היכן צומח אמון ואיך אפשר לשקם אותו? מחשבות על אמון, על דאגה, ועל האמנות המחברת ביניהם.
יותם הלפרין
משבר אמון, זועקות כותרות העיתון, וידיעה אחרת מדווחת על כך שעקב הצעת אי אמון המועלית בכנסת, ראש הממשלה יצא מוקדם ממשפטו העוסק בהפרת אמונים. אדם זועק את שחסר לו, כל שכן ציבור; נראה שאמון כבר לא גר כאן יותר, אך כולם עדיין מוסיפים לשלוח לו מכתבים. וללא אמון אין תזוזה, ללא אמון אין תנועה, ללא אמון אין פשר ואין יכולת להתקדם, כי כל שינוי במציאות דורש מהלכים אמיצים, מבט חדש שמחייב סיכונים. למשבר אמון יש תוצאה ישירה, והתוצאה היא – תקיעה, כמו דף שגיאה העולה בדפדפן ומדווח שאבדה התקשורת עם השרת. כוחות מנוגדים מניעים אותנו כרגע לכיוונים שונים, והמתח לא יוכל שלא לקרוע אותנו ללא אמון שיווסת אותו.
האם בכל זאת מסתתר אמון מתחת למהמורות הבולטות? מסה קצרה זו לא תבקש להציע פתרונות, אלא לשרטט כמה כיווני מחשבה שיעזרו לנו להבין כיצד בכל זאת ניתן לאתר אמון בתוכנו, ואלו כוחות סמויים נוספים יוכלו לסייע לנו להנמיך מעט את גובה הלהבות.
אמון: נעים להכיר
בכל פעולה של תקשורת אנושית טמון אמון – כשאנו פותחים את פינו אל העולם, כשאנו כותבים או משוחחים, כשאנו מפרסמים או יוצרים. ברגע ששחררנו משהו לאוויר העולם אנו מביעים אמון בכך שיש בו מקום למה שביקשנו להביא, אמון בקהל שיפגוש את יצירתנו, שישמע את דברנו, אמון בכך שמישהו יוכל להבין אותנו. אפילו מילים אלו שנקראות כעת על ידך נולדו מתוך אמון סמוי שיוכלו לפגוש עין מבינה, אולי אף עין טובה.
אמון מצוי כבר בחוויה הבסיסית והראשונית ביותר של הקיום האנושי. כשתינוק יוצא לאוויר העולם הוא מאמין שיש מי שמחכה לו שם. האינסטינקטים החדים של התינוק מכוונים כולם אך ורק לדבר אחד – להישרדותו. לו היה לו ספק קל שבקלים בכך שידאגו לו בחוץ הוא לא היה יוצא. מכאן שהאמון מכוון את פעולותינו מן הרגע בו נשמנו את נשימתנו הראשונה בעולם.
מה מגדל את האמון בחיינו, ומנין הוא מגיע למקום הראשוני הזה?
הבנת האמון תוכל להתבהר מתוך מבט על שורשו הלשוני בקיום. אין המילה אמון אלא בתה האמיצה של המילה אמנה, הלוקחת אותנו אל מלאכת האמנה. בזו ואף בזו מסתתרת ובונה האם, הנמצאת בשורש המילה והפעולה. חום האם ומגעה הדואג והחומל מבסס בקרבנו את התובנה שיש לנו על מי לסמוך.
וכמו האם כך גם כל מי שנושא במלאכת האמנה לאחר, מאמן אותו, ומטמיע בו אמון הגדל עם כל מבט דואג כנה, מבט שלא ניתן להזדייף. אדם הגדל בבריאות, עם הדאגה 'האמהית' או הדומה לה, יוצא אל העולם באמרו הן לחיים, מתמסר אליהם בתמימות. האם – כמשל לתחושת הבית, ההגנה, הבטחון והתום – מייצרת אמון.
שושני הילדות המרופדים מגלים את קוציהם מהר למדי. בדרך הקשה אנו לומדים לצמצם את תנועת האמון: פה אנו בולמים אותה כדי שלא ניפגע, ושם כבר הבנו שממנו או ממנה עדיף להיזהר. האדם הקורא זאב זאב ייוותר לבדו, ולא נגיע לעזרתו, אבוי, גם כשיצטרך.
האמון הטבעי הסמוי שלנו בחיים מתמיד, אך לצידו נוסף האמון הנרכש אותו אנו מעניקים רק למי שעומד בתנאים הבסיסיים. בכך אנו למדים להיות ראויים גם בעצמנו, להתאמץ להיות זכאים לאמון של הסובבים אותנו, לאמון הנרכש וגם לזה הטבעי, ולא לקחת אותם כמובנים מאליהם. דבר זה נכון על אחת כמה וכמה כלפי מוסדות, אליהם אנו מתייחסים כמי שעליהם לזכות באמוננו ולא ניתן להם אותו כזכות קנויה מראש.
ואף על פי כן, למרות הסייגים המתווספים למערכת האמון שלנו, נותר בנו אמון בסיסי בעולם, אמון שבלעדיו כמעט ולא יהיה טעם לקום מן המיטה. אותו אמון הנולד מן ההשפעה 'האימהית', הביתית והמוגנת, מוליך אותנו אל המשמעות ואל פשרם של החיים: אנו מאמינים שיש לנו תכלית ותוחלת, ואנו אף מאמינים שנוכל למצוא לתכלית זו שותפים. אנו מאמינים במערכות המניעות את העולם סביבנו, ואנו מאמינים שנוכל באמצעותן לפעול ואף להגשים – החל מהאמון שנותן אדם בבת זוגו ועד האמון הניתן בכסף שעובר מיד ליד, שישמור על ערכו גם מחר. השמש תזרח מחר, אנו מאמינים, והולכים לישון בלב שקט.
האמון וההבנה
האמון הבסיסי בקיום נמצא בדרך כלל בזרם הלא מודע של מהלך החיים, אולם חוקר בשם ניל וילסון העלה אותו על פני השטח כשהציע את תאוריית החסד בפרשנות ובתורת הלשון.
וילסון מצביע על כך שכברירת מחדל אנו נפרש את דברי חברינו באפן ההגיוני והמתקבל ביותר על הדעת, ונבקש למקסם את ההיגיון והערך המובע בהם. אם יש דרכים שונות לפרש את דבריהם נבכר תמיד את הדרך שתוציא אותם בצורה הטובה ביותר, זו שתעשה איתם את החסד הגדול ביותר. כך למשל אם אשאל חבר בהפתעה מנין לו הפירות היפים הללו, והוא ישיב לי עם בת צחוק שגנב אותם – הרי שאפרש את דבריו כבדיחה. ברור לי שאינו גנב, למרות שלכאורה הרגע הצהיר על עצמו ככזה. וכשאדם אומר לילד שהוא חמוד עד כדי כך שיאכל אותו, בפעם הראשונה הילד אולי ייבהל אך מהר מאוד הוא ישמח במחמאה שניתנה לו ויחייך. מכאן שאמון לא רק עומד בשורש הבקשה לבטא ולהתבטא, אלא שהוא גם המפתח שבאמצעותו נוכל לייצר הבנה. האמון שמצוי בבסיס הבקשה להיות מובנים קיים גם אצל הקהל המשליך אמון בלתי מודע על יוצר השדר והמסר; באמצעות אמון זה, ורק באמצעותו, הדברים מתפרשים ואף מתקבלים.
אמנם לא נוכל להלך בעולם כשאנו פתיים גמורים, אך ללא האמון הבסיסי המוליך אותנו בפשטות כמעט בלתי מורגשת לא נוכל להבין או להיות מובנים. ללא אמון בסיסי המשמעות תהא נעדרת, הבנה לא תימצא, ולחיים לא יהיה כל פשר.
אמון כבר לא גר כאן יותר
מדינת ישראל 2025 היא מקום חסר פשר; חוסר פשר היושב על חוסר הבנה.
כפרטים אנו מאירים פנים זה לזה, ולרוב גם מבינים האחד את השני. כשאנו מנהלים שיחות חולין האמון הבלתי מודע עדיין מסייע לנו לנווט במהלכי החיים הפשוטים. אך כשאנו מתקבצים על פי עמדות בשיח הציבורי נראה כי תהום פעורה בין המחנות החונים. כל אחד מהם פניו לכיוון אחר, וכשם שפרצופיהן הופכיים כך דעותיהם הפוכות. לכך נוספת המחשבה המבהילה כי שפה משותפת אבדה מן הארץ: דיון בין חברים שייגרר למרחב הפוליטי דינו להסתיים בתחושת תסכול של חוסר הבנה, ודיון ציבורי מחויב המציאות בקרב מנהיגים הפך למחזה נדיר עד כדי בלתי אפשרי. זהו ביטויו הישיר של היעדר האמון.
בהיעדרו של אמון אין מנוס מן המסקנה כי תאוריית החסד של וילסון הפכה בישראל של היום לתאוריית החסר. איש מן המחנות לא מצליח להבין את רעהו או יריבו. במקום ברירת המחדל של פרשנות מיטיבה ומוקירה, כל מחנה מפרש את דברי מתנגדיו בדרך הרעה ביותר שניתן להעלות על הדעת. הדוגמא הבולטת, שהיא רק אחת מיני רבות, היא עסקת החטופים: התנגדות לעסקה עם האויב הופכת מיד לתמיכה במות חטופים חס ושלום, ואילו מנגד תמיכה בעסקה מתפרשת כתמיכה ברצח חפים מפשע על ידי מחבלים משוחררים. לעתים קרובות אין כל קשר בין הנאמר לבין מה שמושלך עליו; האמון הבסיסי באדם התחלף בחשדות, ואלו הפכו לוודאות המייחסת ליריב את המניע השפל ביותר שיכול להתקיים. תחושת סכנה מרחפת מעל הבית המשותף, חוויה קיומית של איום מצד מי שאינו חושב כמוני, שאת דעותיו אני מפרש באופן המסוכן ביותר שאוכל להגיע אליו. תחת מתן אמון במי שעומד מולי, אפילו מבלי דעת, הפכנו את מי שחושב שונה מאיתנו לדמון.
תקווה בקרן רחוב
ובכל זאת ניבט האמון מבעד לקרנות הרחוב. האמון הסמוי עולה על פני השטח כשאנו פוגשים את האנשים המבקשים לשנות: בין אם מדובר במחנך הספון בכיתתו עם תלמידיו, ובין אם נביט באישה היוצאת שבוע שבוע להפגנות. כל אדם המבקש לראות שינוי במציאות מביע אמון בעולם, בכך שאפשר אחרת, ועוד אמצא שותף איתו אוכל להניע את הגלגלים.
יתרה מזו: משבר האמון לא שובר אלא את המאמינים. אמנם היעדרו של האמון יוצר את חוסר ההבנה המזינה את המאבק, אך דווקא בקרב הנאבקים מצוי אמון איתו נוכל לעבוד. מי שמאמין לא מתייאש, ומי שהתייאש כבר מזמן איננו כאן. משבר האמון מתבטא ומכאיב למי שעדיין אמון בקרבו. השחקנים הניצים במאבק האיומים חסר הפשר הם דווקא אלו שמאמינים שיכול להיות כאן אחרת. ההיעדר מדליק את האש שעוד דולקת, ואדם זועק את שחסר לו. משבר אמון, זועקות אלי כותרות העיתון, ואני רואה מתוכם בקשה של אמונה.
בין המחנות העומדים משני צדי המתרס האמון כמעט ואבד, אך בינם לבין עצמם האמון בוער כמו גחלים לוחשות – אפשר לשנות, יש למה לקוות. ובין האמון החזק המונע ייאוש לאי האמון המובע באדם שמנגד, עוברת חווית האיום. עליה יש להעמיק את המבט.
למעשה, המשוואה התהפכה. בעוד שכאנשים בודדים אנו צועדים עם אמון אינטואיטיבי, הרי שכקבוצות ומחנות חוסר האמון הפך לאינטואיציה ולברירת המחדל. אם סתם אדם יצטרך לעשות משהו כדי לאבד את האמון הבסיסי שאנו רוחשים לו, הרי שבמרחב הציבורי היריב הוא חשוד מידי, ועליו להוכיח לי שהוא בכלל ראוי להיכלל בקבוצת המין האנושי.
איני מבקש לעסוק בטענות המסבירות מדוע אסור לנו להאמין לצד שכנגד. ההסברים האלו נאמרים רק על פני השטח, אך כמו שתאוריית החסד מונעת מאמון כמעט בלתי מודע כך גם חוסר האמון נובע ממקום סמוי כמעט. כדי להבין מדוע אובד האמון עלינו להעמיק יותר, עד שנגיע למקום רחוק, עלוב ומשוגע – אין זה אלא מקום של דאגה.
עם מודאג
אם הנאבקים הם אנשים כה מאמינים, מדוע אין הם נותנים אפילו טיפת אמון במתנגדיהם? כי לצד האמון החזק שבבסיס עמדותיהם יש גם אנרגיה תת קרקעית סמויה מקבילה. זוהי הדאגה. בין אם מושא דאגותיי הם ילדיי, ובין אם מדובר בעתיד המקום הזה ששמו ישראל – בבסיס המאבק הקיומי שאנו מנהלים בתוכנו הדאגה היא המנוע, והיא המפתח למקרא המפה. הדאגה היא זו שמניעה לפעולה, היא זו שמניעה למאבק, והיא גם זו שגוזרת מבלי משים את היחס שלי כלפיי מי שעומד מולי. כשאנו רואים אנשים ניצים, צועקים או נאבקים, אנו למעשה חוזים באנשים דואגים.
אותה הדאגה מפני מה שעלול להגיע בדמיון או במציאות היא זו שמונעת את מתן האמון. האמון הסמוי מתהפך, ואותו אחד שחושב אחרת ממני הופך לאיום כי אני דואג, דואג נורא. אני דואג מן ההשלכות של עמדותיו, ולכן גם בלי משים אשליך עליו הנחות שלא בהכרח יושבות או מתיישבות עם מה שאמר או חשב. הדאגה הרוחשת למטה עולה אל פני השטח כפעמוני אזהרה שלא מאפשרים לאמון הבסיסי להשפיע ולהוביל אותי להבנה. כשאני מודאג כל כך כולם חשודים. כשיש סכנה אין פנאי להבנה. והשעה היא שעת מלחמה. אם באופן שגרתי אדם יוצא לרחוב כשהוא מלא אמון בעולם שיפגוש, הרי שמרוב דאגה אדם יוצא לרחוב כאילו הוא יוצא לקרב. אין מקום לאמון או הבנה. יש מקום למגננה, ומקום למתקפה.
אלא שאותו מקום של דאגה הוא גם זה שמכיל בתוכו את ההזדמנות להשיב את צלם האנוש למי שממנו אנו דואגים. אם הגדרנו את האמון כתופעה הראשונה של הקיום, הרי שהמתחרה העיקרית שלו על התואר הזה היא הדאגה. בעוד שהאמון הוא כלי המאפשר לנו באופן בלתי מודע להלך ולפעול בבסיס הקיום, הרי שמה שיניע אותנו בכלל לפעולה יהיה הדאגה – הדאגה לאהוב או הדאגה לעצמנו, הדאגה לעתידנו או לעתיד ילדינו. הדאגה מצויה במקום כה ראשוני עד שקשה לעתים לזכור שהיא נמצאת שם. מתחת לפחדים ולשנאות, לעתים אף תחת האהבות, ישנה דאגה.
אולי לא סתם כתב יהונתן גפן על מקום הדאגה שהוא עלוב ומשוגע. יש משהו משוגע בדאגה, בפרט בזו השוכנת בקצה השמיים ובסוף המדבר. כשאנו מגיעים לקצה – הדאגה עולה ומופיעה. יש משהו עלוב בלהשתקע ולשקוע בדאגה למה שאינו בכוחך; אך לו היה זה בכוחך לא היית דואג, ואין הדאגה מופיעה אלא למה שלא בידינו.
דאגה היא משהו שלא ניתן לזייף. ודאגה, ממש כמו התקשורת העומדת בבסיס החיים המשותפים אותה הזכרנו, היא הכוח הנפשי המסייע בעדנו לצאת מעצמנו. לצאת מיחידותו של אדם, ולפגוש את האחר: החל ממי שמאיר פנים לאחר ושואל לשלומו, דרך התורם מעצמו לחברו, וכלה במי שמוסרים את נפשם עבור האחר. הדאגה היא הקצה, אך זהו קצה המשליך על אנרגיית החיים כולה. אדם שדואג הוא אדם שיש לו יקר בחיים, ויש לו עבור מה לחיות. אדם שדואגים לו הוא אדם שאינו בודד, והוא יכול להרגיש מעט יותר מוגן.
מן המקום בו אנו דואגים
כדי להשיב את האמון עלינו להסיר מעט את הדמיון שהשלכנו על מי שממנו אנו דואגים. מהלך כזה יוכל להתרחש רק מתוך הזדהות, וזו מונחת לפתחנו בממד של הדאגה. כשם שאני דואג כך גם הוא וכך גם אתה; אותו יריב אידיאולוגי מונע גם הוא מדאגה, ואפילו מדאגה משותפת שנוגעת לי ולו גם יחד. יש שיאמרו שכולנו מונעים מתוך פחד, אך דומני שהמבט המזהה בעומד מולי דאגה מכבד אותו מעט יותר.
מתוך הדאגה שלי אוכל לחוש את הדאגה שלו, ומי שדואג הוא כבר קצת פחות מאיים. מי שדואג יכול אולי אפילו להופיע מולי כפגיע. המילים שלו נשמעות אחרת, ולפתע הדמוניזציה שאני עושה לו בלי משים מפנה מקום להזדהות דקה, ובהמשך אולי אפילו להבנה. מבלי משים אוכל להקשיב יותר בקשב, להמשיך לחלוק אך עם מבט מעט יותר חומל. מתוך ההכרה בדאגה שלו אוכל לשוב ולראות את פני האדם שבו, ולתת חסד למילים ולטענות שבפיו. מתוך דאגה יוכל לשוב מעט מן הדק שבאמון.
אין הכוונה שעל הבסיס הזה נוכל לפעול יחדיו או אפילו להסכים, או לומר שכולנו דואגים יחדיו ולכן כולנו אחים. לא להסכמות עלינו לחתור, ובמחילה, אפילו לא לאהבה. אהבת ישראל היא אולי ערך, והסכמה תמיד נעימה יותר, אך אין אני מציע כאן אלא פלטפורמה לאמון, מתוך הזדהות שבדאגה. ייתכן, כולי האי ואולי, שהיריב שמולי דואג אפילו לי. וגם אם לא הרי שבכוחי להרגיש ולהזדהות עם מקום הדאגה שלו.
השוואת המילה העברית 'אמון' למקבילתה האנגלית תלמד אותנו במדויק עד כמה הדבר קרוב למעשה, יותר ממה שנדמה. האטימולוגיה של המילה BELIEF שורשה ב-LOVE, אהבה המכוננת את יחסי האמון. ואילו אצלנו אהבה אינה תנאי הכרחי. האמנה היא השורש, ובליבה הדאגה למי שאני אומן. דאגה בלב איש ישיחנה, ואת הדאגה נוכל לשוחח בקרבנו בקלות יתרה.
במקרי קצה כמו זה שאנו מצויים בו הדאגה מתגלה בן רגע, למרבה הכאב ואף גם הפליאה. המלחמה מולידה בקרבנו סיפורי גבורה, כמו הסיפורים על אותם הרצים אל התופת כמו אל ים רק מתוך דאגה לאחיהם שאינם מכירים. לצד זאת, שגרת החיים מגלה בקרבנו דאגה שמצויה גם ברגעי חוסר ההבנה, כאותם הפכים שיריבו על כוס בירה, אך ידאגו לשלם אחד על השני. אלו מקרים שבהם הדאגה כבר הופיעה מעל לפני השטח, אך עד שנגיע לשם נוכל להתאמן בהזדהות עם רגש הדאגה המסתתר בליבנו. מתוכו אולי יפציע גם מעט יותר אמון אנושי, כזה שמתאפשר מתוך אנושיות מורגשת.
כוחה של אמנות
אך לצד שגרת החיים הנעה בין דאגה קיצונית לחוסר אמון קיצוני, ובתווך נתיבים סואנים ועמוסים, ייתכן שקיים מסלול שהוא בבחינת 'נתיב עוקף'. מסלול המאפשר הבנה שבאה לאחר הזדהות ודאגה. נתיב שעבודת האמון הנרקמת בו מתנהלת ומתקדמת באופן בלתי מודע כמו האמון עצמו. זהו נתיב האמנות.
אולי לא בא השורש אמ"ן אלא כדי להצביע לנו על אחד הכלים העומדים לרשותנו: הוא זה שמייצר תהליך של אימון, על ידי האומן ההופך למאמן, ולא בא המתאמן אלא כדי להפוך לאמן בתחום מסוים; ודילמא לא באה האמנות אלא כדי להשיב את האמון שאבד.
פעם פגשתי את עמוס עוז, והוא אמר לי 'אני איני שונא אף צד במפה, בשביל זה יש לי דמויות בספרים'. עוז ביטא כאן תובנה עמוקה מתוך חייו ופועלו האמנותי, תובנה שבעיניי יכולה לשרת אותנו במערכה כאן. הדמויות בספרים מנהלות עבור עוז את הדיון הפוליטי-פילוסופי-חברתי או קיומי שהוא מנהל; במקום לשנוא את יריביו הפוליטיים הוא נותן לדמויות שלו לשנוא, או מנקז את רגשותיו אל הדמויות עצמן. אם ניקח את תפקידו של הסופר כאמן, הרי שבכוחו לברוא דמויות שאליהן נוכל להפנות את עמדותינו. יצירה ספרותית גדולה היא לא כזו שמאפשרת לנו להזדהות עם הדומים לנו, אלא דווקא עם אלו שאינם. שדה האמנות בצורתו הגבוהה יכול לא רק לתווך לנו רעיונות חדשים, אלא גם לאפשר לנו לבחון רעיונות ישנים, מתנגשים או מתנגדים, ובכך להנמיך מעט את גובה הלהבות הרוגשות בדיון שאנו מנהלים במציאות הממשית. גם גדולי שונאיהם של החרדים, למשל, מתרככים מעט כשהם צופים בשטיסל, כמו שז'אן ול-ז'אן פתח את הצוהר לחיי המעמדות הנמוכים בצרפת של אז. עמוס עוז עצמו יצק לתוך מיכאל שלו עולמות שלמים, ולעתים נראה שלא בא סאלח שבתי של קישון אלא כדי לקרב את הצופים בו לעולמם של העולים החדשים ועדות המזרח.
בכוחה של אמנות כזו להגביר אמון והבנה: הבנה ברובד הפשוט, אותה אנו קונים כשאנו נחשפים לעולמן של הדמויות, ואמון הצומח מתוך ההכרות שלנו איתן. גם בשורשם של אלו אין מצויה אלא דאגה: דאגה המתעוררת בתוכנו לדמות שאנו פוגשים ולעתידה, ודאגה שאנו מזהים בדמות שפועלת מול עולם מורכב ולעתים אף מאיים. לצד אלו ניחשף גם לדאגה של הדמות ברמה האידאולוגית, השקפתית וזהותית. אין הזדהות ללא דאגה, ואין מתח סיפורי ללא דאגה. למשהו, למישהו, הדמויות שנפגוש דואגות. זאת משום שהחיים שלנו, אותם חיים מלאי אמון בלתי מודע המניע אותנו לקום מן המיטה, הם למעשה גם חיים מלאי דאגה – דאגה טובה ומשמחת או דאגה עוקצת ומעיקה. הדאגה היא המקום בקרבנו הנושא בחובו את האמון כאח גדול, ואת ההבנה כאחות קטנה. אלו יחד הם מה שמניע אותנו לפעולה.
אמון ודאגה מפעמים בנו מבלי משים. עתים מתהפכים, עתים מניעים, ועתים נעלמים בקרבנו או נאלמים. אם נחפור מספיק נוכל להעלותם מן התת מודע אל מעל פני השטח, ולהסתייע בהם כדי להשיב את החסד לתוכנו – חסד הפרשנות של האמון הסמוי, שלא רק שאינו סותר את הדאגה, אלא בזכותה הוא אף יוכל לשוב לדאגה משותפת ובונה.
