ההכרה בסופיות שלנו ובמוגבלותנו יכולה לפתוח את הלבבות שלנו זה לזה, ולהוליך אותנו משנאת החינם אל האהבה.
הרב יאיר דרייפוס
ארץ ישראל בין שנאה לאהבה
הראי"ה לימד כי אם נחרבנו ונחרב העולם עימנו על ידי שנאת חינם, נשוב וניבנה על ידי אהבת חינם. המילים האלו עלולות להישמע תלושות ולא אמינות בעליל, אבל אצל הראי"ה אהבת חינם הייתה הדרך להמתיק את פרצי השנאה שהוא חווה ברמת האישית, ובעיקר ביריבויות ביישוב באותם ימים.
הוא זיהה שהשנאה היא סמא דמותא – שנאה מביאה חורבן. כפשוטו ממש. והוא ראה בחזיונותיו האוטופיים שארץ ישראל היא התיקון וההמתקה לשיח השנאה. נשוב וניבנה על ידי אהבת חינם.
אני ממש חסר אונים נוכח גלי השנאה האלימה והרצחנית במזרח התיכון, ונוכח האנטישמיות הגואה בארה"ב ובאירופה ובעולם המערבי בכללו. אני לא מכיר שנאה, וממש לא יודע מה זה לשנוא.
לא הייתי בעולם בימי מלחמת העולם, ולא חוויתי מעולם אנטישמיות. קראתי עליה בספרים ושמעתי עליה בסיפורים. נולדתי וגדלתי והתחנכתי בירושלים של אחרי הקמת המדינה. האקלים של ימי אייר הראשונים שאותם ינקתי, היה רווי תמימות אידיאליסטית יחסית.
אינני מתרפק בנוסטלגיה על ימים שהיו. אבל באמצע העשור השמיני לחיי המדינה [ולחיי האישיים], ועל רקע השברים הנוראים שכולנו עוברים בתקופה האחרונה, מתעצמות אצלי יותר מאי פעם התשוקות להוסיף אהבה על אהבות בימי אייר הבעל"ט.
אין איתי שום מתכון ממשי ומפוכח איך להרים ראש נוכח תחושת חוסר האונים והתבוסה בשלל חזיתות.
אבל אני מאמין שכל אירועי השנתיים האחרונות הם חלום שזוקק פיענוח, ואני לא ממהר לפענח.
לעולם אינך יודע.
ישנו רובד למעלה משפה ומילים, רובד של חלומות ואמונות בהווייה שלמעלה מעשרה טפחים.
לשם אני מכוון תמיד, ובמיוחד נוכח הערפילים שמחשיכים עלינו. כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים.
כמו בברית בית הבתרים, אחרי שהעולם נשטף במבול, נפלה על אברהם אבינו אימה חשיכה גדולה, ומשם הפציעו הבטחות העם והארץ.
רק שלא נתבלבל: יש לנו מדינה חופשית ריבונית שמעניקה לכולנו בית בארץ ישראל, עם צבא וביטחון והתיישבות ועוצמה כלכלית וטכנולוגית, ועם חינוך מפואר שמאפשר להצמיח אנשים חופשיים ברוחם, יוצרים בשלל תחומי דעת תרבות ורוח. זהו פלא של ממש ככול שניזכר מאין באנו – מאפר המחנות. ולאן אנחנו הולכים – לבשר תיקון גדול לכול יושבי תבל באי עולם. להמתיק את הפגמים של הניכור והשנאה שמאיימים עלינו לכלותנו חלילה.
אני מעז לומר שאנחנו נשאים של החלומות הגדולים של הקב"ה. העולם הוא שלו, והוא בעל הכרם שינטור את כרמו. העבודה שלנו היא לתת כתף ולב לשכינה שנפלה לצער נורא. אני רואה את היד המושטת אלינו מלמעלה וזועקת שנאמין בו יתברך, ונשמח את ליבו. שנעצים את הגעגועים אליו יתברך.
עלינו לעסוק רק בכך, ולא בתסריטים פוליטיים ששווים כקליפת השום: להתמלא באמון לא נתפס, לתת כתף ולב למלכו של עולם שמלכותו אבדה ונרמסה בידי זרים.
לשכנע את המלך שלא יתייאש מיושבי הארץ שהוא ברא ברחמיו. ויאציל עלינו רוח חן ותחנונים, הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם.
לשוב לעצמנו ולייעודים שלנו כנבראים. ולא לחקור במופלא ובמכוסֶה מאיתנו.
התרת נדרים בימי אייר – ליקוטי עצות
התרת נדרים מלמדת אותנו לא לשמר את הזהות העצמית שלנו כמוזיאון הירואי, אלא להתיר את עצמנו בכל שנה ושנה מחדש.
חלק גדול מהבעיות שלנו נובע מתפיסה של שלמות טוטאלית. קשה לנו לראות מציאות שהיא קטועה בהגדרה, שמלאה בסתירות ושאיננה מספרת תמיד סיפור מוצלח. לכן כשאנו נתקלים בהצלחה שיש בתוכה גם עניין סבוך שיש להתמודד עימו, אנו מיד מתנכרים לקושי, או מתחפרים בעצמנו והופכים את ההצלחה לאידיאולוגיה. באופן אירוני, הוויתור על הפאתוס ועל נדרי העבר, הוא דווקא מה שמאפשר את המבט קדימה.
עלינו לוותר על הגבורה המדומיינת שלנו ועל אשליית השליטה במציאות, כאילו אנו במדרגת הבורא חס וחלילה. אנחנו נקראים להכיר ביחסיות שלנו ובאנושיותנו. בהיותנו רצופי כשלים, קרוצים מחומר, כצל עובר, כחרס הנשבר וכחלום יעוף.
המודעות לשבר ולחורבן לא תרפה את ידינו מלהעצים את המאבק על צדקת דרכנו. אם ניקח לדוגמא את חורבן גוש קטיף בקיץ תשס"ה – אני מאמין בזכותנו להתיישב בכל מקום בארץ ישראל, אבל יש להיזהר מאימוץ תודעה של מוחלטות למעשה האנושי. טוטאליות כזו עלולה בסופו של חשבון להפיל אותנו.
אני מציע אופציה שרואה הוויה קטועה.
אינני מציע להפסיק להיאבק על שימור הצלחותינו
חס וחלילה.
אבל יש להפסיק להתייחס למעשינו בפאתוס.
הדברים נכונים הן במישור הפוליטי והן במישור האישי.
במקום של ויתור נפתחות אפשרויות,
כתינוק שזה עתה מגיח לעולם.
זו אינה רק בשורה של עתיד לבוא
או חלומות על מציאות מתחדשת
אלא ממשות של כאן ועכשיו.
אנחנו צריכים לחיות בתוך המגבלות האנושיות.
לזכור שאנחנו אנשים לא־סגורים, צדיקים לא־גמורים. כולנו גורשנו מהגן, תועים וטועים, נטושים ואבודים ומשוועים לחסד שמים, שה' הטוב יאיר את דרכינו והליכותינו כאן בעולם.
התרת הנדר אינה בריחה מהתחייבויות, אלא להיפך – היא היכולת להתחייב שוב ושוב מחדש, התחייבות שנובעת מתוך ניסיון לברר אם אצליח לעמוד בהתחייבותי, מבלי להתאכזב ולקרוס בכול פעם שהמציאות טופחת על פניי…
לאחר התרת הנדרים, אני מקבל על עצמי לא לפגום. ברוח המדרש 'תן דעתך שלא תקלקל'. גם אם לא אצליח לתקן, אשתדל בכל כוחי לא לקלקל. לא להיגרר לשיח אלים ומפלג, רק להעצים כתף ולב לשבורי לב, ולהתדבק במידותיו – 'הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם'.
אני נזכר בעצה טובה שלימדתי את עצמי: לדמיין כאילו עכשיו הרגע האחרון. כמה געגועים אנו נתקפים אז לרגעים סתמיים בחיינו האישיים והלאומיים.
אין מדובר בשיבה במובן הביוגרפי הצר, של המבוגר המתגעגע אל ילדותו, שכן מותו של אדם מעסיק אותו במשך כל חייו, קל וחומר ברגעים של אירוע טראומטי או של פטירת אדם קרוב. לעתים באמצע חייו נתקף אדם בתחושות עזות של שיבה למקומות בהם כבר היה, אך הוא יכול לזכות במחוזות אלו רק אם יצליח דווקא להשיל אותם מעליו ולהיפרד מהם – כמו בתהליך התשובה.
התשובה איננה רק ניסיון לשינוי או לתיקון, אלא גם השלמה והתפייסות עם עצמו. רגעים רבים בחיים מזמנים מעין סגירת מעגלים. בזמנים כאלה האדם מגיע לתחושת מיצוי ואבדן טעם, ובשל כך מתעוררת בו תשוקה יתרה לנקודות הראשית של ילדותו.
זה נכון ומדויק גם בחשבון נפשנו החברתי-לאומי.
אדם יכול לחוות חוויית 'תשובה' כזו בכל רגע, בעזרת תרגיל של דמיון שבו כל אשר הוא רואה וחווה נקלט מתוך מבט של פרידה. האדם חי עם דברים שנראים לו שוליים, אך הבזק של סוף עשוי לפקוח את עיניו ולעורר אותו להשתאות ולפלא; פתאום מה שהיה נראה לו כטפל וחסר ערך בחייו הופך להיות אינסופי, על־זמני. זוהי חווית חיים ממשית ביותר: המציאות עצמה, שנמנעת מאיתנו בדרך כלל בגלל כיווץ החושים שלנו אל מול רגעי קטנות, מתממשת ונחווית מתוך פרספקטיבה אחרת. התיקון הוא ביכולת לשוב לאותה נקודה כבר עכשיו, באמצעות הדמיון; לחזור אל הדברים שהאדם ממילא עושה ולאנשים שהוא בלאו הכי פוגש, אך להתבונן בהם מפרספקטיבה אחרת שגרעינה הוא דמיון אי־ההיות.
זו הארה שעשויה להפציע גם בחשבון הנפש הלאומי, במיוחד השנה, נוכח שיח ה'לא טוב' בינינו לבין עצמנו.
ננסה לחשוב רגע: מה היה קורה אם אדם היה יודע שעוד יום־יומיים הוא כבר לא יהיה פה? ומה אם היינו חווים כולנו את המקום הזה? זאת הארה שמשמעותה: הנה, שים לב, אתה עכשיו חי כאן עם דברים שנראים לך כדברים של מה בכך, אבל אם תהיה לך הארה שפתאום תפקח לך את העיניים, יכולה להתעורר בך השתאות…
התיקון הוא ביכולת שלנו להבין שהאנשים שאנו פוגשים במציאות היומיומית עלולים שלא להיות שם מחר, ועל רקע זה לרחם עליהם ועל עצמנו. מה שיכול האדם לעשות הוא לכונן סביבה אוהדת של חמלה ורוך.
אדם שחי חיים ממשיים מתוך מודעות, ממילא יראתו מכוננת אהדה ואמפתיה והארת פנים. וכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, וליבו של האדם הוא אלוקים שמרחם וסולח למי שירא וממילא סולח ומוחל לאחרים, מקבל אותם כמות שהם ומאיר להם פנים. מידת הרחמים של אלוקים בהקשר הזה נעוצה בהתעוררות מלמטה. דווקא העמידה מול הסוף שופכת אור חדש על כל מה שהיה, ומפקיעה אותו מדימויים ומסכות בהם היה נתון.
אני מבקש לשכון בחלום הגדול. עצם התודעה של עתיד גדול ועלוּם, שעיני הכול נשואות אליו בכיסופים אינסופיים, כבר מטעימה ניחוח של גאולה. זוהי משיכת אורות העתיד האוטופי למחוזות ההווה הריאלי. חיותי אינה תלויה במימוש החלום, אלא באמון העמוק שהוא יתממש יום אחד. אינני יודע מתי, ואם אזכה לראות במימושו עוד בחיי. אני רק יודע שהבית הגדול עוד ייבנה במהרה בימינו.
רוח הכיסופים לגאולה, והכמיהה לשיקום חורבות המלחמה הנוראה, היא קריאה חתרנית של העולם ושל האדם; ערעור על ההגמוניה של הגלוי, הרציונאלי והמילולי. אי אפשר לכלוא במילים, בשפה, את הערגה של עם למוד סבל שכמֵהַּ לגאולתו. הנשמה מדברת בשפה שאינה מהשכל. פתיחת הלב לתיקון הגדול וההקשבה לשפתו, מחייבת השעיה של התודעה ושל הדיבור, שהרי בעיית האדם המודע היא שתמיד הוא נאחז במילים, וגם בעת שהוא שותק – מוחו מדבר מילים. לגאולה אין 'תוכן', היא אינה 'דבר מה'. היא ההשתאות נוכח הפליאה בהוויה. 'שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה' – השעיית הדיבור ונשיאת הלב לכיוון הלא נודע, בשתיקה ובפליאה, מאפשרת מגע עם הממשי.
האם הציפייה לישועה רלוונטית בזמננו? התשובה ברורה: בסיס האמונה ברוח משיח, בעולם התיקון, הוא בכך שיש חיים 'מעֵבר'. העולם המודע הוא רק ביטוי לרובד חיצוני בדמות. כל אדם רגיש שרוח המודרנה לא סירסה את מאווייו הכמוסים, את עולם המסתורין שבו, את כיסופיו לדמיוני ולבדיוני, מוצא טעם וקורת רוח ביצירה, בתפילה, בגעגועים, בניגון, בשירה, בתנועתיות ובשעשוע. כל אלה מאצילים השראה למעמקי הלב, ונוסכים אמון עמוק שגם במעבה הקשיים והכשלים והצדדים הכהים והלא פתורים של הקיום האנושי, חבויים זרעים של סיכוי שלווה והתענגות, של התיקון הגדול.
בעזרת ה' נשמח כולנו במיוחד השנה, שמחה יתירה על נס עצמאותנו ומדינתנו.
אם הגיע זמן קשה רק לשמוח יש, לימד ר' נחמן בעל הייסורים
כימי צאתנו מארץ מצרים
עוד נראה נפלאות בקרוב ממש
