האם אפשר להפוך משבר לגאולה בכוח התודעה? המגיד ממזריטש טוען שהמפתח נמצא בידיים שלנו.
חזקי קופל
כשאני טובעת,
אין לי צורך שתתארו לי את המים,
לא את צבעם, לא את עמקם,
הרי אני חשה אותם עד צוארי.
יש לי רק בקשה,
אל תחדלו לרגע מלתאר לי
איך נראית
היבשה.
טלי ורסנו-אייסמן
ורסנו-אייסמן מזהה בשיר הזה את הדחף האנושי הטבעי להשתקע בסבל, ומוחה כנגדו. נראה שהשיר לא בדיוק טוען שמנטליות של 'יבשה' תציל את הטובעת מהמים; אולי היא בכל זאת תטבע. אבל בין כך ובין כך היא מתעקשת לתת את הדעת על היבשה, להתעלות במחשבה אל מציאות בטוחה יותר.
את השיר הזה שמעתי לראשונה מפי הפעיל החברתי אבי דבוש בשיעור שהעביר במרחשוון תשפ"ד, שבועות ספורים לאחר אסון שמחת תורה. למרות ההערכה שלי גם לדבוש וגם לשיר שציטט, לא הצלחתי לשלב את האופטימיות העקשנית הזאת לתוך נפשי שלי. בימים החשוכים ההם, התקווה נראתה כהזיה.
האם אפשר בכלל להתגבר על מצב קשה באמצעות התודעה בלבד, כמו שמתואר בדבריה של ורסנו-אייסמן? כמובן שלא תמיד רצוי להתעלם מהמציאות המפחידה, אבל מסורת חסידית מלמדת שלפעמים ההבחנה בין ים ליבשה, בין מצוקה לישועה, עוברת דווקא דרך המחשבה האנושית.
בשני מקומות בכתביו מבאר הרב דב בער המגיד ממזריטש ז"ל את נס קריעת ים סוף כהתרחשות תודעתית. המגיד נסמך על דברי הזוהר: '"ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי" (שמות יד). ותאנא בספרא דצניעותא, אלי דייקא, בעתיקא תליא כולא. ביה שעתא אתגלי עתיקא קדישא…'.1 לפי הזוהר, בשעה שבני ישראל עומדים על שפת הים, מוקפים בסכנות קיומיות, הקב"ה מסביר למשה שהיעד הנכון לתפילותיו אינו 'אֵלַי', כלומר אל דרגת 'זעיר אנפין' באלוהות, אלא לדרגה העליונה של 'עתיקא קדישא'. בו ברגע התגלה אותו עתיקא קדישא, ונבקעו המים.2 עד כאן דברי הזוהר.
אם אכן יש מצבים שבהם המוקד הרוחני אמור להיות בעתיקא קדישא ולא בזעיר אנפין, למאי נפקא מינה? המגיד מבין את הרעיון הקבלי הזה בשני אופנים שונים. במקום אחד בכתביו3 הוא מתייחס לדברי הזוהר כמוסבים על ההערכה העצמית של האדם. לדידו, כל אדם חייב לחשוב את עצמו ל'אין', כלומר לאפס, ולהעריך את השכינה בלבד. על ידי האיון הזה יוכל האדם להשתחרר מהמציאות הארצית ולבוא 'לעולם המחשבה ששם הכל שווה, חיים ומוות ים ויבשה'. לכן הקב"ה השיב למשה 'מה תצעק אלי' – למה אתם מתחשבים במצב שלכם בכלל? כדי להגיע לעברו השני של הים בני ישראל היו צריכים 'להפקיר [את עצמם] ולשכח בצרתן כדי שיבואו לעולם המחשבה', ששם אין חילוק בין ים ליבשה.
במקום אחר4 המגיד מבין את דברי הזוהר כמוסבים על האמצעים של הבקשה. על שפת הים בני ישראל התחזקו בתפילה, האמצעי האופייני ל'עולם הדיבור'. אבל בעולם הדיבור הים והיבשה הם שונים, הפוכים. לכן באה התגובה 'מה תצעק אלי' – הטעות היסודית שלכם היא שאתם מתמקדים בתחנוני דיבור. לכן משה הנחה את העם: 'ה' ילחם לכם ואתם תחרישון' (שמות י"ד, יד) – כלומר תחדלו להתפלל בדיבורים. רק על ידי שתיקה זו של בני ישראל 'נתעלה אותיות הדיבור חיות העולם עד לעתיקא, ושם אין נראה התחלקות המידות ושם ים ויבשה הכל שוין, כי הוא רצון עליון'.
להבנת המגיד, לפחות במאמריו אלו, ים סוף לא בדיוק נקרע; הוא הפך ליבשה עבור בני ישראל על ידי שינוי בתודעתם. ד"ר ציפי קויפמן ז"ל מראה בספרה המופלא 'בכל דרכיך דעהו' שכוחה של התודעה האישית לקבוע את המציאות הממשית שהאדם חי בה היה יסוד מרכזי בדורות הראשונים של החסידות. הרי הקב"ה ברא את העולם במאמרות, ולכן כל המציאות שלנו מורכבת ממילים ואותיות – אותן יחידות בניין שמחשבות האדם מורכבות מהן. קויפמן מכנה את התפיסה הזו 'אקזיסטנציאליזם לשוני':
בראייה הבעש"טנית כל הוויה היא אין סוף מהויות, שבכל רגע ורגע 'נמדדות' על ידי התודעות האנושיות השונות, וכל פעולה תודעתית מעבה קונפיגורציה מסוימת של מהותן באמצעות הפעולה הלשונית על החומר הלשוני שהוא הוא ההוויה. הפעילות ההכרתית, לפיכך, היא פעילות אונטולוגית. היא מחוללת את האונטולוגיה. מחשבתו של האדם בוראת את העולם סביבו במובן זה שהעולם אכן יכול להיברא במגוון אופנים בכל עת ממש, בהיותו פתוח לאין סוף אפשרויות.5
גם ההבדל בין שתי הגישות של המגיד לאותו אירוע מעיד על כך שהעולם אכן נברא 'במגוון אופנים בכל עת ממש'. מציאויות שונות ואף סותרות קיימות אחת ליד השנייה: במציאות אחת – בתודעה אחת – אין מקום להתחשבות עצמית ולתחנונים פרטיים; אך במציאות אחרת ניתן להגיע לעתיקא קדישא עם צער אנושי ביד, ולהתחנן בפניו על צרכינו בעולם הזה – אבל הדיבור בקול מזהם את התודעה ומונע ממנה את ההתעלות הנדרשת. אולי קיימת גם מציאות שבה בני ישראל טובעים בים.
בימינו, היכולת לשנות את מצב החומר מסורה בידיהם של המדענים. אפילו הדוגמה הספציפית של הפיכת ים ליבשה מוצאת ביטוי קונקרטי בהתקדמות טכנולוגית שנקראת 'אחזור קרקע'. אבל מה שנראה בתחילה כאפשרות לעצב את העולם כרצוננו התגלה במהלך הזמן כניחוש פגום. פרויקט ייבוש ביצות החולה בשנות ה-50, שבוצע על ידי קק"ל לשם הכשרת קרקעות לחקלאות, גרם לגליל לנזקים אקולוגיים כל כך חמורים שלבסוף קק"ל החליטה להציף מחדש חלק מהשטח שיובש. הניסיון מלמד: כדי להתבגר כחברה עלינו להפנים את המגבלות שלנו, להבין שאי אפשר לשלוט בכל. עם זאת, הכוח של התודעה שתיאר המגיד מעולם לא הופרך.
את פרשת בשלח נקרא השנה במהלך הפסקת האש. הייתכן שהמלחמה מסתיימת? אם נחזור לדימוי של ורסנו-אייסמן ודבוש, בני ישראל מוצאים את עצמם שוב על היבשה – אבל זהו מקום קר, מחוספס וגדוש צער. אנחנו בוכים על מתינו, מתגעגעים לשבויינו, מכבדים את גיבורינו, ומתמודדים עם טעויותינו. לאן נכוון את פנינו? המגיד ממזריטש מלמד שהגבול בין ים ליבשה נמצא בתוך האדם, מלובש במחשבה, דיבור ומעשה. כשם שאנו יכולים להפוך ים ליבשה, כך אנו יכולים בקלות גם להפוך יבשה לים, ולעורר מחדש את השסע החברתי המסוכן שהשתרר בתשפ"ג. אולי הגיע הזמן לשקול מחדש את האופטימיות העקשנית. הרי אין דרך אחרת להמשיך מפה.
