חשיפת האמת היא לא תמיד הדבר הנכון; כדי לחיות בעולם צריך למצוא את האיזון הנכון בין אמון לחשדנות.
יוני שלמון
הסרט 'בחורים טובים' מציב זה מול זה את תום קרוז וג'ק ניקולסון. מצד אחד פרקליט צבאי צעיר שבא להגן על שני חיילים שהואשמו ברצח חברם, בעוד הם טענו כי קיבלו פקודה מגבוה 'לטפל בו'. מולו עומד גנרל נתן ג'סאפ, עמוס הדרגות והתארים, שהקדיש את חייו להגן על ארה"ב בקובה. ברגע השיא של הסרט, כשהדרך היחידה להפליל את הגנרל היא אם הוא יודה שהוא נתן את הפקודה, מטיח הפרקליט דניאל קאפי את רצונו: 'אני רוצה את האמת!', הוא צועק, והגנרל משיב לו: 'אתה רוצה את האמת?! אתה לא מסוגל להכיל את האמת!'
באנגלית זה נשמע טוב יותר.
המשפט הפך לאחד האייקוניים בתולדות הקולנוע, כי קונפליקט, בדרמה ובחיים, הוא אף פעם לא בין טוב לרע. הבחירה בין לשדוד זקנה או להאכיל חתול רחוב אינה באמת בחירה; בחירה היא תמיד בין טוב לטוב יותר או בין רע לרע יותר, ובמקרה של 'בחורים טובים' הבחירה היא בין הליכה עד הסוף עם האמת לבין ההבנה שהאמת כאן היא הסרת המסך מעל מפעל הנקניקיות שממנו עשוי הביטחון הלאומי של אמריקה. במילים אחרות, ביטחון נקנה בין השאר על ידי מעשים לא יפים, ואף אלימים, שהם אולי הדרך היחידה לנהל יחידות צבאיות ענקיות בסביבות עוינות כדי להגן על מיליוני אנשים.
אנו כצופים מזדהים ורוצים בנצחונו של תום קרוז כדניאל קאפי, המוצג בתור לוחם אמת שרוצה לחשוף את השחיתות והאלימות והשקר. אך ביוצאנו מאולם הקולנוע ואולם בית המשפט הקולנועי בו סצנת הסיום התרחשה, האמירה שהוטחה בו באשר ליכולת שלו לשאת את האמת עודה מהדהדת. ה'טוב', כשהוא אקדמי, נקי, בירוקרטי וישוב בחדרים ממוזגים, אינו בהכרח טוב שעומד במבחן המציאות. במובן הזה, דווקא מי ששלם עם בחירותיו המוסריות הוא זה שלא נדרש לעולם לקחת אחריות ולשלם עליהן מחיר אישי.
דברים שלא רצינו לדעת
טבח ה-7.10 הסיר את הווילון מעל מערכות רבות המנהלות את חיינו, ובראשן מערכת הביטחון. לא היה צורך בתחקיר כדי לראות מערכות ענק מבולבלות וכושלות. את ההתפכחות הזו הקדימה התפכחות בגזרות אחרות, שבהן התגלה שוב ושוב שמערכות ישראליות דואגות קודם כל לעצמן ולסיפור שמשרת אותן ואת כוחן, בין אם זו מערכת התקשורת או המשפט, עולם הישיבות החרדיות, ועוד. בשגרה אנו מוכנים לשלם את מחיר אי־הכרת האמת על מערכות אלו. גם בשביל להצליח לתפקד, אבל בעיקר כי זה מה שמאפשר לנו לגבש תפיסת מציאות מלכתחילה. ללא אמון בסיסי במערכת אין יכולת לספר סיפור אודותיה, גם לא סיפור ביקורתי, ולגבש עמדה להילחם עליה; או במילים אחרות: לריב בטוויטר.
אך בנקודת זמן זו, כשאובדן האמון מגיע למסה קריטית המפרקת את תשתית קיומנו האזרחי, כבר קשה יותר להתמודד עם ההשלכות של קיום השקר מאשר עם אלו של גילוי האמת. האמון שהופקד בידי המערכות כל עוד הן מתפקדות, במסגרת הסכמה שבשתיקה, כבר לא יכול להצדיק את המחיר שמשולם בעקבות זאת – מחיר אותו בעבר היינו מוכנים לשלם. בעקבות רגעי ההתפכחות נוצרת מעין חזרה מוזרה לשגרה, גם אם היא שגרת מלחמה. אני כמו הרבה אחרים צריך להגדיר לעצמי מחדש את מערכת היחסים שלי עם אותו דבר שכיניתי 'המדינה', אבל לא כמושג כוללני ומופשט אלא קודם כל דרך מערכותיה השונות והאופן שבו אני מתנהל מולן. זה לא שאי פעם הייתה לנו ציפייה לקבל מידע שמייצג תמונה מלאה ואמינה של המצב האובייקטיבי בזמן נתון; לא רק כי ענייני סיווג בטחוני מגבילים את הגישה שלנו למידע קריטי, אלא כי 'מידע' אודות 'מצב' בזמן נתון הוא בפועל אוסף של אינסוף פרטי מידע חסרי הירררכיה, שאת רובם המוחלט אין לנו את הכלים לשקלל. ועדיין, יש לנו ציפייה להיחשף למידע שממנו ניתן להרכיב תמונה אמינה, סיפור קוהרנטי שמתכתב עם המציאות, גם אם בהשוואה אליה הוא מלא חורים.
בעולם שכזה האמון מתבקש מתוך קיומה של סמכות מחד, אך גם כתוצאה משקיפות וביקורת, וכן מתיווך שנעשה בעיקר באמצעות התקשורת; אבל גם היא כאמור כשלה, בהיותה בסך הכל עוד אחת מהמערכות האזרחיות שסובלת מאותן בעיות כמו המערכות אותן היא מתווכת, וכנראה אף יותר מהן.
עיניים עצומות לרווחה
תיקון, אם הוא אפשרי, כבר לא יכול להיות שינוי מנהלתי או פרסונלי שרק ינסה לחזור אחורה למצב המוכר של אי־ידיעה שאפיין את ה-6.10; הוא צריך להיות תיקון אינהרטי להתנהלותן ולאופיין של המערכות האלו. לכן השאלה עוברת לממד פנימי יותר, לבחינה מחודשת של עצם הדיאלוג שלנו עם מערכות כאלו וגיבוש מחדש של תפיסת העולם שלנו – שבעקבותיו מה שנתפס כתחום 'מודע' נחשף בפועל כ'לא מודע'.
האופציה לשוב לאחור לאחר שהאמון נשבר נראית מפתה; לאמץ במודע עצימת עין והסתמכות עיוורת על המערכות ועל יכולתן לתקן (אף את עצמן). אך גם כאן, כמו ב'בחורים טובים', הקונפליקט כבר אינו בין הורדת מסכות וגילוי האמת לבין המשך השקר ותשלום האתנן עבורו, כי מדובר במסך כה גדול, על מערכות כה מקיפות, שהסרתו היא בעצם הסרת המסך מעל תפאורת חיינו – כמעט בסדר גודל של 'המופע של טרומן'. לכן אין באמת דרך פשוטה חזרה. כשהשקר שנחשף הוא עצום אנחנו לא רק מסרבים להכיל אותו, אלא גם לא מסוגלים להתמודד איתו מבלי לשנות לחלוטין את יחסנו למדינה.
כאמור, קונפליקט אמיתי לעולם אינו נפתר באופן פשוט; הוא ממשיך להתקיים, להעמיק ולהגדיר מחדש את ההבנה שלנו. כך גם כאן – האופציה שעומדת בפנינו אינה חד־משמעית ואינה מספקת פתרון מוחלט. האם ניתן לעצב תמונת עולם חדשה, שמכילה בתוכה הכרה חלקית במציאות ואפילו עצימת עין מודעת? ואם כן, כיצד ניתן להגדיר את גבולות הלגיטימיות של גישה כזו?
'עצימת עין' היא אולי ביטוי קשה. כמו פנטזיה, היא דימוי להדחקה ולבריחה מהתמודדות. אך עצימת עיניים היא דווקא דבר טבעי לחלוטין בבואנו להעלות דברים מודחקים ולהתמודד עם אמת נסתרת. עובדה, כולנו עושים זאת כל לילה. במובן הזה אפשר, גם בעקבות יונג, לעשות מעין היפוך לכותרות שאנו מעניקים למצבי הערות והשינה: אם הערות נתפסת כאזור ה'מודע', מדוע האזור הזה כל כך עסוק בלהסתיר מאיתנו את המציאות, את מניעיה הנסתרים ואת החוטים הבלתי נראים שמניעים אותנו לפעולה? המודחק, שיש אולי לראות בו את האמת הקשה להתמודדות, נחשף דווקא בעצימת העיניים ובהורדת המסך המאפשרים לנו להתמסר לחוויה עמוקה יותר, כפי שאולם הקולנוע החשוך מאפשר לנו לחוות דברים שבעולם המואר לא נחווה. אפילו עצימת עין רגעית ומהירה, מצמוץ העין, יש בה ממד של הענקת משמעות לנגלה לעינינו. בספרו 'במצמוץ העין' מסביר המחבר וולטר מרץ' על הקשר שבין עריכת סרטים ומצמוץ: הוא טוען שעריכה בנויה מקאטים, חיבור שוטים שונים שכל אחד מהם מציג פיסת מידע לכדי רצף קולנועי. מצמוץ העין עושה פעולת עיבוד דומה: הוא יוצר מעין נתק (קאט) בין חלקי מידע שאנו מקבלים מהמציאות ובכך מארגן אותם בתודעה שלנו לכדי רצף בעל משמעות.
כשם שמערכות גדולות דורשות העלמת עין כדי להסדיר את היחסים של הפרט ההדיוט עימן, כך גם מערכות קטנות יותר, יומיומיות אפילו, משתמשות בהעלמת עין ככלי חיוני. במיוחד בתקופת מלחמה, היכולת לתפקד בשגרה מחייבת הסתמכות לא רק על מערכות החיים אלא גם על המשמעות של הקיום הפרטי. העלמת העין הזו מאפשרת את השקט הדרוש גם אם הוא נוצר מלאכותית, כדי להקשיב ולהיאחז בעוגן של משמעות אותנטית. גם הפרספקטיבה הרחבה היא חשובה, אבל כאשר היא יוצרת רעשי רקע מוגזמים האדם נותר ללא משמעות פרטית או רחבה, אלא רק עם ניהיליזם של רעש העשוי מהסתירות השונות של הקיום.
הנטייה הראשונית היא לזהות לא פעם העלמת עין כשקר עצמי שרק מחכה להתפוצץ, אבל המידע האובייקטיבי שמאפשר לפרט לייצר תפיסת עולם רחבה ומעוגנת במציאות הוא אינסופי. יצירת תמונה מלאה ועדכנית תדרוש מהאדם הממוצע כלי עיבוד על־אנושיים, ולרוב גם המידע ההכרחי ליצירת תמונה כזו אינו נגיש לנו מלכתחילה. במובן זה 'תמונת מציאות' היא מראש ציור, ולא תיעוד. אך תמונה זו היא הכרחית לדיאלוג עם אותן מערכות גדולות. האלטרנטיבות המוצעות הן הרסניות: אמון עיוור ומוחלט מחד או פרנויות קונספירטיביות מאידך, שתיהן מובילות לאותו נתק בין חיי היומיום לבין תפיסת המציאות הרחבה. כך שמצב הביניים, המתח שלנו מול המערכות ומי שמנהל אותן, הוא הכרחי. גם במקום בו אנו חוקרים ושואלים ומטילים ספק וגם במקום שאנו נותנים אמון, אנחנו נשארים רגישים לעצמנו וליחסנו האותנטי עם ההווה החי.
אחריות כשהאמת נעדרת
התיאטרון של חיינו אינו שונה בהרבה מהתיאטרון המתקיים בחלל סגור. בתיאטרון, השהיית אי־האמון מאפשרת לנו לחוות את המתרחש על הבמה כאמת תוך התעלמות אקטיבית ממלאכותיותו. באופן דומה, גם בחיים אנו מגבשים תמונת מציאות על בסיס הנגלה לנו, ומאפשרים לעצמנו שלא לשאול שאלות מסוימות. זהו סוג של צמצום תודעתי – לא דיכוי של הספק, אלא פעולה הכרחית שמאפשרת מרחב לאמונה ועשייה.
אך לעיתים הספק כופה את עצמו. מה שהתגלה לנו ב-7.10 הוא שאין צורך 'לחורר' את המציאות כדי לתת לכוח האחר לחדור – היא כבר מחוררת מראש. נפילת המסך, אם כן, אינה תקלה אלא חלק ממבנה המציאות עצמו. זוהי נפילה רועמת, אך לא רק בשל קריסת המערכות, אלא בשל האחריות הכבדה שנוחתת עלינו: לפעול בעולם שאינו נהיר, שבו אין הסתמכות עיוורת על מערכת שכבר כשלה אך גם אין פריבילגיה להתנתק ממנה. הצמצום התודעתי הנדרש כאן אינו הימנעות, אלא תנאי ללקיחת אחריות.
בסיס הדיון הוא שאלת האמת והאחריות. כשהם נפרדים, כמו במקרה של 'בחורים טובים' שם מי שחותר לאמת אינו נושא באחריות ומי שנושא באחריות אינו בוחל בשקר, אנו נותרים בדילמה בלתי פתירה. בעולם המעשה אמת ואחריות מנהלות ביניהן ריקוד מורכב, כשבסופו של דבר האחריות מחייבת פעולה, וכך גם האמת. היא אינה רק ידיעה אלא גם מחויבות – הן לעובדות ולמידע אותנטי והן למעשים, גם כשהאמת נסתרת. מזווית זו, הזווית של הפעולה האחראית והמוסרית, אובדן האמון מתגלה כקשור במיקור החוץ של תחומים רבים מדי בחיינו, ברמה הלאומית והאישית כאחד. כאשר אנו משיבים לעצמנו את האחריות, גם המערכות מסוגלות להתכייל מחדש – ואיתן גם תפיסת המציאות שלנו כפרטים וכאזרחים.
