אמון של חלל פנוי

היכולת לתת אמון, בחברה החרדית ובכלל, מחייבת פינוי מקום ונתינת כבוד – הכרוכים גם באחריות.

טוביה ונגרובר

לילה. השעה 1:23 במיון הפסיכיאטרי. אני מקבל טלפון שהגיע מטופל לבדיקה פסיכיאטרית למרות שהוסבר לו שהיום האשפוזים הם בבית חולים אחר. אני פותח את המחשב. מהשילוב של שעת הפנייה, גיל הפונה והשם שמופיע במחשב אני ושאר הצוות כבר מנחשים את התסריט להמשך הלילה: עומד להיכנס צעיר חרדי עם מלווה שאינו בן משפחה. הצעיר ירייר, יעווה את הפנים, יתנהג בצורה משונה, ידבר על כך שרודפים אחריו, על קולות שהוא שומע, על כך שהוא המשיח ובא לעשות תיקונים בעולם. מהשיחה עם המלווה אפיק מידע זעום. הבחור היה בסדר, אבל בתקופה האחרונה התחילו בעיות. אולי הוא גם התחתן לאחרונה אבל עכשיו אשתו לא מוכנה שיהיה איתה בבית. את בני המשפחה אתקשה להשיג טלפונית, ולכן אישאר עם מידע חלקי. הבחור והמלווה לא יהיו מעוניינים באשפוז, לא תהיה מסוכנות שתצריך אשפוז בניגוד לרצונם, והם יבקשו להשתחרר מהמיון עם מרשם לתרופה ומכתב.

עוד לפני שהוא נכנס אני כבר כועס ועצבני. אני משוכנע שמדובר במתחזה שבא לנצל את הממסד כדי להתחמק מגיוס, אבל אני יודע שלא תהיה לי דרך להוכיח את זה. לא בטוח שהייתי חושב על זה מעצמי, שמרמים אותי. אבל דיברתי עם רופאים ותיקים, וכבר שמעתי סיפורים.

כשהם נכנסים, הוא והמלווה, אני כבר עצבני, פחות אמפתי מהרגיל. מרגיש מנוצל. בתור מילואימניק, בתור רופא, בתור אזרח. והתסריט – אחד לאחד.

ובתוכי הקול ששואל: למרות הכול, אולי הוא באמת חולה וסובל ובמצוקה? מה עושים כשקשה לדעת מה אמיתי, וכל מה שנשאר הוא הסיפור? האם אפשר בכל זאת להאמין?

*

במגילת אסתר ההיעדר נוכח, ההסתתרות זועקת. זו בחינת 'ואנכי אסתר אסתיר', כמו שדרשו רז"ל את הפסוק בדברים ל"א, שם רגע אחרי המינוי של יהושע ה' מודיע למשה שלאחר מותו העם יחטא וה' יסתיר מהם את פניו, ומצווה לכתוב את שירת העדות. החיבור לספר דברים מעצב את הרקע עליו מתרחשת המגילה כמרחב של חוסר ודאות וספק לגבי הנוכחות והמעורבות האלוקית, המעורר ממילא תחושות של ייאוש ונטישה.

מנגד, נראה שברור לחלק מהדמויות במגילה שיש כוח נסתר שמניע את העלילה. כך בהנחת העבודה התמוהה של זרש: 'אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו, כי נפול תפול לפניו'. כך גם אצל מרדכי, בהנחת היסוד שנאמרת באחד מרגעי המפתח והמפנה של המגילה: 'כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו, ומי יודע…'. לכאורה מרדכי מסביר לאסתר שעליה למסור את נפשה כדי להציל את העם. אבל עיון נוסף מצייר תמונה שונה בתכלית. מרדכי תובע מאסתר ללכת למלך להתחנן על עמה, אבל היא חוששת לחייה – ברור לה כי 'אשר לא יקרא אחת דתו להמית', והיא לא נקראה. מרדכי משיב לה שלא תחשוב שהיא יכולה להתחבא בארמון בזמן שהטבח ישתולל ברחובות; ההפך הוא הנכון – אם היא תבחר בשתיקה היא תשלם את המחיר, ואילו היהודים יינצלו בדרך אחרת. מרדכי קורא לאסתר להצטרף למהלך שמניע אותו כוח נסתר, כוח שייעד לה תפקיד מסוים, והוא מבהיר: אם לא תגשימי את ייעודך לא יהיה לך מקום בעלילה; מילוי התפקיד הוא הדרך היחידה להינצל.

ניתן לחשוב שאסתר מקבלת את הדברים, ולכן נעתרת למרדכי ולייעודה. למעשה נראה שהיא מקבלת את הנחת היסוד שאם היא לא תבוא אל המלך 'רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר', אך לא את ההנחה המשלימה שאם היא תלך היא תינצל. היא נענית להזמנה, אך משוכנעת שהיא הולכת אל מותה – 'וכאשר אבדתי, אבדתי'. ממילא אנו תוהים – למה לך ללכת? אם את בטוחה שתמותי, למה שלא תתני לרווח וההצלה לבוא ממקום אחר בזמן שתימלטי על נפשך?

הביטוי המיוחד 'אם החרש תחרישי' מחזיר אותנו לקריעת ים סוף, שם משה אומר לעם 'ה' ילחם לכם ואתם תחרישון'. הבחירה של הקב"ה לקחת את העם בדרך הארוכה כדי שיגיעו מוכנים למלחמה בכניסה לארץ ולא יזדקקו לנס, מביאה אותם לחופו של ים סוף. משה מזמין את העם לעמדה פסיבית, עמדה שנשענת על הנס ואין בה מקום לפעולה האנושית – שבו בשקט ותנו לגדולים לשחק. ה' לעומת זאת מצווה 'מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו'.
מרדכי מזהיר את אסתר מלנקוט עמדה פסיבית דומה, עמדה מחרישה. יש אפשרות שנחריש והרווח והצלה יגיעו ממקום אחר, הוא טוען, אבל זו לא הבחירה העלילתית הנכונה. לזה אסתר נענית – היא בוחרת במודע להימנע מהצלה נִסית, בוחרת להסתיר ולכסות את ההנהגה האלוקית ולממש אותה דרך פעולה אנושית־פוליטית, גם במחיר אובדנה האישי.

נראה שההסתרה לא מחלישה את מרדכי ואסתר. החלל שהקב"ה משאיר כשהוא מסתתר עשוי להיתפס כמלא ייאוש: ייאוש של הא-ל מהאדם ומעם ישראל, שמביא אותו למשוך את ידיו מגורלם; ייאוש של היהודים בגלות, שנמכרים להרג ואבדן ואלוקיהם מסתתר ומחריש. אבל במקום לחוות את החלל כמקום של היעדר וייאוש, מרדכי ואסתר חווים בו הזמנה; הם רואים אותו כחלל שהקב"ה יוצר כדי לפנות מקום לאנושי ולקרוא לו לבחירה, לפעולה. אסתר מסירה את הלוט ורואה שבפועל החלל מלא אמון – האל נסוג ומסתתר כי הוא חפץ בפעולה האנושית, בעם שיודע להילחם בעצמו בתור 'ידיו הארוכות של האל' בלי תיווך של ידי משה, בלי להישען על נִסים. הנסיגה האלוקית מקִדמת הבמה אל מאחורי הקלעים מזמינה אותנו לבוא ולשחק מתוך אמון שנוכל לעשות מה שצריך, דווקא בדרכנו האנושית המגושמת.

כמו בטיפול, גם כאן המרחב מחולל את האמון: החוויה שנקראנו לבמה ולא נקלענו אליה מאפשרת לצמוח, להוביל, לקרוא לפעולה, לחולל שינוי. בד בבד, כשהבמה נשארת לרשותנו אנו נושאים בנטל האחריות במלוא משקלו. כמו מרדכי ואסתר, גם אנחנו יכולים לבחור – אם נישאר ביציע העול יהיה קל יותר, אבל לנצח נישאר צופים, חסרי משקל, ללא ערך ועמידה עצמיים. אם נעלה לבמה ונחולל בה את הסיפור שלנו – נגדל, נצמח, נגלה כוחות חדשים. נתמלא בתחושת משמעות אך גם בכאב, כי הבחירה תתגלה כאמיתית ורצינית, עד תהום. למרות שאנחנו פועלים מכוחו יתברך שנתן לנו את הכוח לעשות חיל, הבמה היא באמת שלנו ורק שלנו.

*

וכאן אנחנו חוזרים למטופל שמגיע באמצע הלילה. האמנם התסריט קבוע כי יש כאן הצגה? אולי אלה פשוט מאפיינים מגזריים – שעות פעילות מאוחרות, התנהלות דרך עסקנים ומתווכים, רצון לפתור את הבעיות בתוך המגזר ולהימנע מאשפוז, שהוא הצטרפות לממסד.

נראה שהנחות היסוד החשדניות הגורמות לנו שלא לנסות בכלל להבין נשענות על עמדה בסיסית של חוסר אמון בין מגזרים שלמים בחברה הישראלית-עברית, ואולי אף חוסר אמון בכל עמדה זרה מדי שצורתה לא הולמת את התבניות שהנחנו מראש. לדוגמה, בגלל הקושי שלה לקחת את העמדה החרדית ברצינות החברה הציונית לא ניסתה מעולם להבין אותה בצורה אמיתית, ולתת לה מקום ממשי במציאות. במילים אחרות – 'החברה הכללית' מעולם לא פינתה לחרדים חלל ומרחב אמיתי; החברה החרדית קיבלה יחס סלחני כי נראה היה שאי אפשר לצפות ממנה למשהו אחר. 'נניח להם להתעסק בשלהם, לא נדרוש מהם לשלם מיסים וגם לא להתגייס. גם ככה אם הם יהיו פה הם רק יפריעו, עדיף שישחקו לבד עם עצמם ואנחנו נדאג לכל השאר'. בלי משים, הציבור משלם המיסים נטל על עצמו את התפקיד ההורי – לדאוג לבית, למזון, לבריאות – והחרדים נשארו בחוץ, כמו ילדים קטנים שאיש לא מצפה מהם להשתתף במטלות הבית. זהו חוסר אמון מוחלט, הפוגע ביכולת העמידה העצמאית של החברה החרדית. וכך זה נמשך עד שהתחלנו להתקרב לנקודת הפיצוץ, ל'אי ספיקה הורית' ששוברת את הכלים ולא מאפשרת  להמשיך ולשאת חברה שלמה כנשוא האומן את היונק.

אולי כדי לשקם אמון שבור, או כדי לחולל אותו מלכתחילה, נדרשת יצירת חלל פנוי לזר – לחברה החרדית, כמו גם לכל מגזר אחר מהמתרס הנגדי בחברה שאנו חושדים בו. חלל פנוי עם בחירה חופשית אמיתית, עם אחריות שמחייבת התבגרות, עם שכר ועונש. מרחב שבו אדם החש ברע פונה לעזרה ומקבל אותה, ואם הוא בוחר לזייף חולי, להימנע מגיוס או לחיות חיים של שקיעה בעולם התורה – הוא יודע שיהיו לכך השלכות, שאין לו ביטוח, שאף אחד אחר לא יכלכל אותו או יקים עבורו תשתיות ושירותים. בחירה שמתבצעת במרחב כזה יכולה לבטא עמדה רצינית, שאפשר לא להסכים איתה ובכל זאת לכבד אותה ולפנות לה מקום. בחלל כזה עשויה לצמוח עמדה חרדית רצינית ועצמאית, וכך מגזרים אחרים יוכלו לתת אמון בחברה החרדית ומתוך כך גם להאמין בחרדיות אותנטית, כזו שתשלים חלק מנקודות הכשל והחוסר של הישראליות ותוסיף לה גוון חדש ונדרש. היכולת לקחת ברצינות עמדה זרה ולפנות לה חלל פנוי, בלי מחויבות לשאת אותה על הכתפיים – מאפשרת מפגש אמיתי עם זולת חי. פינוי המקום מעניק ענווה ומחולל אמון בכך שלעמדה האחרת, לאדם האחר, יכול להיות ערך עצמי.