יד מושטת תפגוש יד אחות

המלחמה מזמינה לעשייה שמעבר לטעם ודעת – וגם לגילוי של אחדות שמעבר למילים.

אחיה סנדובסקי

אנחנו כבר יותר מארבעה חודשים בתוך מלחמה, מלחמה כואבת ומדממת, מלחמה על הקיום ועל הבית. למלחמה הזו יש הרבה גיבורים, בבית ובקרב, בחזית ובעורף. אבות ואימהות, ילדים וזקנים, חיילים ואזרחים. במיוחד כלפי החיילים כולנו מרגישים עכשיו רגשות חמים של אהבה וקירבה, וגם של דאגה וכאב כאשר משהו חלילה קורה להם. אנחנו שולחים תפילות וחיבוקים, עוגות וממתקים.

משהו מיוחד ובה בעת פשוט מאפיין את החיילים בעת מלחמה: הם עושים. פשוט עושים. אל מול המוני המחשבות וההרהורים על המצב, כמות בלתי נתפסת של מילים, רעיונות ושיחות, דיונים ומחלוקות – יש מרחב של עשייה, בו לא שואלים שאלות ולא מדברים הרבה. במרחב הזה יש שתיקה, ענווה ובעיקר עשייה.

בדרך כלל מרחב העשייה נתפס כרובד נמוך, שמרחבי הדיבור והמחשבה גבוהים ממנו. אבל בעת שכזו מתגלה מרחב העשייה דווקא כגבוה יותר, והוא זה שמאיר ונותן כוח כאשר הדיבור והמחשבה לוקחים אנרגיה ומורידים אותנו.

כך היה גם ביום שמחת תורה עצמו ובימים שבאו בעקבותיו – בהם התחושה הכללית הייתה שהתכנון קרס, שרובד החשיבה לא מצליח לתת מענה למתרחש ושהמילים מאבדות את משמעותן. גם התכנון הצבאי אודות תרחישים כאלה ואחרים, ומחשבות על תפישת הביטחון – לא עמדו בפרץ. בימים ההם התגלו ועדיין מתגלים – אנשי המעשה, כאלה שפשוט קמים ועובדים, לעיתים אף בניגוד למתוכנן, בניגוד לפקודה הכתובה או הנאמרת.

מלחמה שמעבר לטעם ודעת

האדמו"ר הזקן מדבר על היחס בין הרבדים הללו בהקשר של עבודת ה':

הנה בעבודת ה' נמצא ג' מדרגות זה למעלה מזה: האחת נקראת בשם למטה מהדעת… והוא לעבוד את ה' בעיקשות בלי טעם ודעת כלל… אף במסירות נפש ממש. הבחינה השנייה היא על פי הדעת והתבוננות… והבחינה השלישית היא עבודה שלמעלה מהדעת.1

כלומר, אמנם יש מעלה לראש – לעבודה מתוך הבנה, דעת ומחשבה, על פני הידיים – העבודה העקשנית, זו שאינה מוסברת ולא מורגש בה טעם (בשני מובניו: טעם כסיבה לדברים, וטעם כחוש שמוסיף למאכל את הערבות). אבל יש גם מעלה לידיים על הראש. יש עבודה שהיא 'מעל טעם ודעת'. יש עשייה שאינה מודעת ואינה חושבת על הסיבה למעשיה. היא גם לא מבקשת שיהיה לה טעים.

ממשיך האדמו"ר הזקן וכותב:

קליפת עמלק היא חוצפה בלא טעם ודעת… ולכן אף אחר שראה כל הניסים שנעשו לישראל ועל הים עד שכל האומות היו יראים להילחם בישראל, אף על פי כן הוא יצא להילחם בישראל, אף שהוא נגד הדעת… ובזה יובן מה שכתוב 'הפיל פור הוא הגורל', שהגורל הוא למעלה מהדעת שאין בו טעם ודעת כלל, ולעומת זה היה גם כן בבית המקדש ביום הכיפורים גורל על שני השעירים והבן.

האופן שבו מתאר האדמו"ר הזקן את עמלק מזכיר שאלות שאנו מרבים לשמוע כעת – 'מה הם רוצים מאיתנו?', 'למה יש אנטישמיות?', 'למה כולם שונאים אותנו?'.

לפי האדמו"ר הזקן יש כאלה ששונאים אותנו שנאה עמוקה, שנאה שמעל טעם ודעת (ואני לא נכנס כאן בכלל להשוואות, כיוון שבאמת לא ניתן לזהות את עמלק כאומה קונקרטית כיום). זו שנאה שלא ניתן לפתור אותה בצורה פשוטה, בתהליך גישור או בהגעה להבנות, כיוון שהמלחמה לא נובעת מחוסר הבנה אלא ממקום שהוא מעל לטעם ודעת. ואם אכן זהו המישור בו מתקיימת המלחמה, הרי שגם הניצחון וגם ההפסד תלויים בעבודה כזו: 'ולכן כתיב וידי משה כבדים, שמשה הוא בחינת דעת, ולא היה יכול להילחם עימו, שנמשך למעלה מהדעת'. כיוון שגם התורה שייכת לעולם המחשבה, ההבנה והדעת – משה רבינו שהוא נותן התורה לא יכול לנצח את עמלק. את העבודה שמעל טעם ודעת מאפיינת קלילות – קלילות שקשורה לכך שהעבודה הזו לא מחפשת הבנות, הצדקות וסיבות, אלא באה לידי ביטוי בתגובות מהירות, לא מהוססות, שאינן מכירות אפשרויות אחרות. כמו לעבוד באוטומט, או לעבוד מהבטן.
הרב קוק כותב על האינסטינקט שהוא 'יותר מהיר ויותר מדויק מההכרה השכלית של האדם… בעלי אמונה א-לוהית באמת הם בעלי האינסטינקט היותר אמיץ, וכל בעלי התרבות עתידים לשוב אליהם… כל בעל אינסטינקט חזק – רפוי הוא בדברים שהם צריכים חשבון ושיקול דעת'.2 האינסטינקט הוא קליל כיוון שהוא לא מתעכב כדי להעמיס על עצמו את נטל המחשבה. הוא ערני, חד וזריז. חלק מרכזי מהכשרתו של לוחם הוא הפנמת המקצועיות והתגובות הרצויות לכל תרחיש, עד שיהיו טבועות אצלו כאינסטינקט. 'נתקלת' – זוהי מילה שכל לוחם אמור להגיב אליה במהירות ובחדות, גם תוך כדי שינה. כל התרגולות והאימונים, שוב ושוב ושוב – מכוונים לשם.

הדעת, התורה שאותה מוריד לנו משה רבינו משמים – עלולה להיות כבדה, מעייפת, כזו שדווקא מול עמלק לא תצליח לנצח. עמלק הוא 'עם קל', ומולו צריך דווקא את העבודה המהירה והאינסטינקטיבית, ידי המלחמה האוחזות בחרב – 'המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה' (תהילים קמ"ד, א), ולא מספיקות ידיים העוסקות בתפילה בלבד.

להרים את הידיים מעל הראש

המשנה מתארת כיצד הכוהנים פורשים את ידיהם בשעה שהם מברכים את העם:

במדינה כהנים נושאים את ידיהן כנגד כתפיהן, ובמקדש על גבי ראשיהן, חוץ מכהן גדול שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ. רבי יהודה אומר: אף כהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ, שנאמר: 'וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם' (ויקרא ט).3

יש כאן חלוקה בין המרחב של המדינה למרחב של המקדש: במדינה הידיים אמנם נישאות כלפי מעלה בעת הברכה, אך רק עד הכתפיים בלבד ולא למעלה מזה. בכך נשמרת ההיררכיה לפיה הראש עליון על הידיים. רק במקדש, במרחב שבו שורה שכינה וכל הנעשה בו מקודש – הידיים עולות אל מעל הראש, מדגישות את יכולתן להתעלות מעל טעם ודעת, ולהביא ברכה ממקום שהראש איננו מגיע אליו.

עם זאת, לפי הדעה הראשונה המופיעה במשנה הבחנה זו נכונה ביחס לכהן הדיוט, אבל הכהן הגדול אינו מגביה את ידיו מעל לראשו, כיוון שבראשו קבוע הציץ עליו נכתב קודש לה'. על פי דעה זו, מרחב המעשה, אפילו המקודש, אינו יכול להגביה מעל שם ה' המפורש. אך רבי יהודה חולק על כך, ומביא פסוק המוכיח שהידיים עולות למעלה מן הציץ. פסוק זה מדגיש לאן נושא אהרון את ידיו – 'אל העם'; כלומר, לדעת רבי יהודה גם הכהן הגדול, בבואו לברך את ישראל, מגביה ידיו מעל לראשו, כיוון שיש דבר הגבוה אפילו יותר משם ה' המפורש – והוא העם.

נראה שבמלחמה יש את הבחינה של מרחב המקדש. ארון ה' יוצא מהמקדש והולך עם היוצאים למלחמה, וכן מתמנה 'כהן משוח מלחמה' – האחראי על חיזוק לב העם, ועל פי חלק מהמפרשים גם לוקח חלק במערכה. במובנים רבים כהן זה מקביל לכהן הגדול המגביה את ידיו מעל ראשו. קדושה חופפת על היוצאים למערכה המוכנים למסור את נפשם על קידוש ה', על קדושת העם והארץ. המלחמה הזו נקראת בפי אויבנו 'טופאן אל אקצא', מבול (או שיטפון) אל אקצא, שם המזכיר לנו גם מהכיוון שלהם שהמלחמה נושאת בחובה קשר עמוק למקדש ולקדושה (אצלם זוהי קדושת המוות, ואצלנו – קדושת החיים). כמו הכוהנים, גם החיילים שלנו יוצאים לברך את העם, להגן ולשמור עליו. הם עושים עבודת קודש כמו הכוהנים במקדש, וכמוהם נושאים את ידיהם ומסוככים על ראשינו, פורשים שמיכה של עזרה והצלה כמו טלית ומתעלים אל מעל טעם ודעת, אל מקום גבוה ומקודש.

אדם ניכר במלחמה

לאור זאת יתפרש גם סודו של פורים, שבו כל אדם מחויב להתבשם 'עד דלא ידע' – עד למצב שבו הוא נמצא מעל טעם ודעת, ופועל ממקום אחר לגמרי. על מאמר הגמרא 'בשלשה דברים אדם ניכר, בכוסו ובכיסו ובכעסו, ויש אומרים אף בשחוקו',4 אומר רבי צדוק מלובלין: 'ההכרה הוא בהתגברות החשק לאיזה דבר… כמו שדרשו "כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו"'.5 לא תמיד אדם ניכר. בחיי היום יום, במהלך השגרה – לא תמיד ניתן להכיר את מי שעומד מולנו. דווקא מצבי קצה, שלעיתים דוחקים את האדם עם הגב לקיר ומחייבים אותו להגיב אינסטינקטיבית, מייצרים איזו התגלות, פתאום משהו מתפרץ ונגלה לעינינו… כך בשעת כעס או כשנוגעים לו בכיס, וכך כשאדם שותה קצת 'לחיים', משחרר מעט ממנגנוני ההגנה שהוא עוטה על עצמו בשגרה, יוצא מסבך המילים והמחשבות שלעיתים קרובות מטשטשות ומעוותות את הזהות, ועולה ממרחב עץ הדעת אל מרחב עץ החיים, עץ ה'לחיים', מתפתה ביינו…

אני מבקש להוסיף למאמר הגמרא דבר נוסף שבו אדם ניכר – 'אדם ניכר במלחמה'. בתקופת המלחמה אנחנו זוכים לשמוע אין סוף סיפורי גבורה על אנשים ונשים שהגנו, לחמו, שמרו ומסרו נפש. אנשים שלא תמיד יודעים להסביר בדיוק בטעם ודעת למה עשו את מה שעשו. אנשי פלא – שלא בהכרח למדו הרבה על עם ישראל, ולא בהכרח מנוסחת אצלם איזו משנה סדורה ביחס לסוגיות לאומיות וכד'. 'פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם' – אנחנו זוכים לפגוש אנשים שניכרים דרך המלחמה. ללא מילים, ואפילו בלי הבעת דעה – אנשים ניכרים בגדלותם, ניכר שהם עם, שהם מחוברים, אוהבים, שייכים למרחב הגבוה ביותר של הקיום, מרחב עץ החיים.

לפעמים אלו אפילו אנשים שהמילים והמחשבות יצרו מרחק בינינו לבינם. השנה שקדמה למלחמה גרמה לנו לשכוח שאנשים אחים אנחנו. ייחסנו כל כך הרבה משקל לדעה הפוליטית, להזדהות עם עמדה כזו או אחרת, עד שאלו נהיו חזות הכל. באה המלחמה, ופתאום – ערפל הקרב יצר איזו וודאות, ממש אור זורח על פני האנשים, והם נקראים ומתייצבים, אומרים הנני והינם. 'הנה אתה'…
ישנה תלונה הנשמעת פעמים רבות – 'איך עם ישראל יודע להתאחד רק כשיש מלחמה', 'בואו נראה איך העם הזה מתנהל ביום יום', תלונה שרואה באחדות המתגלה במלחמה דבר חריג וזמני שאינו מעיד על המהות. בניגוד לתלונה זו, ניתן לראות את האחדות דווקא כמגלה משהו עמוק ושורשי שנמצא שם תמיד, ובו ייבחן העם בישראל.
המילה ידיד מורכבת מ'יד' + 'יד'. במלחמה ניתן לחוש ממש שיד מושטת פוגשת יד אחות, ומתגלה שהידיים משולבות, שאנחנו ידידים. תמיד היינו.