על הצדדים האפלים והמוארים של המטבע, על פי תורה של רבי נחמן מברסלב.
רוני בר לב ודרור בר יוסף
רבי נחמן מברסלב עסק רבות בשאלת הממון ומקומו בחייו של החסיד. התייחסויותיו הרחבות לשאלה זו פונות אל האדם, מידותיו ומעשיו, פורשות את ההיגיון הרעיוני בבסיס מושגי היסוד של נושא זה, ואף מתפתחות לכדי ביקורת תרבות (המפורסמת בהן היא תיאור מדינת הממון במעשה מבעל תפילה).
בתורה כ"ג בליקוטי מוהר"ן, מתייחס רבי נחמן ארוכות להשלכות השליליות שתאוות הממון טומנת לאדם ההולך שבי אחריה. רבי נחמן מציג את איש העסקים, אשר חייו מוקדשים לאגירת הממון והגדלתו, כאדם שנופל לעצבות ('מרה שחורה'), פניו קודרים ועולמו חשוך עליו ('אנפין חשוכין'), מאבד אמון בזולתו ומתנכר לו ('וזהבם לנדה'), עבודתו ופרנסתו מכלים כל חלקה באישיותו ובמסכת ימיו ('רודפים אחר פרנסתם ביגיעות גדולות והם אוכלי לחם בעצבון'), ומעמדו הכלכלי הופך להגדרה ולשאיפה הראשית של חייו ('לא יהיה לך אלקים אחרים').
לצד הסכנות הגדולות הטמונות בתאוות הממון, רבי נחמן מראה כיצד, עבור הצדיק, הממון הוא פתח לתיקון ולשינוי; וכיצד עבור אדם המנהל את עסקיו באמונה ומבקש את האמת במעשיו, הממון 'מעמידו על רגליו', והכסף והפרנסה מאפשרים לו לחיות חיים של שמחה, עבודת ה' ומעורבות בחברה, 'בחינת שמח זבולון בצאתך'. יתר על כן, האפיק החיובי של ההתפרנסות הקדושה מרחיב את מקורות הפרנסה אל אותם אלמנטים הנחשבים לעיתים כמרחיקים מן עבודת ה', כמו האישה והחברה. בכיוון הקדוש, אלמנטים אלו משמשים את האדם כאפשרויות להרחבת הקדושה ולהתעשרות רוחנית.
מהיכן נובעות האפשרויות הסותרות הגלומות בממון – תאוות הממון מחד, והאפשרות לקדושה מאידך? בליקוטי הלכות מבאר רבי נתן את הסתירה בגישה אל הכסף בכך שהסיכוי והסכנה טמונים 'במטבע' מעצם טבעו.1 המטבעות מסוגלים להכיל את האור והקדושה הגבוהים ביותר, ועל כן מונחת בהם גם הסכנה הגדולה 'להתמכר' לממון ולהיגרר אחריו לשימושים פחות מוצלחים, ואיתם אל עבר תהום חשוכה שאין בה דבר מלבד המתכת, המטילה צל כבד על הכלכלה ותיקונה.
אל תהי רשע בפני עצמך
מהי הדרך להטות את הפוטנציאל של הממון לצידו החיובי? בפתיחתה של תורה כ"ג מסביר רבי נחמן כי התנהלות אישית טובה תלויה בחיים כלכליים בריאים, במשא ומתן הנותן אמון בזולת. על מנת להבהיר רעיון זה, רבי נחמן נעזר בפירושם של חז"ל לפסוק מבראשית 'ויחן את פני העיר' (בראשית ל"ג, יח) – 'חד אמר מטבע תיקן להם, וחד אמר מרחצאות תיקן להם'. רבי נחמן מסביר כי הדיון של חז"ל האם יעקב תיקן את העיר בעזרת מטבע או מרחצאות אינו מציג שתי אפשרויות חולקות, אלא 'היינו הך ולא פליגי'. כלומר, מדובר בפעולות המכוונות לאותה מטרה, והיא תיקון העיר מבעיות של חוסר אמונה: תאוות הממון ועבודת אלילים.
תיקון העיר מתאוות הממון נעשה על ידי כך שיעקב 'מטבע תיקן להם'. תיקון המטבע נעשה על ידי הפנייה הנכונה אל המציאות, 'פנים דקדושה, אנפין נהורין'. על האדם לגשת אל המציאות בפנייה הנכונה, ולא להשתמש בפנים אחרות, חשוכות. הפנים החשוכות, על פי הדוגמאות שנראה להלן, הינם פנים הסגורות בתוך עצמן, ללא פנייה אל המציאות. רבי נחמן דורש את דברי חז"ל 'אל תהי רשע בפני עצמך' כהוראה שלא להיסגר בפנים של העצמי, אלא להיות בפנייה החוצה, כלפי העולם. תנועה זו מותנית בהבחנה בין העצמי והעולם, וזו מבשילה לכדי כינון יחסים אמיתיים, של מתן אמון, בין העצמי לבין הזולת.
רבי נחמן מפרש את דבריו דרך העצות המעשיות שהוא נותן: 'ודע שעל ידי תיקון ברית קודש הוא ניצול מפנים דסטרא אחרא'. היחסים ההדדיים שבין איש לאשתו, מובילים למצב של פנייה נכונה אל המציאות. אי ההסתגרות של האדם, בתחומי המיניות למשל, ופנייתו הנכונה אל רעייתו, הם המבנים באופן עמוק ויסודי את ההתנהלות של פנים מאירות.
אפיק נוסף שדרכו מביע רבי נחמן את המצב של פנים מאירות הוא המזוזה. השם 'שדי', המופיע על המזוזה, מייצג את תיקון הברית הנכון לפי היהדות, שמשמעו פרייה ורבייה; כלומר, התיקון לא יתממש באמצעות נטרול היצר המיני, אלא על ידי תיעול נכון ופורה שלו. השם 'שדי' מייצג את המעצור האלוהי, 'שאמר לעולמו די'. מעצור זה מובן על ידי רבי נחמן כאותה עמדה של המזוזה, שאינה בולמת את האיש אלא רק מבחינה בין הפנים והחוץ בביתו. על האדם לעצור בכניסה וביציאה מביתו, להניח את ידו על המזוזה (יש מנהג גם לנשק אותה), ולהיזכר בתוכן הפרשיות הכתובות בה. זוהי היזכרות והקשה מחודשת בברית הותיקה, שבאה לידי ביטוי בין השאר גם במכת בכורות.
שני אלמנטים אלו, של המיניות ושל המרחב, המבטאים את חייו האינטימיים של האדם, את האפשרות שלו לחלוק מקום לעצמו בתוך עולמו, מהווים ציר של הבחנה בין שני צידי המטבע, בין פנים של קדושה לבין פנים של טומאה. כדרכו, רבי נחמן יורד לתשתיות הקיום האנושי על מנת לחלץ את השורשים שמהם ניתן לגדל את החיים הנכונים, במקרה זה – פנים מאירות.
