הלכה כחיים סבבה חלק א

רוני בר לב ודרור בר יוסף

כ״א באב ה׳תשע״ט
זמן קריאה : 15 דקות

אין בכתוב כאן ניסיון לשכנע את הקורא מהי המהות האמיתית, 'המטא-הלכתית', של עולם הפסיקה היהודי, אלא מעין וידוי אישי, המתאר כיצד ספרות עשירה זו מסייעת לשני הכותבים ההולכים בדרכה.

שפת ההלכה היא שפה של בירור פרטני של מרכיבי כל אירוע יומיומי, תוך נטייה להסתעפות ודיוק מתמשכים בתוך הפרטים של המציאות החומרית והיומיומית ובכפוף אליהם.

יש כאן התקה מהדינמיקה של חוק והוראה נאצלים ממרום, לנביעה מהמעמקים של הקיום האנושי. בכך קיום המצווה הופך למחזה המתבצע כאן ועכשיו, ולא מחקה תרחיש קודם, והמאמץ הוא לעמוד בתנאים של המבצע עצמו.

הצעה למבט חדש על ההלכה: לא כאמת חיצונית שהחיים מתיישרים לפיה, אלא ככלי המאפשר לאדם לברר את דרכו בחיים.

 

לפני שנים ספורות, בעיצומו של המאבק נגד פינוי יישובים על ידי ממשלתו של שרון, התראיין 'רב' והצהיר כי במקרה של התנגשות בין המפקד לבין ההלכה – על החייל הדתי לבחור בהלכה. בעמדתו זו הציג 'הרב' את ההלכה כסמכות הירארכית נוספת, הניצבת מעל הצעיר המאמין. אל מול מפקדו של החייל ניצבת ההלכה. כך ניצב לו בחור כבן 19 שנה, ייתכן שחביב וחכם (וייתכן שלא), אך בעל משמעת צבאית ומפקד בצבא ישראל, כנגד ספרות הלכה בת אלפיים שנה, הכוללת מאות אלפי שאלות ותשובות שיוצרות יחדיו את אחד ממפעלי התרבות האנושיים המרתקים והמורכבים שנכתבו בהיסטוריה האנושית. העמדתה של ההלכה כרמה פיקודית נוספת על החייל, ההשוואה הקונספטואלית המצמצמת שננקטה ביחס לשני עולמות שונים אלו, חשפה את דרך חשיבתו של 'הרב', לפיה מדובר במשחק של יחסי כוחות, בו ההלכה מתמצה בהיותה מערכת המפעילה סמכות על הכפוף לה (אם היינו מבקשים פרשנות מרושעת היינו רומזים לכך ש'הרב' דואג למעמדו בקרב שומעי לקחו). בנוסף לכך, נציין שבדרך זו ההלכה מובנת ככוח חיצוני לאדם, ככופה את עצמה על פעולותיו.

המסמך המוצג להלן הינו תאור אישי של חוויה הלכתית. אין בכתוב כאן ניסיון לשכנע את הקורא מהי המהות האמיתית, 'המטא-הלכתית', של עולם הפסיקה היהודי, אלא מעין וידוי אישי, המתאר כיצד ספרות עשירה זו מסייעת לשני הכותבים ההולכים בדרכה. הצעתנו הפרוסה לפניכם היא ממד אחד, גישה אחת – שלעיתים לובשת פנים שונות – מבין אפשרויות רבות (מעניינות יותר ומעניינות פחות), הניצבות בפני היהודי או היהודיה שהעולם התרבותי בו גדלו מסקרן ומאתגר אותם.

בבואכם לקרוא את השורות הבאות אנא זכרו כי גם אם גישתנו היא מהמעניינות והמועילות יותר, ישנן דרכים שונות לפנות ולקרוא את ההלכה, והצעתנו כאן מבוססת על החוויה האישית של המשתמש ההלכתי בלבד.1 על כן היא בראש ובראשונה תיאור של חוויה פנימית, והיא רחוקה כמזרח מן המערב מגישות הפונות להלכה כמערכת חוקים אובייקטיבית וכאידיאולוגיה (ושמא אף נעיז ונאמר כחוויה דוגמטית נוצרית?).

חברנו יחדיו לכתיבת מסמך זה, נוכח תחושתנו החזקה כי ספרות ההלכה היא אחד הפנומנים המרתקים של הספרות היהודית המסורתית. ספרות זו, המשתרעת על פני יותר מאלפיים שנה, מרכזת את ניסיון החיים היהודי לאורך הדורות באופן של בירור וחקירה מתמשכים, המתפשטים ומגדירים את החיים עבור הקהילה האוחזת בה. פנומן זה, לבד מההליכה בדרכיו, קיבל גם התייחסויות רבות והבנות שונות באשר למהותו ועניינו.

בדומה לתנועות קודמות בתחום הקרוי חקר הדת, אשר במקום לבדוק את הדת מצדדיה השונים – סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, ופסיכולוגיה – פנו לברר את החוויה הדתית, גם אנחנו מנסים לברר כאן את החוויה ההלכתית. לא להעריך אותה, לא להצדיקה, לא לברר את יחסיה עם החברה, אלא לבדוק את החוויה ההלכתית כפי שהיא בעצמה. נבקש לערוך כאן, אפוא, פנומנולוגיה של ההלכה, התחקות אחר מה שנראה לנו כגרעין יסודי שלה, של תנועת ההליכה בדרכיה. מדובר בהצעה, באג'נדה שאנו מציעים לחווית ההלכה. אין כאן טיעון אודות מהותה של ההלכה, אלא אודות אופנות ורקע מחשבתי להבנת התופעה שעשויים לתת נופך פחות מוכר לפנומן עשיר ורב פנים זה. לצד זאת, ניתן יהיה גם למצוא בעיון להלן תשובות לשאלות אודות תנאי האפשרות של ההלכה, האג'נדה העצמית (הקונקרטית, לא הרוחנית) שלה, והיחסים בין האינדיבידואליות וההלכה.

באופן קונקרטי, וכאמור לעיל, בשלושת חלקי המאמר שלהלן נציע הליכה הלכתית אישית:

  1. בחלק הראשון נפתח בבחינת ההלכה כערנות, כדרך לחיים טובים, וזאת בזכות היותה הליך ייחודי המתרחש בין האדם לבין עצמו, במהלכו האדם מכלכל ומכריע את מעשיו. ההלכה בהקשר זה דומה לאחד מהחושים בעזרתם הסובייקט מבין ובונה את עולמו. ההלכה מדגישה לאדם את מורכבות הסיטואציה שבה הוא מוצא את עצמו, ופרטי הדינים הם זרקור על המציאות ועל דרכיו של האדם ההלכתי המתלבט לאן פניו. החלק הראשון מציג את יסוד המאמר, המבקש לטעון כי ההלכה על מרכיביה השונים – בירור ההלכה, פסיקת ההלכה וביצוע ההלכה – היא תולדת החיים, קרי המציאות היומיומית של האדם. לא זו אף זו, ההלכה אינה אמת חיצונית אשר אנו מתיישרים בפניה, אלא קונגלומרט הגותי והיסטורי המאפשר לאדם לבחון את הרבדים השונים של חייו, המבקש להדגיש אלמנטים בתוכם ועל בסיסם להציע את הפתרון המוצלח יותר. במובן זה, הרגע ההלכתי הוא הנקודה בה האדם מכריע כיצד עליו לפעול; לימוד הספרים, המורשת ההלכתית וההתייעצות עם הרב אינם המענה ההלכתי, אלא הצפת האפשרויות והדגשתן לקראת ההכרעה ההלכתית. כך, לאחר ההתעוררות של האדם לכלל האפשרויות, ההלכה מאפשרת לו להתענג על בחירתו, ולהרוויח מההחלטה הטובה ביותר למצב בו הוא היה נתון.
  2. בחלקו השני של המאמר, על ההלכה כמסע פרשני וכפרויקט לעיצוב העצמי, נבקש להראות את תפקידה של ההלכה (לאחר הצעותיה ודגשיה למציאות אליה נקלע האדם) כמעודדת רפלקסיה, כמאפשרת לאדם לעמוד מול עצמו, להצדיק את צעדיו הטובים ולהפיק לקחים מהבחירות הפחות מוצלחות. הליכה מוצלחת בקו זה, אנו ננסה לטעון, מאפשרת לאדם לפרש לעצמו את סיפור חייו, ולעצב את אישיותו ובחירותיו בעזרת פסיקת ההלכה שלו לעצמו. במובנים אלו, ובשונה מהטענה שמעלה החלק הראשון, כוחה של ההלכה אינו בסיוע שהיא מעניקה לבחירה הטובה מכל האפשרויות, אלא בדרך של האדם להגדיר ולעצב את עצמו ואישיותו, על פי בחירותיו. כאן, מתוך פרספקטיבה אחרת על ההלכה, נדון בפונקציה הרפלקטיבית של איש ההלכה, שבה ההלכה משמשת כגוף ידע אודות האדם, בחירותיו, עצמיותו ואישיותו, ונתאר כיצד מתוך עבודה עם גוף ידע זה הוא מכיר את עצמו, חי וחוזר (חלילה) בתשובה.
  3. חלקו האחרון של המאמר, עוסק בהלכה כפנייה לאחרים, לקהילה. בחלק זה נתייחס ליתרונותיה של ההלכה כמקשרת את האדם לקהילה, כמציעה חיבור לזהות ולמורשת ארוכת שנים. במובנים אלה נציע את ההלכה והמסורת ההלכתית כמרכיב משמעותי בבניית הזהות הקולקטיבית שבאדם, כאפשרות לנהל דיון ערני ואף מהפכני, אך בכלים שמרניים המודעים לחסרונות, ליתרונות ולסיכונים שבקשיים החברתיים והאישיים מולם ניצב האדם המודרני. אנו נבקש להראות שבאופן מסורתי ההלכה הצליחה לבצע מהפכות חברתיות בעלות משמעות רבה, שהיא מודעת לתפקידה בגיבוש זהות ישראלית משותפת, ושתפקידה זה מהותי עבורה. לאור זאת, אנו נציע עמדה של ניאו-ליטאיות – בחינה הלכתית שאינה מחוייבת בהכרח לאל, אלא היא תולדה של מסורת ישראל מדורי דורות.

 

חלק א: ההלכה כחיים טובים

ההלכה כחוויה עצמאית

בספרו 'על הקדושה' מבקש רודולף אוטו לאתר את האלמנט של הקדושה בעצמה, בטרם זו התערבבה והתעוותה דרך הרציונליזציה וההכפפה לחשיבה המוסרית, שבוצעו בה במסגרת הכנסייה הנוצרית. אוטו טען כי על מנת להגיע אל הקדושה עצמה, יש להסיר ממנה את המומנט הרציונלי. הקדושה, לדבריו, מייחדת לה מארג תנועות נפשיות ייחודי, רגש ופחד דתי ותחושת נבראות בלעדית, שלא יימצאו במקומות אחרים.2

באופן דומה, בדברינו הבאים גם אנו מנסים להסיר אלמנטים מסויימים מהאופן שבו נתפסת ההלכה, בייחוד את האלמנט של ראייתה כשופטת את האדם, וכחוט הקובע גבול בין ההולך בדרך הישר לזה שאינו. בעינינו, חלוקה זו בין הנכון והלא נכון זיהמה את ההלכה, ויש בה כדי לאבד את הריבוי האינסופי, כאינסופיות החיים עצמם, האצור בתוכה.

ההלכה היא חוויה עצמאית, שגם אם אין אנו מייחסים לה מהויות אונטולוגיות בדומה לאלו שאפשר לראות אצל אוטו (פחד יוצא דופן וכדומה), הרי שהיא קובעת מסלול לעצמה שאינו מוכפף מיידית לשיפוט מוסרי, אישי, ואפילו דתי. כלומר, האפשרויות שעשויות להתפתח בתוך ההלכה אינן מקובעות בהכרח תחת קביעות מוסר הקודמות לה (למשל, לא תרצח בשום אופן), וגם לא תחת קביעות של עצמיוּת ודתיוּת נתונוּת. שיפוטים אלו עשויים להיות חלק מהתהליך ההלכתי, אך משקלם ותוקפם אינו קבוע מראש, ובמידה מסוימת יש להשהות אותם על מנת לתת לתהליך ההלכתי להתקיים.3

כאשר ניגשים לדון בנושא כמו ההלכה, יש לקחת בחשבון אפשרות של הבנתה דרך הגבולות שהיא קובעת לעצמה. כלומר, ניתן להתבונן ולנתח את ההלכה דרך פרספקטיבות שונות, השוואות לאתיקות שונות, וניסיון להבין את הדינמיקה וההיגיון הפנימיים שלה דרך מבני חשיבה ותיאוריות מן 'החוץ'. לעומת זאת, כאן המאמץ יוקדש לבירור ההלכה על פי מה שנראה לנו כשאלות שהיא עצמה שואלת, ובהתאם להלך רוח השורר בה.

כפי שטענו לעיל, ההלכה על מרכיביה השונים: בירור ההלכה, פסיקת ההלכה וביצוע ההלכה, היא, כך אנו מציעים, תולדת החיים, קרי המציאות היומיומית של האדם. ההלכה עסוקה באורחות החיים של האדם, היא שואלת מה עליו לעשות בנסיבות השונות של חייו, ובהתאם למגמות הספציפיות שהלה בוחר לעצמו. למשל, ההלכה היהודית מתייחסת ללוח השנה היהודי, מבררת את הפעילות הפולחנית, מונה את ההגבלות המייחדות כל אירוע, מפרטת את העשייה. בניגוד לאפשרות של הבנת ההלכה כמכלול של חובות המוטלות על האדם בתאריכים כאלו ואחרים, האפשרות הנידונה כאן היא ראיית ההלכה כמדגישה לאדם את ייחודיותו של יום, משמיעה את שירו, ופותחת למתנסה בה את השערים לממש את תרבותו ומסורתו במסגרת חייו הוא. ההבדלים בין קדושות היום, בין הרגשות השונים, הסמלים המתנוססים על פרטיהם עשרוניהם ונסכיהם, מייצרים את קרנבל (או מצעד) ההלכה, ולא רק את גבולותיה.

גבולות ההלכה, לפיכך, הינם אופני הביטוי של האדם, ולא מה שעוצר אותו. כמו באופני ביטוי, גם כאן יש קווים שבהם נעצרים הצורה, הצליל או המובן; אך קווים אלו הם תנאי האפשרות של ההופעה, ולא המונעים אותה. היוצא מכאן הוא שהתנועה של ההלכה הינה התפשטות אל סעיפי החיים, ולא הסתגרות מפני החיים.

דרך טובה להבין את גבולותיה של ההלכה כפי שהיא קובעת אותן לעצמה היא באמצעות התבוננות בשפת ההלכה. שפת ההלכה היא שפה של בירור פרטני של מרכיבי כל אירוע יומיומי, תוך נטייה להסתעפות ודיוק מתמשכים בתוך הפרטים של המציאות החומרית והיומיומית ובכפוף אליהם. משה הלברטל מדבר על 'הופעת ההלכה', המאפיינת את הפרוייקט של חז"ל, כ'הפיכה של מצווה וחובה קיימת לרשת סמיכה של הוראות'.4 ההלכה אינה עסוקה בצידוקים פילוסופיים, אתיים או הגותיים של ההלכה בכלל, וגם לא של פרטיה בפרט. ספרות ענפה של פילוסופיה, קבלה ומוסר, ובדורות האחרונים גם מחקר, עסוקה בדיונים מסוג זה, אך אלו אינם עניינה של ההלכה עצמה. אמת, גם בתוך הדיון ההלכתי יש עיון במוטיבציות ובשורשי חשיבה שבעקבותיהם התפתחו הדברים למצבם; אך מטרת עיונים אלו הינה אך ורק לשם הפקת ההלכה. הבחנה זו היא משמעותית מכיוון שעיון מסוג זה אינו מנותק מהמקרה ההלכתי עצמו, ומשום כך הוא מושפע ממנו ואף כפוף אליו. כתוצאה מריבוי זה של שפה ודיון הצמודים למקרה, אין חוק והלכה אחת אחידים לכל, שכן כל מקרה נידון לגופו, בהתאם לנתונים הקונקרטיים של הזמן, המרחב, ומצבו האישי של כל דן.

 

מחשבות זרות (לחיבורנו זה) על ההלכה

למעשה, הניסיונות לדון בהלכה בהקשרים אחרים ולראות בהם חלק מהגדרת ההלכה או חלק ממנה עצמה, פוגמים בהלכה ומזהמים את המפגש הישיר והבלתי אמצעי שעשוי להתקיים בינה לבין האדם, אותו כינינו לעיל 'תולדת החיים'. דוגמא מובהקת לכך היא השימוש בהלכה כשופטת ומגדירה את האדם ביחס להיענותו לחוקי ההלכה. עצם ההצבה הזו של האדם כנענה או לא נענה לחוקי ההלכה אינה נכונה, והיא מעוותת את הדיספוזיציה הבסיסית של האדם וההלכה. לפי דברינו כאן, 'חוקי ההלכה' המתוארים בהצבה זו הם מושג פיקטיבי, המערבב מוקדם ומאוחר. ההלכה נוצרת כתוצאה ממצב מסוים, היא איננה חוק מוקדם למקרה אלא מסקנה ועצה הנובעת ממנו. מקורה של ההתפתחות שהביאה להצבה מעין זו של 'חוקי ההלכה', כך נראה לנו, הוא באותה שגיאה קדמונית של 'מצוות אנשים מלומדה'; היינו, הרגל של אנשים בפרקטיקות מסוימות, המביא אותם לחוסר עיון בייחודיות של כל רגע ובשאלה הנובעת ממנו. אותה נטייה ישנה לחשוש מהחדש ומההזמנה של הרגע הבא למציאות ייחודית, מוצאת את דרכה לאורך הדורות, חרף הניסיונות האמיצים להחזיר עטרה ליושנה.

רעיון נוסף שהוצע להבין דרכו את 'מצב ההלכה' נובע מאפשרות מסוימת הנוצרת בעקבות אופן 'הופעת ההלכה' הנזכר לעיל, על פיו:

משעה שהוטלה הרשת הצפופה של ההלכה, ביצועה של המצווה דורש מומחיות. עם הופעת ההלכה נדחית האפשרות להסתפקות בנוהג כללי עם אפשרויות פתוחות; המבַצע הופך לתלוי יותר ויותר במומחה שינווט אותו ברשת הסבוכה של כללי הביצוע.5

כלומר, סמיכותה של ההלכה הופכת אותה למעין מערכת בירוקרטית, שבדומה לתיאורו של מקס ובר מכניסה את הפרט הנתון בתוכה לתלות גוברת והולכת בבירוקרטים – חכמי ההלכה – הבקיאים באותה מערכת, הכוללת 'סודות' מקצועיים השמורים במשרדים ובתיקיות אינסופיות – בתי המדרש והספרות ההלכתית.

בדברינו כאן המבט על ההלכה הוא שונה, שכן אנו רואים בסמיכות של ההלכה את סמיכותם של החיים עצמם, על התודעה המתלווה אליהם ומתגברת (במידה והיא אכן מתגברת), ונעשית שקופה עם הזמן. ההלכה פותחת את האדם אל אפשרויותיו, ומציתה את תשומת לבו אל הסיטואציה שבה הוא נתון. האפשרות להיעזר במומחה שינווט את האדם בתוך כללי הביצוע של ההלכה מקובלת ואף מחויבת, ודוגמאות רבות לה בספרות התלמודית, שם קוראים לתהליך זה 'שימוש תלמידי חכמים'.6 אך אם בגישה שמציג הלברטל תהליך הרציונליזציה של ההלכה והכפפתה להיגיון אחיד עשוי להוביל לתלות בידי אלו שמבצעים אותו באופן 'מקצועי', עבורנו ההלכה מציעה לאדם היבטים ורגישויות שאותם יוכל להפעיל בחייו בכוחות עצמו. ההלכה אינה מבצעת רציונליזציה, אלא מזמינה להבעה של החיים עצמם, להבנתם ושיקופם עבור האדם, ומאפשרת לקשר את הקצוות הרחוקים ביותר של החיים במערכת הקשרים משוכללת.

 

הזמנה לערנות

מובנה העיקרי של ההלכה כפי שאנחנו רואים אותו, לפיו ההלכה היא תולדת חיים ביסודה, הינו תנועת הערנות של האדם לחייו, בירור של אופן הפעולה הנכון מצידו ביחס לכל עניין ודבר בחייו. הדבר נכון הן לגבי צמתים מרכזיים בחייו של האדם, בהם הוא נדרש למצב מורכב שבו הוא מצוי, ועליו לשים לב לאינטרסים שונים אף מנוגדים ולהתחשבויות שונות, והן לגבי פעילות שגרתית יומיומית כמו נטילת ידיים בשעת התעוררות משינה. ההלכה היא עוררות של האדם אל מצבו, ירידה לפרטיו של המצב וההוראה שהאדם מסיק למעשה. ייתכן ושגרת החיים של האדם מביאה אותו בכל בוקר ליטול את ידיו באופן דומה, אך זו אינה מעלימה את השאלות והנתונים שבהם התקיימו אותה קימה ואותה שינה, תנאיהם, ופרטי הזמן והסיטואציה הספציפיים שלהם. אלו, כמו האופקים הרבים של המציאות הפתוחים בפני האדם, אם רק ייתן את לבו אליהם, נתונים לרשותו כל אימת שיתעורר אליהם, מונחים בקרן זווית (שם אפשר לפגוש כל מיני הפתעות). הבירור ההלכתי המצוי בספרי ההלכה, הפתוח ומשתנה בהתאם למצבים השונים ולנתונים המשתנים, לתפיסות אודות הדברים והיחסים המשתנים ביניהם, מעורר את האדם אל חייו, בונה אצלו מערכות של רגישות כלפיהם, והופך אותם לייחודיים וגדושים במשמעות הלכתית. למעשה, ככל שהאדם ערני ביחס למציאות עצמה, לאותן תפיסות ורגישויות המשתנות על פי טרנדים לוקאליים ואוניברסליים, וכל זאת ביחס למצבו שלו, כך חיי ההלכה שלו – הלכות החיים שלו – הינם עתירי משמעות ומלאים, ובהשאלה מר' נחמן מברסלב – 'חיים אמיתיים'.

דוגמא נאה לאפשרויות הגלומות באותה נטילת ידיים שגרתית לכאורה, אפשר למצוא דרך הצעתה של מיכל גוברין למצוא בהלכה את התיאטרון הקדוש, את אותו ביצוע פרפורמטיבי של המצווה.7 ביצוע מעין זה מרכז את הפעילות המצוותית במוקד של עשייה המצוי בתוך ההקשרים האישיים של המבצע, תרבותו והדיספוזיציה האישית שלו. יש כאן התקה מהדינמיקה של חוק והוראה נאצלים ממרום, לנביעה מהמעמקים של הקיום האנושי. בכך קיום המצווה הופך למחזה המתבצע כאן ועכשיו, ולא מחקה תרחיש קודם, והמאמץ הוא לעמוד בתנאים של המבצע עצמו. בדוגמא בה אנו עוסקים, ספרות ההלכה, מן התלמוד דרך הראשונים ועד לפוסקים האחרונים, דנה בהיבטים שונים של נטילת הידיים: החל ממסכת שלמה שהוקדשה לידיים, דרך המחלוקת בראשונים אודות טעם הנטילה – כנגד הרוח הרעה או משום נקיות – וכלה במקומם של אלו בחיים המודרניים. הקשרים של עבודת המקדש, תפילה, טומאה וטהרה, ידיים וגוף, לילה ויום, שינה וערות, כוחות דמוניים והיגיינה, משמשים כולם ונמצאים ברקע העיוני המאפשר לאדם למצוא את עצמו בבוקרו של יום. הקשרים אלו משמשים כדרכים של האדם להתעורר אל ביצועי המצווה הישנים שלו, ונמצאים שם גם עבור מי שלא עשה זאת מעולם. הם יכולים לשמש כעצה לאדם המבקש לברר לעצמו את המעבר בין הלילה ליום, להתמודד עם כוחות האופל, או ככל העולה על הדמיון האנושי. פעילות זו, המובנית כריטואל פתיחת היום, על שלל הממדים הנתפסים דרך הריטואליזציה של עשייה זו, הופכת להיות אירוע עשיר ופורה הנותן פתח לתשומת לב לכל מרכיב, לסמליות המושרשת בו ונמסרת דרכו. הכניסה אל המרחב הפרפורמטיבי מאפשרת את פריצתם של החושים אל תחום התודעה והשכליות, ומערבת יחד ברשות היחיד של האדם את המציאות הפרטית שלו יחד עם המסורת שלו ועם המצב הנוכחי שלו. שפת ההלכה המוכרת לנו מהתלמוד תעורר את הנוטל למגוון רחב של היבטים הלכתיים בנושא האדם, המים והכלים שמקורם בשלל מסכתות ועולמות מדרשיים, ואפשר שהניואנסים הספציפים שהתעוררו ברגע מסוים זה הם הם שינציחו את הרגע בספר ההלכה האישי של האדם, ההולך ונכתב לאין קץ ולשם דווקא.

כמובן שאין זה תנאי לאדם השואף לחיות הלכתיים עשירים, ללכת בחיים בדרכיה, לממש את האופציה התמירה של ההלכה המוצגת כאן, לדעת כל מה שקורה בעולם הזה; אך עליו להיות ער לחייו הוא, והדברים באין כאחד, בבחינת 'גיטו וידו באין כאחד' – הערנות מעניקה מקום להלכה, וההלכה מעצימה את הערנות. ההצעה כאן היא שהשחרור של האדם אל החיים היחודיים שלו, אל החירות שלו לחיות אותם על פי רצונותיו ויישותו ובהתאם להשתנויות שלהם, יבוא דרך דרכי הערנות וההתלבטות ההלכתיים, דרך מערכות הרגישות שההלכה מכוננת, ודרך הביצוע עתיר המשמעות ומרובה ההקשרים הפנימיים שהיא מוליכה אליו.

לפי דברינו אלו, שאלות 'חיצוניות' אודות ההלכה, שאינן חלק מהשיח ההלכתי עצמו, פשוט אינן רלוונטיות להבנת ההלכה. למשל, אמירה רווחת כמו: 'ההלכה היא שיטה משפטית שהחלתה מותנית בהודאה בתוקפה מצד הנוגעים בדבר',8 מסגירה לכאורה את מוגבלותה של ההלכה ואת חוסר יכולתה לתפקד מחוץ למעגל המקבלים את סמכותה. דבר זה יכול להיות נכון אם מסתכלים על ההלכה כמסגרת חוק בעלת תוקף מסוים. אך בהתאם למוצע כאן, ההלכה הינה מערכת הפעלת רגישויות, ותוקפה כמו גם היקפה נובעים מיצר החיים של הפרט, מודעותו אליהם ונכונותו לחיות אותם באינטנסיביות הגבוהה שההלכה מזמינה אותו אליה.

0 תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
הלכה כחיים סבבה חלק ב

רוני בר לב ודרור בר יוסף •

15 דק' קריאה

כאשר אדם פוסק הלכה לעצמו הוא מעצב את סיפור חייו, בוחן את בחירותיו באופן רפלקטיבי ושופט את עצמו. בתהליך זה, ההלכה מתפקדת ככלי לעיצוב העצמי.

article
הלכה כאוונגרד

מיכל גוברין •

30 דק' קריאה

תמלול שיחה עם מיכל גוברין על גישתה להלכה. על החיבור להלכה מתוך חיפוש קיומי, על ראייתה כמאגר של התבוננויות על הקיום האנושי, ועל הצורך לחדש מתוך המסורת.

article
איש ההלכה – בין שומר למשתמש

יאיר ברלין •

20 דק' קריאה

המבט על ההלכה כמערכת שאנו משתמשים בה ולא כאובייקט שאנו שומרים עליו, מעוררת מחשבות חדשות על מקומנו בתוכה, ועל אופני השימוש השונים בה.