על האפשרות להצמיח שפה חדשה מתוך האלם של הטראומה.
נעם סמט
'אפשר והטראומה תזכך את העמדה הדתית שלנו'
את המשפט הזה בחרו עורכי כתב העת 'ארץ אחרת' ככותרת למאמר של הרב שג"ר, שהתפרסם שם בשנת תשס"ד, בימי המאבק הציבורי למניעת תוכנית ההתנתקות.1 עוד קודם למימושה של ההתנתקות תיאר הרב שג"ר את עומקה של הטראומה שעבר הציבור הציוני-דתי, וביקש למצוא מתוכה פתחים של התחדשות דתית ורוחנית, שיהיו גם פתחי נחמה ותיקון.
כל ימיו צעד הרב שג"ר במתח שבין הטראומה והתיקון. כמי שגדל בבית של ניצולי שואה, וכמי שנשא על בשרו את אימיה של מלחמת יום הכיפורים, השבר והכאב היו נוכחים מאוד בחייו. את הייסורים הללו ביקש הרב שג"ר להפוך לייסורים של אהבה, למדיום לדבקות דתית והתחדשות רוחנית.
כמה אנחנו זקוקים עכשיו לאפשרות לצמוח מתוך הטראומה, להצמיח בתוכה שפה ודיבור חדשים.
מאז שמחת תורה התפרצו פתאום לחיים של כולנו הרשע והאלימות, הבשר המרקיב של הגוויות, הרכבים השרופים, הפיות הפעורים בקירות הבתים הנקובים. כל אלה באו אל רחובותינו ואל סיוטי הלילה שלנו ולקחו מאתנו את המילים. איבדנו את הביטחון האישי כשהחרדה והמוות נקבו הרבה מתמונת העולם שלנו, ויחד אתו אבדה כל קונספציה, והלכו לאיבוד רבים מהמבנים שדרכם התרגלנו להסתכל על העולם.
בימי השגרה אנחנו עטופים ומוגנים. סביב התהומות הפנימיים שלנו אנחנו בונים לעצמנו שפה ודיבורים שיישאו אותנו בחיים, מעקות שעליהם נוכל להישען בצעדי היומיום שלנו בתוך המציאות. מוסדות חברתיים ורוחניים, נורמות יומיומיות וטקסים קטנים להיאחז בהם, אידאולוגיות ואמונות תפלות – כל אלו מאפשרים לנו את המעטפת הנדרשת כדי לקום בכל בוקר ולצעוד את הצעד הבא.
הטראומה פורמת את היכולת שלנו להחזיק את מארגי השפה שהשתמשנו בהם, והתחושה היא שהם כבר לא יכולים לשאת את המטען הכבד כל כך. כך היא דרכה של הטראומה, שהממשי פורץ בה פתאום אל תוך החוויה ובסערה של תוהו מחריב את כל מרחבי התיקון שדימינו לבנות. מערכות המושגים הבסיסיות שסביבן התארגנה התודעה שלנו לפני המלחמה נראות פתאום חסרות פשר ולא מתאימות.
התגובה הטבעית והמיידית אל הטראומה עלולה להיות הקיבעון – החזרה הכפויה אל הרגע שלפני השבר, הניסיון הנואל לאחוז מחדש בקצוות הפרומים שנקרעו לבלי שוב. כך גם היום, במרחק של חודשים רבים מראשית המלחמה, אנחנו ממשיכים לחוות את חוסר היכולת להציע מילים חדשות, להגיח החוצה מן התהום, וממילא – חוזרים ונעורים הקצוות הקרועים, והשיח ברחובות חוזר בדיוק אל אותו המקום שבו היה לפני כן, כמו תקליט מקולקל שחוזר שוב ושוב אל אותה הנקודה.
התנועה של הרב שג"ר מבקשת את המקום שבו ייסורים וטראומה יכולים להפוך לתפילה, להתמתק בתנועה עדינה שמוכנה לזוז ולנוע, להישמר מקיבעון. לא להתקבע בעמדות הישנות, לא לשקוע מחדש למריבות שכבר אין להן תוקף, ובעיקר – לבקש פני א-להים דווקא במקומות שבהם הוא מסתתר ומתרחק.
מה היא התגובה שיכולה לצמוח מתוך הטראומה הנוכחית?
כעובדי ה', מהדהדת בנו הבקשה של הרב שג"ר למצוא ריפוי ומילים במרחב שבין אדם לא-לוהיו, לבקש שינוי והעמקה של השפה הדתית.
בתגובה להתנתקות ביקש הרב שג"ר להתריע מפני האופק החרד"לי שאליו צעדה הציונות הדתית. הוא ראה כיצד השבר שנפער עם הגירוש דוחף את הציונות הדתית לאפיקים של משיחיות אלימה או התכנסות חרדית (ולעיתים שניהם יחד). אל מול התנועות הללו הוא ביקש להציע עידון וזיכוך – רטט משיחי שיתלווה לתנועה ריאלית ומפוכחת, התכנסות קהילתית עדינה ומאמץ לגישור חדש בין הקודש ובין החול. לצערנו, לא זכינו לכך: המתחים סביב שאלות הזהות היסודיות שמציף השיח הדתי עמדו בליבת הקרע שנפער בחברה הישראלית, וגם בתוך המלחמה הם ממשיכים לנכוח ולתסוס.
כעת ודאי עוד מוקדם להציע פתרונות ותחזיות. הטראומה עמוקה כל כך וכואבת, והאור עדיין אינו נראה בקצה המנהרה. אין לנו אלא להתפלל בכל לב להארה של חסד ורחמים, ולבקש כמו אז – 'ולוואי והטראומה תזכך את העמדה הדתית שלנו'. הלוואי שנדע להצמיח עמדה דתית שתשכיל להמריא מעבר למערכות המושגים המפלגות והקטנוניות שחסמו את כל ערוצי השיח הפנימיים שלנו ערב שמחת תורה. הלוואי שנמצא את הכוח לצעוד באומץ ובגבורה הנדרשים לביטחון ולעצמאות, בלי שהדבר יוביל להתקשחות פנימית, לאלימות רוחנית ומוסרית. הלוואי שיימצאו לנו מחדש מילים מלאות, שיחדשו עבורנו את הדיבורים שבין יהודי לחברו ובינינו לבין אבינו שבשמים.
