שיחה לפתיחת השנה בישיבת 'שיח יצחק', בה מספר הרב שג"ר על שתי חוויות שעברו עליו, קושר אותן לשני שירים, ומשתף בהארה שהייתה לו על סודה של התשובה. השיחה הועברה בראש חודש אלול תשס"ו, האלול האחרון בחייו של הרב.
הרב שג"ר
המאמר מבוסס על הטיוטה שהכין הרב ועל הקלטת השיחה. להאזנה להקלטה לחצו כאן
קבלת התורה על דרך התשובה
הטור פותח את הלכות ראש השנה בדברי ה'פרקי דרבי אליעזר', לפיהם תקיעת השופר החל מראש חודש אלול קשורה לעליית משה למרום לקבל את הלוחות השניים: 'בראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה "עלה אלי ההרה", שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה… לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בראש חודש אלול בכל שנה ושנה וכל החודש, כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה'.1 אם כן, בראש חודש אלול מתחיל מהלך שכל כולו מכוון ליום הכיפורים, שהוא הזמן של קבלת הלוחות השניים והתגלות שלוש עשרה מידות הרחמים.
יום הכיפורים קשור כאן למתן תורה. הקישור הזה מופיע גם במשנה הידועה במסכת תענית פרק ד משנה ח: אחרי התיאור של בנות ישראל היוצאות לחולל בכרמים ביום הכיפורים, מובאת דרשה של חכמים על הפסוק 'צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ' (שיר השירים ג', יא). חכמים דורשים שם 'יום חתונתו – זה מתן תורה', והכוונה היא ליום הכיפורים, המוגדר כיום מתן תורה.
בעקבות דברים אלו הבחין הרב יצחק הוטנר בספרו 'פחד יצחק' בין שני זמנים של מתן תורה:
שתי פעמים למדו ישראל 'אנוכי ה' אלוקיך', בששה בסיון ובעשרה בתשרי. בין שני זמנים הללו אירע חטא העגל והתשובה של ישראל… קבלת התורה יש לה שני מקורות… וכמו שבששה בסיון הייתה קבלת התורה בהמצב של קודם שיחטא, כמו כן הייתה קבלת התורה בעשרה בתשרי על דרך התשובה. והגדרת יום הכיפורים אינה בזה שהוא יום התשובה, אלא בזה שהוא יום של קבלת התורה על דרך התשובה.2
אנחנו חוגגים את חג מתן תורה בשבועות, אבל התורה שלמעשה נשארה בידינו ניתנה דווקא ביום הכיפורים. הרב הוטנר מפתח את ההבחנה הזו למהלך לפיו יש תורה של צדיקים גמורים, תורה של מי שלא חטא, ויש תורה שאחרי החטא, תורה של בעלי תשובה, שהיא התורה אותה אנו לומדים. מה טיבה של התורה הזו? ומה ההבדל בינה לבין התורה שקדמה לה?
לו רק יכולנו לחזור
כדי להבין מהי בעצם תורה של בעלי תשובה אני רוצה לחשוב קצת על המובן של התשובה בכלל, לנסות ולראות מה הדברים הללו אומרים לנו.
ראשית, מהי התשובה? לשימוש בשורש 'שוב' בהקשר הזה יש מובנים שונים: יש 'לשוב אל', לחזור אל הקב"ה, 'וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ' (דברים ל', ב), ויש 'לשוב מ' – לשוב מהדרך הרעה, 'יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ' (ישעיהו נ"ה, ז). מכל מקום, אחד המובנים של התשובה הוא לחזור אל המקום שבו היינו, לחזור להתחלה. וכאן אני רוצה לשתף אתכם בשני אירועים, שתי חוויות שעברו עליי בבין הזמנים, שהאירו לי קצת את עניין התשובה.
האירוע הראשון קרה כשהתארחתי בקיבוץ מעלה גלבוע, ודיברתי עם אחד הקיבוצניקים. תוך כדי שיחה הוא פלט אמירה כזאת: 'לו יכולתי לחזור אחורה, להתחיל מחדש, לא הייתי מגיע לכאן'. הוא תיאר איך כשהיה ילד במושב שנולד בו, היה קושר חוט לרגל שלו כדי שהשמש יוכל למשוך בו ולהעיר אותו לסליחות בלי שאמא שלו תתעורר, כמו בסיפורים. מתוך כך הוא התחיל להתרפק על ילדותו ולהתלונן על התפילה בבית הכנסת של הקיבוץ, החסרה את השורשיות והסלסול המזרחי. הדברים שלו ביטאו כמיהה עמוקה: לו הייתי יכול לחזור אחורה, להתחיל מחדש, הייתי הולך בדרך אחרת. אבל עכשיו, הוא אמר, אני כבר לא יכול. אני כבר כאן, ואי אפשר לשנות. הפור הופל, הגורל נחרץ, ובכל זאת לעתים מתגנבת איזושהי מחשבה, בדל של הזיה – הלוואי והיינו יכולים לחזור אחורה.
השיחה הזו הזכירה לי שני שירים, מאד מוכרים. אולי הם לא הכי מתאימים לשיחה הפותחת את חודש אלול, ובכל זאת הם מתקשרים אצלי בצורה מאד חזקה לאווירה של החודש הזה. כמו שרבי נחמן היה מספר את סיפורי המעשיות ששמע ובכך מעלה אותם לקדושה, כך גם אני רוצה לעשות את אותו הדבר עם השירים האלו.
השיר הראשון הוא השיר היפה 'החולמים אחר השמש' של יורם טהרלב, שגם הוא מתאר כיסופים לחזור אחורה, לשוב. נקרא חלק מהשיר:
לו על כתפינו נשאנו שנית תינוקות
לו רק יצאנו שנית לחרוש ולזרוע
לו רק יכולנו לקצור
לו רק לצאת ולבצור
לו רק ידענו לנצור
חדוות הנוער.
אבל מה שנותר כעת הוא רק השקט:
שקט, ורק צעדינו נותרו על השביל.
לילה ירד על צמרות הברושים ועלינו.
טל על שיחי ההרדוף
על הבריכות והסוף,
טל על ראשך הכסוף
ועל עינינו.
הכיסופים והנוסטלגיה שמתאר השיר, כיסופים לחזור ולעבור שנית בין הברושים והכרם, מתחברים לאלו של סוף השנה וחודש אלול. החוויות שלי הן אמנם שונות, אלו חוויות של לימוד תורה; אבל הכיסופים הם אותם כיסופים. הלוואי שהיינו יכולים, אני והרב דרייפוס, לשוב ולהתחרות מי יסגור אחרון את האור באולם ב'כרם ביבנה'. זו הייתה חוויית התורה של חודש אלול הראשון בישיבה, חוויה שאני חושב שלמעשה אף פעם כבר לא חזרה אליי בצורה כזאת, עם התחדשות כזאת. מתוך כך מתעוררים הכיסופים: אילו רק היינו יכולים להחזיר את הזמן אחורנית, לפחות לשבוע אחד. השיר מתאר מאד יפה את מה שנשאר – 'הטל על ראשך הכסוף / ועל עינינו', המסמל את העקבות של מה שהיה ואת הזקנה, כמו גם את הבכי.
זהו חלק מחודש אלול, שהוא זמן של כיסופים, של נוסטלגיה, של חרטה על הזמן שעבר. עברה שנה, תכף שנת תשס"ו הולכת ונמוגה, והזמן שהיה אף פעם לא יוכל לחזור. אדמו"ר הזקן אומר שמלכות ה' מתגלה בעיקר בזמן, שלפי הקבלה מקורו בספירת המלכות. לכן אנחנו מדגישים בתפילה 'ה' מֶלֶך, ה' מָלָך, ה' ימלוך לעולם ועד'.3 אפשר לומר שהגורל האנושי בצורתו הנחרצת ביותר בא לכלל ביטוי בציר של הזמן: בציר של המקום התהליכים הם הפיכים – אם הזזת משהו לכיוון אחד, אתה יכול גם להזיז אותו בחזרה. הזמן, לעומת זאת, נע רק בכיוון אחד. אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור; זהו מעין חוק קוסמי. לכן אדמו"ר הזקן אומר שמלכות ה' מתגלה דווקא בנחרצות של ממד הזמן. מכך גם עולה שהתשובה היא בעצם רצון לעשות נס, לגלות את היכולת לתקן, לחזור אחורה. לכן מקורה של התשובה קודם לבריאת העולם4 – אחרי הבריאה הכל כבר נתון תחת הזרימה של הנהר, נהר הזמן.
עכשיו נשארנו לבדנו בקן
זו הייתה חוויה אחת שעברה עליי. הייתה גם חוויה נוספת, אירוע שני. הבן הצעיר שלי סיים את השמינית והלך לישיבה, ועם העזיבה שלו תקפה אותי עגמומיות עמוקה, הייתי אומר כמעט תחושה של אבלות. חשתי כך גם בשבילו, אבל בעיקר בשבילי. לגביו הסתיימה תקופת הנערות המוקדמת, השובבות של הישיבה התיכונית, שבוודאי כבר לא תחזור על עצמה – כך הוא טבעו של עולם. לגביי חשתי סגירה של מעגל: ילד הזקונים עוזב את הבית, והנה הסתיים פרק חיים. אשתי ואני חוזרים לנקודת המוצא: לפני כך וכך שנים נישאנו והיינו זוג צעיר, גידלנו את הילדים, והנה שוב הבית התרוקן ונותרנו שנינו.
זה הזכיר לי עוד שיר יפה מאד המבטא את הרגשות הללו, שיר של אריק איינשטיין. גם הוא מאד מוכר, אבל אותי הוא מעורר לתשובה יותר מהרבה מילים אחרות.
הגוזלים שלי עזבו את הקן
פרשו כנפיים ועפו
ואני ציפור זקנה נשארתי בקן
מקווה מאוד שהכל יהיה בסדר.
תמיד ידעתי שיבוא היום
שבו צריך להיפרד
אבל עכשיו זה ככה בא לי פתאום
אז מה הפלא שאני קצת דואג.
עוף גוזל
חתוך את השמיים
טוס לאן שבא לך
רק אל תשכח
יש נשר בשמיים
גור לך.
עכשיו נשארנו לבדנו בקן
אבל אנחנו ביחד
חבקי אותי חזק תגידי לי כן
אל תדאגי ביחד כיף להזדקן.
אני כמובן לא מצטרף לקריאה 'טוס לאן שבא לך', להיפך: אני מקווה שהבן שלי ינחת בישיבה וימצא בה את מקומו. אבל אני בהחלט מסכים ש'יש נשר בשמים' – 'כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף' (דברים ל"ב, יא). הנשר הוא הקב"ה, והאמירה 'גור לך' מכוונת ליראת שמים.
מכל מקום, בסיטואציה הזו של 'עכשיו נשארנו לבדנו בקן' יש הזמנה ליראת שמים עמוקה. נוכחתי בדבר מפליא: בדרך כלל אנחנו מדברים על יתמות כשההורים עוזבים את הילדים, אבל יש גם יתמות במצב ההפוך, כשהילדים עוזבים את ההורים. בעקבות ההבנה הזו קיבל הפסוק שאנחנו אומרים בחודש אלול אקטואליות חריפה – 'כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי' (תהלים כ"ז, י). הבדידות העמוקה שהאדם חש כשאביו ואמו או ילדיו עוזבים אותו, היא גם המקום שבו אלוקים אוסף ומחבק אותו.5
גם כשאני מגיע למקום חדש ולא מוכר, אני תמיד חש יתמות – 'כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ' (משלי כ"ז, ח). במיוחד כאן, בקרוואנים של גבעת הדגן, שדרך הקירות הדקים שלהם מסתננים הקולות של הלילה, או דווקא השקט. אתה מרגיש את הבדידות העצומה, חושב על בית ההורים, ומתגברת התחושה של 'אבי ואמי עזבוני'. בשלב מסוים הבדידות הופכת להתבודדות, עליה דיברו בהרחבה גם החסידים וגם בעלי המוסר. דווקא בנתק הזה פתאום האדם חש שיש נקודה, שיש מישהו, שאף פעם לא יעזוב אותו – וזו הנקודה העמוקה של 'וה' יאספני'.
הסוף וההתחלה תמיד סמוכים אחד לשני, פרק אחד נגמר ופרק אחר מתחיל, וזה ממחיש מאד את הזמן. עבורי זו תחושה אלולית מאד חזקה, המביאה ליראת שמים במובן העמוק, ליראה עילאה. האדם עומד פתאום מול חייו, מול האינסופיות של הזמן מצד אחד, ומול הזמניות של החיים שלו מצד שני. מתעוררת תחושה של פרידה, שדווקא בה אנו חשים לא פעם קרבת אלוקים מאוד עמוקה.
לשוב אל הראשית ולבחור אחרת
אלו אם כן הכיסופים של התשובה: אם רק יכולתי להיות עוד פעם עם הילדים כשהם היו קטנים, או אפילו קודם לכן – עם ההורים, וגם התחושה שאם הייתי יכול הכול היה נראה אחרת. וכאן אני רוצה לשתף בתובנה ביחס לתשובה הזו, שהייתה מהממת מבחינתי.
אני חוזר לסיפור של אותו בחור מהקיבוץ. בתחילה חשבתי שלכיסופים האלו לחזרה אל העבר התכוון הרמב"ם כשתיאר את בעל התשובה כמי שחוזר אל הסיטואציה שבה חטא. רק חזרה כזו, מלמד הרמב"ם, נחשבת כתשובה גמורה:
אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כוח. כיצד, הרי שבא על אשה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה, והוא עומד באהבתו בה ובכוח גופו ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר – זהו בעל תשובה גמורה. הוא ששלמה אמר 'וזכור את בוראיך בימי בחורותיך' (קהלת יב).
ואם לא שב אלא בימי זקנותו ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אף על פי שאינה תשובה מעולה מועלת היא לו, ובעל תשובה הוא.6
הרמב"ם לא פותח בתיאור העקרונות של התשובה ובהגדרתה – החרטה, הקבלה לעתיד, וכן הלאה – אלא מקדים לכך את תיאור התשובה הגמורה. מדוע? כיוון שהתשובה הממשית אינה ההחלטה להשתנות, לנהוג אחרת החל ממחר; התשובה היא אירוע המתרחש בהווה. הרי כולנו יודעים כמה פעמים החלטנו לעשות משהו, וכשהגיע הרגע לממש את ההחלטה החלטנו לעשות אחרת. ובאמת למה לא? הפה שאסר הוא הפה שהתיר. אבל התשובה היא לא מה שאתה אומר לעצמך בפנים אלא היא השינוי עצמו, והשינוי הוא תמיד בהווה, עכשיו, 'היום אם בקולו תשמעו'. עד עכשיו היית מישהו אחד וכעת אתה אחר, כפי שכותב הרמב"ם בהמשך דבריו שם.7 בצורה מופשטת יותר אפשר לומר שהתשובה חורגת מהשפה: היא אינה אמירה אלא ממשות, והממשות היא לא מה שאתה אומר עליה אלא ההתרחשות עצמה.
זו נקודה מאד חשובה, ואני חושב שזו לא רק דרשה על הרמב"ם, אלא זה גם הפשט אליו הוא התכוון. לפי הרמב"ם התשובה אינה החלטה לעתיד, וגם לא חזרה אל העבר, אותו אי אפשר לשנות. התשובה היא שינוי בהווה, וכדי שהשינוי יהיה ממשי בעל תשובה צריך להגיע שוב אל אותה סיטואציה ולנהוג אחרת. כל עוד זה לא קרה – הוא נאלץ להסתפק בכוונה להשתנות, בהחלטה, ואלו רק תחליפים של התשובה. הרמב״ם אינו מזלזל בהם, אבל זו אינה תשובה גמורה.8
התיאור הזה של הרמב"ם מבטא את הרצון לשוב אחורה, אל הראשית, ולבחור אחרת. חיינו חיים שלמים, גידלנו ילדים, עשינו מה שעשינו, ועכשיו אנו רואים את התוצאות ומבחינים בטעויות, במה שאשמנו ועווינו. אנחנו מתחרטים על מה שהיה, ואי שם מרפרף דמיון, אשליה כלשהי שאולי נוכל לחזור ולתקן: לכתוב סיפור אחר, לבנות מערכת יחסים שונה, לשנות את הגורל עצמו. האם הדבר אפשרי? הרי הגוזל כבר פרח מהבית, והוא עף לו אי שם במרחב.
התשובה האמיתית אינה על הפרטים אלא על הדברים העמוקים, על המכלול עצמו, על מה שהביא אותי להיות מי שאני. וכאן אנו הרבה פעמים מרגישים, אני בוודאי מרגיש כך, שאם הייתי יודע מראש מה תהיה המשמעות של הבחירות שלי, הסיפור כולו היה נראה אחרת. מערכת היחסים בין הורים לילדים נקלעת פעמים רבות לדפוסים וקיבעונות שקשה לשנות אותם. גם אם האדם מתעורר לתקן לפני שההורים הלכו לעולמם, לפעמים זה כבר מאוחר מדי – נוצרו כל כך הרבה סיבוכים ומחיצות, וקשה מאד להיחלץ מהם. מכך נובע החלום להתחיל מהתחלה: מישהו פעם אמר שבעצם היינו צריכים לחיות את החיים פעמיים – פעם אחת כדי ללמוד איך לחיות, ופעם שנייה כדי ליישם את מה שלמדנו. אבל מה נעשה שהקדוש ברוך הוא בדרך כלל לא נותן לנו את האפשרות הזו, לפחות לא במובן הגלוי. בספרות יש את המוטיב השכיח של השיבה המאוחרת, כמו בסיפור על חוני המעגל: הוא חוזר לביתו אחרי שישן שבעים שנה, ונוכח לדעת שהגיע מאוחר מדי, ולמעשה אין לו לאן לשוב.9 גם התשובה עלולה להיות תשובה מאוחרת – אתה חוזר, אבל כבר פספסת.
לשאת את העבר ולפתוח פרק חדש
זו הייתה המחשבה הראשונה שלי. אבל לפתע היממה אותי תובנה נוספת: נניח שאותו קיבוצניק לא היה מחליט בתור בחור צעיר ללכת להכשרה ולהצטרף לקיבוץ, אלא היה נשאר במושב שבו נולד ומגדל בו את ילדיו. האם אז היו כיסופיו מתגשמים? האם במרוצת השנים לא היה מתחרט ואומר 'הלוואי שהייתה לי אפשרות להתחיל שוב וללכת לקיבוץ'?
המחשבה הזו הביאה אותי להארה עמוקה מאד, שונה מזו שעולה מדברי הרמב"ם, שלדעתי היא הסוד של התשובה. התשובה אינה חזרה פשוטה להתחלה, היכולת לחיות את החיים מחדש ולעלות על מסלול אחר. התשובה היא למעשה הכפלה של החיים, והכפילות הזו היא מהותית לה. בעל התשובה מתחיל מחדש אחרי שכבר חי פעם; הוא אינו שוכח את הכישלון שלו, אלא חי את ההווה אחרי שלקח על עצמו את העבר. החזרה מלווה במודעות לכך שכבר הייתי כאן פעם, שזו הפעם השנייה, והנוכחות של העבר וכישלונותיו היא המעניקה לה את האפקט האדיר שלה. הנכונות לשאת את העבר, ובכל זאת לפתוח פרק חדש – זוהי בעצם הנקודה של התשובה.
הרצון של אותו קיבוצניק אינו לחזור אחורה ולמחוק את כל השנים שעברו, אלא להתחיל שוב מהמקום בו הוא נמצא עכשיו. אילו היה נשאר במושב הוא לא היה מרגיש את מה שהוא מרגיש עכשיו ביחס להוריו; היה עליו לצאת החוצה ולגור בקיבוץ, וכעת, אילו היה יכול לחזור בדרך פלא ולהתחיל מחדש את חייו במושב, יש להניח שהיה חי אותם מתוך מימוש עמוק. זה מה שחז"ל לימדו אותנו כשאמרו ש'אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן':10 יש אמיתות שאתה לא יכול להגיע אליהן אלא אם כן נכשלת. לדוגמא, כל זמן שלא פגעת במישהו לא תוכל להבין את משמעותה של הפגיעה, כמו גם את האמת הפנימית של הארת הפנים. זה פשוט בלתי אפשרי, שהרי לא מדובר בתובנה אינטלקטואלית. הדרך שבה עברת, הביוגרפיה שלך, היא חלק ממי שאתה; אם לא היית נכשל היית אדם אחר. לכן הצדיק הגמור, למרות כל המאמצים שהוא משקיע, לא יוכל אף פעם להגיע למעלה של בעל התשובה: הסטריליות שלו חוסמת בפניו את הדרך אל הנקודה האנושית העמוקה של החזרה בתשובה. רק הכישלון יכול להביא לפתיחת הלב.11
אבל אם כך, הרי שגם השיר של אריק איינשטיין הוא בעצם שיר של בעל תשובה: כשהוא היה צעיר הוא לא היה יכול לומר לאשתו 'עכשיו נשארנו לבדנו בקן / אבל אנחנו ביחד'. רק אחרי שהילדים גדלו ועזבו את הבית, פתאום מתגלה המשמעות העמוקה של הברית ביניהם. האהבה הנוצרת מתוך התחושה של 'נשארנו לבדנו בקן', של 'אבי ואמי עזבוני', איננה אלא התחלה מחדש הלוקחת את העבר אִתה. רק כך נוצר הרוך שבין בני הזוג, ומתאפשרת האמירה 'אל תדאגי ביחד כיף להזדקן', שהיא אולי הביטוי העמוק ביותר של האהבה.
אהבת הנעורים והאהבה המבוגרת
את התובנה הזו אפשר להמחיש גם בדימויים נוספים. עולה בדעתי למשל ההבדל בין נישואים ראשוניים לנישואים שניים, המכונים בלשון חז"ל זיווג ראשון וזיווג שני. במסכת סנהדרין דף כד ע"א חז"ל אומרים דברים מאד נוגעים ללב על היחס שבין האדם לאשתו הראשונה, והביטוי הרגיש ביותר הוא של רבי שמואל בר נחמן: 'לכל יש תמורה, חוץ מאשת נעורים'.12 במונחים שלנו כאן אשת הנעורים היא הפעם הראשונה, המדרגה של הצדיק הגמור שלא חטא. זוהי חווית הלימוד של האלול הראשון בישיבה, שאנחנו תמיד נכספים לשוב אליה אבל היא לעולם לא תחזור, ואין לה תמורה.
אבל אני רוצה לדבר דווקא על הזיווג השני, על הנישואים של האלמן שרחמנא ליצלן אשתו נפטרה, והוא מתחתן מחדש. בנישואים האלו יש חסד וחמלה עצומים, שבזיווג הראשון אי אפשר להגיע אליהם. ההתאהבות הספונטנית הסוחפת את האדם היא חסד נעורים, ואילו החמלה היא כבר פרי הניסיון של העבר. הייסורים, הכישלונות והאכזבות פותחים את ליבו של האדם, ומעוררים בו את הרגישות כלפי האחר. בחסידות לימדו שזוהי הבחינה של 'יעקב אשר פדה את אברהם': מידת הרחמים של יעקב גואלת את האהבה של אברהם אבינו, משום שהחמלה שייכת למקום עמוק ובסיסי בהרבה מזה של האהבה.13
זהו ההבדל שבין הלוחות הראשונים ללוחות השניים, וכאן אני חוזר להבחנה שבה פתחנו בין מתן תורה של שבועות למתן תורה של יום הכיפורים. כידוע, ההבדל בין הלוחות הראשונים לשניים הוא שבראשונים 'הַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקִים' (שמות ל"ב, טז), ואילו בשניים רק הכתב היה של אלוקים, ואילו את הלוחות היה משה צריך לפסול בעצמו. בספרות המוסר והחסידות מסבירים שזהו ההבדל בין אתערותא דלעילא לאתערותא דלתתא: הלוחות הראשונים באו מלמעלה, ומשה רבנו ועם ישראל לא היו צריכים לעשות דבר. בלוחות השניים משה כבר היה צריך לתרום את חלקו, וזוהי האתערותא דלתתא.
זהו בדיוק ההבדל בין זיווג ראשון לזיווג שני, ובין צדיק לבעל תשובה. בפעם הראשונה הכול בא בהשראה, כמו בהתאהבות; זו הבחינה של מעמד הר סיני, שבו הקב"ה מתגלה אל ישראל ונותן להם את התורה. הלוחות השניים, לעומת זאת, שייכים כבר לאדם המבוגר והמפוכח, שיש לו שיקולים שונים ולכן הוא צריך לקבל את ההכרעה בעצמו. אמנם לכל יש תמורה מלבד לאהבת הנעורים, אבל לצד זאת יש גם יתרון בשותפות של ההכרעה האנושית. רק מה שנעשה מתוך בחירה הוא בר-קיום, ולכן דווקא הלוחות השניים אינם נשברים.
כך גם לימדו חז"ל לגבי הזיווג. הגמרא במסכת סוטה דף ב ע"א אומרת שהתיאור לפיו מכריזים על הזיווג ארבעים יום קודם יצירת הולד נאמר בזיווג ראשון, ואילו זיווג שני תלוי במעשיו של האדם. בסופו של חשבון, כך אנו למדים הן בספרי החסידות והן בספרי המוסר, מה שחשוב הוא ההכרעות שלך. החוויות של הנעורים, גדולות ככל שיהיו, אינן מי שאתה; רק כשהאדם מתנסה, רק כשעוברים עליו דברים, רק אז הוא מסוגל להכריע, להחליט, לפסול את הלוחות.
היתרון של בעל התשובה נובע מכך שהוא מוסיף את החלק שלו, ורק לאחר מכן אלוקים משרה את רוחו וכותב את הכתב. המכתב הוא תמיד מכתב אלוקים: כל דבר אמיתי הוא תוצאה של השראה, ולא של מאמץ. אפשר למשל להתאמץ מאד בתפילה, אבל בסופו של חשבון היא חייבת לבוא מלמעלה – 'ה' שפתי תפתח'. עם זאת, ההשראה לא תגיע אם לא יקדם לה מאמץ, גם אם אי אפשר להבין את היחס ביניהם. אני אוהב לצטט בהקשר הזה את דבריו של בעל חידושי הרי"מ על הביטוי 'יגעת ומצאת תאמין': מציאה מגיעה בהיסח הדעת ולא כתוצאה של מאמץ, ובכל זאת אתה צריך קודם כל להתייגע ורק אז תוכל לבוא המציאה. היגיעה הזאת היא התורה של בעל התשובה, התורה של הלוחות השניים, שהם אלו שלא נשברו.
תשובה של זקנים ותשובה של צעירים
התשובה שייכת אם כן לזקנים: לזיווג השני, או לזמן של היציאה לפנסיה שבו האדם מתבונן על חייו.14 אבל אם כך, מהו מקומה של התשובה אצל אנשים צעירים, אצל מי שנמצא בהתחלה ומסתכל קדימה, ולא אחורה כדרכו של בעל התשובה?
התשובה שתיארנו כאן מכוונת לעבר, אבל יש גם תשובה המכוונת לעתיד. איך אפשר לשוב בתשובה על מה שלא עשיתי? על כך אומר הפסוק 'טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ' (קהלת ז', ח), או בלשון הגמרא – 'מראשית השנה ועד אחרית שנה – מראשית השנה נידון מה יהא בסופה'.15 האחרית תלויה בראשית, אבל גם ההיפך הוא נכון – מהראשית עליי להתבונן באחרית, או כפי שאומר רבי נחמן, לחשוב על התכלית. עלינו לחיות את ההווה גם מנקודת המבט של העתיד, וכך הוא יקבל את העומק, הכיסופים והחמלה שיתעוררו בי כשאתבונן בו במבט לאחור. המקום בו אני נמצא עכשיו הוא סופי, כמו כל מקום; המחשבה עליו כדבר בן-חלוף, כדבר שפעם יהיה בשבילי עבר שאיננו, מכניסה את הרוך המתעורר אחרי הכישלון לזמן שקדם לו, ועשויה אף למנוע אותנו מלהיכשל.
בעל התשובה, כפי שלימדו הראשונים, הוא אדם בעל אופי מסוים. התשובה אינה רק מבט לאחור; היא גם אוריינטציה, גישה לחיים המעצבת את האופן שבו אנו חווים אותם. כאשר אנו עושים משהו, אחד הדברים שאנחנו צריכים תמיד לבחון הוא איך הוא ייראה בעינינו בעוד עשר שנים, בעוד חמישים שנה, כשנצא לפנסיה ונסתכל לאחור על החיים שלנו. בדרך כלל אנחנו לכודים בסיטואציה הנוכחית: אני זוכר למשל כמה בכיתי כשקיבלתי את התעודה של כתה ג' וראיתי שקיבלתי 'כמעט טוב מאד' בחשבון, כי חשבתי שהמורה קיפחה אותי. כשאני נזכר בזה עכשיו, אני לא מבין מי היה האדם שבכה כל כך על דבר כזה. אבל אם נסתכל מנקודת המבט של העתיד, רוב הדברים שאנחנו עושים היום ייראו בעינינו כך.
השאלה היא אם יש דברים שאנחנו עושים היום שלגביהם אנחנו חושבים שגם בסוף המעגל, כשנתבונן בהם לאחור, נאמר לעצמנו שהיה כדאי, שהיה בהם ערך. זהו מבחן מאד עמוק. הניסיון שלי הראה שיש דברים כאלה, שיש דברים שלא משנה כמה שנים יחלפו, תמיד כשניזכר בהם הזוהר שלהם לא יועם, הטעם שלהם לא ידהה. אנחנו חיים בעלמא דשקרא, באשליה, ולכן קשה לנו להבחין בין הדברים החשובים לבין אלו שלא. לכן עלינו לנסות להסתכל על החיים שלנו מנקודת המבט שמעל הזמן, להפנים את הסלקציה שהזמן עצמו יוצר באמצעות ההסתכלות על התכלית.
זהו החסד הגדול של הדין בראש השנה. אנחנו כל הזמן רצים מהיום למחר, אחוזים במשימות הדחופות שיש לנו, ואז מגיע ראש השנה ואומר לנו להוציא קצת את הראש מהמים, לעצור רגע ולהסתכל. לא צריך אפילו לחזור בתשובה: גם אם אנחנו רק נזכרים במקום שבו היינו לפני שנה, בכל מה שעבר עלינו בינתיים, גם בלי להוסיף מילה – יש לכך השפעה עצומה. ההיזכרות מראה לנו מה חשוב ומה לא, מה היה כדאי ומה היה מיותר. זו הנקודה העמוקה של חשבון הנפש, אותה אפשר גם להפנות אל העתיד: החכם עיניו בראשו, ולכן לפני שאתה מגיע לימים שאין בהם חפץ, לימי הזקנה שבהם כבר אי אפשר לתקן, נסה לחשוב מה אתה יכול לעשות עכשיו, כשעוד כוחך במותניך.
לא מדובר בדרשות של בית כנסת; ההתבוננות שתיארתי כאן יוצרת מגע עמוק מאד עם החיים שלנו, עם הממשות של הקיום האנושי. הקב"ה נותן לנו חיים רק פעם אחת, וזו ההזדמנות שלנו – השאלה היא האם נעשה בחיים האלו משהו בעל ערך, משהו שישמח אותנו, שייתן לנו סיפוק עמוק, או שבסוף נרגיש שבעצם לא עשינו דבר.
על מה אני חושב כשאני קם בבוקר
נסיים בשתי נקודות אחרונות.
אני חושב שהעיקר הוא קבלת עול מלכות שמים. לחזור בתשובה זה לא לעשות אחרת, אלא לחיות את החיים מתוך התכוונות שונה. לכן השאלה העמוקה היא על מה אני חושב כשאני קם בבוקר, מה הדבר שבאמת חשוב לי. זו לא שאלה תיאורטית, זו לא תלוי במה שאני אומר, אלא במי שאני. התשובה לשאלה מה אני באמת רוצה מהחיים שלי, מה אני רוצה לעשות, היא עצמה קבלת עול מלכות שמים. אני יכול לקבל כל מיני החלטות טובות, אבל קבלת עול מלכות שמים היא קביעה של זהות, אימוץ של אוריינטציה. זוהי ההחלטה על הדבר שאִתו אני הולך, שעליו אני מהמר, שהוא החלק שלי בחיים. השאלה היא מה הדבר שבאמת שווה, וזו שאלה שצריך לשאול בכנות, באופן ריאלי; אי אפשר לרתום את העגלה לפני הסוסים.
דיברנו לעיל על הפער שבין ההחלטה להשתנות, המתקיימת בשפה, לבין הממשות. הבעיה היא שאחרי שאנחנו מחליטים אנחנו צריכים גם להחליט לקיים את מה שהחלטנו; אבל מה טיבה של ההחלטה השנייה הזו? הרי גם היא אינה אלא החלטה, הכפלה של הדיבור והשפה שאינם מצליחים לגעת בממשות. כדי להיחלץ מהמעגליות הזו, ההחלטה להחליט צריכה להיות התכוונות אל מה שמעבר למילים: אני אומר לעצמי שזה אכן מה שיקרה. זוהי קבלת עול מלכות שמים, שבעקבותיה אני לא פועל מתוך ההחלטה, שהיא מחשבה או אמירה. אני משנה את זהותי הפנימית, את מערך ההתכוונויות והאינטרסים שלי. זוהי סיבה נוספת לכך שהתשובה קדמה לעולם – משום שהעולם נברא בדיבור, והתשובה שייכת לרובד שקודם לדיבור. ההחלטה של האדם מפסלת את הלוחות, אבל המכתב הוא מכתב אלוקים, והוא החוקק על הלב את הדיבור האלוקי.
לא מדובר בתביעה דורסנית ומכבידה ההופכת אותנו לאנשים לחוצים. להפך – בקבלת עול מלכות שמים יש אפקט מאד משחרר. כאשר אני אומר 'זהו, זה המקום שלי, זה הדבר שאני רוצה ללכת אִתו', אני לא מרגיש לכוד אלא דווקא חופשי. מה שלוחץ אותנו בדרך כלל זו העובדה שאנחנו נמצאים כאן, אבל חושבים שאולי היינו צריכים להיות במקום אחר. היכולת להיות במקום שבו אני נמצא, בדברים הגדולים וגם בדברים הקטנים, נותנת תחושה עצומה של מיקוד ושל אושר, תחושה שאני מי שאני, ואני נמצא במקום שלי. קבלת עול מלכות שמים אינה דבר שלוחץ עליי מבחוץ; היא הופכת להיות הזהות שלי. זה המקצוע שלי, בשביל זה באתי לעולם.
אנחנו נמצאים כעת בתחילת שנת הלימודים בישיבה, ואני זוכר את עצמי כנער בשלב הזה. את התובנות שאני זוכה להם היום בלימוד התורה – בחסידות, בפנימיות התורה, וגם בגמרא ובהלכה – לא הייתי יכול בכלל לדמיין. לא העליתי בדעתי שיש בכלל דברים כאלה. ובאמת יש בתורה חכמה מאד עמוקה, יש בה אור ומתיקות ועונג, ואני אומר את זה כהתנסות במובן הממשי של המילה. כדי להגיע לכך צריך הרבה עמל, הרבה סבלנות וייסורים, וקודם כל צריך להחליט שזה מי שאתה, שזה המקום שלך. קבלת עול מלכות שמים, היכולת להיות לגמרי במקום בו אתה נמצא – גם אם רק לזמן מוגבל – היא תנאי הכרחי כדי להיכנס באמת ללימוד התורה.
קבלת עול מלכות שמים קשורה גם לעוד נקודה, אותה הרמב"ם מדגיש ביחס לתשובה – ענווה. הרמב״ם כותב ש'בעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענווים ביותר'.16 הסיבה לכך היא שאדם לא יכול להגיע להכרעות אמיתיות אלא אם כן יש בו תחושה של ענווה, של שפלות. מי שהאגו שלו ממלא את כל המרחב לעולם לא יוכל להגיע לנקודה של אמת; כדי להגיע לכך נדרשת ענווה עמוקה, ענווה אנושית הנובעת מהכרת טיבו של האדם, שבסופו של חשבון יסודו מעפר וסופו לעפר, כמו שאנחנו אומרים בראש השנה. הענווה הזו אינה עמדה פסימית, אלא עמדה אופטימית. בדומה לקבלת עול מלכות שמים, גם בה יש משהו משחרר: אני לא מרוכז כל הזמן ברצון שלי להשיג אלא להפך – ההתכוונות שלי היא לנתינה. אני שואל את עצמי איך אני יכול לתת יותר, במובן העמוק של המילה. ברגע שאני מצליח לעשות את ההיפוך הזה, זהו בעצם העומק והמשמעות האמיתית של התשובה.
