נוכחות וקבלת עול מלכות שמים

על קבלת עול מלכות שמים כמפגש עם הנוכחות האלוקית. שיעור שני בסדרה על תחילת הספר 'צדקת הצדיק' לרבי צדוק הכהן מלובלין, מתוך ספר שיעוריו של הרב שג"ר על מסכת ברכות.

הרב שג"ר

ע

פסקה ב

כ

'ברכות לראש צדיק' (משלי י). לכך מסכת ברכות ההתחלה מש"ס, שעיקר הכל 'דע את אלקי אביך' (דברי הימים א כח) ואחר כך 'עבדהו' (שם), שצריך לידע למי עובד. וזהו הברכה לפני כל מעשה, לייחד כל מעשיו לה', כמו שנאמר 'בכל דרכיך דעהו' (משלי ג), כמו שכתב הרמב"ם (הלכות דעות פ"ג ה"ג). וזהו על ידי הברכה, וכמו שאמרו (ברכות מח ע"א) השיעור בה קטן שיודע למי מברכין. מה שאין כן בשאר מצוות אין השיעור שידע למי מניחין תפילין וכיוצא. מבואר שהברכה עיקרה הידיעה למי מברכין, שעל כך נוסדה.

וזהו התחלת הכניסה לתורה, כמו שנאמר 'ראשית חכמה יראת ה" (תהלים קיא). ויראת שמים הוא על ידי 'שויתי ה' לנגדי תמיד' (תהלים טז), כמו שכתב בהג"ה דריש אורח חיים. והיינו ברכות, שכולן מתחילין בלשון נוכח, שמיד בהתחלת הברכה צריך להיות ה' יתברך נוכח עיניו, כאילו עומד עליו ומצווהו. והסיום לשון נסתר, דמיד נעלם, כמו שנאמר 'על גוזליו ירחף' (דברים לב), נוגע ואינו נוגע כידוע.

לאחר שעסק בפסקה הקודמת ב'ראשית כניסת האדם לעבודת ה", בתנועה של החיפזון, עוסק רבי צדוק בפסקה זו בשאלה מדוע הש"ס מתחיל במסכת ברכות. בעיניו, תנועת הקפיצה שבה עסק בפסקה הקודמת היא התנועה הראשונית אל תוך עבודת ה', שרק לאחריה אפשר לפתוח את הש"ס במסכת ברכות, שבמרכזה – הברכה.

הנושא המעסיק את רבי צדוק הוא השאלה מהי ברכה. את הברכה הוא מגדיר כייחוד של המעשה לה', ומן השיעור שנתנו חכמים לברכתו של קטן הוא לומד מהו עיקרה של הברכה. חיובו של קטן במצוות נובע מן היכולת לקיים את המצווה: קטן חייב בסוכה כאשר הוא אינו צריך לאימו ויכול לשבת בסוכה, ובציצית כאשר הוא יודע להתעטף בציצית. מכך שהגמרא קובעת לגבי קטן את השיעור של 'יודע למי מברכים', ולא מסתפקת בכך שיידע לומר את הברכה, לומד רבי צדוק 'שהברכה עיקרה היא הידיעה למי מברכין, שעל כך נוסדה'. את הידיעה הזו מזהה רבי צדוק עם יראת ה', אותה הוא מתאר כנוכחות, 'שויתי ה' לנגדי תמיד'.

אם כן, רבי צדוק מציע כאן הגדרה של הברכה שאינה מובנת מאליה: הברכה היא התחלת הכניסה לתורה משום שכאשר אדם מברך, הוא עומד מול הנוכחות האלוקית – 'ברוך אתה', ובכך בא לידי 'שויתי ה' לנגדי תמיד'. כדי לעמוד על מלוא משמעותה של טענה זו, נעיין באופייה של הנוכחות.

נוכחות ופנימיות

מהי בעצם נוכחות? נטייתנו הראשונה היא לתאר אותה כתחושה פנימית: כשאתה נוכח איתי, כשאתה עומד מולי, קיימת תחושה פנימית של קרבה – אני מרגיש אותך איתי. אך בתיאור זה ישנו כשל – על מנת לחוש את נוכחותו של הזולת, אנו מסובבים את העיניים פנימה אל עצמנו. בתחושה הפנימית אין נוכחות, אלא ייצוג של הנוכחות בנפש שלנו. במובן מסוים, זהו ההיפך מנוכחות, כיוון שכאן מדובר על הנוכחות שלי, ולא של האדם הניצב מולי. את הנוכחות אין לשחזר מתוך העולם הפנימי שלי, באמירה 'אני מרגיש אותך', כיוון שהעוקץ של הנוכחות הוא האחרוּת. בנושא זה עסק הרבה עמנואל לוינס, שהגדיר את הנוכחות כטרנסצנדנטית, כלומר כדבר שאינו נמצא בתוכי, אלא פולש אלי מבחוץ.1 נוכחותו של האחר היא הנוכחות שלו, והיא מתחילה ממנו. אתה מסתכל עלי ופתאום – מבטך אלי, ואני הופך להיות פסיבי לחלוטין. לא מדובר בייצוג של הנוכחות שלך באיזשהו מקום בעולם הנפשי או התודעתי שלי; הנוכחות שלך נותרת לגמרי שלך. הנוכחות כממשות טרנסצנדנטית היא רק אתה, ואסור בשום פנים ואופן לתאר אותה במושגים של 'אני מרגיש אותך', או 'אני מודע אליך'. הנוכחות איננה תחושה ולא רגש; זוהי עוצמתו של ה'אתה', אותו רגע קט ומלא אושר שיכול לבוא בין שניים, שפתאום יש ביניהם נוכחות הדדית.2

הרעיון של הנוכחות מרכזי מאוד גם אצל רבי צדוק, שמרבה לדבר על ה'אתה', או על ה'דרגא דיצחק'.3 בפסקה זו הוא מפרש כך את הפסוק 'שויתי ה' לנגדי תמיד', בו פותח הרמ"א את הגהותיו לשולחן ערוך: בדומה לנוכחות האנושית, גם הנוכחות האלוקית איננה רגש, חוויה שאני חווה; זוהי עוצמתו של ה'אתה' האלוקי, הנוכח בחדר זה ממש כשם שאדם אחר נוכח בו. הברכה אינה בנויה על ההרגשה שאלוקים מביט עלי, אלא על המבט האלוקי עצמו. יראת שמים היא אותו רגע חולף שבו נוכח המבט האלוקי בחיינו.4

הנוכחות של האחר מעניקה ממשות גם לנוכחות של האדם עצמו. לרוב אנו לכודים בתוך הסובייקטיביות שלנו, ואיננו מסוגלים לגעת בממשות שלנו. נוכחותו של האחר מחייבת אותנו לצאת מהעמדה הסובייקטיבית, מהעמידה בתוך עצמנו, אבל בכך היא מגינה עלינו, מעניקה לנו תחושת ביטחון בממשות של הקיום שלנו. המגע עם האחרות הטרנסצנדנטית יוצר יראה ומחויבות שבלעדיהן לא נוכל להגיע ליראת שמים במובן הממשי של המילה, כי היראה תישאר בתוך המעגלים הפנימיים והסובייקטיביים שלנו.5

שאלת השאלות היא כמובן כיצד מגיעים לנוכחות כזו. רבי צדוק עצמו אינו מסביר זאת כאן, ואני חש שלא בנוח לענות על השאלה הזו. אף על פי כן, אציע את התשובה החסידית – עלינו להתחיל ב'אתה' האנושי. אמנם, המגע עם ה'אתה' האנושי גם הוא אינו פשוט, שהרי בדרך כלל כאשר אנו מדברים עם אדם אחר איננו חשים את נוכחותו, איננו שומעים אותו, אלא רק את מה שהוא עושה לנו, את ההדהוד של דבריו בתוכנו. על מנת להגיע למקום של נוכחות יש להקשיב למה שאומר האדם האחר, להאזין לו, למקד את עצמי בו, בכך שאדם אחר אומר כאן משהו, הוא ולא אני. בצורה זו יכולה להיווצר נוכחות. דרך הנוכחות האנושית אפשר להגיע גם אל הנוכחות האלוקית, משום שאלוקים הוא הנוכחות של הנוכחות; כאשר אדם נתקל בנוכחות ממשית, הוא גם נתקל בנוכחות אלוקית. ברגע שבו אני רואה את המבט שלך, את הנוכחות שלך, אז בנוכחות שלך מצויה גם נוכחותו של אלוקים, משום שהנוכחות של הנוכחות, או הממשות של הממשות, היא בעצם אלוקים. אם אני מבין שאלוקים הוא מוחלט, הממשי, האינסופי, אז הנוכחות הזאת היא למעשה אלוקים, בהקשר הזה.6 היכולת לומר 'ברוך אתה ה" בברכה, להכיר בנוכחות האלוקית, עוברת דרך היכולת לומר 'אתה' לאחר האנושי. כאמור, כלל לא פשוט להיחלץ מעצמך ולראות את ה'אתה' האנושי שלפניך, ולא את הדרך שבה הוא משפיע עליך; אך במידה שאדם זוכה לנוכחות של הזולת, הרי שההיזכרות באותו מפגש היא הדרך אל הנוכחות האלוקית. מבחינה זו, המשקל מונח על עצם היכולת לומר 'אתה': מי שיכול לומר 'אתה' לאדם אחר, יכול לומר גם 'ברוך אתה ה".

כמובן, לא קל להיכנס לעולם שיש בו נוכחות אלוקית, אך דומני שכל אחד מאיתנו יוכל למצוא את הרגע שבו חווה נוכחות כזו. כאשר אדם מטייל בטבע, לעתים ישנו רגע שבו הטבע מקבל סוג של שקיפות, ופתאום הוא חש שיש כאן מישהו, הוא חש נוכחות של קדושה. כאשר אדם נכנס אל תוך הטבע, הטבע מקבל סוג של מבט.7 או בהקשר אחר – אדם נמצא לבדו בחדר, ופתאום הוא מרגיש שמישהו אחר נמצא שם איתו. זו אינה רק חוויה, ובוודאי לא אשליה ודמיון בעלמא – זוהי תחושה בוטה של נוכחות ממשית. נוכחות מעין זו עלולה להיות מאיימת, במיוחד כאשר הנוכחות היא עלומה ואינך יודע מה טיבה.

מי שהיה אי פעם במקום כזה יוכל לשוב ולהיות בו, וזאת באמצעות הזיכרון. אני יכול עכשיו לחשוב על הילד שלי ולהיזכר בו זכירה ממשית, עד כדי כך שאתחיל להתגעגע אליו, בבחינת 'הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם… כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד' (ירמיהו ל"א, יט). החסידים אומרים שהזיכרון הוא הנכחה. בצורה דומה, אדם יכול להיזכר באותו רגע של נוכחות, בתמונת העולם שבה היה, וכך לשוב ולהיכנס אליהם. הבעל שם טוב נהג לומר שבמקום שהמחשבה של האדם נמצאת שם הוא נמצא. המחשבה של האדם אינה מחשבה על אובייקט, אלא היכנסות למקום מסוים, וכאשר אדם מבצע תנועה זו בעוצמה, הזיכרון יוצר ממשות.8

בסיומה של הפסקה, מוסיף רבי צדוק הערה חשובה: 'והסיום לשון נסתר, דמיד נעלם, כמו שנאמר "על גוזליו ירחף", נוגע ואינו נוגע כידוע'. הברכה פותחת בגוף שני – 'ברוך אתה', אך מיד עוברת ללשון נסתר. על כך מעיר רבי צדוק שהנוכחות היא חמקמקה, ואין אפשרות לאחוז בה: אף אם זכיתי לרגע של נוכחות, רגע שבו האחר פולש אלי, הרי שברגע שבו אנסה להבין אותה, הנוכחות תתמסמס אל תוך המערכת שלי, אל תוך המושגים שלי. לכן הנוכחות היא תמיד 'נוגע ואינו נוגע' – אין אפשרות להחזיק בה, היא מתנוצצת ומיד נעלמת. על מנת לשמר את הרגע של הנוכחות, עלינו להשהות את השלב הבא: כאשר הנוכחות האלוקית מתנוצצת לנו, עלינו להמתין ולא לנסות לתפוס אותה באמירת 'אני מאמין', משום שברגע זה היא תתפוגג. היכולת לשתוק נוכח ההתגלות האלוקית, לא לנסות לבנות ממנה קפיטל, אלא להותיר אותה במצב שבו היא לא כלום, שהיא לא אומרת לי דבר, יכולה להביא אותנו לעולם שמעבר למילים, מעבר להכרזה 'אני מאמין'. מניסיוני אוכל להעיד שבצורה זו תהיה לאותו רגע חסד חולף של נוכחות שהייה ארוכה יותר.9

אין ספק שלא קל לאדם לצאת מעצמו בצורה טוטלית כל כך, ולכן אנו זוכים לנוכחות כזו רק ברגעי חסד. לגבי דידי, ודאי איני יכול לומר שזו חוויה יומיומית. עם זאת, לדעתי יש חשיבות רבה בהתכוונות אל הנוכחות, בכך שכאשר אני מקשיב לך, אני שב ומזכיר לעצמי שאתה הוא הדובר, ולא אני. זו עלולה להיות תנועה סיזיפית: אני מזכיר לעצמי להקשיב לזולת ולא לשמוע את קולו בתוכי, ושוב אני שוכח ושוקע במה שהוא עושה לי, וחוזר חלילה. זוהי עמדה מוסרית המחייבת אותנו לשאת שוב ושוב את הסלע הזה במעלה ההר, אף שאנו יודעים שהוא ישוב ויתגלגל במורד.

קבלת עול מלכות שמים כאקט מכונן

כפי שראינו, בפסקה זו דן רבי צדוק בברכה, וסביבה הוא יוצר מעגל של מונחים – ידיעה, יראת שמים, 'שויתי ה' לנגדי תמיד'. בפסקאות הבאות מרחיב רבי צדוק מעגל זה, ומזהה את הברכה עם קבלת עול מלכות שמים. בפסקה ג, בה נעסוק בהרחבה להלן, הוא כותב כי 'עיקר הקריאת שמע – קבלת עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות', ובפסקה ד הוא משווה בין קריאת שמע לבין הברכות: 'מצווה ראשונה שנתחייב האדם כשנעשה האדם בן שלוש עשרה שנה הוא קריאת שמע של ערבית, שהוא הראשית כמו שנתבאר לעיל, כי הוא וברכות אחד, רק שהברכות בפרט המעשים, וזו בכלל על כל מעשה הקימה ועל כל מעשה השכיבה'. כמו הברכה, גם עניינה של קבלת עול מלכות שמים הוא 'שויתי ה' לנגדי תמיד', ההנכחה של המציאות האלוקית; אלא שהברכה היא על מעשה מסוים, וקריאת שמע חלה על כל מעשיו של האדם. רבי צדוק מוסיף שקריאת שמע אינה רק נקודת הראשית של כל יום, אלא נקודת הראשית של חיי האדם: על מנת להיכנס לעולם המצוות הוא נדרש לקבלת עול מלכות שמים; בלי נקודת ההתחלה של 'שויתי ה' לנגדי תמיד', כל השאר נותר פגום.

נראה שבדבריו של רבי צדוק טמון חידוש משמעותי ביחס לדרך שבה אנו רגילים להבין את משמעותה של קבלת עול מלכות שמים. לרוב אנו מבינים זאת כהכרעה: אני מחליט לקבל על עצמי עול מלכות שמים ועול מצוות. תיאור זה מדגיש את המטפורה של קבלת העול. בזיהוי של קבלת עול מלכות שמים עם 'שויתי ה' לנגדי תמיד', שפירשנו כחיים לאור הנוכחות האלוקית, מציע רבי צדוק חלופה לתיאור זה: השאלה שאדם צריך לשאול את עצמו היא האם במקום שבו הוא נמצא, כאן ועכשיו, אלוקים נוכח ומביט עליו. לא בכדי מזכיר רבי צדוק את דבריו של הרמ"א בתחילת אורח חיים:

'שויתי ה' לנגדי תמיד' (תהילים טז) הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוקים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כל שכן כשישֹים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו.10

כאשר אדם אחר נוכח בחדר, כאשר מבטו של 'האחר' מונח עלינו, ההתנהגות שלנו משתנה. 'שויתי ה' לנגדי תמיד' פירושו שהיהודי חי בנוכחות המבט האלוקי. משמעה של קבלת עול מלכות שמים היא העמדת עצמי אל מול המבט האלוקי, בציפייה שמבטו אכן ייפול עלי, ויכונן עולם חדש. המבט האלוקי יכול להיות מבט מאיים, אך הוא יכול גם להיות מבט אוהב, מבט של חסד ורחמים, מבט של חמלה; גם מבט כזה משנה לחלוטין את העולם.11

מה מביא את רבי צדוק להסביר את קבלת עול מלכות שמים בדרך הרחוקה מפשטו של הביטוי? נראה שבכך הוא מבקש לפתור את בעיית השניות: כאשר אדם מכריע לקחת על עצמו עול, הרי שהוא פועל מתוך החלטה, הטומנת בחובה שניות בינו לבין הכרעותיו ופעולותיו. בשחר קיבל האדם על עצמו עול מלכות שמים, ואת העול הזה הוא ממשיך לשאת במשך כל היום; אם הוא ישאל את עצמו על מעשיו, התשובה תהיה שבבוקר הוא החליט לנהוג כך. רבי צדוק מסתייג מקבלת עול כזו משום שהיא דורשת הפעלת כוח תמידית, שבה האדם מאלץ את עצמו שוב ושוב לחזור אל הכרעתו הראשונית. תנועה מעין זו עלולה למלכד אותנו: לעתים קרובות אני רוצה לעשות משהו, אבל ההחלטה לעשות אותו מונעת ממני לעשותו, מכיוון שבאותו הרגע אני עושה בגלל שהחלטתי לעשות, ולא בגלל שאני רוצה לעשות. במובן הזה, המושג של קבלת עול מנוגד לעבודת ה' החסידית, המבקשת קיום מצוות מתוך הזדהות ורצון פנימי.

לכן מציע צדוק תנועה אחרת: תנועה של כניסה, גלישה, לתוך עולם שבו אלוקים נוכח, ובעולם זה לא נצטרך יותר להכריע – הדברים ייעשו כחלק מן המובן מאליו שלנו. אנסה להמחיש זאת באמצעות דוגמה. העולם שאנחנו חיים בו אינו מורכב רק מעצמים פיזיים: קודם כל, גם השולחנות והכיסאות המצויים בבית המדרש אינם רק עץ ומתכת, אלא הם בעלי משמעות ומובן. מעבר לכך, בית המדרש הוא יותר מאשר סך כל האובייקטים שנמצאים בו. החלל, העולם שבו אנו חיים, כולל בתוכו מגוון הרבה יותר רחב של דברים, שהוא זה שנותן את המשמעות והמובן לעולם. רבי צדוק סבור שקבלת עול מלכות שמים פירושה להיכנס לעולם שבו מעבר לעצמים החומריים וההגדרות האנושיות, נוכחת גם המציאות האלוקית. בעולם שבו אלוקים נמצא, ממילא האדם מתנהג באופן שונה, ואין צורך להחליט על כך.

כמובן כניסה לעולם כזה זקוקה להשראה, אך חושבני שהיא תלויה גם באדם – בנכונותו להרפות, לשכוח. אנסה להמחיש זאת באמצעות דוגמת הטיול בטבע שהזכרתי קודם. אם כשאתה הולך ביער תנסה בכל רגע לראות את הנוכחות האלוקית, ודאי שלא תראה דבר. כל שאנו יכולים לעשות הוא לנסות לשכוח את עצמנו, דבר שכשלעצמו אינו פשוט: צריך להאזין לרחשי הרוח, להתמקד בעלוות הצמרות של העצים, לתת לזרימת השקט להיכנס לתוכנו, לתת לשקט למלא אותנו. ניתן להאשים תיאורים אלו ברומנטיות יתרה, אבל הם עדיין אמיתיים. מצבים כאלו דורשים מאיתנו לפתח מיומנות של הרפיה: לשמוט את השליטה, ולהגיע אל הרגע שבו אנו שוכחים את עצמנו; ברגע זה מתגלה הנוכחות.12

אמנם אף בתיאורו של רבי צדוק האדם נדרש לתנועה ראשונית שיש בה ממד של כוח, אך בניגוד לפירוש הפשוט לקבלת עול מלכות שמים, תנועה זו היא פסיבית יותר משהיא אקטיבית.13 לאחר התנועה הראשונית של הכניסה, הפחד, האהבה או החמלה יהיו חלק מן העולם עצמו, ולא יידרש מאמץ כדי לחדש אותם. זוהי נקודה עמוקה: רבי צדוק סבור ששינוי משמעותי באופי שלנו, בצורה שבה אנו פועלים, אפשרי רק אם אלוקים נוכח בעולמנו באופן ממשי; נוכחות זו תלויה בקבלת העול אותה הוא מתאר – 'שויתי ה' לנגדי תמיד' – בנקודת ההתחלה.

חושבני שתפיסה זו של קבלת עול מלכות שמים אופיינית לרבי צדוק. כדרכם של החסידים, רבי צדוק מחפש אחר האמת הפנימית בכל דבר ודבר; לכן הוא סבור שאם אדם אינו מצוי בעולם שבו אלוקים נמצא, עולם שהאדם לא יצר בעצמו, שאינו תלוי בתחושותיו – לעולם לא תיווצר אצלו אמת ראשונית, פשוטה. התנועה שאדם נדרש לעשות היא תנועה של כניסה אל עולם שבו אלוקים נוכח. כל עוד לא עשינו את התנועה הזו, הרי שבסופו של חשבון כל העשיות שלנו הן חסרות משמעות, לפחות במובן העמוק של המילה.14 כפי שאומר רבי צדוק, ראשית נדרש האדם ל'דע את אלוקי אביך', במובן של 'שויתי ה' לנגדי תמיד', של 'ברוך אתה'; רק לאחר מכן יש משמעות ל'עבדהו'.