים של חברו? והרי מנקודת מבט כלכלית 'הכול אחד', וגם ה'שלו' המדובר כאן אינו אלא זיקה זמנית ומתחלפת מטבעה? נראה כי אי אפשר שלא להילכד בנקודת המבט הכלכלית, שכן עצם המונח 'קב שלו' מניח את אפשרות ההשוואה והחליפין; האם אפשר להתעלם מהערך היחסי של ה'קב', ולשכוח שכשם שהוא נקנה, כך גם אפשר למכור אותו ולקנות אחר במקומו?

לכאורה, ר' צדוק מתעקש שכן. העצמיות, שורש הנשמה עליו דיבר הבעש"ט, מתגלה כאן בתנועה של ה'דווקא', בהתרסה כנגד ההיגיון הכלכלי, המעניק לדברים ערך יחסי ומתחלף בלבד. מכך עולה לכאורה שאם האדם רוצה שעצמיותו תבוא לידי ביטוי ברכושו – עליו להתעקש על ה'קב' והשדה שלו, כשם שהוא מתעקש על זיווגו.

עד כאן נראה שר' צדוק מפתח את תפיסתו של הבעש"ט, באמצעות הצבת הניגוד בין הזיקה הפנימית לרכוש לבין הערכתו לפי שוויו הכספי. המשך דבריו של ר' צדוק מחדד את ההשלכות של האמירה הזו, אך כפי שנראה – בסופו של דבר הוא מוליך את התנועה היסודית שתיאר הבעש"ט לעבר אופקים חדשים. ר' צדוק מצטט סוגיה במסכת בבא בתרא,14 העוסקת באחים שחילקו את השדה שירשו מאביהם, ואחד מהם, שבבעלותו שדה סמוך לשדה הירושה, ביקש לקבל את החלק הסמוך לשדהו. לדעת רבה, זהו מקרה שבו 'כופין על מידת סדום': כיוון ששדה האב מחולק שווה בשווה, אין לאחים סיבה למנוע מאחיהם את היתרון של הבעלות על שדות הסמוכים זה לזה, ולכן כופים עליהם לתת לו את החלק שביקש. לכאורה, זוהי הכרעה הגיונית ומתבקשת; ועם זאת, רב יוסף חולק עליה, ושם בפי האחים את הטענה הסתומה: 'אמרי ליה אחי: מעלינן ליה עלויא כי נכסי דבי בר מריון'.

פירושה של טענה זו נתון במחלוקת ראשונים, שחשיבותה גוברת לאור העובדה שהגמרא שם קובעת שהלכה כרב יוסף. רש"י מפרש שטענת האחים היא שלמרות שהחלקה אותה מבקש האח שווה בגודלה לשאר החלקות, יש להם סיבה לחשוב שהיא שווה יותר: 'לנו היא משובחת כקרקעותיו של בר מריון, שהיו מעולות. ומסתברא הא דרב יוסף בשדה בעל, שיכולין לומר פעמים שזו מתברכת משאר השדות'.15 לפי פירוש זה, טענתם של האחים נותרת בגבולות השיח הכלכלי, ורק מבקשת להכליל בו שיקולים נוספים. לעומת זאת, התוספות מביאים את דברי רבנו תם הסובר אחרת: 'ופירש רבנו תם: מעלינן כנכסי דבר מריון, לא ניתן לך זכות שיש לנו בשדה זו אם לא בדמים יקרים כמו בני מריון, שהיו עשירים ולא היו מוכרים קרקעותיהם אלא בדמים יקרים'. בניגוד לדברי רש"י, לפי רבנו תם לאחים אין כל סיבה לחשוב שהחלקה אותה האח מבקש שווה יותר מהחלקות האחרות, ואף על פי כן הם דורשים ממנו לשלם כדי שיקבל אותה.

מה מתרחש כאן? מדוע מתיר רב יוסף לאחים, לפי פירוש זה, לנצל את מצבו של אחיהם כדי לדרוש ממנו תשלום נוסף על החלקה אותה הוא רוצה, למרות שהם לא יפסידו דבר אם יענו לבקשתו? ר' צדוק, שבוחר דווקא בפירוש הבעייתי של רבנו תם, מעלה שאלה זו, ומציע לה תשובה על פי דרכו:

ועל כן אמרו מעלינן ליה כנכסי דבי בר מריון. עיין שם בתוספות בשם רבינו תם, שאין רוצה למכור אלא בדמים יקרים, ובבית יוסף בשם תשובת הרא"ש הקשה על זה דזהו מדת סדום שלא ליתן שלו אלא בדמים יקרים, אף על פי שהוא לא חסר רק שחברו נהנה, עיין שם. אבל באמת לתת את שלו לאחר לא שייך כלל מדת סדום, דאדם רוצה בשלו והוא יקר אצלו, והתם נמי מה שיזכה בגורל הוא בירור מן השמיים שהוא שייך לו, ורוצה בזה דווקא.16

מה עומד כנגד הטענה ההגיונית והמוסרית של רבה? לפי ר' צדוק, זוהי העצמיות הדווקאית, המשנה את מעמדו של הרכוש. ההתנגדות של ר' צדוק לדברי רבה מדגישה את העובדה שלפחות במקרה הזה, הצידוק המוסרי של 'כופין על מידת סדום' מתבסס על נקודת המבט הבוחנת את השדות רק לפי ערכם הכספי, ולכן 'זה נהנה וזה לא חסר'. אבל אם מכניסים למשוואה את הערך הייחודי שיוצרת הזיקה של האדם לרכושו, לפיו 'אדם רוצה בשלו והוא יקר אצלו', מתברר שהתמונה היא שונה לגמרי; ואם כך, 'לתת את שלו לאחר – לא שייך כלל מדת סדום'.17

מה אנו לומדים מכך לענייננו? לכאורה, ר' צדוק עדיין מתעקש על כך שהחיבור העמוק בין האדם לרכושו מעניק לדברים ערך מוחלט, הגובר על כל חישוב כלכלי. אך מבט מדוקדק יותר יראה כי לא זה המצב: אמנם אדם רוצה בקב שלו, אבל לא בכל מחיר; ה'בירור מן השמיים' הופך את הדבר ל'יקר אצלו', אבל לא מוציא אותו לחלוטין משוק החליפין, שכן ר' צדוק קושר בין הקונוטציה האישית והקונוטציה הכלכלית של המילה 'יקר'. הרי בסופו של דבר, לפי ר' צדוק טענת האח בסוגיה אינה ששווייה של השדה בעיניו חורג מכל ערך כספי, אלא רק ש'אין רוצה למכור אלא בדמים יקרים'. ואכן, על אף שבהמשך דבריו חוזר ר' צדוק וקובע כי 'אין טעם בחשק ורצון, כי אדם חושק השייך לו ויש לו חן בעיניו יותר מדבר אחר המשובח ממנו', במשפט האחרון של הפסקה הוא מערער על הניגוד שבין העצמיות לבין תנאי השוק, ומציג תמונה מורכבת יותר:

ובעילוי דמים יוכל למכור בעולם הזה גם דבר השייך לו, כי כשנותן לו כל כך עד שיחשוק בזה יותר, זה מורה דבזה יוכל למלאות ולהשלים קניינים השייכים לו יותר, ויש בזה דברים עמוקים.

הדיון של ר' צדוק מתמצה בכך שהוא הופך את הקערה על פיה: אם עד כה התאפיינה הזיקה העמוקה של האדם לרכושו בכך שהיא גוברת על כל חשבון כלכלי, כאן מתברר ש'בעילוי דמים' אפשר לנתק את האדם גם מהדברים ה'שייכים לו בתולדה ובשורשו'. אמנם ר' צדוק מעיר כי הדבר אפשרי רק 'בעולם הזה', ובכך משאיר מקום לעולם אחר, בו נשוב איש אל אחוזתו ואל רכושו השייך לו באמת; אך הוא אינו מסתמך על ההבחנה הזו כדי לבטל את ערכה של המכירה, אלא מפרש אותה כהתרחשות משמעותית שיש בה 'דברים עמוקים': ההסכמה להחליף את החפץ בכסף, מלמדת על כך שכסף זה אוצר בתוכו את הפוטנציאל להתקשרות עמוקה יותר אל החפץ הבא.

חיפוש הקסם בבעלות המחולנת

מהי משמעותו של תיאור זה? מדוע נוטש ר' צדוק את הניגוד שבין זיקה פנימית לבין שווי כספי, עליו התבסס בתחילת דבריו, ומתעקש להעניק משמעות לאפשרות למכור את 'הדבר השייך לו'?

ייתכן כי ר' צדוק הכיר בכך שעם שינויי הזמנים, העולם נע לקראת בעלות זמנית ומתחלפת, שהדינאמיקה של תנאי השוק מעצבת אותה מבפנים; ייתכן שהכרה זו הניעה אותו לפרק את הניגודים שעמדו ביסודה של התפיסה החסידית אותה ירש, ולהתעקש על כך שיש ליישם אותה גם במצבים החורגים מתחומיה המקוריים.18 כפי שראינו בפסקה מ'צדקת הצדיק' אותה הבאנו לעיל, כאשר ר' צדוק מיישם את דברי הבעש"ט על העולם שהוא רואה סביבו, הוא עומד על כך שהבעלות היציבה אינה ממצה את הזיקה של האדם לחפצים הסובבים אותו; שורשי נשמתו של האדם אותו הוא מכיר נאחזים גם בחפצים שאינם שייכים לו, וגם הזיקה לחפצים שבבעלותו כרוכה תמיד באפשרות להחליפם באחרים.19 נראה כי האמון היסודי של ר' צדוק במציאות20 מונע אותו מלראות שינוי זה רק כנפילה לשטחיות וחוסר משמעות, ולצמצם את העבודה החסידית בתחומים נוסטלגיים; את הדיון שלו מניעה ההנחה שיש לחפש את העומק, התשוקה והמשמעות גם בדפוסי הבעלות החדשים. כמו בתחומים אחרים, גם בהקשר הזה ר' צדוק למעשה מציע לקבל מהלך של חילון, תוך אמונה בכך שהקסם שסולק ממקום אחד – יבוא לידי ביטוי במקום אחר.21 לפיכך, גם אם מנקודת המבט של העבודה שתיאר הבעש"ט, היחס המודרני לרכוש נראה כמנוכר וחיצוני, יש לעמוד על העומק הייחודי לו, שורש הנשמה המתבטא דרכו.

הנשמה, הכסף והחפצים

נראה שהמפתח להצלחתו של ה'הימור' על המצב המחולן22 מונח בהבנת מעמדו של הכסף, אותו מצרף ר' צדוק לתמונה שעולה ממימרת הבעש"ט, והאופן שבו הוא מעצב את הזיקה של האדם לחפצים שבבעלותו. הפסקה מ'דברי סופרים' אותה ראינו עוברת מתיאור הכסף כמייצג של נקודת המבט המנוכרת לפנימיות, העיוורת לזיקה הייחודית שבין הרכוש לבין שורש הנשמה, לתיאורו כמדיום לביטויה של זיקה זו. כדי לעמוד על נקודה זו, נחזור למשפט האחרון של הפסקה, בו מתאר ר' צדוק את המכירה של החפץ השייך לשורש נשמתו של האדם:

כשנותן לו כל כך עד שיחשוק בזה יותר, זה מורה דבזה יוכל למלאות ולהשלים קניינים השייכים לו יותר.

בעקבות סוגיית הגמרא, המדברת על מכירת חלקת השדה ב'עילוי דמים', ר' צדוק אינו מתאר סיטואציה שבה אדם מחליף חפץ אחד בחפץ אחר, ששייכותו אליו עמוקה יותר, אלא משתהה על מעמדו של הכסף כשלב ביניים. מעמד זה מתבטא ביחס שבין הכסף לבין החפצים הנקנים באמצעותו: מצד אחד, הכסף משמש כאן כאמצעי להשגת 'קניינים השייכים לו יותר', ולפיכך הזיקה אליו היא משנית בלבד; מצד שני, הכסף מסמן פוטנציאל של זיקה שלא הוגדרה עדיין, ומהבחינה הזו הוא מתקיים מעבר לכל זיקה לחפץ מסוים. קרל מרקס ניסח זאת כך: 'הכסף, כיוון שיש לו הסגולה לקנות את הכול… הריהו המושא בה"א הידיעה';23 כאשר התייחס לנקודה זו במקור אחר, השתמש גם רבי צדוק במונחים דומים: "ועל כן נקרא כסף לשון כיסופין חמדה וחשק, כי הוא חמדה הכוללת כל חמידות העולם, דהכל משיגין על ידי ממון'.24

אם נתעמק במעמדו של הכסף בתיאור זה, נוכל לראות כיצד הוא משקף את מיקומו של האדם בעולם, ואת העבודה שר' צדוק מייעד עבורו – השונה מזו של הבעש"ט, ומציעה אלטרנטיבה רלוונטית יותר עבורנו.

הן עבור מרקס והן עבור ר' צדוק, הכסף מבטא את ההתכוונות היסודית של האדם כלפי העולם, המאופיינת במונחים של חפץ ושל תשוקה. מעבר לכל בעלות על חפץ ספציפי, הבעלות על הכסף מעצבת את האדם כבעל עניין בעולם, כמי שפנימיותו מופנית כלפי העולם ומתממשת דרכו, כפי שמדגיש ר' צדוק במקום אחר: 'וזהו העולם הזה שנתן האלוקים לבני אדם לענות בו… ובזה הוא כלל ההשתקעות דעולם הזה'.25 אם שורש נשמתו של האדם מתבטא ברכושו, הרי שבבעלות על הכסף מתגלה עצם קיומה של הנשמה; שכן כפי שראינו בדברי הבעש"ט, בתפיסה החסידית הנשמה איננה יסוד טרנסצנדנטי סטטי המתקיים מחוץ לעולם, אלא היא מתממשת בחריגה כלפי העולם. ר' צדוק לוקח את החידוש הזה צעד אחד הלאה, ומעביר את מוקד הדיון מהזיקה אל החפצים לעצם העמדה של האדם כלפי העולם, המתבטאת בהיותו בעל ממון. אם מימרת הבעש"ט מתארת אדם שפנימיותו כרוכה לבלי הפרד בחפצים שבבעלותו, ר' צדוק מתמקד באופקים האינסופיים הקודמים לכל רכישה, או באלו המתבטאים בפוטנציאל החליפין החותר תחת כל זיקה קונקרטית. הוספת התיווך של הכסף לתמונה מציבה את האדם במרכז ואת החפצים סביבו, מתקרבים ומתרחקים – כמו בפסקה מ'צדקת הצדיק' אותה ראינו לעיל.

ההתמקדות במעמדו של הכסף מדגישה את המרחק שהוא יוצר בין האדם לבין החפצים שנרכשו באמצעותו. הכסף מציב את האדם כמי שמופנה כלפי העולם, אך מונע את ההתקשרות המוחלטת שלו למקום אחד, ובכך משמר את הממד האינסופי של התשוקה. האיזון העדין הזה מציב את האדם במיקומו המבוקש, כמי שנועד לממש את נשמתו האינסופית בעולם הסופי. מימושו של ייעוד זה תלוי בשמירת היחס הנכון בין הכסף לבין החפצים: מהצד האחד ניצבת תאוות הבצע, ההתמקדות בכסף כשלעצמו, שעלולה לפתות את האדם למרדף חסר תכלית ותוחלת, ולנתק אותו מכל התקשרות קונקרטית;26 מהצד השני אורבת ההיתפסות לחפץ הקונקרטי, המועדת לפטישיזם ולצמצום דמותו של האדם. בין שני הקטבים האלו, האדם נקרא ליצור זיקה עמוקה אל העולם באמצעות הבעלות, כפי שתיאר הבעש"ט, ובה בעת לשמור על קשר עין עם מקורה הבלתי מוגבל של התשוקה, עם האופק האינסופי של הנשמה. הדרך לכך היא השימוש בכסף כמתווך, המונע ניכור בכך שהוא מוליך את התשוקה אל העולם, ובה בעת שב וקושר את החפץ הקונקרטי אל אפשרויות החליפין הבלתי מוגבלות הסובבות אותו.27

שורש הנשמה בן זמננו

במעבר שבין מימרת הבעש"ט לבין התיאורים של ר' צדוק, התברר כי בממד המחלן של הכסף, המפרק את הזיקה העמוקה אל החפצים ומטשטש את ייחודיותם, אפשר למצוא פתח לביטוי של עצמיות גבוהה יותר. השמירה על הזיקה המבוקשת בין האינסוף לסוף, בין הנשמה לעולם, מתבטאת בין השאר בשמירת היחס הנכון שבין האדם, הכסף והרכוש. מצוידים בתובנה זו, נוכל לשוב אל הדוגמא איתה פתחנו, ולענות לשאלות שהעלינו בעקבותיה.

הילד העומד מול המדפים בחנות הצעצועים נדרש לצמצם את התשוקה האינסופית שבו לזיקה אל חפץ מסוים, בו ימצא את עצמו ובו ישקיע את שורש נשמתו. כאשר הוא נחשף לממד המתווך של הכסף, הוא עובר מהתמונה העולה ממימרת הבעש"ט לתמונה שתיאר ר' צדוק: את התשוקה האינסופית מגלם כעת הכסף, והצמצום שלה אינו מתבטא בזיקה לחפץ מסוים, אלא בסכום שקבעו ההורים. אך הפעם, זהו צמצום שלא כפשוטו; במקום ההתקשרות הישירה אל החפץ, ניצב כעת הילד במרכז, עם סכום הכסף בידו, והחפץ אותו יבחר בסופו של דבר יישאר תמיד גילום אחד מיני רבים של סכום זה. התיווך של הכסף משמר את הממד האינסופי של התשוקה, כיוון שהערך הכספי ניתן למימוש בחפצים שונים, ובנוסף לכך, כדרכם של מספרים, הוא מנכיח תמיד את האופציה לערך גבוה יותר. ברגע שלחפץ מוצמד ערך כספי, הילד כבר יודע ש'בעילוי דמים יוכל למכור בעולם הזה גם דבר השייך לו', ולכן הוא מנוע מההיתפסות לחפץ מסוים. עם זאת, כל עוד הכסף מיועד לרכישה ולא הופך ליעד בפני עצמו, הוא הופך את התשוקה האינסופית לתנועה בתוך העולם, המממשת את העבודה החסידית שהצגנו בתחילת דברינו – התגברות על הפער שבין הפנימי לחיצוני, בין הקודש לחול, ובין הנשמה לעולם.

מצבנו ביחס לרוב החפצים שבבעלותנו אינו שונה מזה שלמדנו אי אז בחנות הצעצועים. במעמדנו כצרכנים, במיוחד כשמדובר במותגים, הערך הכספי של החפצים הוא עבורנו אחד התכונות המרכזיות שלהם.28 כאשר אנו רוכשים מכונית, טלפון חכם, חולצה – ואולי אפילו בית, התיווך של הכסף שומר אותנו במרחק מסוים מהדבר עצמו, ומנכיח תמיד את הזמניות של ההתקשרות ואת אופציית החליפין. אבל כל עוד אנו לא נתפסים למרדף אחר הכסף עצמו, כל עוד אנו לא קוטעים את השרשרת המוליכה מהכסף אל החפצים וחוזר חלילה, הזרימה של התשוקה נמשכת, ואנו שומרים על הזיקה שבינינו לבין העולם – זיקה המעניקה עומק ומשמעות לחפצים הסובבים אותנו, ובה בעת גם מעניקה ממשות לפנימיות שלנו.

ההתקשרות שלנו לחפצים שונה מזו של הילד שהיינו, ולרוב גם מזו שתיאר הבעש"ט; שורש הנשמה שלנו מתפקד אחרת. אך לפי ר' צדוק, אם ניתן אמון בסיטואציה שאנו נתונים בה, ולא ניתפס לנוסטלגיה ולחרדת הניכור, נוכל למצוא בה סוג אחר של קסם, דרך אחרת של עבודה בגשמיות.