הלכה כחיים סבבה חלק ג

רוני בר לב ודרור בר יוסף

כ׳ באב ה׳תשע״ט
זמן קריאה : 15 דקות

עולמה של ההלכה ודרכי פסיקתה בקרב העם היהודי באלפיים שנים האחרונות, מציעים בפנינו הזדמנות מאתגרת להכיר ולהתמודד בצורה מודעת וביקורתית עם זהותנו הקולקטיבית, ועם המצע המעצב את זהותנו התרבותית.

אנו מאמינים כי היד הנעלמה של ההלכה מובילה לאורך השנים גישה בעלת סתירה פנימית, שלצורך הדברים נקרא לה שמרנות מהפכנית.

לימוד ההלכה מפרסקטיבה שאינה רליגיוזית בלבד, המחפשת את הביטויים השונים לצד המכנה המשותף שבין הקהילות, מאפשר ללומד לדון בשורשי זהותו הקולקטיבית, ולנסות באופן פעיל ומודע לעצב את מרכיבי אישיותו.

ספרות ההלכה מציעה מאגר עצום של הבחנות ודיונים עבור האדם הבוחן את דרכו, ובכך גם מאפשרת חיבור דינמי לדורות שקדמו לו, המשלב בין שמרנות ומהפכנות.

 

חלק ג: הלכה וחברה

בחלקים הקודמים בחנו את ההלכה כתנא מסייע בבניית הזהות האישית, וראינו כיצד היא מעניקה משמעות לעצמי כפרויקט עיצוב, ומאפשרת לאדם לקחת אחריות על חייו, מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו. בעמודים הבאים נבקש להתמקד בממד שבמידה מסוימת סותר את כתיבתנו עד כה, וליתר דיוק ברגעים הקודמים לפסיקה ההלכתית, ולהציע את המסורת ההלכתית על רבדיה ההיסטוריים והתרבותיים, מהתלמוד ועד ספרות השו"ת העכשווית, כהליך הטומן בחובו יתרונות לעוסק בהלכה, בגיבוש זהותו ומרכיביה הקולקטיביים. כסיסמא ניתן לומר כי עד כה בחרנו להציג את ההלכה כהליך המכונן אינדיבידואל, ועתה נפנה לתארה כמייצגת את זהותנו הקולקטיבית.

בשורות הבאות אנו נבקש להראות כי הבחירה 'ללכת עם ההלכה' מאפשרת לאשה ולאיש להתמודד עם מרכיבי זהותו התרבותיים ומסורותיו המשפחתיות. הכתיבה היא בלשון זכר, אך לענ"ד היא נכונה לנשים ולגברים כאחד. הפנייה של ישראלי בין ימינו ללימוד הלכתי מעמיק מאפשרת לו להתבונן ולראות את הערכים, המחשבות והצרכים של אבותיו ואימותיו לאורך ההיסטוריה היהודית במקומות ישיבותיהם, להשתתף באופן מודע ואקטיבי בעיצוב חייו לאור וביחס למחשבת ישראל לאורך הדורות, ולהמשיך את המהפכה היהודית ארוכת השנים. לבסוף אף נטען כי חז"ל הביעו ענין רב בעיצוב הזהות היהודית הזו, האוטונומית והעצמאית, וכי הפרויקט ההלכתי מקבל את עיקר עוצמתו מהשתתפות הציבור בו, כהמשך לתנועת מסירת התורה בידי האדם.

 

ההלכה כביקורת ליחסי האדם וסביבתו

המתח שבין האינדיבידואל המכונן עצמו, לבין המצע שבו האדם מתפתח וההשלכות המודעות והלא מודעות של תשתית תרבותית זו, מוכר הן מהדיון האינטלקטואלי המודרני והן מחוויותיו האישיות של כל אדם. אנו, כולנו, כבולים לשפה המנסחת את רצוננו ושאיפותינו, להתמודדות עם רשימת הטאבויים התרבותיים בהם גדלנו, ולמבנים החברתיים הטמונים במנהגינו ובמעשינו הציבוריים והטקסיים. במהלך חיינו אנו בוחרים במה לבעוט ומה לקבל, וכוללים זאת בהגדרת האישיות שלנו; במקרים רבים אנו עושים זאת בהיסח הדעת, עם הכרה מינורית בהתפתחות ההיסטורית והתרבותית הניצבת בתשתית הבחירה שלנו. עולמה של ההלכה ודרכי פסיקתה בקרב העם היהודי באלפיים שנים האחרונות, מציעים בפנינו הזדמנות מאתגרת להכיר ולהתמודד בצורה מודעת וביקורתית עם זהותנו הקולקטיבית, ועם המצע המעצב את זהותנו התרבותית.

זאב ז'בוטינסקי, אבי התנועה הרביזיוניסטית ואחד ההוגים החילוניים של התנועה הציונית, היטיב לנסח תכונה זו של העם היהודי מכיוון מפתיע, בהגדרתו את המושג 'הדר בית"רי'. בחוברת משנת 1934 מתייחס ז'בוטינסקי להוד המלכות האנושית, ומתעכב על זו הישראלית:

כל אדם יש לו "הוד מלכות" משלו ובפרט כל יהודי. אם למלה "אריסטוקראט" יש מובן כל שהוא, יכול זה להיות רק מובן אחד: יכול זה להיות אביו ואבי-אביו וכן הלאה היו תמיד, דורות על דורות, אנשי תרבות, זאת אומרת אנשים החיים לא "סתם-ככה", אלא הם מסוגלים להתעמק ברעיונות אציליים ולהתאים את כל מהלך חייהם לאידאלים נעלים. ואם כך, הרי אנו היהודים הננו העם ה"אריסטוקראטי" ביותר בכל העולם כולו. אפילו שושלות המלוכה העתיקות ביותר אין חשבונן עולה ודאי ליותר מעשרים, שלושים דורות של חיי תרבות: הרחק מכן, אי שם בראשית קיומן, ניצב אכר ביניימי פרא-למחצה, אם לא סתם שורד. ולא כן אצלנו היהודים, כי מאחורי כל אחד מאתנו עומדים כשבעים דורות, אשר ידעו קרוא וכתוב, אשר למדו ודיברו על אלהים ועל היסטוריה, על עמים ומלוכות, על אידאות של צדק ויושר ועל פרובלימות האנושיות והעתיד. כל יהודי הוא במובן זה, "בן-מלך".1

אמנם ז'בוטינסקי מתייחס לתרבות הלימוד והויכוח היהודית ארוכת השנים בעיניים חילוניות בלבד, אולם זו היא בדיוק טענתנו: ניתן וכדאי ללמוד ולהתייחס למאות השנים של ה'שקלא וטריא' ההלכתיים ולו כראי להווייתנו התרבותית. אין זה צריך להיות מקור ריק ונוסטלגי לגאווה, אלא מעיין ללימוד וחקירה מתמשכים, שימשיכו להוביל את החשיבה וההוויה האנושית קדימה, ברגישות כבירה לכל פרט ולכל מניע ולכל רגע במהלך חיינו היומיומיים.

לזאת יש להוסיף את ייחודו של העם היהודי, שדברי ימיו עוצבו על ידי הגירוש מארץ האבות וצמיחתן של קהילות שונות ברחבי העולם. תפוצות אלו עיצבו את אורח חייהן ביחס לקהילות מארחות, ויצרו ספרות כתובה עשירה ומגוונת המתייחסת באריכות למנהגים השונים שצמחו בארצות החדשות, ולהבדלים שהתפתחו בין הקהילות במקומות מושבן השונים. ספרות ההלכה, מהגמרא העומדת בראשה, דרך גאוני בבל, הראשונים בארצותיהם השונות ועד האחרונים שהרקיעו עד כוכבי רום, פורסת ומנתחת שאלות רבות שהפכו ברבות השנים לנקודות מפתח בזהות התרבותית של העם היהודי, וביחסו לשאלות של תרבות, חינוך, משפט, כלכלה ופרנסה, ערבות הדדית ועזרה לזולת, יחס לאחר, ערכים של חיים, כבוד, ועוד ועוד.

ראשית הדברים, על פי המקובל במסורת היהודית, היא בנמסר למשה בהר סיני. ספר התורה שנכתב על ההר או בשנות המדבר על ידי משה רבנו, זכה לפרשנות ארוכת שנים של חז"ל, ולדקדוק לא רק במילותיו אלא גם באותיותיו ובכתרי אותיותיו. שיאה של פרשנות זו מובא בכרכי הגמרא, מיצירות התרבות הייחודיות שהאנושות הפיקה תחת ידיה, שהיא קודקס מרתק, פרי דיון של מאות בשנים ומאות רבות של משתתפים, שדבריהם מובאים יחדיו בערבוביה ללא זמן ובהקשר חסר, בעריכה יוצאת דופן המכילה ומשחקת בין חוק לסיפור, ללא התחלה וללא סוף.

בידי הקורא הערני בספרות ההלכתית, שכבר נחשף בעל כורחו לאתגר החילוני והמודרני המוצב כנגד ההלכה, נמצאת האפשרות לחצוב את דרכו בביקורתיות בעזרת ספרות השו"ת הענפה, ולהוסיף וללמוד ממנה על סבכי הדילמות אשר אנו ניצבים בפניהן. לדוגמא, ספרות ההלכה דנה על מעמד האשה, ועל הניסיון המתמשך לכונן יחסים של ברית אשר מושתתים על אמון והקשבה ולא על החפצה, וניתן לדלות ולקבל מהנקודות העולות בדיון זה. עבור פוסקים רבים, סוגיית הצניעות מטרתה אינה הדרת האשה אלא הקניית דרכי פעולה שיאפשרו לנשים ולגברים מרחב בטוח בו העיקר הוא תרומתם האישית, ולא הסטת תשומת הלב אל המתח המיני הקיים. אין כאן ניסיון להוכיח כי הלכות הייחוד או סט הלכות אחרות בתחום מאתגר זה הן הפתרון לסוגיה, אלא הצעה לכל איש ואשה לקרוא את ההתיחסויות הרבות במהלך הדורות, ולנסות ללמוד מהן לכאן ולעכשיו. בדומה לכך, לאורך הדורות נדונו בהלכה לעומקן סוגיות של יחסי עובד ומעסיק, שאלות על שכר ומעמד העובד, סוגיות של נזיקין, בושת ופגיעה בפרטיות, וכן כהנה וכהנה. האופי האנושי והמבנה החברתי העמידו לאורך הדורות דילמות ושאלות דומות שניתן ללמוד מהן היום, וביחס אליהן לעצב את זהותנו הקולקטיבית בצורה ביקורתית ומודעת יותר.

 

שמרנות מהפכנית

כפי שראינו, אם נשמח בכך אם לאו, להלכה תפקיד מכריע בבואנו לבחון את התבניות התרבותיות-חברתיות וההיסטוריות שמעצבות את חיינו היום. ביקורת נפוצה על ההלכה מגיעה בדיוק מתוך הכרה זו, ומבקשת לקעקע את מקומה בציבוריות הישראלית בשל השפעתה השלילית על תופעות חברתיות בימינו. כך למשל בוחרים חלק ממבקרי ההלכה לשלול את קיומה מהמרחב הציבורי בשל הטענה כי היא מדירה ומפלה נשים, פוגעת בחירותו של הפרט ועוד. אנו נסכים כי עם אפליה מסוג זה אין להסכים, אולם לטעמנו, ההלכה היהודית עשויה להיות שותפה מועילה לתיקון המצב, ובחלק מהתקופות הייתה אף לסוכנת שינוי.

אנו מאמינים כי היד הנעלמה של ההלכה מובילה לאורך השנים גישה בעלת סתירה פנימית, שלצורך הדברים נקרא לה שמרנות מהפכנית. אמנם ההלכה שומרת על הקיים, אך יהיה זה מגוחך להתעלם מהמקרים הרבים בהם היא הייתה לגורם משמעותי בשינוי התרבות הקיימת (עבודה זרה, עבדות, יחס לנשים ועוד).

דוגמא מעניינת לכך ניתן לראות בשיעוריו של הרב שג"ר על הסוגיה התלמודית העוסקת בפרשת 'כי תבוא בכרם רעך'.2 בראייתנו היום דוגמא זו עשויה להיראות מינורית, אך זאת רק בגלל הצלחת ה’מהפכה’ שחז"ל ניסו להנחיל. בשיעוריו על סוגיה זו הרב שג"ר הדגים כיצד הגמרא הובילה שינוי מהותי בשאלות של בעלות ורכוש. בתרבות החברתית בזמנם של חכמים, כפי שהדבר מוכר מתקופת הג’האליה, אדם שהלך בדרך היה זכאי לאירוח משמעותי מיושבי המקום. כך, למשל, המארח אף היה מחויב לשחוט לכבודו של עובר הדרך את אחרון כבשיו או גדייו (אף אם משמעות הדבר הייתה כי הוא מאבד מקור מזון חיוני עבורו ועבור משפחתו). פסוקי התורה מעידים מעט על הלך רוח זה: ’כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך, ואל כליך לא תתן’ (דברים כ"ג, כה). אולם, בניגוד מוחלט למגמה חברתית זו, חכמים מפרשים את הפסוק כמתייחס לפועלים: לשיטתם, הפסוק 'כי תבוא בכרם רעך' אינו נסוב על ההלך המזדמן, אלא על הפועל העובד עבור בעל הכרם. כך, כנקודת התחלה להמשך הסוגיה, חכמים מנסחים מחדש עקרונות יסוד חברתיים, בחלקם מהפכניים:

  • לבעל הכרם זכות על אדמתו ופירותיו. כצעד ראשון חז"ל מייצרים את הזכות לרכוש, לבעלות, לממון ולהנאה של בעל הכרם מפרי עמלו.
  • כינונם של יחסי עובד-מעביד, וקיבועם של זכויות העובד לתנאים ולמזון במהלך עבודתו, ולאחר מכן בקבלת שכרו.

הפרשנות של חכמים לפסוק סותרת במבט ראשון את פשטותו של מקרא, אבל בהמשך הדברים, בעזרת ההסברים ובחינת הסוגיה לעומקה, מצליחים חכמים לעצב מחדש את הדרך בה אנו מבינים שאלות של בעלות, רכוש וזכויות עובד ומעביד. כך, בדרכה היא, ההלכה הצליחה (אמנם לאורך זמן) לערוך שינוי חברתי יסודי, עד שהיום איננו מבינים כיצד ניתן לחשוב אחרת.

יתר על כן, למרות אופיה השמרני של ההלכה, המוטיבציה של הפוסקים ושל התרבות היהודית בכללה הייתה הפיכה ויציאה מעמק הבכא לעולם חברתי מתוקן. לכן, לענ"ד, אלו הזועקים כנגד העולם ההלכתי חוטאים למאמץ הכנה והנדרש לתיקון העולם.

 

הקצב של ההלכה

מאפיין חשוב של ההלכה, בתפיסה שאנו מבקשים להציג, נוגע למה שאפשר להבינו כ'קצב' ייחודי של ההלכה. השינויים בעולם המערבי מאז המודרנה בכלל, והמהפכה הצרפתית בפרט, הכתיבו קצב מאורעות שלעיתים נראה שכל הנופל ממנו מואשם באיטיות שמרנית ובקפיאה על השמרים. חוסר הסבלנות שנשמע מגלגלי המהפכה המדממים ועד למושג האמל"ק דהאידנא, מציג תהליכים מעמיקים של שהייה והתבוננות כחפירה מעוררת פיהוק. האקט ההלכתי, הלך הרוח כבד הראש שבו והשהייה שהוא מחייב, נידונים ברוח המודרנית כמיושנים ושייכים לעבר. זוהי ביקורת תרבותית כלפי ההלכה, על ספריה עבי הכרס, לשונה הארכאית, המקצוענים עטורי הזקן שלה, ואינסוף התקדימים, הפניות, השאילתות, ההוכחות והדוגמאות הממלאים כל דיון רציני שלה. ההלכה לא עומדת ב'קצב' של שאון החיים העדכני, טוענים מבקריה, היא לא מעודכנת ונחותה ביחס לדיון האתי ליברלי מערבי האינטואיטיבי, האינדיבידואליסטי, יומיומי, מעודכן, יורה כחץ וספונטני. בשורות הקרובות אנו נבקש להתייחס בקצרה לביקורת זו, כקריאת כיוון בלבד לכתיבה משמעותית יותר הנדרשת בתחום, ונטען כי המנגנון ההלכתי, על אף סרבולו ושמרנותו המובנית, יכול (וצריך) להוביל בדרכו השמרנית שינויים חברתיים מרחיקי לכת, ולשמש כלי משמעותי בעיצוב החברה היהודית המודרנית.

בין האתגרים הניצבים בפני העולם ההלכתי, ניתן למנות את המנגנון המורכב של פסיקת ההלכה, הליך הדורש לימוד מעמיק של הסוגיה הנדרשת, יחד עם פתיחות ואמון כלפי האדם המבקש פתח למצוקתו והכרה במצבו הייחודי. מצב דברים זה לבדו הינו גורם המעכב ומאתגר את הפוסק. יתרה מכך, הסתלקותו של האל ממנגנון הפסיקה מעוררת חששות בקרב רבנים לאורך הדורות, ומביאה פעמים רבות לרתיעה מנקיטת עמדה אקטיבית בולטת כנגד פסיקה קודמת.

עם זאת, כאמור, במבט על דברי הימים של הפסיקה ההלכתית, יהיה פשוט לומר כי ההלכה לא קפאה על שמריה. חכמים הובילו שינויים רבים, ואלו עיצבו מחדש את תרבותו של העם היהודי לאורך הדורות: מקומה של התפילה ובית הכנסת כתחליף לבית המקדש; עיצוב החגים ושינויים מרחיקי לכת באופיה של השבת; יחס לגויים; מעמד האשה המשתנה בתקופות ותפוצות שונות (תפילת נשים, שוחטות, לימוד תורה לנשים); עמדה מול עולם החול (היחס ללימודי חול ולעובדי כפיים מול לימוד התורה); עמדה כלפי הציונות, ועוד ועוד.

דוגמא אקטואלית לתהליך זה, אותה ניתן לראות בימים אלה, היא השינוי המתרחש בעמדת בית הדין הרבני כלפי אכיפת גט על ידי השימוש בטענת 'מאיס עלי'. במאמרם של אבישלום וסטרייך ועמיחי רדזינר, 'מהפכנות ושמרנות בפסיקת בית הדין הרבני: על אכיפת גירושין בטענת 'מאיס עלי",3 מראים המחברים כי בשנים האחרונות מתחוללת 'מהפכה' בפסיקת בתי הדין בישראל לגבי כפיית גט. השימוש הגובר של הדיינים בטענת 'מאיס עלי' אינו נובע מהכרה פתאומית בכך שיש נשים המבקשות להשתחרר מנישואיהן, וממציאת 'פתח' הלכתי חדש; לא ניתן לנתק התפתחות זו מהרקע החברתי שלה, המעיד על השינוי המתחולל בעמדת הדיינים לגבי מעמדה של האשה בנישואים, מידת תלותה ועצמאותה בחברה הישראלית היום, והקשב של הדיינים לביקורת על בתי הדין ולעמדת הציבור הרחב בסוגיות אלו. במאמרם של וסטרייך ורדזינר מודגש הסגנון המחפה על החידוש בעזרת טרמינולוגיה ונימה שמרנית, והניסיון העקבי של הדיינים לא להיתפס כאומרים דבר חדש. על אף מהפכנותה של הגישה, הישגיה ברורים לא בשל חריפות לשונם ופסקיהם של הדיינים 'המחדשים', אלא דווקא למקרא דברי המתנגדים להיתר הגיטין על בסיס זה, העומדים על החידוש שבו.

במקרים רבים, שינויים כמו אלו מאופיינים במגמות ארוכות הטווח ובהליך היסודי והאיטי שבו הם מתקיימים. אולם, כפי שטענו הוגים מערביים שונים, לעיתים השינויים השמרניים הם אלה שמבטיחים את שרידותן של המהפכות. הדוגמא הקלאסית לכך הינה ההשוואה בין המהפכה הצרפתית, עם גל התקווה והשינוי שנשאה עד לעלייתה על שרטון והאלימות הקשה שנלוותה לה, לבין המהפכה האנגלית שארכה מאות שנים, אך ביססה מסורת ליברלית דמוקרטית שהדיחה את המלוכה במחירים נמוכים יותר, ואפשרה מערכת דמוקרטית יציבה יותר לאורך זמן.

בחינה של מורשת הפסיקה היהודית תראה כי לאורך השנים ההלכה הובילה מהפכות מחשבתיות וחברתיות ש'הפכו סדרי עולם', אך היא עשתה זאת עקב בצד אגודל. הרגישות ההלכתית למוסדות החברתיים מאפשרת בטווח הארוך שינוי תשתיתי ותודעתי שאינו נופל מדגל המהפכה האלימה והמיידית, אך מניח למבנים החברתיים להשתנות ולהתפתח בהתאם לצרכי השעה ולקדם פתרונות מתאימים. יתר על כן, השינוי האיטי מאפשר ריכוך ההתנגדות בעת חילופי הגלגל והשינויים הנצרכים במבנה ההנהגה החברתית והטמעת ההפיכה וערכיה, באופן שגורם לשינוי להיראות בדיעבד כמובן מאליו (כפי שקרה למשל בחיסול סוגיית העבדות). לכן אנו סבורים כי לימוד רגיש ומעמיק של ספרות ההלכה, לצד דיון מעמיק בסוגיות החברתיות הבוערות בימינו, יסייעו לכינונה של חברה מתוקנת יותר, הרגישה והמודעת למורכבותם של החיים ולאתגרים ולעוולות הניצבים בפני המנסים לחיות אותם.

 

נאו-ליטאיות

פרויקט מסוג זה, המבקש לבחון את מציאותנו החברתית בעזרת דפי הגמרא והדילמות ההלכתיות ארוכות השנים המשוקעות בהם, נראה במבט ראשון כרעיון עיוועים המתעלם מהחילוניות הכופרת העומדת בבסיסה של החברה הישראלית היום. ואכן, על פניו אין ספק כי קיים פער בלתי ניתן לגישור בין הצעתנו זו לבין הפרספקטיבה האמונית המכירה במלכותו של האל שניצבת בבסיסה של הכתיבה ההלכתית לאורך הדורות.

אולם, עינינו הרואות כי במאה השנים האחרונות השתרשה בתרבות הישראלית המגמה הנאו-חסידית, ובעזרתה אף צמחו ונתנו את פירותיהם התרבותיים והחברתיים מספר לא מבוטל של כותבים נאו-חסידיים: הפרויקט האתי והפוליטי של מרטין בובר, יצירותיהם של י"ל פרץ וברדיצ'בסקי, ואולי אף את תרומתו האדירה של אברהם יהושע השל ניתן לייחס למגמות אלו. מגמה זו הצליחה למרות העובדה כי המאמץ הנאו-חסידי (המוצלח) לגבש פנייה רוחנית לאל בעולם חילוני הכופר ביסודות דת ישראל, סותר באופן מובהק את העולם החסידי, שעיקרו הדבקות באל והפנמתו לעולמנו. אנו, לעומת זאת, בסך הכול מציעים לימוד (גם אם חילוני) של אורחות החיים היהודיים, ויישומם המושכל והרגיש בחברתנו המודרנית. ראוי לציין כי ניתן לראות, לענ"ד, בכתיבותיהם של אישים כעמנואל לוינס, מיכל גוברין ואולי אף הרב שג"ר, מודל והשראה לסוג זה של כתיבה נאו-ליטאית, המעוניינת להשתמש בספרות ההלכתית לבחינת שאלות ואתגרים המטרידים אותנו כיחידים וכחברה.

יתר על כן, בקריאה ראשונית בכרכי הגמרא ניכר כי חכמי התלמוד מודעים לפרויקט הפרשני חסר התקדים שלהם, ולתועפות היצירתיות הגאונית שתחת ידם. בקטעים לימודיים שונים מתייחסים חכמים לעבודתם, ומביעים עמדה ברורה לפיה התורה נמסרה לישראל, וכעת היא בידינו למעשה ולפרשנות. היראה והכבוד העמוקים כלפי הטקסט המקראי ומול בורא עולם מייצרים מתיחות מפרה המבקשת לעשות רצון האל, אך, כאמור, מודעת לתפקידם של החכמים בקביעת ההלכה למעשה, ובמחוייבותם של ישראל להליך הפרשני והמשפטי, ולאו דווקא לפשט דברי האל כפי שנמסרו בסיני. עמדתם של חז"ל מפקיעה את מוחלטות דברי האל ומעבירה אותם אל השיח האנושי, אל ההכרעה של חכמי ישראל. מפורסמים במיוחד בהקשר זה הכרעתו של הלל הזקן, המאפשרת שמירת חובות גם לאחר שנת השמיטה באמצעות תקנת הפרוזבול, והסיפור על תנורו של עכנאי המסתיים בדבריו המחוייכים של האל, 'ניצחוני בני, ניצחוני בני'.

עד היכן מגיעים הדברים נבקש להראות בעזרת סיפור ממסכת בבא מציעא. בפתיחתו של הפרק השביעי במסכת (דף פו ע"א), מתארים חז"ל מחלוקת שאינה מוכרעת בין החכמים בישיבה של מעלה לבין הקב"ה, בנוגע לטומאה וטהרה. לאחר דיון ללא מוצא, מחליט הקב"ה להביא לישיבה של מעלה את רבה בר נחמני, אחד מחכמי בבל הידוע כמומחה לטהרות, על מנת לגייס רוב עבור עמדתו. עמדתו הקיצונית של הסיפור טמונה באופן בו מוצגת המחלוקת על האמת, בעולם האמת. לא זו אף זו, עמדתם של חכמים בעולם הבא נשקלת כשווה אל מול עמדתו של בורא עולם, ועומדת בעינה עד לסדקים הנפערים בה (עם הגעתו המפתיעה של רבה בר נחמני).

בשונה מסיפור זה, במקרים אחרים אנו רואים התייחסות של 'חוסר ברירה' כלפי עוצמתם של חכמים; סמכותם נובעת מהעובדה כי 'נותרנו לבד'. עזיבתו של קב"ה את העולם מותירה את חכמי ישראל בודדים ויתומים, ובמסגרת זו ניתנה להם גם הסמכות להכריע: בין אם יטעו או יצדקו, אפילו אם אומר לך על שמאל שהוא ימין או על ימין שהוא שמאל, להם ההכרעה. אולם סיפור זה מראה את המחלוקת על האמת גם עם האל, שאינו רק האמת היחידה, אלא גם מכונן האמת. הצגת הדברים 'כאילו' ישנה מחלוקת בין ישיבה של מעלה לבין האל, היא בחירה רדיקלית ומודעת של חז"ל לכונן את תלמודם של ישראל כמייצר אמת. אמנם גם בסיפור זה עליונותו של הקב"ה אינה מוטלת בספק, ולבסוף הוא משיג את הרוב הנדרש במסגרת חוקי המשחק שהוא קבע, אבל עמדתם של חז"ל, כמי שלימודם בונה אמת ומעצב אמירה הניצבת בפני עצמה, ולא נשענת על הסכמת האל בלבד, כבר ניטעה בדברי הימים של ישראל.

עמדה זו של חז"ל מעצבת הלכה שמקור סמכותה הוא גם לאומי-זהותי, ושמוקדה אינה רליגיוזי בהכרח. הטלת הזרקור על חכמי ישראל (ובחלוף הזמן גם על מנהגי ישראל) מעצימה את המגמה ההיסטורית והסוציולוגית של שימוש בהלכה לעיצוב זהות יהודית כביטוי וכקרקע משותפת לקהילות השונות, וככזו גם כפתוחה להשפעה ולצרכים ממצוקות הזמן והמקום.

הדיונים והמסורות ההלכתיות שהתפתחו בקהילות השונות מביאים לידי ביטוי את האופי הייחודי שלהן, אבל גם מעצבות את דמותן. לימוד ההלכה מפרסקטיבה שאינה רליגיוזית בלבד, המחפשת את הביטויים השונים לצד המכנה המשותף שבין הקהילות, מאפשר ללומד לדון בשורשי זהותו הקולקטיבית, ולנסות באופן פעיל ומודע לעצב את מרכיבי אישיותו.

העמדה אותה אנו מציעים, המדגישה את החיוניות שבמסורת הפסיקה בישראל, פותחת לאדם המודרני צוהר לבחינה ביקורתית של המרכיבים והמקורות המעצבים את דרכי התנהלותו היום, כפי שהם מפורטים לאורך עמודים ארוכים בש"ס ובפוסקים. העמידה פנים בפנים מול המסורת היהודית, שלא הניחה אבן בדרכה עתירת השנים להתייחס למגוון צורות החיים בכל הזמנים והמקומות בעולמנו, מאפשרת לכל אדם, דתי וחילוני, לבחון את מקומו בחברה ואת שורשי התנהלותו המשפחתית, כפי שהתפתחה במשך הדורות. לא זו אף זו, אנו מבקשים מהאדם לבחון בערנות, בביקורתיות וברגישות את מקומו, ולעצבו לטובת תיקון העולם בדרכו של ישראל לאורך הדורות.

 

טענה זו אינה עומדת בפני עצמה, אלא מתבססת על החלקים הקודמים במאמר, שיחדיו מציעים לקורא את ההלכה כפלטפורמה לחיים טובים: חיים העומדים כל העת לבחינה רפלקטיבית, המדגישים את חשיבותו של הפרויקט לעיצוב העצמי, יחד עם המודעות למרכיבים הזהותיים הקולקטיביים הנמצאים בתשתית פעולות האדם, כפי שינק מהוריו, מסביו וסבתותיו מראשית ימי חייו.

בסופו של דבר, ניסינו להציג כאן מובן של הלכה שאינה לפני האדם ואינה לאחריו. האדם הולך אל ההלכה. אחרי האכזבות הגדולות מה'אדם', ואולי אף לאחר מיתתו, כדעת היש אומרים, ניתן וראוי ואולי אין ברירה אלא להתפלל לזכות לקיים את ההלכה, בגדולתה ובתעצומותיה, כי זה כל האדם (ודיו לעבד להיות כרבו).

0 תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
המלכוד של האורתודוקסיה: רבי נחמן מברסלב והצדקת ההלכה בעידן המודרני

קובי פישר •

30 דק' קריאה

גישתו של ר' נחמן להלכה משקפת תגובה טרום אורתודוקסית למודרנה. העיון בדבריו בתוך ההקשר ההיסטורי בו נאמרו, פותח כיווני מחשבה לעידן פוסט אורתודוקסי.

article
החליל דוחה את השבת

בנימין פרנקל •

25 דק' קריאה

מחשבות על מקומה של החוויה הדתית ועל חינוך לשמירת הלכה, בעקבות קריאה מחודשת במעשה הנער המחלל ביום הכיפורים.

article
הלכה כאוונגרד

מיכל גוברין •

30 דק' קריאה

תמלול שיחה עם מיכל גוברין על גישתה להלכה. על החיבור להלכה מתוך חיפוש קיומי, על ראייתה כמאגר של התבוננויות על הקיום האנושי, ועל הצורך לחדש מתוך המסורת.