מה הרב שג"ר היה אומר על המלחמה הזאת?

הרבה השתנה בשנים שחלפו מאז פטירת הרב שג"ר, אבל מבחינות אחרות אנחנו עדיין באותו הסיפור, ודבריו עדיין מעוררים ונוקבים.

אלחנן ניר

 

שבע עשרה שנים לפטירת הרב שג"ר זצ"ל.

תשעה חודשים לטבח שמחת תורה, ה-7.10.

לו היה עִמנו יש להניח שהיה מדבר וכותב ללא הרף על המצב.

מה היה אומר? איך מי שלא חי באירוע יכול לדבר עליו?

במבט ראשון הכל השתנה בשני העשורים האחרונים.

במבט נוסף, לא הרבה. במבט שלישי, אנחנו באותו אירוע.

מתי הוא התחיל?

באוסלו? ביום כיפור? בששת הימים? בתש"ח? בת"ח ות"ט? בחורבן הבית? בהר סיני?

כתבתי כמה נקודות ציון מהחודשים האחרונים,

וצירפתי להם הד ששמעתי מקולו של הרב שג"ר בעקבותיהן.

 

א. אלם

תשרי. שמחת תורה, 6:36.

טבח. פוגרום. שעות, ואף ימים, של גלות במדינת ישראל הריבונית. תחושה נוראה ששכינה פרשה מישראל.

הלם.

אלפי מחבלים חודרים ליישובי עוטף עזה. למעלה מאלף ישראלים נרצחים שם ביום אחד, כמאתיים וחמישים נחטפים לרצועת עזה. עשרות אלפים מהדרום והצפון פונו מבתיהם.

אנחנו נעים מהלוויה להלוויה באין מילים.

הפנים צעירות כל כך. אין בנו יכולת להכיל את שקורה.

אלם. שתיקה גדולה רובצת על ההר.

דממה.

'הספד בלוויה – על הרב עמי עולמי הי"ד', נהלך ברג"ש, עמ' 299: ישנם דברים שאי אפשר לומר עליהם דבר, חוץ מאשר לעמוד מול ההתגלות הנוראה והאימתנית של 'וסביביו נשערה מאוד' (תהלים נ ג) ולשתוק.

האם אנו מבינים? האם נוכל למצוא תנחומים? האם נוכל למצוא פורקן בכל מיני רגשות? אין לנו אלא לשתוק, כאהרון העומד ביום כלות המשכן ככלה הנכנסת לחופתה ורואה את בניו, עולי ימים, במיטב פריחתם ושנותיהם – מוטלים שרופים. מה יכול אדם לומר מול הקדוש, האיום, הנורא הא-לוהי?

… הלב נשבר, והכאב נורא, ומי יכילם?

וכלום אפשר להכחיש את זכותנו לשוב לנחלת אבותינו? ההרים והגבעות הללו, אותם ההרים והגבעות שבהם חיו, יצרו ועבדו אבותינו את א-להינו – ירושה הם לנו מאבותינו. בשמו של א-לוהים פגעה בו ידם של מרצחים, בשמה של אמונה נעשות תועבות אלה, אך אין דבר מנוגד יותר לאמונה מאשר ליטול את האב מאפרוחיו, ואת האיש מאשתו. אהבת מולדת אמיתית היא בהכרח אנושית, אלמלא כן איננה אהבת מולדת וּודאי שאיננה אהבת ה'. ודוקא אנשים אלו, תלמידי החכמים האמיתיים, האנושיים באמת, דווקא אותם שמרבים שלום בעולם, נופלים קרבן לרוצחים מעוותי נפש ומטורפי דעה.

וכאן, על הדם השפוך, אני חש חובה לזעוק זעקה, לקרוא למנהיגי העם דהיום. לא, אינכם יכולים לרחוץ בניקיון כפיכם ולומר כאותם הזקנים העומדים על העגלה הערופה: 'ידינו לא שפכו את הדם הזה' (דברים כא ז). מעל ומעבר לכל חילוקי הדעות העמוקים מאוד, פוליטיים ודתיים, ישנו עיקרון אחד מקודש, שהפוגע בו פוגע בתשתית היסודית ביותר של העם – העיקרון שאומר לא להפקיר אחים, ולא משנה מי הם ומה הם, ובשם מה מפקירים אותם. שום שיקול, מכל סוג שהוא, לא מתיר הפקרת דמי אחים, והדם זועק מן האדמה.

 

הרב שג"ר הִרבה לדבר ולכתוב על המוות בכלל ועל מות צעירים בפרט, מוות של 'נר שכבה בטרם עתו… תאנה שעדיין לא הבשילה' (פניך אבקש, עמ' 227). על האימה, ועל תודעת הזמן השאול שחיה אצלו יותר מכל. באחד ממפגשינו האחרונים באייר תשס"ז בגבעת ישעיהו, עת כבר היה סמוך להסתלקותו, הוא נזכר שוב בחבריו שנהרגו בטנק, ושאל: 'איך הם לא זכו למה שזכיתי אני, לשלושים ושלש שנים של חיים. במה זכיתי, מה עשיתי בשנים הללו?'.

'זכרתי לך חסד נעורייך', ביום ההוא, עמ' 100: יש אימה במחשבה על מוות של נער צעיר, על נער שימי שהותו על האדמה הזאת היו קצרים כל כך. איני מדבר על הפחד הרגיל והטבעי של האדם ממותו, אלא על רגש עמוק הרבה יותר – על האימה המתעוררת לנוכח החיים שנקטעו ומפגישה אותנו בעוצמה בממשות של החיים עצמם, על הנצחי והמסתורי שבהם. את האימה הזאת אני מפרש כ'יראה עילאה' שספרי חסידות מרבים לעסוק בה.

אימה זו אני חש לא רק כלפי המוות אלא גם כלפי החיים, החיים שנמשכים. אני חש שאני חי בזמן שאול, בחסד שבמבט האנושי איני מוצא לו סיבה. תמיד אני שואל את עצמי: מדוע הם ולא אני? – שאלה שתוכחה עמוקה ביותר מלווה אותה: כיצד אנו חיים וכיצד אנו אמורים לחיות את החיים שאינם אלא מתנת חינם?

 

'כתבם על לוח ליבך' שם, עמ' 98–99: אלה שמסרו נפשם הם אלה שמכוחם אנו חיים בהווה. הם הנותנים לעם את הכוח להתקיים, הם הנשמה של המדינה. הם המעניקים לנו את האומץ, הרצון והחיוניות הדרושים לנו כדי להמשיך להתקיים… איננו מבינים את מידת הדין האלוקית – מדוע דווקא אלו נפלו ולא אחרים? ובכלל, היכן הצדק כאשר חיים צעירים מתקפדים בידי בני עוולה? אולם אי־ידיעה זו אינה מערערת חלילה את האמונה, אלא מעצימה אותה.

 

ב. הנני

ואל מול הנורא מכל – אלפי ישראלים אומרים, 'הנני'.

לוחמים מכל רחבי הארץ יורדים על דעת עצמם לקיבוצי העוטף, נלחמים ומצילים עשרות ומאות אחים ואחיות. מופע לא נתפס של רעות ואהבת ישראל שלא ראינו שנות דור; התגלות קומת היחידה שבנפש הקולקטיבית שלנו.

מטוסי ג'מבו שלמים מלאים במטיילים העוזבים את מסלולי הטיול במזרח אסיה ובדרום אמריקה ומבקשים להיות שותפים במאמץ המלחמתי.

שכן, דביר פישר, היה באמצע ריטריט של מדיטציה בהר נידח נפאל. הוא עשה דרך ארוכה ברגל למקום שבו ניתן לעצור רכב שיביא אותו למקום יישוב, כדי להתחיל את המסע הארוך הביתה, או יותר נכון – כדי להילחם על הבית.

הוא בטנדר מקרטע עם מטיילים מארגנטינה בדרך כורכר אי שם. כשהם שמעו שפרצה בישראל מלחמה והוא חוזר להילחם, הם הסתכלו עליו בתימהון – כשיש מלחמה בבית בורחים ממנו, לא חוזרים אליו ממרחקים, אמרו לו בחצי-תוכחה.

דביר לא שמע להם. הוא נפצע בעזה, כדור נכנס ויצא לו מהצוואר. בנס גדול הוא ניצל. נראה שגם אם היה יודע מראש שכך יעלה לו – היה חוזר להילחם על הבית.

שיעורים על ספר התניא, עמ' 154: ישנם צברים שנולדו וגדלו בארץ ולאחר מכן ירדו לחו"ל וחיים שם שנים רבות, עד שנראה במבט ראשון כי איבדו זיקה אל החיים כאן בארץ. אולם בעת מלחמה, בעת משבר, הם עולים על המטוס הראשון ובאים לגדוד מילואים כדי להילחם. אנחנו יכולים להקשות – אם אתה ציוני כל כך גדול, ומוכן להילחם על המולדת, מדוע אינך חי בארץ אלא מעביר את שנותיך בחו"ל? אבל המסקנה היא אותה מסקנה: הזהות הבסיסית של אותו יורד היא זהות של ישראלי.

אמנם במישורים האחרים הוא אינו חי כישראלי כפי שישראלי חי כאן, בישראל, אבל זה אינו עניין עקרוני עבורו, שכן כאשר מונח על כפות המאזניים עניין עקרוני כקיומה של המדינה, הרי שהוא מוכן להילחם על העיקרון הזה, ואף למסור את נפשו על כך.

האדמו"ר הזקן רוצה לגייס את ה'אהבה מסותרת שבלב כללות ישראל שהיא ירושה לנו מאבותינו'… לכל מעשה שלנו… האדמו"ר הזקן מציע לדעת שכל מצווה או עבירה מחברת או מנתקת את האדם מעצם חיותו, כך שאין מעשה שאינו משמעותי לקשר אל מקור החיים.

 

'חינוך ואידיאולוגיה', לוחות ושברי לוחות, עמ' 206–207: למה נחנך אפוא? כיצד נרצה לראות את הדור הבא של הציונות הדתית? הייתי מעדיף לשאוף להפכו לדור של אוונגרד. למה הכוונה? – להתעקשות לאחוז במוסריות בעולם חסר מוסריות; באמונה בעולם ניהיליסטי; להיות ה'פראייר' של העולם מתוך האמירה: 'אני כזה ורוצה להיות כזה'.

 

ג. החטופים

בוקר אחד נחטפים אזרחים מביתם בידי רוצחים ואנסים, שאין דומה להם באכזריות. תינוק בן כמה חודשים, זקנות וזקנים, נשים וגברים. 'שֶׁבִי קָשֶׁה מִכּוּלָּם – דְּכוּלְּהוּ אִיתַנְהוּ בֵּיהּ' (בבא בתרא ח ע"ב). בבית שלנו הילדים כבר יודעים את רוב השמות של החטופים. בחודשים הראשונים חזרו כל יום הביתה עם השאלה, משפחת ביבס השתחררה, רומי השתחררה, אבינתן ונועה? בבית הכנסת כל שבת אנחנו מזכירים כל שם ושם, מבקשים להתייחד, לראות את הפנים, לשים את הלב שלהם על הלב שלנו. לא לשכוח.

איך אפשר להמשיך לחיות את הדבר לגמרי? לא להניח לו, לא לתת לעששת השגרה להתפשט על הלב שלנו? לדעת שחלק ממשי ממני, מהגוף שלי, מהנפש והרוח והנשמה שלי, שבוי וכלוא ונרמס עד עפר?

שיעורים על ספר התניא, עמ' 223: אדם שמע בבוקר ברדיו שבחיפה, לא עלינו, קרתה תאונה, ואמא לילדים נהרגה וילדיה נפצעו. כאב לו לשמוע את החדשות הקשות הללו, אך הדבר אינו משאיר עליו רושם פנימי… אם ננסה לחוות את הזולת באופן שאנו חווים את עצמנו, לתפוס אותו מבפנים ולא מבחוץ, וכך ננסה לחוש את כאבה של אותה משפחה שנפגעה, אולי משהו יזוז בנו. הדבר מחייב רגישות גבוהה והתגברות על החומרנות המכבידה. כך, הגבהת הנפש הנדרשת לצורך אהבת החבר הופכת למשהו מיסטי, אינסופי. נקודה זו קיימת אצל הצדיקים החשים את הזולת כפי שהם חשים את עצמם. לכן זה יסוד כל התורה.

במוצאי שבת במדבר הסמוכה חג השבועות, מנחם אמר לי ליד הקרוואן שלו – בשורות טובות, ארבעה חטופים חולצו בשבת.

אמיתי, שאלתי. כן, הוא ענה. אחת מהם היא נועה ארגמני, ולרגע כמו שנינו דמענו.

והיה רגע שעם שלם, משך כמה שעות דמע. והיה עִם לב אחד. כפשוטו. כמו ישראל החונים כאיש אחד נגד ההר.

היה רגע שבו כולנו חשנו את הזולת כפי שאנו חשים את עצמנו. אפילו יותר מכך. ככה קבלנו השנה תורה.

אחר כך כמובן הלכנו ושכחנו. אבל היה רגע כזה.

הדרשנים אמרו שהיה בכך תיקון ללב המחולק והפצוע והמצולק ומלא ההתקפים של ערב שמחת תורה.

 

ד. אמון

אירוע המאקרו החיצוני האדיר והכואב שאנחנו בחובו נראה רק כשיקוף של אירוע פנימי אדיר: איבדנו אמון אחד בשני. האובדן הזה באוויר גם אם בטנק אנחנו יחד. המאבקים הפנימיים של השנים האחרונות קרעו אותנו זה מזה. שאלת האשמה אינה רלוונטית.

עכשיו יש הפסקה בלחימה העצימה. אין אופק מדיני וגם צבאי. נכנסים פעם שלישית לאותו איתור, ובכל פעם המחבלים היו שם לפנינו ומיקשו הכל. התלמידים מתקשרים ממסדרון נצרים, אחרים יצאו מחאן יונס ומרפיח, מספרים על דשדוש. בקשר ביידן נותן לנו פקודות, מפטיר אחד מהם בסרקזם. בעורף, בתמורה, חזרים לאובדן האמון. חורבן בית שני שוב נראה קרוב.

איך נמצא בנו אמון?

'שאלת הרֵעַ: אני ואתה', על כפות המנעול, עמ' 79: איך נפתח לאמון בזולת? כיצד יהפוך הזולת ל'מישהו'?

האדמו"ר הצמח צדק מצביע על שני מקומות מהם ניתן לאהוב את הרֵעַ ולהתרצות אליו.

הראשון: מקום הרואה את ישראל כגוף אחד. בעולם התוהו, אותו עולם שקדם לעולמנו הזה, עולם התיקון, כל אחד מהנוכחים (כל אחת מהספירות) חש שהאמת נמצאת בו ואך ורק בו. אולם עולם שכזה איננו בר קיימא והוא נשבר תוך כדי תהליך הבריאה ב'שבירת הכלים' המתוארת בקבלה, ובעקבותיו נברא עולם התיקון. בעולם התיקון, המצויים נכללים אחד בשני. הנברא מוצא את שלמותו בהיותו חלק ממכלול, המביע את האין-סוף דווקא בהזדקקות האחד לחבירו. השנאה לרֵעַ הינה דחייה של חלק הרֵעַ הכלול בך, שהרי כל אחד מישראל כלול בשאר נשמות ישראל, דחייתו הינה דחייה של אישיות או צד באישיות הנמצא בך עצמך.

השני: מקום בו כבר אין חילוק ביני לבין הרֵעַ, מקום בו אני חש את הזולת 'מבפנים' כפי שאני חש וחי את עצמי. לא רק לראות את עצמי כפי שהאחר רואה אותי, אלא לראות את האחר כפי שאני רואה את עצמי… המחיצה הכופה אותי להסתכל על עצמי מבפנים ועל הזולת מבחוץ, ובכך מפרידה לנצח בינינו – נעלמת, יכול אני לחוש אותו כאותי, מבפנים. הצמח צדק אף מדבר על עצה מעשית הנובעת מכך: כשם שאני אוהב את עצמי על אף כל חסרונותי ואיני מזהה את עצמי עם אותם חסרונות, כך עלי לזהות את הרֵעַ לא עם חסרונותיו אלא עם עצמיותו. 

 

ה. ההתנתקות, ה-7.10 והמשיחיות

והיה את היום ההוא לקראת קיץ תשס"ה – 2005, שבו נסענו יחד עם הרב שג"ר ויבלח"א הרב יאיר דרייפוס לגוש קטיף. לים, לחממות, לנווה דקלים, לאנשים. אולי לחזק, אולי להיפרד. בעיקר להתפלל.

הרב שג"ר שם סרט כתום על המכונית שלו. הוא התנגד להתנתקות. מהטעמים שלו, אבל התנגד נחרצות.

אני מנסה להימנע מכך, אך קשה שלא למתוח זיקות בין הנסיגה מלבנון וגוש קטיף לתשלום בריבית קצוצה שאנחנו משלמים כעת. מין סימבול חד להוויה הישראלית המתפרקת שלנו כאן – רצון לנורמליזציה. וכמו בכוונת מכוון נדמה שלעולם הדבר לא יעלה בידנו. אנחנו מבקשים קצת שקט, לברוח מסיפור העל. בסך הכל ביקשנו לשים את הראש על דיונה, לתפוס רילקס בצל; אבל הכל כאן מיתי ומיסטי ומטאפיזי ותנכ"י ותוסס ואינו מניח. 'וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת… חַי אָנִי… אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטויָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֱמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם' (יחזקאל כ', לג-לד).

'פנים בפנים: הרהורים בעקבות ההתנתקות': אין לי ספק שעל חטא הבגידה יבוא עונש, ויהיה לו מחיר כבד. המחיר עלול להיות חוסר קיום והתפוררות. אנשי גוש קטיף גלו מביתם ומארצם, 'מחנה ארץ ישראל' גלה מביתיותו, ואילו מגרשיהם גולים ממה שאין להם, נחשפים בריקנותם. התברר שהליברליזם השטחי, האינטלקטואלי והמנוכר של השמאל אינו מצליח לעמוד במבחן האנושיות וזכויות האדם. באופן פרדוקסלי, בעוד שאבירי הדמוקרטיה שתקו אל מול המעשים הנפשעים והפרת זכויות האדם, דווקא הנערים מתולתלי הפאות הם אלה שנאבקו למען חופש התנועה וזכות המחאה.

השנאה כלפי המתנחלים שצפה ועלתה על פני השטח אינה יכולה להיות מובנת בהקשר רציונלי פוליטי כלשהו. אנשים רציונליים ושוללי התלהמות לסוגיה, שלכאורה אינם מסוגלים לשנוא (כשם שאינם מסוגלים לאהוב, ובכלל זיקה, מקום ושורשים אינם מצויים באופק שלהם), הטיפו שנאה תהומית רעילה, שאיננה אלא אנטישמיות 'כחול לבן', תוצרת הארץ והציונות החילונית.

אי־אפשר להבין את השנאה הזו אפילו ברמה הפסיכולוגית, אלא רק ברמה המטאפיזית, אותה מטאפיזיקה עצמה המוכחשת כל כך על ידיהם. המאבק שלהם במשיחיות לבש בעצמו אופי משיחי…

רצח האב היהודי של הציונות נמשך כאן והפך לרצח האב הציוני.

 

ו. עם ישראל

בחודשים שקדמו להתנתקות הרב שג"ר פרסם מאמרים רבים בעיתונות. משהו בער בו ולא הניח, והוא ידע לצאת מפינת לימודו ולצעוק בשער בת רבים.

שנתיים מאוחר יותר, באייר תשס"ז, הוא פרסם מאמר בעיתון 'הצופה' (שאחר כך נבלע במקור ראשון). הייתה זו השנה שאחרי מלחמת לבנון השנייה. תחושות קשות עמדו אז באוויר, הנהגה חסרת-קשב, שסעים פנימיים עמוקים, שחיתות בחלונות הגבוהים, שר אוצר נכנס לכלא בעוון גניבה. 'באתי להצביע על הכשל של ה"קונספציה"', כתב אז הרב שג"ר, כמו לא עברו מאז יותר מ-17 שנים. המאמר פורסם חודש לפני פטירתו. הוא חד כסכין וגם מלא בתקווה. לפעמים אני רואה בו סוג של צוואה.

'כיסופים לעולם חדש', נהלך ברג"ש, עמ' 226: על מי נשליך יהבנו? ברור, ראשית כל – אבינו שבשמים. אך מה מובנה הקונקרטי של השלכת יהב זו?

לדעתי – עם ישראל. בעיניי מלחמת לבנון מלמדת שהגרעין היסודי הציוני של עם ישראל לא רק שלא נעלם חלילה, אלא הוא הוא בסופו של חשבון – המרכז. עקבתי אחרי סיפוריהם רפודי אהבת העם והארץ של הנופלים ובני משפחתם, ששודרו ביום הזיכרון. עם ישראל שהשתקף בהם שונה לחלוטין מדימויו השגור בתקשורת.

עלינו אם כן לחבור, על אף חילוקי הדעות העמוקים, לכוחות הציוניים החיוביים, אלה ששמרו אמונים לאידאל הצדק ושאיכפת להם, לאלה הצמאים לדבר ה'.

 

ז. תורת עם ישראל

לקראת ג באלול תשס"ה הרב שג"ר סיפר לי שקבוצה של כעשרים לומדי בית מדרש חילוני מתעתדת לבוא אליו לביתו, לשמוע ממנו על משמעות תורת הראי"ה קוק בעיניו. מה ללמוד איתם? שאל. למחרת סיפר לי שאמר להם שבתקופת בעל התניא והחסידים הראשונים הכל עמד על עם ישראל, בתקופת הרב קוק על ארץ ישראל, והיום על תורת ישראל. אנחנו זקוקים לכם בבית המדרש, הוסיף.

חודשים ספורים אחר-כך היה פינוי אלים של הישוב עמונה שליד עפרה. הרב שג"ר פרסם ב'נקודה' – כתב העת של מתיישבי יהודה ושומרון, את מאמרו 'לא ניצחנו בעמונה' ובו למעשה הביא את דבר המפגש הנזכר.

אבל בשנים האחרונות אני שב אל עם ישראל. מאז שמחת תורה זה האירוע עבורי.

נראה שלא רק שהאופציה הזאת אינה חסומה בפנינו, כפי שכתב הרב באותו מאמר, אלא שהיא נפתחה בצורה חדשה, עכשווית, ומאתגרת. המילים עליהן גדלתי, 'אשרי איש שחושב עצמו כשיריים לגבי כנסת ישראל' (הראי"ה קוק, אורות התחייה כד), הפכו לפיזיות. אפשר לחוש אותן מתנשפות. כל כך הרבה נשמות מתגלות מתוכן – בין שהכירו אותן ובין שלא. לימוד התורה צומח מהחיבור הפשוט לעם ישראל.

'לא ניצחנו בעמונה', נהלך ברג"ש, עמ' 348: הפתרון היום איננו נעוץ בהתחברות לארץ ישראל, ואף לא בהתחברות לעם ישראל, אלא בשיבה לתורה, זו שניתנה פנים בפנים.

החסידות שאפה לכונן את הסולידריות היהודית באמצעות הזיקה לעם ישראל, הנקודה היהודית הנמצאת אצל כל יהודי. הראי"ה מצא את הפלטפורמה המשותפת בארץ ישראל, בבניין הארץ ובציונות. שתי האופציות הללו חסומות היום בפנינו. אבל באופן פרדוקסלי נותרה האופציה המלהיבה והגבוהה אף יותר, זו של תורת ישראל.

הניסיון שלי הראה שתורה הנלמדת מתוך כנות וחיפוש אמיתי מאירה ומביאה ללומדיה כיסופים ותשוקה רוחנית. אנשים מחפשים מענה לשאלות היסוד של חייהם; שאלות ה'מאין באת ולאן אתה הולך', שאלות משמעות החיים, המשפחה ועוד ועוד. לימוד כזה מאיר לא רק לשותף החילוני, אור חוזר מוקרן למלמד הדתי עצמו. התורה מאירה לו באור חדש, ובה טמון הסיכוי להתחדשות התורה, אליה אנו מייחלים מאז הראי"ה ואף לפניו. זוהי התורה הגואלת, תורתו של משיח. ולשם כך אנו זקוקים לשותף לברית, לחילוני.

 

ח. מלחמה דתית

כשחיילי צה"ל סורקים בית בית הם נדהמים לגלות שבכל בית בעזה, בחאן יונס ורפיח יש תמונה של ירושלים. של הר הבית. ובכל ספרי הלימוד ברצועת עזה מגני הילדים ועד האוניברסיטאות האויב רוצה את ארץ ישראל השלמה ובליבה ירושלים, לא קווי 48 ולא שטחים כאלו ואחרים – הכל! גם לקיבוץ סאסא בצפון דובר חיזבאללה קורא 'התנחלות'.

אנחנו רוצים לנצח ולהשיב החטופים, אבל מהו מבט-העל על הכל? מהי ירושלים לגבינו? מהו מקום המקדש? מה עומק המאבק? הלבבות מתעוררים. ואיפה אנחנו בתוך המזרח התיכון רווי דיבורי הדתיות והאמונה? האם אנחנו עדיין מדברים בדיבורי האתמול?

'נגילה ונשמחה בך', ביום ההוא, עמ' 340: לא ניתן להתעלם מממדי העומק של הסכסוך הישראלי-ערבי ומהפן הדתי שבו; לא ניתן להופכו לסכסוך טכני ומקרי; צודק מי שכתב: 'הסכסוך המזרח תיכוני איננו תקלה מצערת בין לוקסמבורג לבלגיה, כי אם קצה הקרחון של מאבק איתנים בין מרחבים תרבותיים… הצדדים המעורבים בסכסוך הם העמים הנוצריים המוסלמיים והיהודי, והטריטוריה המדוברת היא ארץ ישראל המקראית' (הרב אורי שרקי). שיבת היהודים לארצם לאחר אלפיים שנות גולה, כמו גם למרחב האסלאמי־דתי שבתוכו היא נמצאת עתה, יוצרת סביבם, ולא ניתן לחמוק מכך, מתח רב. ירושלים, מקום המקדש, היא בלבו של הסכסוך.

… נראה לי, על אף האמור לעיל, שירושלים איננה הבעיה – כי אם הפתרון. ירושלים אכן מנכיחה את הממד הדתי של הסכסוך, ולכן מטילה אותנו לחוסר אונים, אך זה אימננטי לפתרון עצמו, שעשוי לנבוע דווקא מייחודה של ירושלים. אם יכול להתחולל מפנה אמיתי, הרי זה רק מכוחה של ירושלים. איך יקרה הדבר? כמו המטרונה שרוצה רק בבעלה וירושלים שרוצה רק בקב"ה עצמו – רק כאשר עומדים באופן בלתי אמצעי מול הקב"ה יכול להתחולל מהפך. המקום שבו האדם או העם עומד נוכח האלוקים, חשוף וללא פתרון, כיוון שכל הפתרונות האנושיים לא הועילו, הוא הוא המקום הבלתי אמצעי שבו יתאפשר הפתרון הממשי. או אז תתבקש הקפיצה אל הפאזה הבאה, אל התגלות השכינה, שתמיד שורה כאן אך לא בגלוי. דבר זה יתחולל דווקא בשל ירושלים, שהיא נקודת החיבור בין עליונים ותחתונים ובה יכול להתרחש מהפך אמתי ועמוק.

 

ט. החילוני. החרדי

חלקים רחבים מבית המדרש שרואה בראי"ה קוק את רבו התייאשו בשלושת העשורים האחרונים מהחילוניות השמאלית-ליברלית, שלאחרונה זכתה לשמה – הפרוגרסיבית. בחלקים ניכרים ממנה חילוניות זו הרימה ידיים מהלאומיות, ובתגובה חלק ניכר מהציבור הדתי-לאומי הרים ידיים ממנה. החבירה לחרדיות הייתה מהירה, וכמו מוכרחת. זו לא רק ברית פוליטית, זה הרבה מעבר לכך. לכאורה זוהי שותפות במרבית אמונות היסוד, בתפילה, בתורה, בצניעות, בערכים. אפילו בנראות ובהומור.

בחודשים האחרונים הברית הזאת מתאתגרת. הדוברים החרדים – הרבניים והפוליטיים – מפטירים כדאשתקד, גם למול הצורך האקוטי והקונקרטי ביותר באלפי לוחמים, ממשיכים לעשות כל טצדקי ולא להתגייס למלחמת המצווה הזאת. אם הרא"מ שך דיבר נחרצות וכתב באדר תשל"ט לאחד מראשי הישיבות שמי שאיננו לומד ומקדיש את כל עתותיו, 'הן בזמני הישיבה והן מחוצה להם', להתמדה בתורה – מחויב להתגייס ויש לו "דין רודף" אם אינו עושה זאת, הרי שהיום הדוברים הנזכרים מציגים קו שונה לחלוטין, גם מי שאינו לומד כלל פטור לדידם מגיוס. למול זאת, רבים בציבור הדתי לאומי מבקשים לחשב מסלול מחדש ביחס לברית עם החרדים.

'נספח: הרהורים בעקבות ההתנתקות', בריתי שלום, עמ' 223: לא מזמן סברתי כי התיקון נעוץ בחרדיות מתוקנת, שתפיסתה המשיחית נעוצה בנאמנות לעבר המקודש; זו תחליף את האוטופיזם הציוני־דתי.

כעת אני חש שהתשובה שלנו צריכה להיות התנתקות לא רק מהחילוניות העכשווית שהבאישה, אלא גם מהחרדיות שאכזבה אף היא.

למעשה החרדיות הפגינה את הנתק העמוק השרוי בתוכה פנימה יותר מכול… נחשף גם המרחק של הציבור הדתי־לאומי מהחרדיות. ההבדל נחשף. הזדהותנו עם הישראליות טבועה עמוק בתודעה הציונית־דתית.

 

'ציונות ופוסט־ציונות', לוחות ושברי לוחות, עמ' 327: יש צורך בחידוש הפרויקט של הראי"ה, של בירור והעלאת הציונות החילונית… בירור והעלאה, ולא דחייה מוחלטת. פרויקט זה, שאיני מקל ראש בקשיי ביצועו, הנו מהפכה כלפי פנים, מהפכה תורנית־דתית, ולא רק מהפכה ביחסנו לתופעות המתחוללות מחוץ לנו, בהקשר החברתי והפוליטי.

 

י. נסראללה

חיזבאללה ('מפלגת האל'), נולד בידי מאות קצינים ממשמרות המהפכה האיראניים בשנת 1982, כדי להילחם בישראל ולהקים רפובליקה שיעית בלבנון.

חסן נסראללה הצעיר צמח בו בשנות ה-80 והפך להיות המנהיג הצבאי והדתי של ארגון הטרור. נסיגת ישראל מדרום לבנון נזקפה בחלקים רבים בעולם הערבים לזכותו. לאחריה הוא פרס את כוחותיו בדרום לבנון, והקים בסיוע איראני מערך ארטילרי רב עוצמה.

הוא מרבה לנאום בלעג כנגד ישראל, כשהידוע ביותר מבין נאומיו הוא נאום קורי העכביש, אותו נשא יום לאחר נסיגת ישראל מלבנון בשנת 2000. לשיטתו, החברה הישראלית היא חברת שפע חסרת חזון שעייפה ממלחמות, ולכן כוח העמידה של אזרחיה הוא חלש. לדידו, זו חברת מהגרים מסוכסכת ומפולגת, החסרה את הגיבוש ההכרחי כדי לנצח בעימותים האזוריים.

נסראללה מאתגר את ישראל כבר עשרות שנים כי הוא מדבר בשפה דתית. כי הוא מלא בטחון עצמי ולא מניח. כי הוא ירד לשורש הפסיכולוגיה הישראלית-ליברלית הרווחת שרק רוצה שקט, אך דומה שככל שתרצה בו יותר כך ימשיך ויחמוק מפניה.

נסראללה הוא ה'זה לעומת זה' המובהק והנוקב ביותר של הישראליות הנוכחית.

'מחלוקת וצמיחה', לוחות ושברי לוחות, עמ' 386: במלחמת לבנון לחמנו באויב דתי; נסראללה, המוסלמי הקנאי, הפונדמנטליסט. בהקשר זה, החיצוני, אנו עשויים להסכים כי קנאות דתית מסכנת אותנו, בעוד המשטרים הערבים החילוניים של ירדן ומצרים חתמו עמנו הסכמי שלום. ואולם, אולי יקשה עלינו להחזיק בתפיסה זו של האויב, שהרי, כפי שאמרתי, בעיני חילונים רבים הציבור הדתי עצמו לוקה באותה קנאות דתית. הם סבורים שהפתרון לסכסוך הוא חילון הסביבה, על מנת לאפשר סובלנות ופתיחות, שהם תנאי הכרחי לשלום.

…ואולם התמונה איננה פשוטה. הרי בעבור נסראללה מדינת ישראל איננה מייצגת את הדת המנוגדת, אלא כפי שהוא טוען, את המערב המחולן, הקולוניאליסטי, השנוא עליו כל כך. והיכן נמצאים אנו, כאנשים דתיים? האם איננו מזדהים ולו במעט עם ביקורתו של נסראללה?

אם כך, אולי האויב שלנו הוא דווקא החילוניות? או אז הקשר בין ההתנתקות למלחמה הוא שונה: המלחמה היא עונש על חטאי ההתנתקות. וכאן המקום לשאול האם זו לא באה מתוך קנאת החילוניות שהתפשטה מערכיה במתנחלי גוש קטיף ובאמונתם? גם אנו יכולים להתייחס אל המנתקים החילונים כאל סוכנים של תרבות זרה…

אכן, התחושות המעורבות מבלבלות, והשאלה המטרידה היא האם המאבק העיקרי העומד לפנינו הוא זה החיצוני – מול איראן וגרורותיה, חיזבאללה והחמאס, או הפנימי – מאבק בשמאל החילוני (ובגורמי הימין שנגררו אחר עמדותיו)…

אני חושב שדווקא מתוך הסתירה הזאת צריכה להופיע צמיחה דתית עצומה. הסיטואציות הסותרות האלו, כאשר מצד אחד מציג לנו נסראללה תמונת תשליל של דתיות אכזרית ומעוותת, ומצד אחר אנו עומדים בפני גלובליזציה חסרת שורשים וזהות (שגם היא גורמת עוולות, ואף אם הן סמויות בדרך כלל, הרי הן לא פחות אכזריות מאלה שמחוללת הדתיות הנוקשה והקנאית), הסיטואציות האלו צריכות להוביל אותנו לאפשרות השלישית; השילוב בין שני הלקחים, בין הבנת כשליה של התרבות הישראלית החילונית, לבין הבנת כשליה של הקנאות הדתית החד־ממדית שרווחת גם במחוזותינו, יכול להביא אותנו לבשורה דתית חדשה.

כדי להצמיח את הבשורה הזאת עלינו לשבור את המצב הדיכוטומי שבבחירה בין קנאות דתית מחרחרת מלחמה לבין מערביות שוחרת שלום הבנויה על ויתור על שורשים וזהות. הדת צריכה לגאול את בשורת השלום; צריכה לצמוח דתיות חדשה, שיש בה מושרשות מחד גיסא, ומאידך גיסא היא מסוגלת להביא שלום אמתי.

 

יא. איראן

אין לה גבול משותף איתנו, היא רחוקה מאיתנו אלפי קילומטרים, היא מעצמה ששואפת להיות מעצמה גרעינית, והיא חתומה על כל מה שקורה כאן בשנים האחרונות. כל האויבים שסביבנו הם למעשה כוחות פרוקסי מובהקים של הצוררת הגדולה שלנו.

דווקא היא אינה מאפשרת לנו להימלט מהשאלה פנימה – מה הם מזהים בנו? מדוע הם כל-כך נגדנו, מדוע אותם צוררים רואים אותנו כשטן הקטן, וכבר-כוחה של ארה"ב? האם בעיני עצמנו אנחנו אכן הייצוג של ארה"ב במציאות? לכך נוצרנו? איך נצא מהלימבו הזה ונוכל להיות 'לְאוֹר גּוֹיִם' (ישעיה מ"ב, ו)?

'אנטישמיות והייחוד היהודי', בריתי שלום, עמ' 381: איך עלינו להתייחס לאנטישמיות כיום, כמי שחיים במדינת ישראל? צודק א"ב יהושע שהקמת המדינה לא פתרה את האנטישמיות, וגם כעת העם היהודי מוסיף לאתגר את העולם, ובפרט את העולם הערבי הסובב. בהקשר זה אני חש שמדינת ישראל אינה המקום היותר בטוח לחיות בו עבור היהודי. אינני בטוח שאנו תופסים נכונה את הסכנה באיום האיראני. אנחנו צריכים לקחת אותו במלוא הרצינות. ומתוך כך עולה השאלה: האם האנטישמיות היא באמת גורל שלא ניתן לשנותו?

 

שם, עמ' 145: פתח התקווה לאיחוי השבר על בסיס ציוני ולא אזרחי נמצא לדעתי בכך שרוב העם עודנו ציוני, ולא רק ציוני אלא ציוני־מסורתי, והוא ימשיך להיות כזה. איום האטום האירני, השנאה של הערבים והפונדמנטליזם האסלאמי, ואף האנטישמיות באירופה שרק גוברת והולכת, מהוות תזכורת נאמנה לגורל היהודי.

 

יב. חתימה

בראשית ימי המלחמה חשתי בדידות. הרגשתי שמי שלא חי איתנו בצער ובכאב הזה – גם לא יכול לתת לו פשר ומשמעות, שמורי העבר לא יכולים להווה הנורא הזה. והייתי זקוק להם.

לאט לאט באתי אליהם בחזרה. אולי גם הם אליי. שיבה מהוססת, נבוכה. כמעט חדשה.

וניגשתי מחדש לתורת הרב שג"ר. והאמת הבוערת והנוקבת שלו נחשפה לי באור חדש. וגם האמון בעם הזה.