חיפזון ומתינות במעבר אל עולם חדש

על היכולת לחרוג מהמערכות בהן אנו חיים וליצור התחלה חדשה. שיעור ראשון בסדרה על תחילת הספר 'צדקת הצדיק' לרבי צדוק הכהן מלובלין, מתוך ספר שיעוריו של הרב שג"ר על מסכת ברכות.

הרב שג"ר

ע

ספר צדקת הצדיק נפתח בכמה פסקאות על מסכת ברכות, בהן רבי צדוק מפרש בדרכו החסידית עניינים הקשורים לדפים הראשונים במסכת. ככל הנראה התכוון רבי צדוק לכתוב חיבור מסודר על המסכת, אך כדרכו הוא נמשך אחרי החידושים שלו, והתגלגל לנושאים אחרים. לימוד הפסקאות העוסקות במסכת ברכות מתאים ללימוד העיוני שלנו בסוגיות המסכת, וכפי שנראה, נקודת המבט של רבי צדוק בהחלט מעשירה את התובנות העולות מתוך הגמרא.

פסקה א

ע

ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון, כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון, ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם, צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט, כדין פסח דורות.

רבי צדוק מבחין בדבריו בין פסח מצרים שנאכל בחיפזון, המתאים לרגעים של ראשית, לבין פסח דורות והגאולה שלעתיד לבוא, שעליה נאמר 'כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן' (ישעיהו נ"ב, יב). בדברים להלן ננסה להסביר מהי משמעותו של החיפזון שאותו מתאר רבי צדוק, מהי אותה ראשית, ומהו פסח דורות שלו מתאימה המתינות.

לרעיון אותו רבי צדוק מבטא באמצעות מושג החיפזון יש מקבילות במושג הדילוג בחסידות ובקבלה,1 וגם במושג הקפיצה של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית. כאשר אדם רוצה להגיע ממצב אחד למצב אחר, 'לעבור פאזה' בשפה העכשווית, עליו לדלג, לקפוץ את קפיצת האמונה, משום שישנם מצבים שלא ניתן להגיע אליהם באמצעות תהליך. הסיבה לכך היא פשוטה: בניגוד לקב"ה, שהוא אינסופי, הוא 'מקומו של עולם' והוא רואה את הכול מבחוץ, אנו בני האדם תמיד מצויים בתוך מציאות פסיכולוגית, רגשית או התנהגותית כזו או אחרת, וזה המקום שממנו אנו שופטים, זו הפרספקטיבה שלנו. גם איש המדע המתיימר לאובייקטיביות לעולם לא יימצא במצב חסר פרספקטיבה; גם לו יש את האופן שבו הוא בוחן את הדברים ודן עליהם, הדרך שבה הוא בונה את הידע שלו. כפי שמלמדים הפילוסופים של המדע, לכל מדען יש את הפרוצדורות שלו, המגדירות לו כיצד לדון בחומר או בניסוי שנמצא לפניו. אמצעי המדידה אינם דבר שמחוץ למדע, סלע שעליו אפשר להשעין את האובייקטיביות שלו, אלא הם חלק מהמדע עצמו.

מתוך תיאור זה מתבהר מושג החיפזון שבו עוסק רבי צדוק. העולם שבו אנו חיים הוא מערכת בעלת כללים וחוקיות משל עצמה, המבוססת על הנחות היסוד המיוחדות לה. כאשר אנו רוצים לעשות משהו אחר, לחולל שינוי, איננו יכולים לעשות זאת מתוך המערכת הקיימת. למערכת זו סיבות ומסובבים משלה, היא פועלת כמנגנון, וכמו כל מנגנון גם לה יש טווח מסוים של אפשרויות. כאשר האדם ממצה את האפשרויות שהמערכת הקיימת מציעה לו, אין באפשרותו להמשיך הלאה אלא באמצעות דילוג, קפיצה, תנועה של חיפזון.

לפעמים אני מרגיש שהלכתי בכיוון מסוים לאורך זמן, וכעת אני רוצה לחולל שינוי. למדתי גמרא בשיטה מסוימת, רכשתי את הכלים של השיטה ושכללתי אותה, אך בשלב מסוים אני מרגיש שהדרך מיצתה את עצמה; כבר אין לי בה כל התחדשות, היא אינה מעניקה לי חיוניות ושמחה, ואני חש עייפות. פעם התפללתי בצורה מסוימת בכוונה גדולה, והיום אני לא מסוגל עוד להתלהב או להתפלל בכוונה כמו פעם. השלב שבו מה שפעם נתן לנו התלהבות ושמחה כבר אינו מעניק לנו חיות, מציב בפנינו קושי גדול. בדרך כלל אנו רואים בו נפילה, ומתמלאים רגשות אשמה. אכן, העייפות ותחושת המיצוי יכולים להיות סימנים של ירידה, אבל בדרך כלל הם דווקא משקפים מצב של עלייה: הם מלמדים שמה שהיית עד עכשיו כבר מיצה את עצמו; כל מעגל האפשרויות המוגבל כבר נוצל, וכעת אתה מוזמן לשינוי, להיות מישהו אחר. אם נתעקש להיאחז באותה צורת חשיבה ובאותה חוקיות שבהן אחזנו עד עכשיו, לא נוכל באמת לעבור פאזה, להשתנות. הדרך לעבור למעגל אחר היא דרך של קפיצה: לדלג לתוך מערכת אחרת, לחוקיות אחרת, לעולם מושגים אחר. תיאור זה מתאים למושג של קפיצת האמונה האקזיסטנציאליסטית: אין מעבר רציף בין חוסר אמונה לאמונה; כדי להאמין צריך האדם לקפוץ אל תוך העולם של האמונה, עולם שרק בו היא מקבלת את הצדקתה.2 זהו רעיון עמוק מאוד וראשוני מאוד: ההצדקה אף פעם לא אפשרית מבחוץ.

מאליה מתעוררת השאלה – כיצד מתבצעת הקפיצה הזו? הלא כאשר אדם מרגיש ריקני, כאשר הוא חסר סיפוק, שמחה וחיוניות, אין לו סלע שעליו יוכל להישען על מנת לקפוץ למקום אחר; לעתים הוא אפילו אינו יודע שקיים מקום כזה. אני חושב שהשינוי יכול להתרחש כתוצאה משני מצבים. לפעמים הוא נובע ממצוקה עמוקה מאוד: אני מרגיש את עצמי חסר סיפוק, חסר שמחה, חסר חיוניות, והמצב הזה דוחף אותי לשינוי, למקום חדש. לפעמים זה מתחיל מרגע של הארה, מהתעוררות, כפי שכתב רבי צדוק. מניסיוני, בדרך כלל ההתפתחות הרוחנית נובעת ממקרים, מאירועים שמתרחשים בדרך שנראית לנו אקראית לחלוטין. מובן שלא מדובר במקרה, אך כדי להימנע מדיבור ברמות מטפיזיות, נאמר שהרגע שבו נפתח הפתח נראה כמקרה מוצלח. כל חייו אדם מדבר עם אשתו בסגנון מסוים, ופתאום יוצאת מפיו מילה אחרת, משפט שנובע ממקום אחר, ואותו משפט מקרי יוצר הארה שונה. פתאום נוצרים תחושות ורגשות חדשים, האדם זוכה לתגובה אחרת, ונולדת מערכת יחסים חדשה. ייתכן שהאפשרות של מערכת היחסים החדשה כבר התקיימה קודם לאותה אמירה אקראית, אך האדם לא יכול היה לראות אותה, משום שהאפשרויות האחרות אינן מצויות באופק המערכת שבתוכה אנו חיים.

לדוגמה, בתוך מערכת יחסים חברתית נוצרים הרגלים הנראים לנו כחוק טבע, ואיננו מסוגלים אפילו לדמיין שיכול להיות אחרת. זהו מקומה של ההתעוררות שמתאר רבי צדוק, שכפי שאמרנו לעתים קרובות היא תולדתו של מקרה: מילה אקראית שנאמרה פתחה את השער, ובאותו הרגע נוצרה האפשרות לשינוי – אני יכול להיכנס לעולם אחר. לעתים קרובות השינוי אינו מיידי, כיוון שאדם אינו יודע להיכן נכנס ומה בדיוק קרה, וממילא הוא אינו יכול לשחזר את רגע ההתרחשות, שאינו תלוי בו. אך מן הניסיון שלי למדתי שדבר שקרה פעם אחת, ישוב ויקרה גם פעם שנייה ופעם שלישית. ובכל מקרה, אם מנסים להיאחז בעמדה הקודמת, ולהוכיח מתוכה מדוע צריך לעבור לעמדה הבאה, מגיעים לתקיעוּת, משום שבין העמדה הקודמת לבין השער החדש שנפתח אין מעבר רציף.3

את דבריו של רבי צדוק אפשר להמחיש באמצעות טענתו של תומס קוּן, אחד הפילוסופים של המדע, בספרו 'המבנה של מהפכות מדעיות'.4 קון טען שהמדע אינו מתפתח ברצף לינארי, אלא דרך מהפכות. לדוגמה: במשך שנים רבות התבססה תמונת העולם של המדע על הפיזיקה של אריסטו. תיאוריה זו צברה עם השנים קשיים רבים, שאפשר היה אמנם לתרץ אותם, אך התירוצים סיבכו את התיאוריה יותר ויותר. בשלב מסוים התיאוריה צברה מסה קריטית של קשיים, שחייבה לשנות את הנחות היסוד של המבנה כולו: החוק הבסיסי של אריסטו, לפיו כל דבר שייך למקום מסוים ושואף לחזור למקומו, הוחלף בחוק ההתמדה של ניוטון. זוהי מהפכה מדעית, כיוון שהפיזיקה של ניוטון אינה עוד תוספת הסבר לדברי אריסטו, אלא היא משנה את הנחות היסוד ואת צורת ההסבר, ובעקבות זאת גם מבנה החלל והאלמנטים של המציאות משתנים. בצורה דומה נוכל לתאר גם את המעבר מן הפיזיקה של ניוטון לזו של איינשטיין. כאמור, אין רצף לינארי בין התפיסות השונות. כאשר מצטברים קשיים בתפיסה מסוימת נדרשת הארה, קפיצה ממערכת המושגים הישנה למערכת החדשה.

מן התיאור הזה נגזרת גם צורת חשיבה שונה מן החשיבה המערבית, שבה אנו מורגלים. בדרך כלל אנו מקדשים את הרצף הלינארי היעיל – הדרך הטובה ביותר היא זו שמובילה אותנו בזמן הקצר ביותר אל המטרה. אבל היום ישנן גישות המפתחות מיומנויות אחרות מלבד היעילות: לעתים קרובות מתברר שדווקא דרך הפתרון האלטרנטיבי, שאינו היעיל ביותר, אפשר לגלות דברים אחרים. סיעור מוחות למשל, שבו המשתתפים יוצרים זרם של רעיונות, אינו בהכרח הדרך היעילה ביותר לפתור את הבעיה, אך לעתים הוא מלמד שהיעיל אינו בהכרח הפורה, שכן הוא מעודד העלאת רעיונות פורצי דרך.

אני חושב שהדבר נכון גם בלימוד התורה שלנו. אני זוכר שהרב שלמה פישר סיפר שבכל פעם שהרב שך למד דף גמרא, הוא למד אותו כאילו זו הפעם הראשונה שהוא רואה אותו. היכולת לשכוח את כל מה שלמדת עד עכשיו ולנסות לראות משהו אחר ודאי אינה הדרך היעילה, אך היא בהחלט יכולה להביא לחידושים. לעתים קרובות תלמידים מגיעים לישיבה שלנו עם צורת הלימוד שאותה קלטו בישיבות אחרות, דרך שוודאי יש בה ברכה מרובה, אך היא גם כרוכה בבעיות לא מבוטלות. דרך הלימוד הזו נגררת אחריהם כזנב, והם אינם מסוגלים לחתוך אותו ולומר – הבה נפתח את הדברים מחדש, נתבונן על הגמרא באופן שונה.5 הדבר מוביל לכך שבסופו של דבר, דרך הלימוד שאותה הם שומעים כאן מערערת את הנחות היסוד שלהם. הבעיה נעוצה בהנחות היסוד: כשאני לומד גמרא בצורה מסוימת יש לי הנחות מסוימות ביחס אליה: מהי האמת של הטקסט הזה? מיהם האנשים שכתבו אותו? מהי כוונתם ומה מטרתם? מהי סברה ישרה ולגיטימית?6 לעתים קרובות הבעיה שלנו היא שאיננו מודעים להנחות היסוד של החשיבה שלנו, של התפיסה שלנו, ומכאן הקושי במעבר מתורה לתורה, מעולם לעולם. לא בכדי מספרת הגמרא שרבי זירא התענה מאה תעניות על מנת לשכוח את תורת בבל.7 נראה שהסיבה לתעניות שלו ברורה: על מנת להיפתח לתורה חדשה, יש צורך לשכוח את התורה הישנה; כל עוד זוכר האדם את התורה הישנה, הוא אינו יכול לבנות עליה את התורה החדשה. הבעיה שלנו דווקא אינה ביכולת לזכור, אלא ביכולת לשכוח.

עסקנו עד עתה במושג החיפזון של פסח מצרים. אל מול מושג זה מעמיד רבי צדוק את המתינות של פסח דורות. זהו כמובן הצד השני של המטבע: המתינות היא מצב בוגר יותר, שבו אין צורך בקפיצות. כאשר אדם נוהג בחיפזון, מבצע קפיצה, המצב הקודם שבו היה עדיין מאיים עליו, מפתה אותו, והוא נדרש לנמק לעצמו כל הזמן מדוע אינו נמצא בו.8 נוכל להדגים זאת בעולם לימוד הגמרא, אותו הזכרנו לעיל: כאשר אדם נמצא במצב בוגר של מתינות הוא יכול לבחור בין דרכי לימוד שונות, על אף שהן מבוססות על הנחות יסוד מנוגדות. הוא לא יהיה מוטרד מהסתירה בין הנחות היסוד של שיטת הלימוד הלמדנית לבין אלו של השיטה המחקרית; שתי השיטות קיימות, והוא יכול לבחור ולומר: עכשיו אני רוצה להיות כאן, בלי לשכוח את קיומה של השיטה השנייה.

דוגמה נוספת נוכל למצוא בעולמם של בעלי תשובה. כל עוד בעל התשובה אינו רוכש לעצמו זהות חדשה, העולם החילוני ממשיך לאיים עליו, וכדי להגיע לזהות עצמית ולאחדות פנימית הוא צריך לשכוח לגמרי את החילוניות. אך פסח דורות, המתינות, הוא מצב גבוה יותר, מצב שבו יכול בעל התשובה לזכור את החוויות החילוניות שלו, בלי שהדבר יאיים עליו כבעל תשובה. למהלך במתינות יש מספיק מרחב כדי להיות שלם עם עצמו, ולהחליט מתוך חירות מלאה שהוא בוחר בדרך שבה הוא הולך. זהו המצב של הגאולה לעתיד לבוא, מצב שבו יש לנו כלים מספיק רחבים כדי להכיל גם מקומות הפוכים. בפסח דורות אין בנפשנו ובתודעתנו דברים שמאיימים עלינו, דברים שאנחנו צריכים לשכוח כדי להביא את עצמנו למקום אחר. כך גם לגבי האמונה: פסח דורות הוא מצב של גאולה גבוהה, שבו האדם אינו נדרש לברוח מן הספקות שלו; האמונה שלו כל כך גבוהה שהיא מעל האמונה עצמה. אדם יכול להגיע למצב שבו הוא מסוגל להאמין בלי להאמין, יש לו מרחב גדול מספיק, והוא אינו מאוים מדבר.9