ההיבט הרוחני של התיקו הפוליטי

חוסר ההכרעה אליו נקלעה המערכת הפוליטית יכול להוביל לפוליטיקה צנועה יותר, המתמקדת בצרכי הקיום המשותפים.

בני פרל

הולדת התיקו

פעם אחר פעם חוזרות הבחירות ומביאות איתן את אותן תוצאות, ונדמה שישראל נידונה לתיקו פוליטי נצחי ומבעית. ולא רק היא – במדינות מערביות ודמוקרטיות רבות, מערכות בחירות מוכרעות על חודם של נבחרים בודדים. לא מדובר במקרה: זהו המבנה היסודי של מדינות בנות תקופתנו המתאפיינות בחופש בחירה, בחופש ביטוי וביכולת דיגיטלית להפיץ רעיונות.
העיקרון הגורם לתיקו הוא העיקרון הסטטיסטי. בתורת ההסתברות, ככל שתרבה להטיל את הקובייה, כך יחס התוצאה של אירועי ההסתברות יהיה זהה יותר. ייתכן שבשלוש הטלות הקובייה תיפול על אותה תוצאה, אולם ככל שתרבה להטיל כך תתקרבנה התוצאות הסטטיסטיות לשוויון, ויחס התוצאה יהיה 1:6.
בהקשר של הדיון כאן ריבוי ההטלות הוא ריבוי החשיפות של קהל הבוחרים לדעות השונות. בחברה דיגיטלית שיש בה חופש ביטוי הפרט חשוף לאין סוף טיעונים סותרים, ולכן הסיכוי שיבחר בקלפי בדעה מסוימת שווה לסיכוי שיבחר בדעה אחרת. הסיבה לכך היא שכתוצאה מהחשיפה לדעות שכנגד יכולת השכנוע של כל הצדדים משתפרת והולכת, והשיפור המתמיד גורם לשוויון באיכות הטיעון. קבוצות אידאולוגיות שנחשפו לרעיונות החולקים על עמדתן משכללות יותר ויותר את טיעוני הנגד, את שיטת ההפצה ואת איכות הטיעון. הבוחר, המקבל את הטיעונים המשוכללים במידה שווה ובמינון הצפה דומה, יאמץ בסופו של דבר את אחת מהדעות. אך מכיוון שכל הדעות מוצגות ברמת נימוק זהה, הסיכוי לאמץ צד אחד שווה לסיכוי לאימוץ הצד שכנגד.
בישראל נוטים לייחס את הבחירה לזהות ולשייכות השבטית, אך גם אם נקבל זאת עדיין נוכל לראות שבטווח זמן ארוך שבו הטיעונים נשמעים, אנו מגיעים לתיקו. בנוסף לכך, לצערנו לא תמיד הוויכוחים הם על המהות; כפי שאנו רואים בשנים האחרונות, הוויכוח הוא ברובו פרסונלי. אך גם כאן הטיעונים מגיעים לאותו תיקו, ומאותה סיבה.
לכאורה, היהודים היו אמורים לקבל בנחת את התיקו הפוליטי, משום שתרבות התורה שבעל פה היא תרבות של מחלוקת וקבלת דעות שונות. הלא גם אם הוכרעה הלכה כבית הלל, מי שלומד את דברי שמאי קיים מצוות תלמוד תורה, וגם האמירה שאולי עוד יפסקו כדבריהם מבטאת את הרעיון לפיו אין דבר שנדחה לעד. אולם המצב שבו אין הכרעה, או שההכרעה היא על חודו של קול או על צירופים משונים, מערער את האמון בשיטה. בנוסף לכך, הצורך למרוט מקהל המצביעים עוד קול אחד שיכריע מביא לשיח נמוך, בוטה ועמוס בקלישאות, עד שהאמון בשיח עצמו הולך ומתפרק.

הסיבה, המסובב ואבדן הטיעון

התיקו מבוסס על עוד שני גורמים. האחד הוא התחושה הפנימית שאכן אין פתרון מוחלט לשאלות הגדולות שבפניהן עומדת החברה בישראל או בכל מקום אחר בעולם. אם בעבר בעיות מדיניות ובעיות של אמונה או חברה הוכרעו על ידי מלחמות, העברת אוכלוסייה וכפיית גישתו של השליט, הרי שכיום אף חברה מערבית לא תרצה לפעול באלימות ברורה כל כך, ולכן אנו נשארים ללא יכולת להכרעה נחרצת. הגורם השני הוא הרעיון המחלחל בכל התרבות המערבית לפיו אין בעולם כולו איזה נייר לקמוס שיוכל להעיד מהו הנכון והראוי.
על גורם זה כדאי להתעכב. בעבר האמינו בני האדם, שההיגיון הלוגי יכול להעיד על האמת, או לפחות על דרך הפעולה הנאותה. לכן במובן הפוליטי אפשר היה לטעון שיש הסבר לתופעות שבפנינו, ולשער מה יהיו התוצאות המצופות מהפעולות שננקוט. תהליך הסיבה והמסובב, ההנחה שפעולה מסוימת גרמה או תגרום לתוצאה המצופה, היה היסוד לכל טיעון. אך רעיון זה הולך ונמוג: אנו שרויים בעולם שבו במקרים רבים, מדינה או חברה נוקטת פעולה למען מטרה מסוימת, ומשיגה תוצאה הפוכה. תהליכים להשגת שלום מביאים טרור, ואידאולוגיות של שוויון מזינות משטרים אפלים או רעיונות פרוגרסיביים מופרכים.
רבים טוענים שמדובר במצב מבהיל, בכאוס של מדיניות פנים וחוץ, כי מתברר שאין אפשרות להצדיק דעות או הכרעות מדיניות; וגם אם התעמולה מציגה תהליך שבו למסקנה יש סיבה, בעלי המחלוקת מציגים סיבות אחרות ומגיעים למסקנות סותרות. אנו מקבלים הסברים סותרים על הגורמים להיווצרותה של המציאות העומדת בפנינו, ומתוך כך גם על האופן שבו יש לטפל בה. אין לנו אלא פרשנות על גבי פרשנות, והאמת תהא נעדרת.

הצניעות משחררת

מבט שונה ומפתיע על מצב זה אפשר להציע על פי דרכו של הראי"ה קוק. המצב שבו הסיבה והמסובב, הגורם והתוצאה, אינם כפופים זה לזה, נתפס בעיני הראי"ה כסיכוי למעבר מנטאלי המוליך אל החופש:

היכולת האלהית האין סופית, אינה צריכה לשלשלת של סיבות ומסובבים… הכל עומד במצב של חירות בלתי מוגבלת כלל… מקור הרצון החופשי של האדם, המהווה את המוסריות האידיאלית שבה האדם דומה ליוצרו, נובע הוא… מעיקר תחילת ההופעה האלהית, שאין בה אותו ההכרח של כובד ההטבעה של ערכי הסיבות והמסובבים.1

כאשר השיח הפוליטי המוצף ברעיונות מאבד את עיקרון הסיבה והמסובב, את היכולת לטעון דבר מה, ונמצא במצב של חוסר הכרעה, הוא לא קורס אלא משתחרר. הוא נחלץ מהתבניות המגבילות של סיבה ותוצאה ועובר לחיפוש 'הרצון החופשי', המקום שבו ההחלטה מתקבלת מתוך 'אינטואיציה אלוהית'.
אחד האופנים להבנת תפיסה זו הוא שהתיקו החוזר על עצמו עשוי להביא ביום מהימים צניעות. יוהרת השלטון תתחלף בהכרת העובדה שאין בידינו הכרעה, וממילא אין עילה לעריצות. הכרה זו מביאה גם היא לידי שחרור; היא פותחת את הדלת למה שהראי"ה מכנה 'הרצון הפנימי', ובמרחב הפוליטי ניתן לכנותו זאת 'הרצון הפנימי החברתי'.
ואכן יש לצפות שהתיקו החוזר ייצר אלמנט של שחרור. מדובר במצב שבו אנו כבר לא מקובעים באידאולוגיות, לא משום שאלה אינן ראויות אלא משום שאין אפשרות לממש אותן. במצב כזה נותרים בפני המערכת הפוליטית רק הדברים הקיומיים, פריטי החיים היום-יומיים.

התגלות בעזרת העיסוק במה שאפשר ולא במה שראוי

השעיית האידאולוגיות, מתוך אילוץ וויתור מצער, מאפשרת עיסוק בצרכי הקיום, במה שאפשר ולא במה שראוי. זו הצעה להשהות את הרעיונות הגדולים של הגאולה השלמה ולהתמקד בעיקר בָּרֵאשִׁית של צמיחת גאולתנו, ראשית שבמובן זה תתפרש כתשתית. התמקדות בתשתיות יכולה לאפשר הקמת קואליציות מוזרות שיעסקו בתיקון ושיפור מערכות שונות כמו כלכלה, תעשיה, תרבות, רווחה וחינוך.
לא מדובר רק באילוץ פוליטי מיואש ועייף, אלא בשינוי רוחני עמוק. שינוי זה מציע לשים בסוגריים את מה שחובק עולם, את השלמות והטוטאליות שאליה חונכנו, ולעבור לעיסוק בקונקרטי ובלוקאלי. עיסוק אפור זה מביא רוח חדשה של שיתוף עם הדעות הרחוקות ביותר, כמו גם צירופים מפתיעים.
זאת ועוד, חוסר היומרה האידאולוגית מהווה כר רענן לצמיחה של תמימות וטהרה, שהעיסוק הטריוויאלי יכול לתת לה בסיס. מדובר במהלך שיש בו סיכוי לעומק רוחני, משום שרק העיסוק בצרכים הטריוויאליים המשותפים לקהילות השונות, יוכל לגלות שאכן יש מכנה משותף כל שהוא לקיום האנושי. הגילוי וההתבוננות של מכנה משותף זה הוא גם הסיכוי לגילוי 'הרצון הכללי', שלפי הראי"ה מאפיין את הבריאה. בדרך זו עשוי להתברר שצרכים אלו מציגים לא רק את הרצון לקיום, אלא גם מערכת ערכים.

ערכי הרוח שבתשתית

המונח 'הרצון הכללי' של הראי"ה אינו זהה כמובן למה שרוסו כינה 'הרצון הכללי', משום שבעוד שרוסו מבקש לקזז את כל הרצונות ולצמצם אותם לכלל אינטרס אנושי משותף, אצל הראי"ה הרצון הכללי הוא תנועה המשותפת לכל הרצונות, ויותר מכך – לכל הבריאה, גם לצומח ולדומם. אפשר להסביר שמדובר ברעיון מיסטי, אך גם במישור המדיני והפילוסופי ייתכן הסבר לדברי הראי"ה. התודעה האנושית מתפתחת כתוצאה מיחסי גומלין עם סביבתה: עם תנאי חייו של האדם, אילוצי קיומו, ההזדמנויות והחוויות הנקרות לפניו. האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, כינה זאת טשרניחובסקי. בגלל גילוי המכנה המשותף, האילוצים, שבמבט ראשון נראה שרובם אינם דברים של רוח, יתגלו כמייצגים רוח אנושית כללית ומשותפת. נמצא, שהתודעה יכולה לגלות את המשותף המסתתר במעמקי התשתית של מערכות היחסים המעצבות אותה, ומשותף זה בהכרח יהיה דבר שברוח.
אם נשוב לראשית הדיון, נמצא שהתיקו הפוליטי, המאלץ אותנו לשותפויות וצירופים מפתיעים, מנכיח על כורחו את המשותף, את הסולידרי. בתחושת הסולידריות יש אלמנט קדוש לא רק בגלל האינטרסים המשותפים, אלא גם מחמת הכיסופים החבויים בעצם הקיום האנושי, המבעבעים ומבקשים לפרוץ את גבולות העצמי ולגעת בזולת.
אם כן, הפצת הידע והחופש להפיץ אותו מביאים לשני תהליכים. הראשון הוא נטישה מאולצת וזמנית של האידאולוגיה; תהליך זה הוא עגום משהו, משום שבסיסו הוא התיקו הפוליטי המונע את הגשמת האידאולוגיה ומעקר אותה. התהליך השני הוא ההתגלות וההבנה שיש ערכים והוויות הנובעים מסוגיות היום-יום, אך מעידים על הרוח המשותפת שמקורה הוא אותו רצון פנימי משותף. זו אותה רוח הרוחשת ומבעבעת ומבקשת להיוושע ממחסומי השיח הפוליטי הרווח, שיח הכובל אותה בדלותו.