אשרַי – יתומה אני

היתמות של אסתר משקפת קיום שמעבר לכללים, המאפשר לה לומר 'כאשר אבדתי אבדתי', ובכך להושיע את ישראל.

אחיה סנדובסקי

ע

עבור הילדים פורים הוא חג של מסכות, רעשנים ותחפושות. עם השנים וההתבגרות, פורים הופך להיות חג עם משמעות הפוכה לגמרי – חג של הסרת התחפושות והמסכות. ייתכן והבדל זה נעוץ בכך שהילדים הולכים בעולם כשהם יחסית שקופים וחשופים יותר, פחות מכוסים ופחות מכובסים. לכן עבורם פורים הוא הזדמנות לשחק, לחלום – לא רק ב'כאילו', אלא באמת. אני שוטר, נסיכה או מפלצת. באמת.

אנחנו, המבוגרים יותר, חיים כבר את חיינו עם לבושים עבים יותר. קשה יותר 'לקרוא' אותנו, את מחשבותינו והרגשותינו. המילים שלנו מנוסחות יותר, ולעתים מבטאות פחות. לכן כשפורים מגיע, זוהי הזדמנות עבורנו להשיל משהו מהכבדות והמכובדות, מה'הכל בסדר', מהעולם הנגלה אליו אנחנו מחויבים ואותו אנחנו מייצגים.

כך ניתן  להבין את דברי רבי מרדכי יוסף מאיז'ביצא:

'אלוהי מסכה לא תעשה לך' (יקרא י"ט ד) – מסכה היינו כללים, ועל זה אמר הכתוב, בעת שיהיה לך בינת הלב מפורשת אז לא תביט על הכללים להתנהג על פיהם, רק בבינת לבך תדע בכל פרט דבר איך להתנהג.1

המסכה היא הכלל, היא ה'בדרך כלל'. היא המחויבות לכללים והשמירה עליהם, והיא מכסה את פניו של ה'. מצד אחד, לפי האיז'ביצער השמירה על הכללים היא נצרכת כל עוד אין לאדם 'בינת הלב מפורשת', מצד שני – כמוה כעבודה זרה (כשם שנאמר על העגל – 'עגל מסכה').

במקומות אחרים בהם מדבר רבי מרדכי יוסף על הארת הלב אל מול הכללים, הוא מתייחס אל הכללים כאל ההורים שלנו: גם ביחס לאבות – 'אובות הם כללי התורה והמצוות מלשון אב בחכמה',2 וגם ביחס לאימהות – 'אֵם היינו הכללים של דברי תורה'.3 אבל מדוע ההורים – האבא והאמא – מכונים כללים? והאם הליכה בדרכיהם כמוה כעבודה זרה?

ילד שהולך אחר אביו ואימו – בין בעבודת ה' ובין במרחבי חיים אחרים – עלול להיות מכוסה פנים, עוטה מסכה. נשאל אותו 'מי אתה?', והוא יענה 'אני בן של…'. ננסה להבין מדוע הוא עושה מעשה מסוים, ונקבל את התשובות של ההורים – מנומקות, מצוינות, אך זרות עד כאב.4

אסתר זוכה, אשריה – היא גדלה ללא הורים, ללא כללים: 'כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם, וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה, וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת' (אסתר ב', ז). הפסוק מתאר קודם כל את אסתר כמי ש'אין לה אב ואם', כאילו כבר כשנולדה הייתה כזו, ורק אחר כך ממשיך ומספר שהוריה מתו. האר"י כותב על יוסף 'יפה תואר ויפה מראה – ראשי תיבות יתום',5 ואנחנו נדרוש על פי דרכנו 'יפת תואר וטובת מראה' – ראשי תיבות יתום. היתום אינו מושגח, איש אינו קורא לו. גם בגדיו, דיבוריו ו'לבושיו' אינם מוקפדים. הוא נפתח אל מרחבי האקראיות והמקריות. במצב כזה, ללא הורים וכללים, ניתנת ההזדמנות להתבונן בבינת הלב. כיתומה אסתר לא מחויבת לכללים. מהלכת היא בדרכים חדשות וגם מסוכנות, שאם ההורים שלה היו בחיים הם לא היו נותנים לה ללכת בהן.

אך לא רק מהוריה היא יתומה, כי אם גם מהקב"ה (שאף נעלם ממגילתה): 'לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד. אֵ-לִי אֵ-לִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי. אֱ‍-לֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי' (תהילים כ"ב, א–ג). כך אמרו חז"ל: 'כיוון שהגיעה אסתר לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה, ואמרה: אלי אלי למה עזבתני'.6 המלך, שהוא גם אחשוורוש וגם מלכו של עולם, איננו קורא לה: 'כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית, לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה. וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם' (אסתר ד', יא).

דווקא אסתר, כיתומה לא קרואה, שאם תלך לאיבוד איש לא יחפשנה, יכולה לעשות מעשה לא דתי, אשר לא כדת: 'וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי' (שם, טז). רש"י שם אומר: 'וכאשר התחלתי לילך לאיבוד, אלך ואמות. ומדרש אגדה: כאשר אבדתי מבית אבא אובד ממך, שמעכשיו שאני ברצון נבעלת לגוי אני אסורה לך'. אסתר הולכת לאיבוד, וכעת מאבדת לא רק את בית אבא, אלא גם את מרדכי. הליכה כזו היא הליכה שלא על פי הכללים, רק בבינת הלב לבדה. זוהי הליכה בדרך לא ידועה.

וזה רומז שלח תשלח את האם, היינו שישלח את הכללים, שלא ישגיח עליהם רק ימסור נפשו, כמו שמצינו בדניאל שמסר נפשו על תפילה, ומרדכי שמסר נפשו שלא השתחווה להמן , ורבי עקיבא שמסר נפשו על נטילת ידיים, לא על פי כללי הדין תורה, כי הבינו שהמצווה הזאת היא שייכת להם בשורשם. כי לכל אדם שייך מצווה מיוחדת בפרט, כמו שנתבאר בכמה מקומות, וזה פירוש 'ואת הבנים תיקח לך', היינו שתשגיח רק על בינת הלב. וזה אומרם ז"ל 'כי יקרא – פרט למזומן' (חולין קלט ע"א), שאסור להמציא את עצמו למקום כזה לסכן את עצמו, רק כשיאונה לידו.7

אסתר מבינה שאת עמלק, את קרירותו ואת מקריותו, היא תנצח בכליו שלו, ועם זאת בכלים אחרים לגמרי. גם היא תלך לאיבוד, ואפילו תצעד על סף הייאוש והספק; גם היא תשליך את כללי הדת והדעת, תשלח את האם. אלא שאסתר באה בחום, בצעקה ובשאגה. אסתר קוראת לילה ולא נענית ואיננה מפסיקה, איננה דוממת. היא תמלא את הכוסות ביין המסוגל להסרת המסכה ולחשיפת הסוד, תברך אותנו בברכת היתומים, ותצא אל הדרך הנעלמה. מה שיקרה יקרה.