אמנות הצום של רבי נחמן

מחשבות על הזמן והגוף, ועל האופן שבו הצום פועל באמצעות המפגש ביניהם.

איתן אברמוביץ

כ

כ

לך תסביר למישהו מהי אמנות הצום! מי שאינו מרגיש זאת, לא יתפוס זאת.1

א.

ובכן, מהי אמנות הצום?

לצום, לפני הכול, זה לפעול באמצעות הקשר שבין הזמן והגוף. זהו קשר פשוט, יומיומי: כל כמה זמן צריך לישון, כל כמה זמן צריך לאכול, לאחר כך וכך זמן צריך למות. על הדחקת העמידה מול המוות כבר נאמר הרבה; את כל ההתנסות בזמן כרכו בה. בהשוואה אליה, התלות במזון היא אולי לא מספיק מאתגרת כדי לזכות להדחקה משמעותית, היא רק מונחת לה בקרן זווית ומחכה לזמן שבו תקבל את מרכז הבמה. זמן זה הוא הצום.

הזמן והגוף: בדרך כלל, הצום מבקש לפעול על הגוף דרך התלות שלו בזמן. מונעים מהגוף את המזון שהוא זקוק לו, ומהר מאד הזמן מתחיל לפעול עליו. לפעמים המטרה היא הסבל עצמו, לפעמים ההשפעה המטהרת שנלווית למניעת המזון. לפעמים המוקד הוא השלילה, ביטול הגוף בפני הנפש, הבשר בפני הרוח; לפעמים הדגש חיובי יותר – שחרור מההכרח הגופני, תוספת של חירות וחיוניות. לפעמים הזמן מופיע שוב מכיוון אחר, הפעם כהתייחסות לעבר – הצום כאקט של תשובה. זהו יחס שנבנה על מנגנונים מתווכים של שכר ועונש, שבאמצעותם אפשר לפעול על העבר מתוך ההווה: הסבל של הצום מכפר על הנאות החטא, הצום מטהר את החותם שהטביעו בגוף החטאים.2

ב.

גם אצל ר' נחמן אפשר למצוא כיוונים דומים לאלו. אבל במקורות שידונו להלן ר' נחמן הולך בכיוון אחר: במקום לפעול על הגוף באמצעות הזמן, הצום של ר' נחמן פועל על הזמן דרך הגוף. זהו צום שאינו עוד פעולה המתרחשת בתוך הזמן, משהו שאנו עושים בעוד הזמן חולף על פנינו; הצום הוא פעולה שלוכדת את הזמן בתוכה. הצום לא מוליך אותנו אל מעבר לגוף, אלא דרך הגוף אל הזמן. אם הצום הוא אמנות, זו אינה אמנות גוף. החומר שלה הוא הזמן.

ג.

בעשורים האחרונים פחת במידה רבה העניין באמני הצום. לפנים השתלם מאד להפיק מופעים גדולים כאלה באופן עצמאי, ואילו כיום אין הדבר אפשרי כלל. הזמנים השתנו.3

גם קפקא כתב על אמנות הצום. האמן שלו יושב בתוך כלוב עם שלט המונה את ימות הצום, והקהל משתאה על כל רגע שחולף עליו ללא אכילה. מאחורי הסורגים, אמן הצום הופך את הזמן למרחב שלו. ככל שהזמן עובר, עוצמתו גוברת. מה שמפיל אותו לבסוף הוא הצורך שלו בקהל, שעם חלוף הזמנים מאבד את העניין. הזמן בו שולט האמן מוגבל למסגרת הכלוב; הוא נותר חסר אונים כאשר לקהל כבר אין זמן בשבילו.

ד.

אמנות הצום של ר' נחמן נדונה באופנים שונים בשתי תורות בליקוטי מוהר"ן. נפתח בתורה סב:

ולהעלות ניצוצי הדיבור צריך לתענית […] כי עיקר תיקון הדיבור הוא על ידי התענית. כי עיקר יניקת הקליפות אינו אלא מאחורי הקדושה, כי מפני הקדושה אי אפשר להם לינוק, מחמת בהירות אור… ועיקר יניקתם מהדיבורים, בחינת אחר הדברים […] ועיקר יניקתם מהדיבורים שאינם זכים כל כך. וכשראשי התאוות, שהם הקליפות, מתגברים, צריך להדביק ולהסתיר אחורי הקדושה, שלא יינקו.

ודבקות אחורי הקדושה הוא על ידי התענית, כמו שכותבים שם הוי"ה בבחינת אחוריים, שכותבים מתחילה יוד, ואחר-כך כשרוצים וכותבים ה"א, חוזרים לאחורים וכותבים יוד הא וכו' – כן התענית, שהוא עיקר הכנעתן של השרים הנ"ל, הוא בבחינת דבקות אחורי הקדושה. כי עיקר זכות התענית אינו אלא כשאנו חושבים השעות שהתחיל להתענות. למשל, כשמתענה שני ימים – היום השני, שהוא נחשב ביותר, אין מחמת עצמו, אלא מחמת שאנו חוזרים ליום ראשון, אזי נחשב יום שני לזכות יותר.4

מטרתו של הצום כאן היא לעצב מחדש את הזמן. הבעיה היא קיומם של האחוריים, המקום החשוף והפגיע בו נאחזות הקליפות. ר' נחמן מעביר את הדימוי הקבלי הזה מהמרחב אל הזמן – הבעיה היא העבר, היום שחלף, האות שנכתבה. הזמן, כמו הטקסט, ממשיך לזרום קדימה, ומשהו תמיד נשאר מאחור. ר' נחמן אינו מרחיב כאן בהסברת הבעיה; נוכל להבין אותה יותר בהמשך, מתוך ההקבלה בין תיאור זה לבין דברי ר' נחמן בתורה אחרת. הפתרון מעט ברור יותר – כדי שלא לנטוש את העבר יש לשנות את חוקי התנועה: כל צעד קדימה ילווה בשיבה לאחור, כך שההתחלה תישאר צמודה כל הזמן להמשך, האחוריים יישארו דבוקים ולא יעזבו לרגע. כשאומרים נ-נח-נחמ-נחמן האות הראשונה ממשיכה ללוות אותנו לאורך כל הדרך, הופכת מפתיחה חולפת לפזמון חוזר.

הצום עושה את אותה הפעולה בצורה מקיפה יותר. יש לו את הכוח לקטוע את זרימת הזמן, ולהפוך אותו להווה מתמשך. הרגע כבר אינו עומד בפני עצמו, בין הרגע שחלף לזה שיבוא; הזמן מקבל את משמעותו כמכלול אחד. כל רגע גורר אחריו את אלו שקדמו לו, ונתפס רק יחד איתם, כחלק מהמשך שהם מובילים. מרגע שהוא מתחיל, הצום לוכד בתוכו את הזמן ומטביע עליו את חותמו. זהו לא יום שצמים בו, זהו יום של צום.

נקודת המבט בה נוקט ר' נחמן מסיטה את תשומת הלב ממה שעובר על הגוף הצם ככל שחולפות השעות. אמן הצום אינו מתבונן בגופו מבחוץ, מעצב אותו באמצעות עיכוב המזון; הוא מונח לגמרי בתוך הגוף הצם, ומתבונן מתוכו על תנועת הזמן. הרעב שלו אינו חיסרון המצפה למימוש, תשוקה גופנית עליה הוא מצליח להתגבר. הרעב של אמן הצום הוא מקום להיות בו, הוא מסמן את תחום המחייה שלו. ככל שהרעב גובר, הוא כובש לעצמו יותר זמן שהפך למרחב.

ומה מתרחש במרחב הזה? איזה מבט על החיים נפתח מתוך הזמן של אמנות הצום? רמזים לכך נוכל למצוא בהמשך במקורות אחרים.

ה.

למעשה, השאיפה להווה מתמשך מעסיקה את ר' נחמן גם במקומות נוספים.5 בתורה סה הוא מרחיב את הקישור שבין זרימת הזמן לזרימתו של הטקסט:

כי כל דיבור ודיבור הוא עולם מלא, וכשאדם עומד להתפלל, ומדבר דיבורי התפילה, אזי הוא מלקט ציצים ופרחים ושושנים נאים […] וכשהדיבור יוצא, והדיבור בא ונשמע לאוזניו, אזי הדבור מבקש ומתחנן מהנפש, לבל תיפרד ממנו. ותכף כשיוצא אות ראשונה, כגון אות בי"ת מתיבת "ברוך", אזי מבקש ומתחנן מהנפש לבל תיפרד ממנו. כי איך תוכל להתפרד ממני, לגודל ההתקשרות והאהבה שיש בינינו, כי אתה רואה את יקר יופיי וזיוי והדרי ותפארתי, ואיך תוכל לנתק עצמך ממני וליפרד מאיתי. הן אמת, שאתה צריך לילך יותר, כדי ללקט עוד סגולות יקרות וחמודות גדולות, אבל איך תוכל ליפרד ממני ולשכוח אותי, על כל פנים תראה שבכל מקום שתלך ותבוא לשם לא תשכח אותי, ולא תיפרד ממני. מכל שכן כשגומר תיבה אחת, אזי כל התיבה מבקשת כל הנ"ל. ומלפפת ומחבקת אותו, ואינה מנחת אותו לילך מאיתה, כנ"ל.

ובאמת, הוא צריך ומוכרח לדבר עוד הרבה דיבורים, וכמה ברכות ועניינים עד גמר התפילה. על כן הכלל, שצריך לעשות אחד מכל התפילה כולה. ובכל דיבור שמדבר, יהיה נמצא שם כל הדיבורים של התפילה ומהתחלת התפילה עד הסוף יהיה הכול אחד. וכשעומד בהדיבור האחרון של התפילה, יהיה עדיין עומד בתיבה ראשונה של התפילה. כדי שעל ידי זה יוכל להתפלל כל התפילה כלה, ואף על פי כן לא יתפרד אפילו מאות ראשונה של התפילה.6

זהו אותו המבנה המתואר בתורה סב, אך הפעם מנקודת מבט אחרת. התכלית היא עדיין יצירת מכלול שבו העבר וההווה נקבצים יחד, מתחילה ועד סוף; אבל כאן לא מדובר על קליפות הנאחזות מאחור, אלא הרגע החולף עצמו הוא זה שמבקש על נפשו. המפגש עם ההווה הוא אינטנסיבי כל כך, שפשוט אי אפשר להיפרד ממנו ולהעביר אותו מתחום הממשות החיה לאזורי הזיכרון הדהוי. הבעיה היא שחייבים להניח משהו מהיד כדי לקחת דבר אחר, להשליך את העבר מאחור כדי להישיר מבט אל ההווה. לכן התכלית היא לאחוז בכול בלי להניח, להמשיך בלי להיפרד.

אולי ההקשר הלשוני העולה כאן יכול להבהיר יותר את בעיית העבר, את הפגיעות של האחוריים. כל פעולה לשונית בנויה על המתח בין תנועה להצטברות: משמעותה של כל אות תלויה ביחסה לזו שאחריה, וכך גם כל מילה ומשפט. הבנה של טקסט או דיבור דורשת כל הזמן להחזיק בראש את מה שכבר נקלט ולצרף אותו למה שבא אחריו. מבחינה מסוימת, כל טקסט כתוב או מדובר נדרש להיות 'מתחילה ועד סוף הכול אחד'.

עם זאת, אפשר להבחין בין טקסטים שונים (או בין סגנונות קריאה) לפי היחס בין הזרימה להתעכבות. בקריאת עיתון הטקסט רץ, ומה שנקלט הוא רק הרעיון הכללי. המפגש המיידי עם כל אחד מחלקי הטקסט חולף ללא משים, ותשומת הלב נתונה רק לתוכן שהצטבר בזיכרון. שירה, לעומת זאת, יכולה להביא אותך להתעכב על מילה או צירוף מילים, להשתהות במפגש איתם, לעצור את התנועה החותרת אל השורה התחתונה. העיקר הוא המגע הראשוני, לא ברור אם משהו יתברר בסוף, ואין לאן לרוץ. גם כאן יש הצטברות, אבל היא אינה קווית; השהיית המפגש הופכת את הטקסט למרחב בו זמני, הווה מתמשך, בו נפתחות אפשרויות צירוף מגוונות. לכאן מתאים יותר התיאור של ר' נחמן: השיר, כמו התפילה, אינו חותר להצטברות של התוכן בזיכרון, אלא למפגש העוצמתי עם המילה, שהוא תמיד במידה זו או אחרת חסר תוכן קונקרטי. השיר, כמו התפילה, שואף למכלול שכולו הווה, כולו מפגש, לחיבור בין הצורה לתוכן, בין העוצמה למשמעות.

וכמו השיר והתפילה, כך גם התורות של ר' נחמן. בהקדמה לליקוטי מוהר"ן מתאר ר' נתן את מבנה התורות של רבו, והתיאור שלו מציג יפה את המכלול המדובר כאן – לא הצטברות רציפה של פרטים בזיכרון, אלא טקסט שהוא מארג סבוך המאפשר מגוון של חיבורים ומעברים:

כי כל תורה ותורה מדברי התורות הנאמרים בספר הקדוש הזה הוא בניין גדול, נפלא ונורא וחזק מאד, בנוי לתלפיות, תל שהכול פונים בו, כלול מכמה וכמה חדרים, חדר לפנים מחדר וחדר לפנים מחדר, וחלונות ופתחים פתוחים מזה לזה ומזה לזה […] וערום יבין לאשורו, כי בכל פעם שהוא נכנס ויוצא מפלטין לפלטין ומחדר לחדר ומעניין לעניין באותו עניין, צריך לחזור לאחוריו בכל פעם ולהביט מאחריו להבין היטב מתיקות עמקות הדברים, אחרית דבר מראשיתו וראשית מאחריתו, כולו קשור ומחובר ונעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו, וכן באמצעיתו ובצדדיו. ישוטט המעיין וירבה הדעת.

כעת אפשר להבין יותר את בעיית האחוריים. מה קורה כאשר קוראים תורה של ר' נחמן כמו עיתון? כשחולפים על שיר או תפילה בלי להשתהות? לכל רגע הייתה ההזדמנות שלו, והוא גם לא נעלם לגמרי; משהו ממנו נשמר בזיכרון. אבל המשהו הזה הוא עקבה מדולדלת של מה שהיה, מה שהיה יכול להיות. בתנועה כזו החיוניות של המפגש חולפת ביעף, ההווה הוא רק הבזק רגעי על גבי המחסנים המאובקים של העבר. כשהזמן חולף כך, לא רואים את מגוון החיבורים שבין החדרים, אי אפשר לשוטט ולחזור לאחור ולהבין היטב מתיקות עמקות הדברים. התנועה בה מה שנשאר מאחור מאבד במהרה את האיכות שהייתה לו מלפנים, היא מקור האחוריים, בהם נאחזים המוות והקליפות. ואת המכלול הזה, המאפשר התרוצצות מלאת חיים בין חדריו, מבקש ר' נחמן לבנות בתפילה, בלימוד, ובאמצעות הצום.

ז.

כעת ניתן לשוב אל הצום, המקבל אופקים חדשים בתורה קעט:

כי על ידי התענית נבנה קומת וחיות השמחה. כי מעלת התענית שמעורר ומחיה מתים, היינו הימים שעברו בחושך, ואין להם שום חיות. כי כל יום ויום נמשך עליו שפע מלמעלה, וכשעושה בזה היום מצוות ומעשים טובים אזי מחיה היום וממשיך לו חיות ושפע רבה מלמעלה. אך אם, חס ושלום, אם אינו עושה בו מצוות, אזי אינו יורד עליו שפע מלמעלה כי אם בצמצום גדול מאד רק כדי חיונו בצמצום. וכשהוא נוטל זה היום ועושה בו, חס ושלום, רע, אזי מוריד ומיניק ומוצץ השפע המעט שיש בזה היום, עד שמוצץ גם עצם החיות שיש להיום בעצמו מלבד השפע הבא מלמעלה דבר יום ביומו […] עד שנשארו הימים הללו פגרים מתים…

אך על ידי התענית הוא מעיר ומחיה הימים הללו, והכול לפי התענית. ויש להבינו בגשמיות, כי כשמתענה, נמצא אין לו חיות וכוח מזה היום מאחר שאינו אוכל ושותה בו, ואף על פי כן עובד את השם. נמצא שעובד השם בכוח שיש לו מאתמול […] על כן מביא חיות באותו היום של אתמול. ואחר כך, כשמתענה עוד, ואזי אין מספיק לו כוח של אתמול כי כבר נחלש הגוף, ואז צריך להשתמש בכוח של ימים הקודמים למפרע עוד. נמצא שמביא בכל פעם חיות והארה לימים הראשונים שנפלו ומתו. עד שאפשר להתענות כל כך, שיצטרך להשתמש בכוח של הימים שינק משדי אמו, ואזי מחיה ומאיר כל הימים.7

כאן בעיית העבר מקבלת פנים חדשות. כל אדם גורר אחריו שובל של ימים מתים, זמנים שלא השכיל לחיות אותם כראוי. כשהורגים את הזמן, האם נשאר ממנו משהו? ר' נחמן טוען שכן; הימים המתים ממשיכים ללוות אותנו, אולי גם הם סוג של אחוריים רדופי קליפות.

החידוש כאן הוא בכך שהצום לא רק משהה את ההווה, אלא גם מתקן את העבר. הוא פועל כמכונת זמן, ומאפשר לחיות מחדש את הימים שחלפו. כאמור, הגוף הוא אמצעי לפעולה על הזמן, הוא אוגר את הימים בתוכו וחוזר אליהם דרך הצום. אך יש לשים לב לכך שהמוקד של התיקון כאן אינו החטאים, אלא הזמן. הבעיה מונחת לא במעשים הרעים שעשית, אלא בימים המתים שמלווים אותך. הצום אינו מכפר על חטאי העבר החקוקים בגוף; הימים הם אלה שדורשים תיקון, והגוף הצם הוא הדרך להגיע אליהם.

אם כן, הזמן תופס כאן מקום מרכזי יותר מהמעשים עצמם. אבל אולי יש כאן עוד יותר מזה: האם הבעיה היא רק עם הימים שבוזבזו על  מעשים רעים, או עם העבר בכללותו? לכאורה נראה שיש הבדל גדול בין ימים מלאי חיוניות ומעשים טובים לבין פגרי הימים שמותירים אחריהם החטאים; אבל כאשר הצום מגלגל את הזמן לאחור, האין הוא פונה אל העבר כולו לפי הסדר? וכאשר ר' נחמן כותב בהמשך שם כי יום הכיפורים הוא 'תענית שמחיה כל הימים', כיוון ש'הוא כללות כל הימים', האם הוא מבחין בין טוב לרע? נראה שההבחנות ה'דתיות', הממוקדות במעשים, מתחלפות כאן בהבחנות הנובעות מהממד הקיומי של הזמן, ובעיית העבירות הופכת לבעיית העבר. ואולי אפשר לשוב ולקרוא את המשוואה הזו בכיוון ההפוך, כפי שדרש ר' נתן בהקדמתו, ולהגיע לניסוח כזה: עבודת ה' היא צורת חיים שגורמת לימים שחלפו להישאר איתך, כרצף אחד של חיים.8

אבל כאן ר' נחמן לא מתמקד באפשרות של עבודת ה' כהתנהלות נכונה בהווה, אלא ביכולת להחיות את העבר. אפשר להשוות את הפתרון הזה לפתרון מוכר יותר של ר' נחמן – הקריאה להתחיל מחדש בכל פעם. אם לוקחים תופסים את העצה הזו ברצינות, אפשר לראות בה ניסיון נועז לקטוע את הרצף של החיים האנושיים. אם העבר הוא בעיה, אם הימים שמתו מכבידים על התנועה, אפשר להשליך אותם ולהישאר רק עם החיוניות של ההווה. בתורה רעב, שלמרות שמה אינה עוסקת בצום, ר' נחמן מוסיף לכך גם את דחיית המחשבות על העתיד, כדי 'שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום'. במקום לדחוס את הזמן כולו להווה מתמשך, התוצאה של קטיעה כזו היא ש'אין לאדם בעולמו אלא כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי'.

אבל עמדה כזו, עם כל עוצמתה, מביאה לפירוק מוחלט של הזהות האנושית. אפילו אצל ילדים קטנים, שאצלם יום המחר והאתמול הם באמת עולם אחר לגמרי, מתפתח במהרה הצורך ברצף, בהתקדמות, בסיפור שקושר בין העבר וההווה והעתיד. כמו בקריאה, גם בחיים המשמעות דורשת רצף והצטברות. לכן, אולי, בתורות אותן ראינו ר' נחמן אינו מוותר על העבר, אלא מבקש לכנוס גם אותו אל החיים המפעמים בהווה. מטרתה של אמנות הצום היא לאפשר לחיים להתקיים כטקסט, אבל לא כפרוזה פשוטה, עם התחלה-אמצע-וסוף; לחיות את הזמן כמו שיר, כמו תורה של ר' נחמן, כמו מרחב מורכב המאפשר שלל כיוונים וצירופים.

ח.

זוהי, אם כן, תכליתה של אמנות הצום. נחתום בהמחשתה בפרפורמנס המרכזי שלה – צום יום הכיפורים, שהדברים אותם ראינו מציעים תפיסה שונה שלו.

לפעמים עצם המבט לאחור, המחשבה על הזמן שחלף, מקבעת אותו כזיכרון דהוי שאיתו אי אפשר לפעול, הופכת להתעסקות עם פגרים מתים. לעומת זאת, הצום אותו מציע ר' נחמן הוא דרך לחבר את העבר להווה; במקום להיזכר או לנטוש, לחיות את העבר מחדש. הצום מאפשר להפוך את יום הכיפורים ליום דחוס שבו כל תנועה קדימה היא תנועה גדולה יותר לאחור, תנועה שהופכת את השנה שחלפה למרחב מסוג אחר; הצום כאמנות, פיסול הזמן לצורה חדשה.