המרחב הווירטואלי מתקיים בתווך שבין החומר לרוח ובין הקודש לחול, ובכך פותח אופציות דתיות חדשות המבקשות את האמון שלנו.
כרמל ווייסמן
'
האב עמנואל סיים את הדרשה שלו, וירד מבמת הכנסייה לשוחח עם המתפללים. אחת מהם הייתה לבושה כנזירה, השנייה בחצאית מיני עם מחשוף עמוק, והשלישי בכלל היה שועל פרוותי. כנסיית 'הלב השָלֵו' היא כנסייה וירטואלית שפועלת קרוב לעשור בסביבת המציאות המדומה 'סקנד לייף', והמתפללים שפוקדים אותה מיוצגים על ידי דמות גרפית (אווטאר). חלק מהכנסיות בעולם זה מקפידות על ייצוג אנושי ואוכפות לבוש הולם, אבל 'הלב השלו' סובלנית יותר. מאחורי ה'נזירה' שבקהל עומדת נזירה-בהכשרה של ממש, הלומדת בקנדה ובינתיים מתנדבת בכנסייה הווירטואלית, אבל דווקא האב עמנואל עצמו אינו כומר או בעל הכשרה דתית כלשהי. 'אני עושה רול פליי (משחק תפקידים, כ.ו.) ככומר', הוא כותב לי בצ'אט. אבל רגע, לפני שאתם נוחרים בבוז ואומרים 'טוב, אז אני עכשיו מלכת אנגליה ואני אבנה לי ארמון גרפי במציאות מדומה ואכתיר אבירים כאוות נפשי', תנו לי לקחת אתכם לסיבוב תיאורטי קצר, שבסופו נשוב ל'אב עמנואל' בעיניים חדשות, ונלמד משהו על מה שקורה למושג הדת בעידן הדיגיטלי.
יש הרבה הגדרות למילה המודרנית יחסית 'דת', אך אחת המועילות שבהן היא הגדרתו של הסוציולוג אמיל דורקהיים, שרואה בה מנגנון הפרדה בין קודש לחול. דת מגדירה לנו מהו המקודש, ואיך מתווכים אותו בצורה שלא תפגע בקדושה מחד, ותאפשר מפגש משמעותי איתו מאידך. הדבר בהכרח מתבסס על הפרדות והבחנות ('הבדלה') בין הקודש לשאינו קדוש. במאה ה-20 קורה דבר מאד מעניין: מוסדות הדת, שהיו אמונים על ההבדלה הזו, נחלשים ומאבדים מכוחם באופן משמעותי, וכך קורה בכל הדתות; בעוד שהאמונות, הריטואלים והזהויות הדתיות – ישנות, חדשות, או מתחדשות – דווקא מצויים בפריחה עצומה. רשת האינטרנט החודרת לחיינו בשלהי המאה, ומהפכת הסמארטפונים של ראשית המאה ה-21, מביאות לשיא את מגמת האינדיבידואליזציה של הדת, ונראה כי המדיה הדיגיטלית, שהתיימרה לחסל את המתווכים בכל כך הרבה תחומים, הזיזה הצידה גם את המוסד הדתי כמתווך הרשמי והבלעדי של האלוהות או הקדושה, והעבירה את השליטה לידי יחידים וקהילות.
גוף המחקר התיאורטי בסוציולוגיה של הדת, המבוסס על ההנחה כי הממסד הוא מקור הסמכות הדתית, לא היה כשיר להתמודד עם ההתרחשות הדתית על גבי המדיה הדיגיטלית. רוב החוקרים עסקו בתפיסות, בתגובות, ובהסתגלות של מוסדות הדת לרשת, ובתהליך שכונה 'המדיאטיזציה' של הדת, שבו הדת מוכפפת יותר ויותר ללוגיקת המדיה. לפעילות של יחידים וקהילות התייחסו החוקרים כאל 'דת חיה' (lived religion), מושג משנות השבעים שעוסק באופן בו אדם חי הלכה למעשה את הדת באמצעות חיי הרוח היומיומיים, ובתהליכים באמצעותם הוא או היא מייצרים לעצמם משמעות אישית וחוויה של קדושה ביומיום. במילים אחרות, בסביבת מדיה נטולת תיווך מוסדי, לא ניתן להבטיח הפרדה ברורה בין קודש לחול, ולכן אף אחד לא הרגיש בטוח להתייחס לפעילות יומיומית בעלת אופי דתי ברשת כאל פרקטיקה של דת, ללא 'חותם כשרות' מסמכות דתית מסורתית. זאת ועוד, כאשר הגבולות בין קודש לחול מיטשטשים ומתערבבים בלוגיקת הרמיקס המאפיינת את העידן הפוסט מודרני ואת המדיה הדיגיטלית, הרי שזוהי חתירה מהותית תחת היכולת לספק סביבה דתית וחוויה של קדושה.
בשנת 2010, סטיוארט הובר ונביל אשע'יבי, שני חוקרים בכירים מהמרכז לחקר דת ומדיה באוניברסיטת קולורדו, הגו 'פתרון' בדמות תיאוריה חדשה, שתוך זמן קצר הפכה לתיאוריה המובילה והשימושית ביותר לניתוח תופעות דתיות ברשת. הם הציעו שהאינטרנט מהווה 'מרחב שלישי' לדת, כאשר מאפיין ה'שלישיות' של מרחב זה מתייחס ליכולת שלו להתקיים באופן יצרני בתווך, להציע משהו חדש שחי 'בין לבין' קטגוריות. הובר ואשע'יבי לא המציאו את איכות ה'שלישיות', אלא רק עשו לה אפליקציה לתחום הדת. קודם לכן, הומי באבא כתב על 'מרחב שלישי' בתיאוריה הפוסט קולוניאלית. עבורו, המפגש הבלתי שוויוני בין הסמכות הקולוניאלית לתרבות הילידית, מוליד סובייקטיביות היברידית שמנהלת משא ומתן עם הסמכות וחותרת תחתיה, מבלי ליפול למלכודת הטוהר התרבותי. במרחב השלישי נוצר משהו חדש לגמרי, אולי מה שדונה האראווי הייתה קוראת לו סייבורג, שכן גם במניפסט שלה הופיעו דוגמאות דומות למדי של זהות חדשה לגמרי שעשויה מטלאי זהויות. אך הזהות הזו אצל באבא אינה טשטוש של הכובש והנכבש, אלא יצור חדש שנולד מתוכם, יצור שלא ניתן לחפש בו עוד את מאפייני שתי הקטגוריות שהולידו אותו, כי יש בו משהו החורג מעבר לסכום חלקיו, לוגיקה היברידית חדשה שהיא ה'שלישיות'.
למרחב השלישי יש, אפוא, איכות לימינלית. לפי ויקטור טרנר איכות זו מצויה בכל ריטואל דתי ברגעי המעבר בין קטגוריות של קודש וחול או בטקסי מעבר, למשל, מילד לגבר. בעת המעבר במרחב הלימינלי האדם מצוי במקום חדש, לאחר שכבר עזב את הקטגוריה המוכרת אך טרם נכנס לקטגוריה החדשה. לפי טרנר, זה מקום של 'אין' שהוא בו זמנית איון מסוכן שאפשר ללכת בו לאיבוד, ופוטנציאל של אינסוף אפשרויות חדשות. המרחב השלישי רואה בעיקר את האפשרות השנייה, שמולידה דבר חדש כתוצאה מהמפגש בין קטגוריות שונות שבעבר היו נפרדות. בשנות ה-90, רשת האינטרנט עצמה נתפסה כמקום לימינלי: מרחב המצוי בין הפיזי לבין השפה והדמיון, ובין הגלובלי למקומי – ולכן הוא מייצג מרחב חדש המתעלה מעבר לקטבים הללו.
הארכיטקט אדוארד סוג'ה השתמש גם הוא במושג 'מרחב שלישי', כדי לדבר על כך שגם מרחבים פיזיים אינם פיזיים בלבד, שכן חלק מהבניית המרחב נמצאת בממד המדומיין. לדוגמא: במציאות הפיזית יש בית קטן רגיל ואפור בווינה, ומספרים לנו שהבית הזה הוא הבית של פרויד. למעשה, הבית מתקיים במרחב שלישי, שבו המבנה הממשי נפגש עם הנרטיב והדמיון, בחוויה של המבקרים בו. אם ניכנס לבית הזה ונבהה בשולחן כתיבה סטנדרטי, מבלי לדעת שהוא היה שייך לפרויד ולדמיין אותו יושב שם, לא תהיה לכך כל משמעות. אז אם מרחב פיזי אינו רק פיזי, גם מרחב דיגיטלי אינו רק דמיוני ובלתי חומרי, אלא יש בו מידת ממשות ויש לו קשר עם עולם החומר, כמו גם השפעה ממשית על גופים אנושיים שמצויים באינטראקציה עמו.
הובר ואשע'יבי מציעים, אפוא, שהמרחב הדיגיטלי מסוגל ליצור מרחבים שלישיים החותרים תחת יחסי כוח קיימים בשדה הדת, ופותחים אפשרויות וזהויות חדשות. הם מבקשים שנתייחס לפעילות הדתית ברשת כסוגה חדשה שבוקעת מתוך התווך שבין הקודש לחול, ונדון אותה לכף זכות. הפיתוי הגדול הוא לבטל את השעטנז הזה ולומר ש'זה לא דת', כי זה שונה ממה שמוסדות הדת המסורתיים הרגילו אותנו אליו. אבל המתודולוגיה של 'מרחב שלישי' מתחקה אחר הקטגוריות שהתערבבו ומזהה את ההפצעה של היצירה החדשה מתוכן, יצירה שהיא עתירת משמעות דתית עבור המעורבים בה.
זאת ועוד, למרחבים הווירטואליים יש איכות של 'כאילו' (as if). חשבו על ילד המשחק אביר בקונסולת משחק מדי יום במשך שעות ארוכות, בונה יכולות, חווה אתגרים, גאה בניצחונות… הוא אינו אביר במערכות המוסדיות והפיזיות בחייו, אבל חווית האבירות שלו אינה לגמרי בדמיון, זוהי חוויה ממשית וגופנית שמשפיעה על ההוויה הפנימית של הילד ומשתמשת במשאביו הממשיים לשם כך. אין ספק שנוצר כאן משהו חדש ובעל משמעות, גם אם הילד לעולם לא יקבל תואר אבירות ממלכת אנגליה. עכשיו חשבו על עולם המשחק של האבירים כעולם דתי. יש לא מעט משחקים כאלו. אולי הילד-אביר עושה מסע צלב עם חבריו, והוא מזוהה לחלוטין מדי יום במשך שעות ארוכות עם הדמות ועם אמונותיה, ומבצע את הריטואלים במשחק בכוונה שלמה. האם הוא מבצע ריטואל דתי, או שהוא משחק? עם תיאוריית 'המרחב השלישי' אין צורך לבחור בין השניים, ואפשר לנתח את החוויה הזו לעומק כמשהו חדש, שמתאפשר רק במרחב השלישי.
בואו נחזור עכשיו לאב עמנואל מכנסיית 'הלב השלו' ב'סקנד לייף'. הנה הוא בתמונה מימין, משוחח עם הסטודנטים שלי בביקור שערכנו בכנסייה שלו.
עמנואל הוא פסיכולוג קליני במקצועו שעובד באיטליה, והוא נוצרי אדוק. הוא חושב שיש קשר הדוק בין פסיכולוגיה לכמורה, ותופס את תפקיד הכומר כתרפויטי. הוא אפילו כתב על זה כמה מאמרים אקדמיים באיטלקית. מי שמגיעים למיסות בכנסיית 'הלב השלו' יודעים את כל זה, ופעמים רבות מבקשים פגישה אישית עם הכומר בחדרו הווירטואלי שמאחורי הכנסייה. מה שקורה שם, לדברי עמנואל, מצוי בין תרפיה פסיכולוגית לווידוי דתי, ולמעשה מייצר מרחב שלישי בין פסיכולוגיה לדת שיכול להתקיים רק באינטרנט. 'משחק התפקידים' של 'האב' עמנואל אינו 'רק בכאילו' במובן של זיוף או זלזול משחקי, אלא יש בו את איכות ה'כאילו' (as if) של המרחב השלישי, של הווירטואליות כרובד של ממשות, גם אם היא לא לגמרי חומרית.
מזה עשור, הפסיכולוג העסוק הזה טורח לתחזק קהילה דתית וירטואלית. הוא מעסיק בה נזירה מתלמדת בהתנדבות, והם מחלקים ביניהם את לו"ז המיסות. כאדם מאמין הוא מתייחס לתפקיד ברצינות גמורה, והמיסות שלו הן 'לפי הספר'. הוא לא שולל השלמה של לימודי כמורה בעתיד, אבל בינתיים הוא פייק-כומר במובן החיובי והרציני ביותר של המילה – בבחינת פייק איט טיל יו מייק איט. במרחב השלישי, בדיוק כמו בריטואל הדתי, מנגנון החזרתיות של הפעולה הופך אותה לאמיתית ונוכחת יותר ויותר בחיי המבצע אותה. הכמורה הופכת לחלק מחייו של עמנואל ומשנה אותו, מולידה את 'האב עמנואל' בתוכו של הפסיכולוג עמנואל, ומגשימה אותו באופן חלקי. איכות המרחב השלישי שמתאפשרת רק במרחב הדיגיטלי, מאפשרת לעמנואל ולקהילתו יצירה של זהויות ומשמעויות חדשות לגמרי, שלא ניתן להתייחס אליהן דרך אף תיאוריה קודמת לגבי דת. ברור שהכנסייה שלו לא תוכר כלגיטימית על ידי שום מוסד דתי מסורתי, אבל אם תבואו למיסת יום ראשון אפילו פעם אחת, לא תוכלו לבטל את כל העניין ולומר שהקהילה הזו והכנסייה הזו שמתקיימות כבר עשור הן 'לא דת'.
המדיה הדיגיטלית היא זירה של אבסורד ויופי. עולם הרוח והדתות השונות נוכחים בה בכל מקום: אפילו האתאיסטים ברשת מתעסקים בדת כל היום, יוצרים ממים דתיים ופרופילים סאטיריים של 'אלוהים' ברשתות החברתיות, שדרכם הם מדמיינים ומבטאים באופן עקבי את נקודת המבט של אלוהים על העולם (אגב, אני מאד ממליצה על חשבון הטוויטר של אלוהים, הוא פתח לאחרונה גם פודקאסט). האירוניה היא שאפשר לראות את זה באותה מידה כ'חילון' וחילול הדת, או כשגשוג חסר תקדים של הדת והרוח בחיי היומיום של הציבור, המתנהל יותר ויותר ב'מרחבים שלישיים' לימינליים המצויים בין חומר לרוח, ובכך מייצרים סביבה שהיא דת-פרינדלי, יהיו תכניה אשר יהיו.
