ברוכים הבאים לגן העדן של הממשי?

המרחב הווירטואלי מוחק בהדרגה את הגבול שבין סימולציה לממשות. האם יש ליהדות עמדה בנושא? על אלילות, המטריקס והרב שג"ר.

קובי פישר

’

הבהוב המציאות בתוך המדומה

הוא כאות ארגעה אחרי אות אזעקה

צעדים אילמים כמו על אדמת ירח

שום דבר לא מושך ולא נופל

בדלי דלות טפטף גשם

צפירת הארגעה.

אבות ישורון, הבהוב המציאות

נראה שכל התפתחות טכנולוגית חדשה מעוררת רגשות מעורבים של פליאה והיקסמות מחד, וחרדה ודחייה מאידך. רק מפרספקטיבה של שנים ניתן לבחון את הטכנולוגיה בגישה מאוזנת יותר. כך ניתן לומר גם על ההתפתחות הדרמטית בעשורים האחרונים בטכנולוגיית המידע.

בדברי כאן אתמקד בתגובה הדתית-יהודית להתפתחות זו. בהכללה, נראה שהתגובה הרגילה היא של חרדה ואיבה, אם לא של התעלמות מסתגרת. מעבר לשמרנות הטבעית של האורתודוקסיה היהודית, המביאה ליחס שלילי כלפי חידושים והשפעות חיצוניות, נראה שיש לכך סיבה נוספת: הדגש של התרבות היהודית ההלכתית על טקסים קונקרטיים והחשדנות שלה כלפי ייצוגים ויזואליים, שכתוצאה מהם נראה שיש בעולם הדתי פתיחות רבה יותר להשפעה של טכנולוגיית המידע בכל הקשור לשיתוף ועיבוד של טקסטים, בהשוואה ליחס השלילי כלפי ייצוגים ויזואליים.

אלא שהבחנה זו כרוכה בנקודה עמוקה יותר. כפי שאבקש לטעון, העמדה הדתית כלפי ההתפתחות של טכנולוגיית המידע קשורה לעמדה היסודית של היהדות לגבי היחס בין ייצוגים טקסטואליים ודימויים ויזואליים לבין הממשות.1 עמדה זו נוגעת לשאלות אקטואליות שמעלה ההתפתחות הטכנולוגית, ומלמדת על מקומה של הדתיות בעולם האינטרנטי בו אנו חיים.

הרב שג"ר והסימולקרה המיסטית

עמדתו הפתוחה והסקרנית של הרב שג"ר כלפי ההתפתחויות ההגותיות והתרבותית של סוף המאה ה-20, המכונות פוסט-מודרניזם, לא פסחה על מקומה של טכנולוגיית המידע בתוך התפתחויות אלה. בהתאם ליחסו הכללי אל הפוסט-מודרניזם, פתיחות זו לעיתים מובילה את הרב שג"ר לעמדה של היקסמות.

בדיון שלו בנושא הרב שג"ר נדרש למושג הסימולציה, המציין בלשונו של הפילוסוף ז'אן בודריאר את טשטוש הגבול שבין ייצוג סמלי לבין ממשות, המתקיים במרחב הדיגיטלי. הרב שג"ר מזהה בטשטוש שבין דמיון לממשות פוטנציאל מיסטי, אותו הוא קושר גם עם העמדה הפילוסופית האידיאליסטית שביטא הרב קוק, המזהה בין מחשבה ודמיון לבין ממשות:

הרב [קוק] קובע שלכל דבר שניתן לדמיין יש מציאות אונטית כלשהי […] גם עמדה זו מזכירה את הפוסטמודרניזם, שכבר אינו עוסק בהתאמה בין הייצוגים לבין המציאות, אלא ביחס בין הייצוגים לבין עצמם […] עולם הסוד הוא עולם פלורליסטי שאינו כבול בכללי המשחק של הלוגיקה האנושית; הגבולות בין בורא לנברא נשברים בו – האדם לא רק קולט את המגוון האינסופי אלא גם מכונן אותו.2

לפי הרב שג"ר, הסימולציה הדיגיטלית מאפשרת להחזיר לעולם המודרני את העולם המיסטי והפלאי המשוחרר ממגבלות החומר והטבע. אם המודרניזם, שזוהה עם רציונליות וחוקיות טבעית, גירש את הנס והפלא מהעולם, הרי שהפוסט-מודרניזם מאפשר לדת לחזור לתרבות העכשווית מהדלת הראשית של תרבות הסייבר.

יש לציין שהרב שג"ר אינו מתייחס לתוכן של המרחב הדיגיטלי כפי שהוא מתקיים בפועל, אלא לשינויים תרבותיים וקונספטואליים שמרחב זה נושא בחובו, ולפוטנציאל הדתי של שינויים אלו. לנוכח עמדתו של הרב שג"ר, שיש לראותה כהצעה ולא כהצהרה, יש לשאול מפרספקטיבה עכשווית יותר, המתייחסת לתוכן של המדיום האינטרנטי כפי שהוא: מהם המחירים התרבותיים והאתיים הכלליים של טשטוש הגבולות בין הדמיוני לממשי, ובאופן ספציפי יותר – מהם המחירים של מיקום הדתיות במרחב מטושטש זה?

נראה לי שבעשור האחרון התחדדה באליטה האינטלקטואלית של התרבות הכללית הביקורת כלפי המרחב האינטרנטי. מרחב זה הביא ליצירתן של תתי-תרבויות אלטרנטיביות, המתאפיינות בעמדה לעומתית וקוטבית כלפי ה'ממסדים' למיניהם. תופעה זו מתגלמת במושגים שעלו לכותרות בשנים האחרונות, כגון 'פוסט-אמת', 'פייק ניוז' (חדשות מזוייפות) ו'חדר ההדים' (Echo-Chamber, מרחב תקשורתי שמהדהד עמדות זהות אצל אחרים) המאפיין את מרחב הרשתות החברתיות. בעוד שהשנים הראשונות לקיום המרחב האינטרנטי התאפיינו בהתלהבות מהפוטנציאל הטמון בו לשבירת מבנים מוכרים והגמוניים של ייצוג ושליטה על מידע, במשך הזמן (ובייחוד בעקבות משבר הקורונה האחרון, וגל הפופוליזם הלעומתי שאפיין את בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה”ב) התגלו המחירים הכואבים של פירוק מערכות סימבוליות וותיקות, ואופיין המתהווה של המערכות החדשות. לצד האנרכיה האידילית של חופש מוחלט, התגלה גם (אך כמובן לא רק) הגהינום של עולמות חברתיים וסימבוליים מסוגרים וקוטביים, המנותקים זה מזה ומהמציאות הסובבת אותם, ולפעמים גם אלימים במופגן זה כלפי זה. בהקשר זה נידונה גם תרומתם של אינטרסים כלכליים ליצירתו של שיח אינטרנטי מוקצן ואלים זה.

נראה לי שגם בלי לנסח עמדה דתית-יהודית ספציפית כלפי בעיות אלה, טקסטים כגון זה של הרב שג"ר נראים כיום נאיביים במקצת. כאמור, הם מבטאים סוג של התלהבות ראשונית, שאינה מתייחסת למחירים של הטכנולוגיה החדשה. נראה שצו השעה של זמננו איננו שחרור הדמיון האינטרנטי, אלא דווקא ריסונו. בכך איני מתכוון בהכרח לשיבה אל ההגמוניה המודרניסטית של אמת אובייקטיבית אחת, אך טענתי היא שנחוץ בהחלט לשוב אל שיח משותף סביב המציאות, מתוך אחריות כלפי הטוב המשותף במציאות זו.

יהדות ואתיקה בין ייצוג לממשות

גם ללא קשר לביקורת אתית עכשווית זו על תרבות האינטרנט, אני מוצא קושי רב בעמדה הרואה בשחרור הדמיון את מרכז החיים הדתיים ואת תרומתם לתרבות האנושית, ולכל הפחות אני מתקשה בזיהוי עמדה זו בתור עמדה יהודית.

כידוע, דת ישראל מראשיתה התאפיינה במלחמתה באלילות, שניתן לסווגה בתור דתיות שבמרכזה מיתוס של אלים המתפקדים כסמלים בעלי אישיות וכוח עצמאי. אם כן, המאבק באלילות הינו למעשה מאבק בייצוג שחורג מתפקידו כייצוג, והופך לבעל כוח המדומיין כממשי. תקצר היריעה כאן לסכם את העמדות השונות באשר ליחס היהדות אל המיתוס לאורך ההיסטוריה שלה, אך מתוך פרספקטיבה עכשווית של המחשבה היהודית לגווניה (לפחות החל מהרמב”ם, ובכלל זה הקבלה), ניתן לומר שאף שהיהדות נושאת מיתוס ועולם סימבולי עשיר, קיימת בה מודעות לפער הבלתי ניתן לגישור בין המושגים והסמלים של התודעה האנושית  לבין האלוהות בתור ממשות וישות מוחלטת וחיצונית לתודעה זו. קשה אם כן לקרוא לשחרור מוחלט של הדמיון ולפירוק מוחלט של הגבולות בין ייצוגים סימבוליים לבין הממשות, בלי להזמין את האלילות חזרה אל קדמת הבמה של התרבות האנושית, בשמה של שיבת הדת.3

בכך איני טוען שתפקידה של הביקורת היהודית על האלילות הוא לשלול את מקומם של מיתוסים וסימבולים לטובת גישה מדעית-רציונלית נוקשה, התובעת ייצוג של המציאות לפי קריטריונים חמורים של לוגיקה והוכחה אמפירית; טענתי היא שהביקורת נועדה להעלות אל התודעה את הפער שבין ייצוג לממשות. הממשות האלוהית אמנם עומדת בחיצוניות מוחלטת כלפי ייצוגים אלו, ובכך מתגלה שגם טבעה של המציאות עצמה הוא ייצוג אנושי. אך הרחקת-יתר של הייצוג מהממשות עלולה לגרום לכך שהייצוג יתקבל בתור חזות הכול, נוכח ההעדר של הממשי. אם כן, כדי לשמור על האופי הבלתי-ממשי של הייצוג יש לשמור על איזון דק בין נוכחות והיעדרות של הממשות. המשמעות האתית של 'בלבול'  בין ממשות לייצוגה הוא אבדן היכולת לבחון באופן ביקורתי את הייצוג מנקודת המבט של הנוכחות הבלתי-אמצעית של 'האחר' האלוהי והאנושי. ההכרה שהעולם הדמיוני 'נברא' מתוך ממשות שחיצונית לו גוררת גם את האחריות כלפי העולמות שאנו בוראים – במדיה הישנה כמו בחדשה.4

אם נחזור אל הביקורת האתית הקונקרטית כלפי תרבות האינטרנט העכשווית, הרי שבהקשר זה מתבהרות ההשלכות האתיות  של אותה 'אלילות': יצירתם של מיתוסים וסימבולים המרוקנים מיחס אל המציאות הממשית, ולפיכך  שובים את יוצריהם ואת צרכניהם ברשת בלתי חדירה.

הרב שג"ר על 'המטריקס' והתפילה

הפער המובנה שבין מבנים סימבוליים ונרטיביים לבין מהותה של האלוהות הוא נושא מרכזי בהגות המיסטית היהודית, ויש לו נוכחות מרכזית גם בהגותו של הרב שג"ר; ואכן, היבט זה לא נעלם ממנו גם בבואו לדון בטכנולוגיית המידע העכשווית, והתייחסותו אליו מעלה כיוון מחשבה נוסף בנושא בו אנו עוסקים כאן.

כדי לעמוד על כך יש לפנות לטקסט אחר של הרב שג"ר, שנקודת המוצא שלו היא דיון בסרט 'המטריקס' ובמהותה של התפילה.5 סרט זה תיאר מציאות אלטרנטיבית שבה מחשבים השתלטו על התודעה האנושית, ובאופן זה למעשה הציג משל פילוסופי מוקצן לאבדן הממשות של הסימולציה הבודריארית ולהתנהלותה על פי חוקיות עצמאית.6 התמה המשיחית של הסרט – מצד אחד הגילוי של המציאות הנחווית כממשית בתור מניפולציה דיגיטלית על התודעה האנושית, ומצד שני ההכרח להיאבק כנגד המניפולציה תוך שימוש בכליה שלה – משמשת את הרב שג"ר על מנת לבנות מודל של פעולה דתית המבטאת את הכמיהה אל הממשי, כמיהה הפורצת את החוקיות של הרשת הדמיונית אף על פי שהיא פועלת בתוכה ומתוכה. לדבריו של הרב שג"ר,

המשיח של המטריקס אינו כופר בהיותו של העולם דימוי – ההפך הוא הנכון. מה שהופך אותו למשיח הוא היותו האקר, כלומר אדם כזה שבגינו העולם הופך להיות דימוי והשלכה אנושית ולא ממוחשבת, והמציאות המטריקסית עצמה הופכת לדימוי והשלכה של ההאקר האנושי. אם כן, מוצגת וירטואליות מול וירטואליות; הווירטואליות של המטריקס מול הווירטואליות של ההאקר־המשיח, כשהאחרון מוּנע מתוך התחושה ש"העולם הזה" אינו העולם הממשי, כמיהה המובילה אותו לגילוי המטריקס. זאת כידוע הכמיהה הדתית הבסיסית ביותר, החיפוש אחרי הישות הממשית, חיפוש שבגינו ההאקר אינו עוד מכונה בלבד, אלא מכונה מיומנת וחתרנית המוּנעת מהחיפוש אחר הממשי, הבשרי והדמי.7

הסרט משמש את הרב שג"ר כדי לבנות מודל של פעולה וקיום דתי שאיננו שואף באופן נאיבי לדלג מהדמיוני אל הממשי ולהכחיד את הקיום המדומיין, אך גם אינו מטשטש את הגבולות בין הדמיון לממשות. לפי מודל זה, האדם הדתי אינו מסוגל לגבור על הפער הבלתי ניתן לגישור שבין הדמיון לממשות, אך תשוקתו אל הממשות מהווה נקודה ארכימדית שממנה הוא מצליח לפעול באופן מניפולטיבי כלפי הרשת הדמיונית שבתוכה הוא נתון, ולהפוך מצרכן סביל לסוכן פעיל כלפי רשת זו. בהמשך הדברים הרב שג"ר מרחיב את הדיון על האופן שבו המעשה הדתי, ובייחוד התפילה (על פי מושגיהם של ר’ נחמן ודרידה), פועלים בתור הבניה של הממשות שפורצת אל הדמיוני דווקא דרך ההיתקלות בגבולות הבלתי-עבירים של רשת הסימולציות:

הפרויקט של דרידה בא לשלול חיוביות כלשהי, אלא שמגמה זו היא היא המפנה את הדרך לקפיצה המיסטית […] ההבדל בין דרידה למיסטיקן יהיה בפתוס. […] רבי נחמן ודרידה, שהיטיבו לתאר אולי יותר מכולם את הפער, את הדיפרנס בין המילה למה שהיא מנסה להשיג, את החלל הפנוי שהוא מקור הסתירות המובנות במציאות עצמה, […] מתפללים?! זהו נס, משהו שקורה בזמן הווה. אין למומנט הזה הצדקה מחוצה לו, הוא אינו תוצר אלא התרחשות.8

כמו בדוגמא הקודמת שהבאנו מכתיבתו של הרב שג"ר, גם במאמר זה המרחב הדיגיטלי משמש אותו בעיקר בתור משל למרחב התרבותי העכשווי: זהו מרחב דמיוני-סימבולי שנמצא תמיד מעבר להישג ידו של הממשי, אך דווקא משום כך הוא נתון למניפולציה אנושית. לפי הרב שג"ר זהו המרחב הדתי, בניגוד למחשבה הדתית הנאיבית המזהה את הדתיות עם אחיזה במהות ממשית.

לצד זאת, בסופו של דבר הרב שג"ר לא מסתפק באפשרות של הטכנולוגיה לחולל תמורה במושגים הדתיים, אלא גם מתאר במונחים משיחיים את האפשרות שהיא תשנה באופן מהותי את הקיום האנושי:

אם כן, אפשר למצוא במצב הפוסטמודרני אופציה דתית־מיסטית מלהיבה. יכולה להתחולל כאן העלאה של העולם האנושי בכלל ושל המרחב הדתי בפרט. ראשית, נוכחת לפנינו האפשרות למהפך של המובן והמשמעות של המסמנים בעולם הדתי. מסמנים כדוגמת גאולה, קדושה, תפילה, אמונה ובחירה חופשית יכולים לקבל מובן חדש ומפתיע, מובן שבו נעוץ הפתח לחיים דתיים חיוניים ויצירתיים. שנית, העולם בכללו יכול להיות מזוהה ככזה שעובר תמורה רדיקלית ביותר, תמורה שהיא היא הפתח לגאולה המיוחלת.9

הבעיות האתיות והחברתיות שהעליתי קודם לכן מלמדות כי שאלת הזיקה בין הממשי לדמיוני כבר אינה שאלה בתחום הפילוסופיה המטאפיזית והתיאורטית, אלא יש לה גם משקל אתי; לאור זאת הייתי רוצה לבחון את  דבריו של הרב שג"ר. כאמור, הסגירות הפנימית של העולם הדיגיטלי עשויה לזמן לא רק הזדמנות למחשבות מרתקות בתחום המחשבה התיאורטית, אלא גם בעיות חברתיות ואתיות קשות. המשמעות האתית של האופציה אותה מעלה הרב שג"ר היא שסגירות זאת אמנם אינה ניתנת לפריצה, אבל המודעות אל הנוכחות הנפקדת של הממשות מאפשרת פעולה ומניפולציה בתוך התחום הסגור בו אנו חיים. מבחינה מעשית נראה שפירושה של תפיסה זו הוא שעל האדם המשייט במרחב האינטרנטי לשמור באופן מתמיד על מודעות לכך שמרחב זה מתקיים במקביל למציאות הממשית, ואינו מחליף אותה או מייצג אותה. באמצעות מודעות זו ניתן לפעול באופן חופשי במרחב הפיקטיבי מתוך הבנת חוקי המשחק של מגבלותיו, ואף לאתגר את דפוסי השיח הקיימים בו; זאת מתוך התייחסות אירונית וספקנית אל השטחיות הקונפורמיזם הקבוצתי של המרחב האינטרנטי, וניצולו של מרחב זה כדי להעלות שיח אלטרנטיבי, אותנטי ומקורי.10

שיבה אל הממשות

אמנם בכך אינני מוצא תשובה מספקת לצרכי התקופה. נראה שהשנה האחרונה, בה נפתחו חלופות תקשורתיות רבות במדיום הדיגיטלי, דווקא הדגישה את הצורך ואת התשוקה אל הממשי 'הבשרי והדמי'. על רקע זה נראה לי שיש בעייתיות רבה במודל ה'סגור' של המרחב הדיגיטלי בתור סימולציה הנעדרת זיקה אל הממשות.

הנטייה של התיאוריות הפוסט-מודרניות להדגיש סגירות זו מאפשרת חופש פרשני רב, אך לא בהכרח עומדת בקנה אחד עם צרכים אנושיים קונקרטיים יותר. נראה שביסודה של תיאוריה זו עומדת הנחת היסוד הפסימית לפיה התודעה האנושית איננה מסוגלת ואיננה רוצה לפרוץ את גבולותיה. בהקשר של המינוח הלאקאניאני, הסדר הממשי מופיע בתור הרובד שבו נתונה המציאות הטראומטית שאין לתודעה הסימבולית כלים להכילה.11 כמו-כן, במאמר של הרב שג"ר בו עסקנו לעיל אנו מוצאים את הביטוי להעדר של הממשות האופייני להגות זו בתפילה של דרידה, המנכיחה את האלוהי והניסי באמצעות ההעדר בלבד.12

אלא שהצרכים האתיים מחייבים לדעתי הנכחה בעלת משקל חיובי של הממשי – יחד עם הכרה בחוסר היכולת להכיל אותו במלואו. בהכללה ניתן לומר שאם הפוסט-מודרניזם נכשל בהנחת היסוד של חיצוניות מוחלטת של הממשי, הנחה המביאה לסגירות פנימית של הייצוג הסימבולי, הרי שאין לפסול את החזרה למודלים 'מודרניסטיים' של ייצוג העומד ביחס אל ממשות ומבטא אותה, יחד עם ההכרה בכך שייצוגים אלו הם חלקיים במהותם; הם ממלאים צרכים אינדיבידואליים וחברתיים מוגבלים, ולכן יש לבחון את מידת התועלת שבהם ואת המחירים שאנו משלמים עבורם כיחידים וכחברה. במילים אחרות, אין להתעלם מהכשלים המובנים בכל ייצוג, אך גם אין להתייאש כתוצאה מכך מיכולתו לבצע את עבודתו באופן מוגבל. בהקשר זה יש דווקא מקום להעניק תפקיד לדמיון בתור הכוח הנותן משקל לייצוג כדי לאפשר לו להיות נוכח בתודעה, אך כאמור תוך הכרה בכך שהדמיון הוא דמיון בלבד ולא הממשות עצמה.

תיאוריה של האינטרנט בתור רשת עיוורת של סימולציות הסגורה בתוך עצמה, עלולה להיות נבואה שתגשים את עצמה, ותפקיר את ניהולו של האינטרנט לבעלי אינטרסים העושים שימוש בעולם הייצוגים והפנטזיה האנושית בתור משאב כלכלי. גם אם יש יסוד של אמת בתיאוריה זו, ההכרה בכך שבני אדם בראש ובראשונה נוכחים בעולם הממשי, והמרחב האינטרנטי צריך לשרת את צרכיהם בעולם זה, צריכה להיות בסיס למפת דרכים אתית בעולם האינטרנטי.

בניגוד למציאות המסויטת של ה'מטריקס', עולמנו המושגי והדמיוני אמנם נתון להשפעתו הגוברת של האינטרנט, אך דווקא הגופניות והחומריות הטהורה עומדות מחוץ להישג ידה של הרשת החובקת-כל. בהקשר זה יש מקום ליחס השמרני כלפי האינטרנט, המתאפיין בתור יחס ספקני כלפי הייצוג בעולם הוירטואלי והכוח שלו להחליף את העולם הממשי. יש לראות את ההתעקשות ההלכתית על טקסים קונקרטיים, והחשדנות כלפי עודף של ייצוג ויזואלי, לא רק כשמרנות לשמה אלא גם כאופן של התנגדות לניתוק מנוכחות גופנית לטובת הנוכחות הווירטואלית.13 בהקשר זה, ההבחנה במסורת היהודית בין היחס השלילי כלפי הייצוג הוויזואלי (הסדר הדמיוני), לבין היחס החיובי אל הייצוג המילולי (הסדר הסימבולי), חשובה ביותר: משום שהנטייה של הייצוג הוויזואלי היא להשתלט על התודעה האנושית ולהטעות אותה, בעוד שהפער שבין הייצוג המילולי לבין הממשות  ברור יותר, ובכך הוא דווקא מצביע כלפיה.14

מתוך הקשר זה, ניתן לראות את תפקידה של הדתיות בעולם האינטרנטי כהנכחה של הממשי במקום שבו הוא נוטה להיעדר ולהיות מוחלף בייצוג מטעה. הנכחה זאת יכולה להתבטא כשלילה של המשקל הממשי המיוחס למבנים סימבוליים וייצוגים, וכהנכחה חיובית של הממשי במבנים וייצוגים אלו, באמצעות ביטוי אותנטי של החוויה האנושית (כפי שהיא מחוץ לרשת), ויצירה של קהילות וירטואליות שישמשו כמרחב ראוי לכך. בכך הדתיות יכולה להוות בסיס לאלטרנטיבה של ביקורת אתית במרחב האינטרנטי, הנתון בליבה של המחלוקת העכשווית שבין החזקה עיקשת בעולם ה’ישן’ של דימויים וייצוגים המפוקחים על ידי גורמי סמכות, ובין אישור של העולם החדש והכאוטי שבו מתבטלת עצם ההבחנה בין ייצוג אמיתי וכוזב. לפי  הצעה זו, הכזב אמנם הכרחי בכל ביטוי וייצוג, ובכל זאת, ניתנת לנו היכולת להעריך את המידה שבה הכזב מרחיק או מקרב אותנו אל הממשות.

על רקע זה, הממשי עלול להתגלות לא כשממה מאיימת, אלא דווקא כנקודת הראשית והתכלית הפורה של מחשבה אתית במובנה המלא – לא רק כאחריות מוסרית, אלא גם כדאגה לביטויו המלא של הקיום האנושי. לאור זאת אפשר אולי להציע פרפרזה למשפט המפורסם מהסרט מטריקס: 'ברוכים הבאים לגן העדן של הממשי'.