קבלת עול מלכות שמים בשינה ובערות

על מודעות הרפיה, ערנות ושינה, וקבלת עול מלכות שמים בבוקר ובלילה. שיעור שלישי בסדרה על תחילת הספר 'צדקת הצדיק' לרבי צדוק הכהן מלובלין, מתוך ספר שיעוריו של הרב שג"ר על מסכת ברכות

הרב שג"ר

כ

פסקאות ג–ה

לאחר העיסוק במיקומה של מסכת ברכות בראשית הש"ס, פונה רבי צדוק לעסוק בקריאת שמע עצמה. פסקה ג נפתחת בדברי המשנה המגדירה את קריאת שמע כקבלת עול מלכות שמים, אך עיקר עיסוקה הוא בזמן הקריאה – ביום ובלילה, 'בשכבך ובקומך'. רבי צדוק מיטיב להבחין שזמני הקריאה אינם זמני הבוקר והערב האסטרונומיים אלא הזמנים האנושיים של השכיבה והקימה, ומציע לכך הסבר:

עיקר הקריאת שמע קבלת עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות, כדאיתא (ברכות יג ע"א). וצריך ביום ולילה, ולא בבוקר וערב אלא 'בשכבך ובקומך' עיין שם (יא ע"א), דיהיב הזמן בזה, משום דהבוקר וערב הם שינויים בעולם, ולא באדם, והיה די בקבלה אחת לשניהם. רק מפני השינויים שבאדם, שביום קם ועוסק במלאכתו, וצריך קבלת עול מלכות שמים שכל מעשיו יהיו לשם שמים, כמו שאמרו 'אנן פועלי דיממא' (עירובין סה ע"א), כפועלים העושים מלאכה שכל מעשיהם לאדון, ואפילו בברכת המזון מקצר בשביל עבודתו. ובלילה עת שכיבה ומנוחה צריך גם כן קבלת עול מלכות שמים, שגם בשכבו על מטתו ידע לפני מי הוא שוכב, כמו שכתב בהג"ה דריש אורח חיים. וזה מלאכה יותר גדולה, וכמו ששמעתי בזה על פסוק 'ויחלום יעקב' (בראשית כח), שמהחלומות ניכר מעלת האדם אם גם כשאינו עושה כלום רעיונותיו רק 'והנה ה' נצב עליו' (שם). ובדבר זה צדיקים מעטים שנתפארו כן. ולכך נתנו ברכה היתירה לערבית, שהוא השכיבנו לשלום.

רבי צדוק עומד על כך ששאר המצוות מתקיימות ביום, שהוא זמן הפעילות האנושית, ואין צורך לשוב ולקיימן בלילה, כיוון שהיום והלילה נחשבים ליחידת זמן אחת. כך למשל, אדם נוטל לולב ביום הראשון של סוכות ויוצא ידי חובת המצווה, ואינו צריך לשוב וליטול בלילה. בהתאם לכך, זמנן של המצוות מנוסח בדרך כלל כזמן אסטרונומי, שאינו תלוי באדם. קריאת שמע, לעומת זאת, קשורה למעשיו של האדם, המשתנים בין היום והלילה. לכן יש צורך בקבלת עול מלכות שמים שונה ביום ובלילה, וזמניה נקבעו בהתאם לפעילות האנושית – זמן שכיבה וזמן קימה. בפסקאות הבאות יעמוד רבי צדוק גם על ההבדל בין זמן קריאת שמע של שחרית, שהוא 'רק בתחילת הקימה',1 לזמן קריאת שמע של ערבית שהוא כל הלילה. לשאלה זו, בה עסקנו גם כשלמדנו את הנושא בגמרא,2 מציע רבי צדוק הסבר פנימי נפלא באמצעות אפיון שונה של קבלת עול מלכות שמים בשחרית ובערבית. נעסוק תחילה באופן שבו רבי צדוק מאפיין את קריאת שמע של ערבית ושל שחרית בפני עצמן, ולאחר מכן נדבר על היחס ביניהן, ועל האפקט של הקריאה הכפולה בבוקר ובערב.

קריאת שמע של ערבית – שדר אל התת־מודע

הסברו של רבי צדוק לאופייה של קריאת שמע של ערבית אומר דרשני: 'ובלילה עת שכיבה ומנוחה צריך גם כן קבלת עול מלכות שמים, שגם בשכבו על מטתו ידע לפני מי הוא שוכב, כמו שכתב בהג"ה דריש אורח חיים'. רבי צדוק מלמד שלא רק כשהאדם עושה ופועל עליו לעשות זאת נוכח המבט האלוקי, אלא גם כאשר הוא ישן. אך הלא בשעה שהאדם ישן הוא חסר מודעות, ואם כן לשם מה עליו לקבל גם אז עול מלכות שמים? דבריו של רבי צדוק כאן הם ממש פלא: 'וזה מלאכה יותר גדולה… שמהחלומות ניכר מעלת האדם, אם גם כשאינו עושה כלום רעיונותיו רק "והנה ה' נצב עליו"'. הצורך בשינה נוכח המבט האלוקי נובע מן החלומות; בלשוננו נוכל לומר שקבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע של ערבית היא שדר אל התת־מודע,3 שהאפקט שלו הוא חלומותיו של האדם. רבי צדוק אינו מסתפק בכך שהפעולות שאדם עושה מתוך מודעות ייעשו לשם שמים, אלא מבקש שגם בשעה שהמודעות שובתת, יפעל התת־מודע לנוכח האלוקים. רבי צדוק מבקש שהאדם ירפה את עצמו, יגיע למצב של חוסר עשייה, בתוך עולם שיש בו אלוקים. בעיני רבי צדוק, קריאת שמע של ערבית היא קבלת עול מלכות שמים גדולה יותר מזו של שחרית – 'שמהחלומות ניכר מעלת האדם', ולכן היא גם קודמת לה – 'ושל ערבית קודם כדפתח ביה תנא, דאקרא קאי'.4 התשובה לשאלה היכן האדם באמת נמצא, היא שכאשר הוא ישן הוא נמצא יותר מאשר כשהוא ער.5

בתנועה שמציע רבי צדוק יש כמובן ממד פרדוקסלי – אנו מנסים לפעול על התת־מודע, על החלומות שלנו, החלק הבלתי נגיש לנו, מתוך המודעות. אפשר כמובן לשאול מה הטעם בדיבור על קבלת עול מלכות שמים, כאשר המודעות של האדם אינה נוכחת. אך דומני שמה שמתאר כאן רבי צדוק הוא תנועה של הרפיה, שהיא מיומנות שאותה אפשר ללמוד ולפתח, על אף המורכבות הכרוכה בכך. כשם שאם אדם יתאמץ מאוד להרפות את גופו, הרי שגופו דווקא יתכווץ, כך אי אפשר להחליט להרפות את הנפש. זהו מלכוד שקיים בכל מיני תחומים: אי אפשר לעשות פעולה של שתיקה או שכחה, משום שאלו אינן פעולות – מהותן היא אי־עשייה.6 אף על פי כן, אפשר ללמוד לעשות תנועה של ויתור, עזיבה, הרפיה, המביאה לשתיקה, לשכחה ולשינה.

איני חושב שאפשר להורות למישהו אחר את תנועת ההרפיה, אך אפשר להדריך אותו מה לא לעשות. בשלב הראשון הניסיון להרפות תמיד נתקל בקושי, בחיכוך, בזיכרון המסרב להרפות; אך אם נוכל לא להתמקד בו, לא להיות מוטרדים מן הטורדנות, נוכל גם לשכוח אותה. לעתים ההרפיה והשכחה יופיעו באופן מקרי: לאחר ניסיונות מרובים יחליק האדם למצב רפוי, אך כפי שכבר אמרתי, ניסיוני מלמד שבעולם הרוחני דבר המתרחש פעם אחת יחזור ויתרחש שוב ושוב, ואז האדם יכול ללמוד כיצד להגיע למצב הזה. במובן מסוים, הגוף לומד זאת יותר מאשר המודעות. ללמד את הגוף אינו דבר פשוט, משום שהגוף אינו מציית לרצף פקודות המונחתות עליו – כאשר אדם נוהג ברכב הוא אינו מצווה על ידו 'פני שמאלה' ועל הרגל 'חזק על הברקס'. הנהיגה, כמו ההליכה, הופכת לחלק מהמיומנות הספונטנית והטבעית שלנו, וכך גם מיומנויות נפשיות כמו הרפיה; עלינו לתת להן להתרחש, וללמוד כיצד לא להפריע להן במודעות שלנו.

בהקשר של השינה, שבה עוסק רבי צדוק, דברים אלו משמעותיים במיוחד. כפי שאומרים פסיכולוגים ואנשי מקצוע שונים העוסקים בכך, השלב קודם השינה משמעותי מאוד לגבי ההתרחשות במהלכה; השאלה מתוך מה אני הולך לישון תשפיע על מה שיתרחש בי בזמן השינה. אם אדם הולך לישון מתוח ועצבני אף חלומותיו יהיו מלאים במתח ועצבים, והוא גם יתעורר עייף יותר. לכן היכולת להירדם שלא מתוך עצבנות או כעס, אלא מתוך הרפיה וניתוק, משנה את השינה של האדם. אם אדם מסוגל להרפות, להתמסר, לשכוח, לנתק קשרים, להשהות את עצמו, הרי שהוא יוצר מגע עם רבדים עמוקים של הנפש. לנפש שלנו יש כוחות של רפואה, ובתנועת ההרפיה הקודמת לשינה אנו מאפשרים להם לפעול. הסיבה לכך היא שהשינה היא חזרה אל המקור. בזמן השינה האדם חוזר למצב פנתיאיסטי; המודעות המבדילה אותו מן המציאות שובתת, וכך הוא חוזר להיות חלק מן המציאות השלמה, והדבר מביא להתחדשות.7 כך יכולה הנשמה להתחלף בזמן השינה: אף אדם ששרוי במצב רוח קודר, בהרגשה של חוסר טעם ומשמעות, יכול לקום משנתו כשכוחותיו הפיזיים והרוחניים, מחודשים.

אמת נכון, לעתים לא זוכה האדם להתחדשות; הוא ישן שינה טרופה, וקם ליום החדש עם הייאוש של היום הקודם. אני חושב שההבדל בין שינה טובה לשינה טרופה נעוץ ביכולת לסגור את כל המעגלים של היום הקודם ולא להשאיר קצוות פרומים. אם אדם מצליח להשתחרר ולהרפות, תנועה שכפי שנראה להלן מתבצעת באמירת קריאת שמע על המיטה, אזי השינה שלו תהיה שינה טובה ולא טרופה, שינה המביאה להתחדשות הכוחות, והוא יקום ממנה עם מבט אופטימי יותר על החיים.

קריאת שמע של שחרית: קידוש הבנאליות

את אופייה של קריאת שמע של שחרית מסביר רבי צדוק בצורה שונה לגמרי. בדבריו בפסקה ג קובע רבי צדוק שמטרתה של קריאה זו היא להקדיש את מעשיו לשם שמים: 'שביום קם ועוסק במלאכתו, וצריך קבלת עול מלכות שמים שכל מעשיו יהיו לשם שמים'. בפסקה ה הוא מוסיף כי כיוון שבמהלך היום עסוק האדם בעבודתו, כדי שמעשיו יהיו לשם שמים הוא צריך לקבל עליו עול מלכות שמים קודם שהוא יוצא לעבוד:8

וקבלת עול מלכות שמים של ערבית זמנה כל זמן השכיבה, שכל הלילה צריך להיות נושא בעול. אבל של שחרית רק בתחילת הקימה, וכמו הברכה בתחילת המצווה סגי על כל המצווה, אף שנמשכת זמן מה. לפי שקבלת העול די בתחילת המעשה, ואחר כך קדושת המעשה ממשכת. וכמו בלשמה גבי גט, כמו שכתב בתניא פרק מ"א. הכי נמי ביום, שהוא עת המעשה, הוא רק בתחילת המעשה, וכדדייק קרא 'בשכבך' היינו כל הלילה דשוכבין, מה שאין כן בקומך הוא רק בתחילת יום, דאז קמין ועומדין, מה שאין כן כל היום הולך ויושב, ולא שייך בקומך. והיינו דעל יום מעשה כללות הקבלת עול מלכות שמים בתחילת היום די.

בקבלת עול מלכות שמים של היום האדם מצוי במצב של מודעות ועשייה, ולכן אופייה שונה מזה של קבלת עול מלכות שמים בלילה, שכפי שראינו לעיל מכוונת למצב שבו האדם הוא חסר מודעות, שעה שבה ה'אני' אינו נוכח. במשך הלילה האדם חולם חלומות, התת־מודע שלו פועל, ובזמן זה נדרשת הנכחה של המציאות האלוקית. זמנה של קריאת שמע של ערבית הוא כל הלילה משום שהשאיפה היא שהמציאות האלוקית תהיה נוכחת בכל זמן השינה והחלומות; התת־מודע צריך להיות כל הזמן בעולם ממשי של מציאות אלוקית.

שונה ממנה קבלת עול מלכות שמים של היום. בעולם המעשה, התביעה של קבלת עול מלכות שמים מצומצמת יותר: היא קשורה רק לנקודת הראשית, לסיבה או למוטיבציה שבגללה האדם פועל. סיוע לדבריו מביא רבי צדוק מדבריו של אדמו"ר הזקן בתניא, שלמד עיקרון זה בעבודת ה' מדיני כתיבת גט וספר תורה: על אף שחובה לכתוב את ספר תורה ואת הגט 'לשמה', הסופר אינו צריך להתכוון לכך בכל רגע ורגע; די בכך שבתחילת הכתיבה יאמר שהוא כותב 'לשמה', ומשם ואילך 'קדושת המעשה ממשכת', כלשונו של רבי צדוק. רבי צדוק מלמד שבעולם המעשה, נקודת הראשית היא המכריעה: אם האדם החליט בתחילת היום שהוא עושה את הדברים לשם שמים זה מה שקובע, גם אם בשעת העשייה מתערבות דינמיקות מחשבתיות ורגשיות אחרות. בשעת המעשה אנו פועלים מתוך הסיבתיות המיידית, שהיא בדרך כלל 'לא לשמה'; עם זאת, אם בתחילת היום האדם קיבל על עצמו עול מלכות שמים, אם בתחילת המעשה הוא בירך ברכה, אזי המעשה הוא לשם שמים. כשאדם עושה מעשה מתוך מודעות, המעשה נצבע בצבע של הסיבה הראשונית שבגללה החל לעשות אותו. בעולם המודע קשה, ואולי אף בלתי אפשרי, לשהות במודעות של קבלת עול מלכות שמים, ולכן מה שנדרש הוא ההחלטה הראשונית להיכנס לעולם אחר, לעולם של נוכחות אלוקית.

דומני שלדברים אלו השלכות ממשיות לגבינו. רבי צדוק מלמדנו שאדם אינו יכול לתפקד כל הזמן מתוך מודעות של קבלת עול מלכות שמים; ברגע שהאדם מתחיל להתעסק בענייני העולם הזה הוא נשאב לתוך הדינמיקות שלו, לתוך המערכת הסיבתית שלו, מערכת שבה ה'לשם שמים' אינו נוכח. בעקבות בעל התניא מבקש רבי צדוק להוריד במעט את הלחץ שבו שרוי החסיד המבקש לחיות חיים של הזדהות ומוטיבציה פנימית, חיים של 'לשם שמים', ועל כן הוא מניח את המשקל על ההחלטה הראשונית. רבי צדוק סבור שהאדם אינו נדרש לעמוד עם אקדח שלוף אל מול התודעה שלו ולהפעיל עליה כוח, ועל כן הוא מסתפק בכך ש'לשם שמים' תהיה התשובה לשאלה 'מדוע עשית זאת?'.9

במובן מסוים, יש בדבריו של רבי צדוק כאן נסיגה מדבריו בפסקאות הקודמות: אם בפסקאות הקודמות הדגיש רבי צדוק את הנוכחות המתמדת של המבט האלוקי,10 הרי שכאן הוא מציב דרישה צנועה יותר: כאשר אדם פועל בעולם הזה הוא אינו צריך לחפש אחר דבקות מתמדת. בדברי רבי צדוק, כמו גם אצל בעל התניא אותו הוא מצטט, ישנו חיפוש אחר מקום מתאים ל'בינוני': החסיד המחפש את הדבקות המוחלטת והטוטלית נדרש לוותר על הפנימיות שלו, על הספיריטואליות, ולחיות בעולם הזה חיים שאינם רוחניים בכל רגע.11 כך אני מבין את דבריו של רבי צדוק לפיהם קריאת שמע של שחרית נדרשת רק בתחילת היום, ובעיני יש כאן הדרכה חשובה מאוד. בדרך כלל מטיפים לאנשים לעשות דברים מתוך פנימיות, מתוך דבקות, אך לפעמים צריך להטיף בדיוק את ההיפך: להתרגל גם לעשות דברים שלא מתוך פנימיות, להיות מסוגלים לחיות עם הבנאליות של היום יום. יש ביכולת זו מסירות נפש עצומה, משום שבעיני אדם בעל נטייה לפנימיות הוויתור עליה שקול למוות.

פתיחת היום וסיומו

אם כן, רבי צדוק תולה את ההבדל בין קריאת שמע של ערבית לזו של שחרית בהבדלי האופי של קבלת העול בכל אחת מהן. זמנה של קריאת שמע של ערבית הוא כל הלילה משום שבלילה קבלת העול צריכה להיות נוכחת כל הזמן: בלילה האדם חולם חלומות, התת־מודע שלו פועל, והשאיפה היא שהמציאות האלוקית תהיה נוכחת במשך כל הזמן הזה. זמן קריאת שמע של שחרית, לעומת זאת, מצומצם רק לתחילת היום משום קבלת העול של היום נדרשת רק בראשית, בתחילת המעשה. במשך היום האדם פועל בעולם המעשה, והמודעות שלו אמנם נוכחת ופעילה, אך היא נגררת אחרי ענייני העולם הזה; רבי צדוק סבור שהאדם אינו צריך להפעיל כוח מתמיד על מודעותו, ולכן קריאת שמע נדרשת בנקודת הראשית, המקדשת את פעולותיו במשך היום לשם שמים.

רבי צדוק ממקד את דבריו בקבלת עול מלכות שמים, ובעצם מציע סוג של התכוונות בקריאת שמע. לצערי, אינני זוכה עדיין לקבל עלי עול מלכות שמים במובן של רבי צדוק בכל יום, אך אני חושב שבדבריו ישנה עצה מעשית לכל התחלה חדשה. כשאדם מתחיל משהו, ההתכוונות לכך שמה שיעשה מעתה והלאה יהיה לשם שמים תמשיך ללוות את המעשה בהמשך, ואף תשפיע עליו באופן ממשי. אני קם בבוקר ועומד בפני יום שלם, ואני שואל את עצמי: מה אני רוצה לעשות היום? מה המניע שלי? מה המוטיבציה שלי? מה סדר העדיפויות? מה עומד בראש ההיררכיה – מה הדבר שבאמת חשוב לי במשך היום הזה? אם בנקודה הזו אני מקבל עלי עול מלכות שמים באופן ממשי, ואפילו אם הדבר נעשה בהחלטה, בתנועה המפעילה כוח על המודעות, ולא כתנועה של כניסה כפי שמציע רבי צדוק – הרי שהחלטה זו יוצרת את האוריינטציה למשך היום כולו, ויש לה השפעה אדירה על מה שהאדם עושה.

תנועה דומה קיימת גם בקריאת שמע של ערבית: זוהי תנועה של סגירת מעגל, שחרור והרפיה, המשפיעה באופן עמוק על השינה. נראה שדבריו של רבי צדוק יכולים להעניק ממד ממשי לקריאת שמע על המיטה: בקריאת שמע על המיטה אדם פונה אל התת־מודע שלו, ולמעשה מביא אותו לפעול בעולם שבו אלוקים נוכח. אצל החסידים, קריאת שמע על המיטה היא אכן דבר משמעותי. כך למשל קריאת שמע על המיטה של חסידי 'תולדות אהרן' אורכת יותר זמן מקריאת שמע של שחרית, והיא מחזה מעניין שאני ממליץ לראותו. עלי חביבה במיוחד התפילה הקצרה הנאמרת לפי נוסחים רבים לפני קריאת שמע: 'ריבונו של עולם, הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס והקניט או שחטא כנגדי… ולא ייענש שום אדם בסיבתי'. תפילה יפה זו היא מעין הסתלקות, פרידה, כמו של אדם שהולך למות: הוא מנתק את הקשרים שלו, סוגר את המעגלים, מסדר את כל מגירות הנפש, כדי שמי שיבוא אחריו ידע איפה כל דבר מונח, וזהו – הוא השתחרר מהעולם, והולך למקום אחר. זהו תפקידה של קריאת שמע על המיטה: זוהי מצד אחד תנועה של התנתקות מן העולם הזה, ומצד שני תנועה של התמסרות, וניסיוני מראה לי שהיא גם אפקטיבית מאוד: היא מפרה ומרבה את החלומות, והופכת אותם משמעותיים יותר. חשוב לי להדגיש זאת, כיוון שאנו נוטים להתייחס לדברים אלו כתיאוריה בלבד, ולזלזל בקריאת שמע על המיטה. אך בעיני יש כאן עצה ממשית וחשובה: אם אדם מצליח לקרוא קריאת שמע כראוי, להקדיש חמש דקות להפקדת עצמו בידי הקב"ה, הרי שהרפיה זו תביא אותו אל המרגוע בשינה.

מעבר לתנועת הניתוק וההתמסרות בסופו של היום, דומני שיש לקבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע אפקט משמעותי נוסף – פירוק רצף הזמן. קבלת עול מלכות שמים שחרית וערבית פותחת את היום מצידו האחד וסוגרת אותו מצידו השני, ובכך מפרקת את מרוץ הזמן, והופכת כל יום ליחידה בפני עצמה. נראה לי שזו גם המטרה של השבת: לסגור את המעגל של השבוע, וליצור לו התחלה וסוף. נתאר לנו עולם שאין בו שבת: זו ממש תחושה נוראית של ריצה אינסופית. אדם מטפס במעלה ההר, וכשהוא מסיים לטפס עליו מופיע מיד הר נוסף, ואחריו עוד אחד; הטיפוס לעולם אינו נגמר. השבת יוצרת זמן מעגלי, שבסופו באה מנוחה; יום ראשון שמגיע אחרי השבת הוא כבר סיפור חדש.12 קריאת שמע, השבת, ובעצם לוח השנה היהודי כולו, יוצרים זמן שבנוי מרצפים קטנים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, בניגוד לרצף זמן ליניארי שאין לו סוף, שבו דבר רודף דבר.13

בהקשר זה אני מרשה לעצמי להעלות אסוציאציה פרועה: שבירת רצף הזמן מזכירה לי את דבריו של ולטר בנימין, שיצא נגד מושג הקִדמה הפילוסופי של הנאורות.14 בנימין טען שמושג הקדמה לא יכול להציע גאולה, משום שמושג הזמן של הקדמה הוא אינסופי – מרגע שהגעת למשהו, מיד יש דבר נוסף. הגאולה לעומת זאת מחייבת מושג של נצח, זמן שבו יסתיים הזמן. כמו אצל המהר"ל, גם אצל בנימין הגאולה אינה תהליך אלא מהפכה, שבר, זעזוע, וזאת בניגוד למושג הקדמה הפילוסופי, שאינו מוכן לקבל שינוי מהפכני.15 מושג הקדמה מנציח את הזמן הלא־גאול, זמן שאין בו כלל אפשרות לגאולה.

מה שמעניין אצל בנימין הוא טענתו שהגאולה היא דווקא בחזרה לעבר, בחזרה אל הזיכרון שהופך להיות נצח. הדרך להתגברות על משברים היא בחזרה לאנדרטה של הזיכרון, למושג הנצח. מבחינה זו, המשיח של בנימין הוא משיח חרדי: זהו משיח החי במציאות שאין בה זרימה היסטורית: ההיסטוריה של היהודי אינה מה שמסופר בעיתונים ובאינטרנט, אלא המחזוריות של פרשות השבוע, שיש בה ממד של נצח; שוב הגענו לפרשת חוקת, ושוב אנו שבים אל הוורטים של הפרה האדומה, מצטטים 'חוקה חקקתי גזרה גזרתי'16 ושואלים מהי אותה חוקה. אנו חיים בתוך המחזוריות הזו, שיש בה משהו מהחזרה הנצחית של ניטשה.

בחלוקת הזמן ליחידות קטנות, לימים שמתחילים ונגמרים, אני מוצא גם ניואנס נוסף. תחילת היום וסופו מאפשרים להסתכל על החיים ולומר 'הנה עבר יום, וברוך ה' אני עוד עומד על שני רגליים, עוד לא הניחו אותי באלונקה'. נוח לנו לחיות בתודעת של 'לי זה לא יקרה', אך אדם אינו יודע את קיצו, ואינו יודע אם יסיים את היום שזה עתה התחיל, אם הוא אינו הבא בתור על הכוונת. תודעה כזו עלולה כמובן להביא לעצבנות חזקה, אבל היא יכולה גם ליצור תחושה של שחרור גדול, והרגשת תודה עמוקה. אנו מתחילים את היום בקריאת שמע, וכל שביכולתנו לעשות הוא לכוון את עצמנו, להחליט מה ברצוננו לעשות; יותר מזה לא נדרש מאיתנו, ויש בכך שחרור עצום. בקריאת שמע שבסוף היום אנחנו מודים על כך שהיום עבר בלי צרות יוצאות דופן, 'סוגרים את הבסטה', ופורשים.