הדרך לחידוש האמון עוברת דרך הצפת הקנאה והכעס; זהו הלקח של פרשת סוטה, והוא נחוץ במיוחד לציבור הדתי לאומי.
ידידיה גזבר
המלחמה תפסה את המגזר הדתי־לאומי בעוד סיבוב של הדרך הארוכה שהוא לא מפחד ממנה, בעוד ניסיון שלו לבחור צד פוליטי ולדבר על המטא־פוליטיקה באותה נשימה: לנסות לאהוב כל יהודי ולשנוא את מעשיו, לחבק את הטועים והמטעים ולהודיע שלא נשכח ולא נסלח, לדבר על אחדות ועל אמון ולנסות, שוב ושוב, כן ללכת איתם למכולת.
יומרה לא פשוטה היא להשיב אמון אל השיח הישראלי הנוכחי. שיח שעולים ממנו מטענים לא פשוטים, שנושא עימו שלל זהויות מתנגשות המבינות בצורה שונה לא רק את אירועי ההווה אלא גם את מיתולוגיית העבר. המטען הקשה שהאמון נדרש היום לעבוד מולו מהדהד רבדים ממסכת סוטה, מסכת שמתעקשת שהדרך להשבת האמון עוברת לפעמים באשמה והשפלה, טעות וכעס.
בליבו של כל דבר תורה לפרשת נשא, הפרשה בה מופיעה פרשת סוטה, נשמעים שני קולות מרכזיים – אחד של בירור ואחד של עונש. האם שתיית המים המאררים נועדה לבדוק את הסוטה, או שהם עצמם העונש? האם פריעת ראשה של האשה נחוץ לבירור הזה, או שהוא כבר יוצא מנקודת הנחה שהיא חטאה? ומעבר לאלה, השאלה על נקודת המוצא – האם הקנאה של הבעל היא תיקון חברתי נצרך, או זעקה המבקשת מענה?
למעשה, הערפול סמיך כל כך שנדמה שהוא מכוון: פסוקים שונים מספרים סיפורים שונים, מדרשים מקבילים מביאים זוויות מתנגשות. הערפל מרחף בפרשת סוטה ויוצר, אט אט, סיפור של ריטואל שהוא עצמו התיקון – תהליך אותו יכולים לעבור בני הזוג יחד, ולצאת מהצד השני כזוג מתפקד.
וגם זה, כמובן, מהלך דתי-לאומי קלאסי. 'הפרשיות לא מתנגשות, הקונפליקט הוא ההרמוניה'. המחשבה על ריטואל שהוא עצמו התיקון היא המשך של אותה נימה שבה פתחנו – הדתי-לאומי שמבקש גם להזדהות עם העמדות השונות וגם לארגן אותן מבחוץ. אני חש איך ההתאמה מהדהדת את הרבדים הדתיים-לאומיים שלי עצמי, ולכן לא מפתיע למצוא את הקול הזה ב'אסיף', שנתון ישיבות ההסדר, במאמר של הרב ישי אנגלמן:
הבאת האישה למקדש לא נעשית (רק) כדי לברר האם באמת האישה זינתה או לא, וודאי שלא בשביל להענישה בלבד. לפנינו תהליך ממשי של תיקון שאליו מגיעים הבעל והאישה מתוך שותפות ורצון לחזור ולבנות מחדש את ביתם הסתור, השבת האמון אל התא המשפחתי וקישור בניין הבית הפרטי אל בית ה' העומד בלב המחנה כולו. מתוך כך צומחים מקרקע המשכן חיים חדשים. ונקתה ונזרעה זרע.
ליבי נוטה לדברי הרב אנגלמן, אך דומה שחסרה כאן התבוננות נוקבת – הן בפרשיית סוטה והן ברבדים הדתיים־לאומיים שלי עצמי, המהדהדים לי מתוך המהלך. פרשיית סוטה אינה מספרת על ריטואל משותף, זוגי, גם אם הזוגיות נמצאת בליבה (שכן אם אחד הצדדים אינו מעוניין הריטואל אינו מתקיים; רובד שמתחזק במשנה). היא מספרת סיפור קנאי, נקמני, משפיל ומלכלך.
בני הזוג אינם מתבקשים להתמקד בטוב המשותף, והאמת – אפילו לא לשבת וללבן את ענייניהם כמו אנשים בוגרים. להפך, שלא יתנהגו כמו אנשים בוגרים: שיחיו את הסיטואציה עד הסוף. אתה מקנא? תקנא. אתה מקנא אבל מודע לתפקידך כגבר החדש שמצד אחד אינו חושש למעמדו בעקבות קנאה ומצד שני מודע לצורך בבלעדיות בזוגיות ומצד שלישי — תקנא. קודם כל תקנא.
והמדהים מכל, כך פרשיית סוטה טוענת, שזה מה שיאפשר לתהליכי הבירור והעונש להפוך לתהליכי תיקון. אין 'בירור' בלי 'עונש'. תהליך הבירור חייב להכיל בתוכו את האמוציות של העונש, ורק אז יש לו סיכוי לעבוד. נעלבת? תגיד את זה. הושפלת? תודה בזה. תכעס. תיראה רע. תתלכלך. אתה לא מעל התהליך, אתה בתוכו. ומהצד השני, גם אין 'עונש' בלי 'בירור': תהליך הנקמה חייב להיות פתוח לאפשרות שבסוף, אחרי שסחבת את אשתך למקדש, אחרי שמחית את השם על המים המאפירים, אחרי כל הסאגה ההזויה הזו שגם סוקרה במדור הרכילות המקומי – וואלה יצאת טמבל. הכל בסדר, כולם בריאים ושלמים.
*
והנה, דווקא המהלך הזה הוא שמעמיד בבעיה את הקורא הדתי־לאומי: האם הקורא של הרב אנגלמן יכול עוד להיכנס בעיניים פקוחות לתהליך השקיית הסוטה? האם המחשבה על 'סוטה כתהליך תיקון' אינה מודעות עצמית שפוגמת במנגנון? מה יעשה הדתי־לאומי ולא יחטא?
גם כאן מציעה לנו פרשיית סוטה אלטרנטיבה: הבעל אינו זה שמאחד בין הזהויות, אלא דווקא זה שמחכך אותן זו בזו. מצד אחד ודאי שהוא חושב שהוא צודק, אחרת לא היה מקנא. מצד שני הוא חושב שהכל פתוח, אחרת היה מגרש והולך לדרכו. ההתעקשות על טקס תיקון מעליב להדהים היא אחיזה בבירור ובעונש, כשהסיכון עולה: ככל שיהיה מעליב יותר, כך ייצא יותר טמבל בסוף.
פרשיית סוטה אמנם מציעה גם אפשרות בה האמון באמת נשבר, והאשה נענשת באופן סופי. אך ליבה של הפרשה מונח במקרי הביניים הרבים שבהם האמון אובד באין דרך להוכיח אשמה, ובלי ניסיון למצוא אותה; היא כלי חברתי יותר מאשר עבודת בילוש.
ואם כך, גם בשיח הישראלי השבור צריך להחזיק את הצדדים הכפולים: ללכת למעגלי אמון דווקא כדי לדבר בהם על רגעי הקריסה שלו, על המקומות השבורים שלו; ללכת להפגנות עם כותרת נטויה וסימן קריאה ולהתעקש שהכל פתוח. לשחרר את המחשבה שאפשר להנדס את ההפגנות להסכמה משותפת ולקרוא לדברים מלמעלה, ובמקום זה לנכוח במקום בו מרגישים שאפשר עוד לאתגר את הגבולות.
בתהליכים הללו יש לחזור אל תהליך הבירור ולשאול את עצמי שאלות נוקבות, כמו הזוג שחוזר ומחכה לראות האם האשה נופלת או נפקדת ונזרעת זרע: האם באמת יש אירועים שאם הם יקרו יתברר לי שאני זה שטעה? מה יכול לגרום לי לומר 'טעיתי, יש כאן חיים חדשים'?
בעמדות מסוימות במשנה, כוחם של המים המרים נחלש – זכות תולה במים המרים. ייתכן שבכל זאת כולם טועים, הצד השני עדיין רשע מרושע, והחיים שנוצרו ממנו אינם אלא זכות. ייתכן ולא נגיע לבירור. אבל האמת, אם כדי להניח שהצד השני הוא רשע למרות שהוא לא נפגע צריך ללמד עליו זכות – גם זו התחלה טובה.
