כדי להגן על המשפחה מפני הביקורת כלפיה עלינו להכיר בבעיות ואף הסכנות הכרוכות בה, ולהתמודד איתן.
כרמית פיינטוך (אפרתי)
.
'מה טובו אוהליך יעקב' (במדבר כ"ד, ה).
בכל שנות הילדות וההתבגרות שלי היה הפסוק הזה, שניתן כנבואה בפי בלעם, סימן וסמל ליתרונו של העם היהודי ולייחודו. המבט מן החוץ של הגוי אִפשר לראות את מחנה ישראל שבבסיסו עומד האוהל; זה לכד את מבטו, כיוון שזה היה כנראה ייחודי. כולנו גם הכרנו את פירושו של רש"י האומר 'על שראה פתחיהם שאינן מכוונים זה מול זה'. כלומר, זהו עם הבנוי על קיומן של משפחות המתקיימות זו לצד זו בצניעות ובפרטיות, זהו כוחן וזהו כוחו.
מושג המשפחה היה מושג מכונן לאורך כל ההיסטוריה היהודית, ממש מבראשית. המשפחה נתפסה כבסיס פשוט ואיתן לקיומו של העם היהודי: בסיס הנושא עימו בשורה של קדושה בחיים הארציים, בסיס לעולם יהודי הרואה בילודה יישוב עולם ותיקונו, ובסיס איתן להתפתחות ולצמיחה של אדם בריא ושלם. כל המבנה האידיאלי של חיי האדם הפרטי וחיי הציבור כוון לחיי משפחה, והיא נחשבה גם לחממה טובה ליצירת יחסים שיש בהם אמון ואמונה. כשמתבוננים ב'תולדות היהדות' מן התנ"ך ועד ימינו, נראה שהמשפחה, עם מערכות היחסים שבתוכה, משמשת כמצע עליו מושתתת הברית הקדושה ביותר שיש בין אנשים, וכן כמטאפורה וכמקבילה לברית שבין הקב"ה לבין האדם ועם ישראל. המשפחה מעולם לא נתפסה רק כסדר חברתי נוח או 'ראוי', אלא כדבר המכיל או אפילו מייצר קדושה.
אבל תהליך יצירת המושגים והתובנות אודות המשפחה, מה שלמעשה קורה ויקרה בכתיבה עליה, זר לרוח הפשוטה של קיומה שנשבה עד לפני לא הרבה שנים (ישנו כמובן עיסוק רחב היקף מאד בענייני המשפחה לאורך הדורות. כך נכתבו מסכתות שלמות על פירושיהן, וכן ספרי הלכה בעניינים הקשורים בהקמת המשפחה, בטהרתה, ביחסים בתוכה. כוונתי פה היא להגות שיוצרת שפה ישירה ומושגית, עם הנחות יסוד חשופות יותר). המבנה הזה היה נראה עד לא מזמן 'טבעי' ומתבקש, והוא שירת לא מעט ערכים חברתיים גם בחברה הכללית שאנו מוקפים בה. יש סיבות רבות לכינונה של המשפחה, וסיבות רבות לערעור עליה במאה השנים האחרונות. לא נסקור את הסיבות לכאן ולכאן, אבל נדמה לי שזו הערה חשובה כרקע לענייננו: בשנים האחרונות המשפחה הולכת ותופסת מקום מרכזי בהגות יהודית מתחדשת, בעיקר כיוון שהתחושה היא שמה שנראה כפשוט ומקודש נמצא תחת מתקפה חזקה, ואנחנו נדרשים להגן עליו. הביטוי הרווח 'ערכי המשפחה', שהוא ביטוי חדש יחסית, נפוץ מפאת תחושת האיום על הפשטות שבקיומה של המשפחה.
הגות שמרנית רבה נכתבת בנושא המשפחה, ונמסרת בכנסים שונים. ההוגים השונים העוסקים בכך מזהים את העולם הערכי שמשפיע על היהדות מבחוץ ומאיים על ההגות היהודית לדורותיה. התגובה הרווחת (והמובנת מאד) של הוגים אלו היא דחיית העולם החדש, וחיזוק המסורות הקיימות. אני מבינה את הדאגה לאמיתות יקרות ולמסורות, אבל רואה בתנועה השמרנית הזו גם חידוש, ולאו דווקא במובנו המשמח. בית המדרש היהודי נפגש כמעט בכל דור עם הגות חזקה מבחוץ, והיה צריך לברור ולעכל אותה. זה היה ועודנו תהליך מורכב מאד, עם רווחים ומחירים בצידו. את הנקודה הזו ארחיב בהמשך. הביטוי 'ערכי המשפחה' מובא בשיח כסט ערכים ידוע וברור עד כדי כך שלא צריך לומר עליו מאומה, יודעי דבר מבינים אותו. עובדה זו עצמה מטרידה בעיני, היא נראית לי כחלק מתגובה נוקשה לערעור על המשפחה. אני יכולה להבין את הפחד, אך קיפאון מושגי ואמירות של 'המובן מאליו' אינן טובות להגות מתפתחת, קשובה ונושמת.
לצערי, ההגות הנאו-שמרנית מזהה גם את הקלוּת שבה ניתן להפחיד את הציבור האמון על המשפחה והמשפחתיות. ההגות הזו עוסקת הרבה בהבאת נתונים מבחוץ על התפרקות המשפחה ובהשפעתם המצטברת גם בישראל, כגון עלייה באחוזי הגירושין, ילודה שלילית, ובדידות קשה. הנתונים האלה מחרידים את הציבור, ובמידה רבה משתקים את השיח.
הסיבה לחרדה נעוצה בכך שהמשפחה חזקה מאד בישראל, ברוב חלקי האוכלוסייה. אנשים רבים מתחתנים, נאבקים על הולדה (גם כשההליכים אינם טבעיים, כואבים ויקרים מאד), וממשיכים לראות במשפחה מבנה רצוי, אולי אפילו הכרחי לרובם. באופן כמעט מפתיע, התמונה הבראשיתית של 'על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו…' נתפסת עדיין כשלב התפתחותי נכון ורצוי לאדם (יעידו על כך המאמצים האדירים המושקעים במציאת זוגיות, והשיח על הרווקות בכל המגזרים). גם אנשים שלא מסוגלים/לא רוצים ליצור משפחות נורמטיביות של איש אישה וילדים, ייאבקו בישראל על הזכות להיחשב משפחה, למסד את יחסי האהבה ולהביא צאצאים לעולם. בחברות אידאולוגיות כמו החברה הדתית והחרדית היינו רואים פעם שהאידאולוגיה הדתית 'מנצחת' את ערכי המשפחה, ומי שלא הולך בתלם נפלט ונפרד מהמשפחה. אך היום נראה שהשמירה על הקשרים המשפחתיים ועל המשפחתיות עומדת בראש סדרי העדיפויות, גם במחירים כבדים של העלמת עין מחילול שבת או מחטאים רציניים אחרים. הדברים נכתבים כך לא כדי לומר שאין תזוזה רצינית שנכון להידרש לה, אלא כדי להשלים את התמונה ולראות את הפנים היציבות והחזקות של המשפחה הקיימות במציאות.
א.
כדוגמא עממית ובולטת להערכת מצב אחרת ומנוגדת, אביא את דבריו החוזרים ונשנים של הרב חיים נבון. הרב נבון כותב במקומות שונים: ברשתות החברתיות, בעיתונות המגזרית ובספריו. תמצית דבריו כפי הבנתי היא שאנחנו חיים בעידן מסוכן שבו מוצגות הזהויות המוצקות (זהות משפחתית, מגדרית, לאומית ועוד) כזהויות הפוגעות באופן אנוש בחירות של חברי הקבוצה המוגדרת, ובשוויון עם חברי הקבוצות האחרות. לדעתו נותנת התרבות העכשווית רק פתרון אפשרי אחד לכאבים הנוצרים על ידי הגורליות ואי-השוויון הנובעים מן הזהויות המוצקות, ופתרון זה קשור בפירוקן של זהויות אלו או לפחות ביצירת רצף ותנועה ביניהן. כך משדרת לנו החברה שמסביבנו שרק אם נפורר את הזהות הלאומית, המשפחתית והמגדרית, נביא מזור וגאולה למכאובי העולם.
בהקשר המשפחתי המעסיק אותנו, הטענה הקיצונית שבאה מן העולמות הפרוגרסיביים, ומודגשת מאד על ידי המתנגדים מקרב השמרנים, היא שמדובר במוסד שבנוי על יחסי כוח ועל חוסר שוויון מובנה בין הגבר והאישה. המשפחה יושבת למעשה, כפי שמעיד שמה (שורש ש.פ.ח), על יחסים שמובנה בהם יחס של אדנות הגבר. באופן שנעשה שקוף במרוצת הדורות, הפכה האישה למעין שפחה המשועבדת לסיפוק הצרכים של בני המשפחה כולה. עבודתה הסיזיפית בבית אינה מתוגמלת לא בכסף ולא בהערכה חברתית, אלא נחשבת כחלק ממהותה. המבנה המשפחתי המסורתי מגלם ערכים פטריארכליים המעמידים את הגבר בראש הפירמידה: הוא השולט במשאבים ובהחלטות המשפחתיות, והאישה משנית לו ופחותה ממנו. כיוון שהתנועה הפמיניסטית שוחרת שוויון בין המינים, היא יוצרת ערעור מובנה של המבנה המשפחתי המסורתי. מכאן נובעת טענתו של השמרן אודות האיום על עצם קיומה של המשפחה.
לכך קשור באופן ישיר גם השיח בענייני מגדר, שאופיין פעם במבנה מוצק ובינארי של גבר ואישה, והיום עובר שינוי גדול. הפמיניזם קובל על המבנה החברתי שיצר את התפקידים המגדריים, ואף מערער בתהייתו על קיומן של מהויות נשיות וגבריות. החשיבה הקוויריות מאתגרת את הבינאריות והנוקשות של זהות מינית ונטייה מינית, ולוקחת אותנו להרפתקה שבה אפילו הגוף כבר לא חייב להיות נתון מוחלט. החשיבה הלהט"בקית, הדורשת שוויון זכויות וערך, נתפסת כמערערת על 'ערכי המשפחה' גם כיוון שהיא מציבה דגמים שונים לזהויות ולמשפחות, דגמים שלא שערום אבותינו.
ועם זאת, למרות המאבק בזרמים התרבותיים האלה, ולמרות ההפחדה ותחושת האפוקליפסה שיוצרים השמרנים על ידי כתיבת דיסטופיות, כותב הרב נבון כי המבנה המשפחתי יישמר כיוון שהשמרנים (הדתיים) ינצחו, ולו בדמוגרפיה.
ב.
לדעתי, חוויית הערעור על ערכי המשפחה לא מסתכמת רק במה שהצגנו עד כה, אלא נוגעת גם בנושאים אחרים. השינויים הטכנולוגיים והחברתיים הופכים את הנשים לבלתי תלויות בגברים בשתי נקודות מכריעות – כלכלה וזרע. אלו שתי נקודות הזדקקות קלאסיות, שהניעו הקמת משפחות ושותפות בין נשים וגברים, אך בשני התחומים האלו, בפרנסה ובהולדה, יש לנשים היום אפשרות עצמאית ועצמית. במידה רבה וברמת הכלל זהו פתרון מדומה (כי הכוחות הגבריים ממשיכים להיות צורך), אבל ברמת האישה היחידה, המכריעה בחייה, הפתרון הזה יוצר חופש מן התלות בגבר ומוריד את המוטיבציה הבסיסית לנישואים.
לכך מצטרפת תחושה של 'מלחמת המינים'. במשך שנות היסטוריה ארוכות הוסללו נשים בעיקר לתפקידים של פריון וטיפול בענייני הבית והילדים. חלקים שלמים מאישיותן לא יכלו לבוא לידי ביטוי, ונמנעה מהן באופן כמעט גורף השכלה. המהפכות של המאות האחרונות הביאו לשינויים עצומים (חלקם מעשיים וחלקם אידאולוגיים), והדרישה לעולם שוויוני ולזכויות אדם ברורה ומוחלטת. הדרך אל השינוי הזה אינה קלה מהרבה מאד סיבות; יש פה שינויי עומק גדולים, וככאלה הם תובעניים מאד. נשים צריכות ללמוד תפקידים חדשים ולהצטיין בהם תוך שהן מחזיקות הרבה מן הפונקציות הוותיקות. גברים צריכים להשתנות, להצטמצם ולוותר על מקומם ה'טבעי'. אלה ואלה צריכים ללמוד תפקידים מגוונים שלא ראו בדורות הקודמים, ואין בהם דגמים ומסורות. הפעולות הכרוכות בהתחדשות מתוך שינוי דורשות גדלות, נדיבות ומידת התפתחות עצמית גבוהה מאד, ואלו הן כמובן תכונות נדירות. נפוץ יותר למצוא רצון בהיאחזות, במה שמוכר ונוח, במה שיש בו נכסים או כוח השפעה, בעלבונות ובמה שלא דורש שינוי פנימי ועמוק מתוך היענות לביקורת.
ג.
חלק מהעניין הוא גם המאבק הרציני בנושא הפגיעות המיניות. הנושא הזה מכיל בתוכו מנעד רחב מאד של אירועים, שהמשותף להם הוא השימוש גופו של הזולת לצרכים מיניים מבלי שתהיה זו פעולה הדדית מתוך כבוד ורצון. העמדה ההיררכית ראתה לאורך ההיסטוריה את הגוף כחלק מהמבנה החברתי, ונשים נתפסו גם ככלי לסיפוק צרכיו המיניים של הגבר. בהסתכלות על העולם היהודי הדברים מורכבים, יש סימנים לכאן ולכאן. כלומר, ניתן לומר שהייתה דאגה לנשים והערכה לרצונן ולתחושתן בהתאם לתקופה, אך ישנם גם סימנים אחרים לעליונות הגבר וצרכיו, ולתפיסת האישה ככלי בידיו נשים נאבקות על הכרה וקבלה של היותן סובייקטים מלאים, בנות אדם במלוא מובן הביטוי. זהו מאבק בהחפצתן כאובייקטים בעיני גברים. השינויים הנגזרים מכך מורכבים מהרבה מאד הבנות ברמות שונות, ומדרישה לשינוי דפוסי התנהגות שהיו מקובלים. פגיעות מיניות קורות אמנם לשני המינים; גם גברים נפגעים (בעיקר ילדים), וגם בהם חייבים לטפל ולעבור את כל תהליכי ההחלמה. אבל מצד זהות הפוגעים הפער גדול מאד – ישנם הרבה יותר גברים שפוגעים, והדבר מתסיס ומעורר שאלות רבות.
פגיעות מיניות מתגלות חדשות לבקרים בשנים האחרונות, בתוככי החברה שלנו ובעומקה. הכאב המתואר הוא נורא, והוא מלווה את הנפגעות ומשפיע עליהן במשך שנים ארוכות. הן מתארות את התהליכים הארוכים והמייסרים של ההבנה המחלחלת, ההבנה שלהן וההבנה החברתית של מי שסביבן. מה שלכאורה לא יכול לקרות, מה שמצוי בתחום הדממה, במעין חור שחור נטול מילים, מתחיל להתגבש להבנה, לקרום עור ומבע ולייצר צורה: זה אכן קרה. והגילוי הזה מערער ומניע את אמות הסיפים, מרעיד את המבנים החזקים והיציבים שנבנו, בנפש ובחברה.
על כמה מדובר? כמה נפוצה הפגיעה המינית? יש כמובן הערכות שונות אבל כולן גבוהות משחשבנו, עד כדי טענת ה'אחת מאחת' – כל אישה חוותה לפחות פעם בחייה משהו פוגעני בתחום המיני. הפחד הזה נמצא באוויר, באטמוספרה החברתית, ובקצה שלה נשמעים הדיבורים על 'גבריות רעילה'. לדבר הזה יש כמובן השפעה ישירה על המוטיבציה להקים משפחה, ועל יתר שיתופי הפעולה שבין נשים לגברים. הטענות יכולות להיות קיצוניות, ולהגיע עד האמירה (הקיימת) שעצם החיים עם גבר חושפים נשים לסכנה של אלימות, לסימון של הגברים כפצצה מתקתקת. לא מזמן הועלתה במחוזותינו השאלה האם ראוי שגבר יחזיר את הבייביסיטר מאוחר בלילה, נערה צעירה. התגובות הרבות והתוססות נעו בין המון דוגמאות לדברים פוגעניים שקרו בדיוק בסיטואציה התמימה הזו, דברים איומים, לבין גברים רבים שהגיבו מתוך תחושת התקפה על עצם קיומם, כאילו הרצון לתקן את המצב מופעל כנגדם.
מה שמתברר בשנים האחרונות בנושא הפגיעות המיניות מציף אותנו לגמרי, מערער לא רק את המציאות שדמיינו כבטוחה, ולא רק את אמינותם של אנשים מסוימים שפשעו; הוא מערער משהו מושגי, עמוק יותר. כשמתברר שהדימוי הנפוץ על התנפלות בחושך של אדם זר אינו נכון לרוב; כשאנחנו מגלים שהפגיעות מתרחשות הרבה יותר על ידי אנשים מוכרים, פעמים רבות אנשים מוערכים משפחתית, חברתית ודתית, אנשים בעלי עמדה ושררה שהגיעו אליהן בגלל כוחותיהם הטובים; כשמדובר בבני משפחה, אנשי חינוך, ברבנים, במחנכות, שניתן בהם אמון גדול – אז השבר הוא גם בעצם מושגי החינוך והסמכות, השבר הוא בעצם מושגי ההיקשרות.
אנחנו מבינים היום עד כמה הפגיעות שכיחות גם בתוככי הבית, על ידי אנשים מן המשפחה. מי שאמור היה להגן ולהצמיח יכול גם לפגוע – הורה, אחים, דודים, סבים. הקירות המסתירים והפרטיות שנוצרת מאפשרים את הפוגענות, וממילא הבית מתערער וקשה לתת אמון מוחלט ביחסי המשפחה. זו פגיעה יסודית במושגי המשפחה והביתיות. כלומר, עולה מן המציאות שדווקא במקומות שיש בהם פוטנציאל של אמון ונראות, טיפוח וביטחון, התקבלות ואהבה ללא תנאי, דווקא בהם עלולה להיות פגיעה גדולה. מקומות בהם יש מבוגרים וצעירים: הורים וילדים, מחנכים ותלמידים, בעלי סמכות וכוח מול מי שקטן מהם. מקומות בהם פורסים חסות ואמורים להגן ולגונן, לגדל, לחנך ולהשפיע. הבית, בית הספר, בית הכנסת, הופכים להיות 'שערי הפגיעה' – המקומות בהם המאפיינים החברתיים מאפשרים לפוגע לפגוע, בגלל מעמדו ובגלל הסוד המתאפשר בהם.
הבית הוא המקום המקודש והאינטימי, על ארבע קירותיו המגנים מן החוץ במובנים ממשיים וגם סימבוליים. 'אשר יחדיו נמתיק סוד': בהגדרה מצוי בין הקירות סוד שלרוב אנו רואים בו ברכה, היפך הפריצות. ההבנה שדווקא במקום היקר הזה מתקיימים התנאים המאפשרים ביותר פגיעה, היא הבנה מערערת. הדבר המבהיל פה הוא שבדיוק האיכות הזו, האינטימיות שבחדרי הבית אותה היללנו כל השנים, היא מה שגם יכול להפוך להיות פתח לפגיעות. זה אותו הדבר בעצמו. ישנם גם קולות קיצוניים, הרואים במשפחה הגרעינית כפי שאנחנו מכירים אותה את המקום הכי פחות בטוח לילדים. הם חשופים ופגיעים שם בהגדרה, ואולי עדיף להם לגדול במקום מוגן יותר.
ד.
יכולנו לשער שהראשונים להילחם בענייני הפגיעות המיניות ולבער את הרע יהיו אנשים דתיים ומסורתיים, שבחוד החנית של התיקון יעמדו הרבנים. הדברים נוגעים בעניינים קשים ביותר של עריות, ניאוף, דיני ייחוד וצניעות. זה תחום שנדמה שחברה דתית תהיה הכי רגישה אליו. אבל לא מעט פעמים קורה ההיפך, והפוגעים מקבלים חסות והגנה בלתי נתפסות. התחושה היא שאפילו למקום הזה חודרת ההבחנה האוטומטית שבין שמרנות לליברליות, והיא משתקת את היכולת לפעול ולתקן את הזוקק תיקון.
נדמה לי שצריך להכיר בכל מה שנכתב כאן כדי לראות את התמונה המלאה של תחושות הבהלה והישמטות הקרקע מתחת למי שהמשפחה יקרה לליבו. נדמה שבגלל הפגיעה הזו במושגי הבית והמשפחה, הסמכות והחינוך, אנו רואים לפעמים התנגדות אוטומטית ואינטואיטיבית לטיפול אמיץ במה שהוא וודאי רע, ודחייה אוטומטית ואינטואיטיבית של כל הגות מבית היוצר הפרוגרסיבי/פוסט מודרני/ליברלי.
ה.
כמעט כל מה שכתבתי כאן על תהליכים בעולם הכללי ועל התגובות להם, נכון גם לחברה שלנו בישראל ולציבור הדתי. גם מערכת הנורמות ההלכתיות, השקפת העולם האמונית, התפיסות התיאולוגיות והאמירות האתיות לאורך הדורות, עומדים לביקורת ולמבחן בכלים ביקורתיים מתחדשים. גם שם מזדקרות כל התופעות ובולטות לעין: היעדר קולן ועמדתן של נשים במקורות העתיקים, בעיצוב ההלכה והמרחב הציבורי; חוסר הנראות החברתית שלהן; העובדה שהמרחב הדתי על חלקיו השונים, מדמות הא-ל ועד פרטי ההלכה, מעוצב דרך מה שנתפס כ'נורמה' אך מתברר כ'גברי'.
הפמיניזם הדתי רואה את עצמו כמחויב למסורת הדורות ולהלכה, אבל מיטלטל בעצמו בין גלים גבוהים מאד. ככל שחולף הזמן מתברר עד כמה הפמיניזם הדתי בנוי על הפרדוכס שבין מסורת וחידוש, והפרדוכס נהיה קשה יותר לאחזקה ולהכלה. במונח פרדוכס אני מתכוונת לכך שמדובר ברוח מהפכנית היוצרת חידוש אמיתי ועמוק במציאות – הכנסתן של נשים לתחומי חיים שלמים שהן לא היו שותפות בהן כלל; אבל מחוזות החפץ הללו הם מסורתיים בהגדרתם, איטיים במכוון גם כשהם בהשתנות מתמדת, על מנת לשמר את תנועות המסורת והחידוש. אנחנו רוצות להיות חלק ממסורת באופן חדשני לגמרי, והפרדוכס הזה קשור גם לנושא המשפחה המשתנה מול עינינו.
ו.
מהי טענתי? שאכן יש ערעור אבל התשובה לו אינה בריחה ותוקפנות, אלא צריך להתמודד עם הטענות באופן לא מתגונן. בדבריי אני רוצה לבדוק: מה יקרה אם נסכים להיטלטל ולהתערער קצת? מה נרוויח ומה נפסיד?
אני מציעה לדבוק במסורת יהודית עתיקה שמוכנה – ואולי נאלצת – ללמוד את התרבות שסביבה ולהתחיל לראות אותה מבעד לעוד מסכים מלבד ההתנגדות האינטואיטיבית. זוהי עבודה קשה מאד של היכרות והעמקה במה שנמצא מסביב, בלי פחד. האמת היא שהמידה שבה נהיה שקועים בתרבות הזו היא כמעט לא בבחירתנו: עינינו הרואות שצעירים נוהים תמיד אחרי התרבות השלטת, ויש בדבר זה גם עומק ואמת וקריאה להתחדשות. נדמה לי שישנם הדים אדירים במקורותינו לתהליכי עיבוד ועיכול כאלה.
במאה השנים האחרונות היו לנו מורים ענקי רוח לתהליך הזה, שבו מושגים ומונחים של תרבות מודרנית ופוסט מודרנית, אף על פי שהיו קשים ומאתגרים, תורגמו והוטמעו בתוך שפה יהודית אחרי ברירה ומסגור מחדש. לא איכנס פה לעומק הקורה, רק אתן שלוש דוגמאות בולטות בעיני: הרב קוק התמודד עם החילון באופן מחדש ונועז במאמר הדור, הרב סולובייצ'יק התמודד בכתביו עם העולם המודרני ואתגריו, והרב שג"ר העמיק את המבט וריכך מאד את היחס אל הפוסט מודרניזם. שלושתם ידעו שיש סכנות רבות, שלושתם ראו מול עיניהם את המחיר, ושלושתם העזו לומר שטמונה פה הזדמנות להתרחבות של שפה דתית ואמונה.
אני חושבת שהגיע זמננו לנהוג כמנהגם, ולבדוק בזהירות כיצד מה שבא אלינו מבחוץ מצוי גם במקורותינו, איך אנחנו מתרחבים וצומחים מתוך נקודות מוסריות וביקורתיות. לראות כיצד בשיח העכשווי, למרות היותו פרוגרסיבי ומפרק, קיים גם פוטנציאל לטובה; ואני לא מדברת (רק) על מובן אפוקליפטי-משיחי (שגם הוא ישנו), אלא על דוגמאות ממשיות.
ז.
אתאר כאן שתי דוגמאות ליצירה רוחנית ועשייה ממשית, שהן שתיהן בבחינת 'ואידך זיל גמור'. זוהי נגיעה עיונית מרפרפת לדברים חדשים שכבר מתהווים בשטח. בשתיהן יש אלמנט שיכול להיתפס כערעור על ערכי המשפחה, אבל אנחנו נמסגר אותו בהיפך הדברים: אלו הן שתי הצעות לעידוד משפחתיות טובה יותר. יתרה מזו: לא רק שהדיון לא יסתור את ה'יהדות', בעיני הוא יממש ערכים יהודיים ביתר שאת, מתוך תיקון ואף התפתחות.
מראש אומר שלכאורה אין בין שני הנושאים סימטריה בחשיבותם. כל אדם שיש בו רגישות אנושים בסיסית ימצא בליבו רחמים בנושא הפגיעות המיניות, היוצרות בעולם כל כך הרבה סבל. זהו נושא אקוטי, חירומי. לעומת זאת, נושא השוויון בתוך המשפחה הוא לכאורה נושא 'פריווילגי' שעוסק במותרות, ונתפס לעיתים כעיסוק מפונק לשכבות חזקות. אך בעיני הנושאים הללו כרוכים זה בזה בשורשם, ולא ניתן וגם לא נכון להפרידם. המאבק בפגיעות המיניות קשור מאד בחשיבה שוויונית, בהיותנו כולנו בנות ובני אדם מלאים וראויים ליחס אנושי מכבד, ללא הבדל. ההתבוננות בפני האדם, בסבלו ובאישיותו האינסופית נכון לכולם, זהו השורש.
הכיוון השוויוני שהעולם הולך בו יכול להפוך אותנו לגבוהים יותר, להביא אל הבית יותר שותפות ושמחה. זה דורש את ההבנה הראשונית שנשים שילמו מחיר אדיר על חיי המשפחה באופן המסורתי. הן אמנם קיבלו הזדמנות להתפתחות מפוארת בתחומי טיפול, חינוך ותכלול, אך מרחבי אישיות שלמים שלהן לא זכו להתייחסות. בכך הפסידו הן, הפסידה המשפחה והפסיד העולם. הטיעון הזה עתיד להביא הכי הרבה טענות ומענות, אך כדאי לשים לב שהן מגיעות מנשים ואנשים שנהנים מאד מתוצאות המהפך בתחום הזה. נשים מפרנסות, נשים משכילות בכל תחומי החיים ומשפיעות בכל הזירות, גם השמרניות ביותר. לא מעט פעמים שמעתי מנשים בעלות מעמד גבוה את האמירה שהן אינן פמיניסטיות. אם אני רוצה לדון אותן לטובה, לראות אותן כמי שלא רוצות להיות כפויות טובות ויורקות לבארות ששתו מהן, אני חייבת לראות אותן על רקע כל מה שכתבנו פה, כנלחמות את מלחמתה של המשפחה. אני חושבת שהן בחייהן מגלמות את ההוכחה להתפתחות החיובית של המשפחה עליה אנו מדברים.
גם הגברים ירוויחו ומרוויחים ממהלך כזה, גם בפניהם ייפתחו מרחבי חיים אחרים וטובים. יש פה קריאה גם להתחדשות הגבריות אחרי הנשיות, ואלה דברים שרבים כבר עוסקים בהם. ישנו פוטנציאל אדיר להתפתחות משפחתית לטובה, כאשר גברים יביאו את כוחותיהם אל הזירה הביתית. זה לא מהלך קל, אחרי שנות היסטוריה ארוכות. לגברים אין מסורת של אבהות כזו, והיא תצטרך להתפתח. זו תהיה דרך עצמאית וגברית, רכה אבל כנראה אחרת מזו הנשית, ולא חיקוי שלה. זה תחום שלם שנמצא ממש בניצנים ראשונים, אך הוא כבר יכול לאתגר אותנו ולעורר עניין והתרגשות. איזו מן גבריות תיוולד היום? אני חושבת שלמקורות שלנו יש המון מה לתת בזה, כי הם מראש הציבו דמויות גבריות הרבה יותר מאוזנות: דוד המלך כעדינו העצני, הלוחם והמשורר, ובכלל אתוס התלמיד חכם – איזהו מכובד המכבד את הבריות, איזהו חכם הלומד מכל אדם. גם הגבר היהודי זקוק ליחסים כדי לגדול ולצמוח, אף פעם אין לו הכל משל עצמו. הוא מחונך ליותר עידון ממה שהיה מקובל, ליותר יחסי תן-וקח ממה שהגבר המערבי הקלאסי חונך אליו. הוא תלמיד חכם ולא רק מורה, יש בו יסוד של התפתחות ושל קבלת תורה מאחר. גם הציור של להיות חלק משרשרת מסירה מחנך לקצת פחות אגו.
טיפול בפגיעות מיניות בתוך המשפחה. זהו תיקון הכרחי וחשוב מאין כמותו, אבל דווקא כיוון שהוא עוסק בקרביים המשפחתיות הוא מבהיל מאד. ברור שכשמבינים עד כמה המשפחה עלולה להיות מלכודת, ההבנה הזו עלולה להפחית מהדיבורים החגיגיים עליה. התחושה היא שמדובר בפירוק; מי ירצה להיכנס למערכת כזו, או להתפלל עבור ילדיו שימשיכו להקים מערכות כאלו? המשך ההצגה של המשפחה כמוסד מושלם ייפגם, אבל אולי בעצם היכולת לדבר על זה טמון כבר חלק מתיקון. יש פה תיקון מאד עמוק בדברים מעשיים שאין עוררין שהם זקוקים לתיקון, בתחומי העריות והפגיעה המינית. אבל יש פה גם ויתור כואב על מצג המושלמות, ולדבר הזה יהיה כנראה מחיר. נצטרך כנראה להתמודד מחדש עם חינוך לחיי משפחה מתוך קבלה שהמשפחה אינה מושלמת, נצטרך לקבל שיש בה שברים שדורשים איחוי וריפוי (כמו כל תחום בעולם), שיש בה גם כאבים, ועלולה להיות בה גם פוגענות שתדרוש טיפול חיצוני. קבלת השבר בתוך המשפחה יכולה להיתפס כדבר מאד מערער, אך היא יכולה גם להילמד מספר בראשית. העיסוק במשפחות שאבות האומה הקימו הוא אינטנסיבי, והוא מעיד על עוצמת העניין במשפחה; עם זאת, המשפחה לא מוצגת כמקום המתקרב לשלמות, להיפך – עולות בה בעיות יסודיות ביותר. אני חושבת שניתן להתבונן באופן בו מוצגות משפחות 'האצולה' היהודית, ולמצוא בהן דגם מורכב שניתן ללמוד ולעסוק בו על צדדיו השונים.
הבנת המושג 'שערי הפגיעה' יכולה לעזור במעט להרחיב את הבנתנו. בכל חברה יש שערים כאלה, נקודות רגישות שבהן יכולות להתאפשר פגיעות. אם כך מדוע אנו לא מבטלים את השערים האלה, או לפחות ממזערים אותם? כיוון שהם מבטאים גם את הערכים החיוביים של החברה, הם לא סתם מתקיימים בה. נכון לאתר ולהגדיר את המקומות האלה כשערי פגיעה כדי לעורר מודעות ולנסות להקדים רפואה למכה, בעיקר על ידי ראיית הדברים נכוחה, על ידי חינוך מקדים, הבנת הבעיות, ערות ומודעות לנקודות הרגישות. אבל עצם קיומם של שערים כאלה הוא בלתי נמנע, והוא גם מבטא ערכים ושאיפות חברתיות.
אם בחברות מסוימות חירות וחופש הם ערכים מרכזיים, הרי שחברות אלו יהיו מוכנות לקיימם גם במחיר של פגיעה פוטנציאלית, וינסו למזער את הפגיעה באמצעות הוראות והנחיות מתאימות ומותאמות, בחינוך לערנות ולמודעות. ואם בחברה שלנו ערכי המשפחה הם הערכים המובילים את ההבנות על נפש האדם, על המבנה החברתי הרצוי ועל קדושה, הרי שהערכים האלו ימשיכו להיות מרכזיים למרות הערעור. ההבנה שאלו הם שערי פגיעה היא הכרחית, אחרת הפגיעה עלולה להיות גדולה מאד. ייתכן גם שההערצה לדמויות סמכות היא מוגזמת, השלכתית ולא רצויה כלל, אך לעולם תיוותר היררכיה ויידרש כבוד להורים ומורים, על כן יהיה צורך להישמר גם מהשלכות השליליות האפשריות של מערכות יחסים אלו.
האמת היא שבמידה רבה, בכל מגע בין אנשים ובכל היקשרות יש פוטנציאל של פגיעות, וככל שנעז להתקרב כך גדל הסיכוי להיפגע. ניתן לראות את הזולת כ'גיהנום שלי', כפי שאמר סארטר, ובמובנים רבים הוא צדק. אך ניתן כמובן גם לראות (בעבודה קשה) בפני הזולת את האינסופי והאלוהי, למרות הסכנה, ולמלא את העולם באהבה ובטוב.
ח.
לסיכום הדברים, נלך בעקבות מיתוס הנסירה כדי לנסות למסגר באופן נוסף את מה שמתרחש מול עינינו בנושא המשפחה.
האדם נברא זכר ונקבה יחד, גוף אחד תמים ואחדותי, חסר מודעות ובחירה, ככה זה. בהמשך הסיפור הוא ננסר בכאב גדול, הופך לשניים ונפרד היפרדות כואבת, שום דבר כבר לא יהיה מה שהיה. אובדן תמימות, כאב, ומסע לחיפוש החצי השני ואולי גם משמעות הדברים, מסע שאורך לפעמים חיים שלמים. בשלב השלישי והאחרון ישנה מציאה, ומפגש מחודש מתרחש. השניים מגיעים אליו עייפים ושרוטים, הרבה פחות תמימים, אבל עם רצון גדול ובחירה גבוהה. הם בוחרים להתאחד אחד עם השנייה.
המיתוס הזה מאפשר לנו תבנית משולשת שיש בה אחדותיות ותמימות, נסירה כואבת המובילה לשאלות ולחיפוש, ובשלב שלישי מציאה בתוך המציאות, לא שלמה אבל זהירה וטובה, מפוכחת ובוחרת.
מה יקרה לנו בסיבובי הנסירה שלנו? אני מרגישה שהתמימות בנושא המשפחה אבדה. במקום הכי יקר לנו קיים גם פוטנציאל של פגיעה, יחסי כוח שיכולים להיות מנוצלים לרעה דווקא בגלל הביתיות ובגלל האמון שנתנו. התמימות נשברה גם כי הבנו שנשים וגברים יכולים לנוע בתוך מגוון גדול יותר של תפקידים חשובים, בבית ומחוצה לו, להתפתח ולפתח יחד את הבית ואת העולם, להביא מכוחותיהם השונים.
צריך לחזור אל הדברים, אבל אחרת. המשפחה היא חשובה ויקרה, ונחזור אליה אחרים. גדלנו והבנו, ואנו בוחרים בה ביתר פיכחון, מתוך זהירות וגם עם מעט חששות. התשובה לא צריכה להיות פירוק המשפחה, וגם לא אובדן מוחלט של האמון ביחסים טובים ומיטיבים.
אל מול הערעור אפשר להגיב בהיאחזות; היא מובנת מאד, אבל השאלה היא מה נרוויח ממנה. אם נסכים לכאוב ולהתערער מעט, נרוויח חיים בחברה טובה ומוסרית יותר. העולם והמציאות לא גרועים היום יותר ממה שהיו, למרות שלפעמים זוהי התחושה. המצב הוא הפוך – עלינו להבין ולקבל שכרגע כואב יותר, והכאב הוא אישי וציבורי, אבל העולם בעצם טוב יותר, כי הדברים יוצאים לאור וכך ניתן לתקנם.
