"ואף להקריב את חיי"

לבישת המדים אינה חזרה אל הזהות המשותפת, אלא הכרעה להיות חלק למרות חוסר ההסכמה.

ידידיה גזבר

כידוע לכל מי שעבר טירונות, אין דינה של 'פקודה בלתי חוקית' כדינה של 'פקודה בלתי חוקית בעליל'. חלוקה זו נוסדה ב-1957, בעקבות טבח כפר קאסם, וכמו כדי להבהיר שזו חלוקה מדומיינת שלא אומרת כלום ושום דבר, הדגיש בפסק דינו השופט הלוי כי פקודה בלתי חוקית בעליל היא לא רק עלילתית, כך מסתבר, אלא גם כזו שמתנוסס מעליה דגל שחור. למרבה הצער לא נקבע גודלו של הדגל וכיוון ההתנופפות, ולכן עדיין חיילים מתקשים בהבחנה בין הפקודות.

כבר הרעיון של פקודה בלתי חוקית שההחלטה על מילויה נמצאת בתחום אחריות החייל הינו רעיון מוזר למדי. הרי כל הרעיון הצבאי, כידוע לכל מי שעבר טירונות, הוא דחיית שיקול הדעת של החייל; אך עם זה לא יכול היה בית המשפט להשלים, ולכן היה עליו לכונן פרדוקס: החייל צריך למלא פקודות, גם 'בלתי חוקיות', אך לא במידה והן 'בלתי חוקיות בעליל'. המונח 'בעליל' נוסף כאן על מנת להותיר לחייל את האחריות למעשיו למרות ששיקול הדעת שלו נסגר כמעט לחלוטין.

בשורש הניסיון המשפטי לשמור על ההבחנה הזו, ובעצם לשמור על שיקול הדעת של החייל כפרט, נמצאת (השואה כמובן, אבל זה לפעם אחרת) המחשבה כי החייל הוא בעצם אזרח שלבש מדים, וכל הזמן הזה מתחת למדים הולכת איתו דעתו בכל אשר יפנה. ביומיום הוא שוטף כלים ועושה שמירות, ולעיתים הוא גם מקבל פקודה להילחם; במקרה כזה עליו לשקול את הדברים היטב ולבדוק את חוקיות הפקודות, ומייד לאחר מכן גם לבדוק אם החוקיות היא בעליל. לפקודה הבלתי חוקית עוד אפשר היה להניח, אך ה'בעליל' מתעקש לשלוח את ההבחנה אל התהום הפרדוקסלית; בשל כך יש להבין מהי המחשבה הנמצאת בליבו של ה'בעליל'.

*

אם נעמיק עוד, נראה כי בשורש ההבחנה המשפטית המדוברת נמצאת הנחת יסוד על האמון בין החייל למפקדו. את הנחה זו אפשר לתאר כך: כולנו רוצים להגן על ישראל מיד צר, ולכן מן הסתם שיקול הדעת שלי תואם את זה של המפקד והפקודות שקיבלתי מוכוונות לכך. על גבי השכבה הזו, המשותפת לכולנו – נמצאות פקודות מפוקפקות עם דגלים שחורים ושאר צבעים. חייל אמור לזהות את הפקודה המסומנת בדגלו של ה'בעליל' מכיוון שהיא חורגת מהאמון שנתן במפקדו: היא יזהה אותה כיוון שהיא אינה חלק מהשכבה הבסיסית שלו, של המפקד, של כולנו.

אך בעוד שבעולם המשפטי הנחה זו הינה כמעט נורמטיבית, דומה כי יש כאן תיאור מנותק ומוחמץ של חוויית החייל. להיות חייל פירושו לקבל פקודות להרוג ולהיהרג על בסיס יומיומי, שכל אחת מהן עלולה להיות בהחלט בעליל. החייל אינו חשוף למודיעין, למחקר ולהשלכות, וכל הרג הוא מעשה שאפשר לחשוב עליו כאירוע לא חוקי בעליל. למעשה, אם נזדקק לדבריו של יוסריאן במלכוד 22, הפקודה להילחם אף היא בלתי חוקית בעליל, שכן היא מנסה להרוג את החייל, דבר מופרך כשלעצמו.

כיוון שבעולם הצבאי ההבחנה בין חוקיותן של פקודות היא עלומה לחלוטין, לא נכון יהיה לתאר את האמון של החייל בצבא לפי ההנחה כי יש 'שכבה המוסכמת על כולנו': הסיבה שאני מאמין למפקד אינה בגלל שכולנו רוצים אותו דבר, כי אם יש משהו שאין ספק לגביו הרי זה ש'כולנו' איננו רוצים אותו דבר. לאור המחשבות העולות בציבור הישראלי עם שכוך כל אחת מהמלחמות, נראה שאנחנו לא מסכימים אפילו על מטרות הלחימה, לא כל שכן על האסטרטגיה שלה.

משכך, קשה לתאר את האמון הצבאי כשיבה אל שכבה בסיסית יותר של הסכמה; החייל אינו משחזר את שרשרת הפיקוד אל שכבת הפקודות שהוא מסכים איתה, בטח שלא 'בעליל', אלא עובר למצב תודעתי אחר שבו דעתו לא משנה כלל. את העולם הזה אפשר לתאר כמצב מקביל ואפשר גם להתעקש ולשמור על הדימוי הטופוגרפי של 'שכבת עומק', אך כך או כך – הדגש בו הוא על אמון שאינו מבוסס הסכמה. ודוק, לא סתם אמון; לא אמון שפירושו 'דיאלוג', לא אמון שפירושו 'חיבה כללית' – אלא אמון טוטאלי, שמשמעותו להרוג ולמות.

אפשר לדון בשאלה מהם הדברים הגורמים לי להשליך את עצמי אל תהום הפקודות הלא חוקיות. האם זה היכרותי האישית עם מפקדיי? האם זה הקשר שלי לחיילים שאיתי? האם זה ההבנה שאין דרך אחרת לנהל צבא? כל אלה פתרונות אפשריים, שונים בדרכם, אך התוצאה שלהם זהה: משמעותה של לבישת הבגדים הירוקים היא מעבר למצב תודעה שבו לא רק שאינני בודק את הסכמתי לפקודות – אני מקיים אותן אפילו כשאני די בטוח שאיננו מסכימים; אני הצבא עכשיו.

הפער בין עולם החוק ועולם הפקודה הבלתי חוקית הינו בלתי ניתן לגישור. על מנת למלא פקודות בלתי חוקיות עליי להשיל את זהותי העצמאית והבוחנת ולהתמסר לזהותי כחייל. עכשיו אני 'של ישראל'. את הפער הזה, הניסיון לסגור אותו והכישלון של הניסיון, אפשר להדגים יפה בסיפורם של המדים הטקטיים.

המדים הטקטיים נפוצו ביחידות השדה עם פרוץ המלחמה, לעיתים כמדים רשמיים או סתם תרומה ממפעלי טקסטיל עם עודף ירוק. אלו מדים שאינם שלמים כשלעצמם אלא ממתינים להתמלא: על החלק העליון של הזרוע נמצא הסקוצ', המחכה בסבלנות לחברו הפאצ'. אם במדי הב' הנושנים היו בקושי דרגות עם סיכת ביטחון, וגם הן היו אמורות להיעלם בשטח, במדים הטקטיים לחייל יש זהות עליה אין לוותר. הפאצ' של המדים הטקטיים הוא הצהרת זהות בלתי נגמרת: אני לא 'חייל בצבא' כי אם נווט בפלש"צ 775, לא 'איש בירוק' כי אם אדם בעל אופי, תפקיד וקבוצת שייכות. יש כאן דגש על זהותי העצמאית, ולצידו הנחה שגם אם ישנם חילוקי דעות אפשר להסיר אותם ולחזור אל שכבת ההסכמה הבסיסית, עליה מגינה בהתלהבות המחלקה המשפטית שמסרבת לוותר על שיקול הדעת של החייל 'בעליל'.

אבל הפאצ' קם על יוצרו. בניגוד ל'פליז של הגדוד', הפאצ' מאפשר שייכות לא רק לקבוצה הצבאית שלי אלא גם לכל דבר שעולה בדעתי כפרט; ומכיוון שניתנה רשות לפאצ'ים של המעניש שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע. החייל עם הפאצ' לא חזר אל השכבה הבסיסית של דגל ישראל, אלא זיהה זירה נוספת לדון בה על שכבת הבסיס שלנו: מכתר של משיח ועד פאצ' של המועצה המקומית בית שמש, הזהות האישית נעשתה כר נוסף להתכתשות.

הפאצ' הוא טלאי, כזה שנאי מוסיף כדי שהמלחמה תתנהל בשפה שלי, כפי שבילדותי היה 'לאומית 99", פאצ' למשחק המחשב FIFA 99, שהוסיף למשחק דיבוב בעברית וליגה לאומית; כמו להוסיף 'אני מאמין' אחרי שירת התקווה. ובסופו של דבר, בעוד תמונת העולם המשפטנית ציפתה לשכבה בסיסית של זהות משותפת ועל גבה פירוט של זהות אינדיבידואלית, הבחירה לתת מקום לאינדיבידואל פירקה את הזהות הבסיסית. אם מותר לדון מה לא חוקי בעליל, אולי אפשר לדון למה בכלל להילחם ועל מה.

הכישלון של הפאצ' בשמירה על קונצנזוס כלשהו ממחיש כי אולי בשלה העת לאמון מסוג אחר: להאמין למרות. להשאיר בצד את זהותי הייחודית. באמון מסוג כזה החייל לא חוזר אל שכבת ההסכמה והשיפוט, אלא אל הזדהותו עם הציווי הקמאי – 'אתם של ישראל?'. זה ותו לא.

זה אינו אמון שניתן כמובן מאליו: אדם אינו פטור מלתת דין וחשבון מדוע בחר לתת אמון, מדוע הוא רואה זהות בין הנדרש ממנו ובין להיות של ישראל. אבל זו לא שאלה של פקודה זו או אחרת, אלא של הבחירה לקחת חלק. והבחירה ללבוש את המדים פירושה להיות מוכן למות למען משהו, גם אם זו טעות.