על ניתוץ פסלים ועבודת אלוהים

אביעד עברון

כ״ח בתמוז ה׳תש״פ
זמן קריאה : 8 דקות

מאחר שפסלים במהותם הם אובייקטים סמליים, גם להסרתם יש משמעות סמלית. דומני שאירועי הניתוץ הללו יכולים להאיר במשהו על המרחבים הסמליים שבתוכם הם מתרחשים, ואולי מתוכם תוכל לצמוח גם מהפכה תפיסתית משמעותית.

הנצחי, מאז הפילוסופים היווניים ועד התרבות המערבית המודרנית, הוא בהכרח בלתי משתנה. אבל התורה מציגה לנו דגם אחר – הנצחי הוא דווקא המשתנה.

כפירה באלילות היא כפירת הכול או כלום, ואילו כפירה בדימוי מופשט ומטפורי לרוב תהיה כפירה רק בדימוי, ולא באל עצמו.

ניתוץ הפסל עשוי לשחרר את המסומן המופשט מן המסמן הקונקרטי, ובכך לאפשר גאולה גדולה דווקא למסומן, למוסר המשתנה כל העת בתוך הקשרי הזמן והמקום.

ניתוץ הפסלים ברחבי העולם מעורר מחשבות על ההנצחה באמצעות פסל, ועל סוגים שונים של שבירה.

י

במאי 2020 רצח קצין משטרה את ג'ורג' פלויד, אדם שחור, בעיר מיניאפוליס שבארצות הברית. זה היה רצח מחריד, מזעזע וגם מתועד, שהוביל לגל של הפגנות מחאה גדולות. ההפגנות, שנמשכו זמן רב לאחר מכן, כללו גם תנועות וסיסמאות מוכרות מסבבים קודמים כמו 'black lives matter', אבל גם אירועים אלימים מאוד שהובילו לעשרות הרוגים, מאות פצועים ורבבות עצורים, והיד נשלחה גם בביזה.

פעם היו אומרים ש'רחוק מהעין רחוק מהלב', אבל בכפר הגלובלי הקטן שלנו הכול כל כך קרוב לעין, שלפעמים דווקא משום כך הוא עוד יותר רחוק מהלב. ובכל זאת אני חושב שקורים כאן אירועים גדולים, בסדר גודל היסטורי, שאלמלא העולם היה עסוק במגפה שגם היא בסדר גודל היסטורי – כולנו היינו מדברים עליהם כל הזמן. נראה לי שהמחאה כולה היא התפרצות של פעילות טקטונית של שנים רבות, וחשוב מאוד לדבר על המשמעויות שלה. יש לה צדדים מרובים – אתיים, היסטוריים, סוציולוגיים ועוד, וחשוב לתת עליהם את הדעת.

בתוך כל זה אני רוצה לגעת בנקודה אחת, שולית למדי: ניתוץ הפסלים. בהפגנות רבות נותצו כחלק מהמחאה פסלים שעמדו בכיכרות הערים, בארצות הברית וגם באירופה. דמויות ברונזה היסטוריות המזוהות עם הקולוניאליזם, כיבוש 'העולם החדש' והסחר בעבדים הוסרו מכנן, גולגלו בעפר, נותצו לרסיסים והושלכו לנהרות לקול תשואות ההמון. מאחר שפסלים במהותם הם אובייקטים סמליים, גם להסרתם יש משמעות סמלית. דומני שאירועי הניתוץ הללו יכולים להאיר במשהו על המרחבים הסמליים שבתוכם הם מתרחשים, ואולי מתוכם תוכל לצמוח גם מהפכה תפיסתית משמעותית.

רובנו מרגישים שיש משהו מטופש בניסיון לשכתוב ההיסטוריה, במחשבה שאם נסיר את פסלו של קולומבוס נוכל להחזיר את הגלגל לאחור ולבטל את הקולוניאליזם. ברור שמחשבה זו היא איש קש, ואף בר דעת אינו סובר כך ברצינות; אבל מדובר בהמשכו הישיר של קו מחשבה קיים ושכיח במיוחד – הניסיון לשפוט את העבר על פי אמות המוסר של ההווה. קו המחשבה הזה מובן מאוד, אבל הוא גם מטופש, ואפילו כפוי טובה: אם נצמצם אותו לאירועים הנוכחיים בארצות הברית, הוא מובן מפני שברור שהקולוניאליזם האירופי יצר עוולות רבות, וחלק לא מבוטל מהן עדיין כאן איתנו היום, כמעט בכל חלקי העולם; אבל הוא גם מטופש כי לכל אירוע ולכל מעשה יש הקשר של זמן ומקום. זו בעיה קבועה, ולא רק ביחס לקולוניאליזם. באמת לא קל לאחוז בתפיסה שמצד אחד דורשת צדק ומוסר בעולם שלנו, ומצד שני דנה לכף זכות אירועים שקרו בהקשרים היסטוריים אחרים. אין הכוונה שכל הקשר מצדיק כל התנהגות, אבל עלינו ללמוד את הנחות היסוד של ההקשר, לשפוט את הדמויות לפיהן ולהימנע מאנכרוניזם. ולבסוף, בניסיון לשפוט את הקולוניאליזם של לפני כמה מאות שנים באמות המוסר שלנו יש אפילו כפיות טובה, מפני שבאופן אבסורדי הוא גם אחד היסודות לקיומה של ארצות הברית כמעצמה דמוקרטית וחופשית, כזו שמאפשרת את קיומן של המהפכות הללו היום.

נראה אפוא שיש כאן סבך לא פתור, ואפשר לומר אפילו פרדוקס: מצד אחד, אנחנו מכירים בכך שהסטנדרטים המוסריים משתנים, ולכן דורשים מהעולם להתקדם אל עבר התנהגות מוסרית יותר; מצד שני, אנו שופטים את העבר בסטנדרטים הנוכחיים ובכך מניחים, לרוב באופן לא מודע, כי המוסר הוא סטטי ואובייקטיבי. אמנם יש לכך הצדקה מסוימת, שכן כאמור השיפוט של עוולות העבר מושפע מההשלכות העכשוויות שלהן; אך עדיין יש כאן שתי הנחות יסוד שהן הפוכות במהותן.

אני רוצה להציע שהתבוננות על ניתוץ הפסלים כחלק מהמחאה יכול להאיר במעט על הסבך הזה. לשם כך נפנה את מבטנו רגע בחזרה אלינו. במדינת ישראל כמעט לא נמצא פסלים של דמויות היסטוריות חשובות בכיכרות הערים. הרצל, בן גוריון, ז'בוטינסקי, בגין ורבין – בכל מדינה מודרנית אחרת היו מעטרים כיכרות בכל הערים הגדולות; כאן בארץ אפשר למצוא כמה מהם במקומות מסוימים, אך במספרים ובמיקומים זניחים למדי. הפסלים המפורסמים שלנו הם אלכסנדר זייד בבית שערים, מרדכי אנילביץ' ביד מרדכי – דמויות חשובות אבל ממש לא הדמויות המרכזיות והמכוננות של התודעה הישראלית. אפילו כשמציבים פסל של ראש הממשלה הראשון בנמל התעופה הקרוי על שמו, שער הכניסה הראשי למדינה – זהו פסל קריקטורי, גוץ וחביב מאוד. הסיכה ננעצת בחינניות עוד בטרם נופח הבלון.

אם כן, בשונה מרוב מדינות המערב, התרבות הישראלית בקושי מנציחה דמויות בפסלים. אמנם מציאות זו קשורה לתהליכים שונים בתולדות הפיסול הישראלי, אך נראה שיש כאן גם קשר הדוק לאיסור הדתי על עשיית פסל ומסכה. כמובן, יש מקום לדון הלכתית האם בכלל יש איסור בפסל שלא נעבד ואין זו מטרתו. אבל אני חושב שמעבר לדיון ההלכתי הפורמלי, יש בעצם האיסור איזו נקודת עומק, אתוס מכונן שמתנגד לפסלים באשר הם.

אני רוצה להציע שהבעיה בעשיית פסל היא דווקא ביומרת ההנצחה באמצעותו, כלומר בניסיון לתת חיי נצח דווקא לדמות הגשמית. כשדבר מה מוגשם, הוא הופך להיות קבוע. קחו למשל ספרים שעובדו לסרטים: כשקראנו את הארי פוטר בילדותנו, לפני שהסרטים עלו לאקרנים, דמיינו את הדמויות השונות כיד הדמיון הטובה עלינו. אך לאחר שראינו את הסרטים, יש לנו דמויות מאוד ברורות ואחידות בראש. אין לנו אלא לדמיין את הארי בדמותו של דניאל רדקליף, ואת הרמיוני בדמות אמה ווטסון. הסרט יוצר קיבעון ויזואלי שמעקר את היכולת לדינמיות.

אבל הקיבעון הוויזואלי הזה הוא רק פני השטח, ומתחתיו חבויים כמה קיבעונות אחרים, חמורים הרבה יותר. התפיסה המודרנית גורמת לנו לחפש אמינות היסטורית, לומר 'זה היה כך ולא אחרת'. לחפש הנצחה, במובן של להפוך משהו לנצחי. והנצחי, מאז הפילוסופים היווניים ועד התרבות המערבית המודרנית, הוא בהכרח בלתי משתנה. השינוי והנצחיות נתפסו כהופכיים. אבל התורה מציגה לנו דגם אחר – הנצחי הוא דווקא המשתנה. כדברי הטור,1 'תורת אמת' היא תורה שבכתב, אבל 'חיי עולם' יכולים להתקיים רק עם תורה שעל פה, המשתנה ומתחדשת בכל דור. קיום בנצח יש אך ורק למי שיודע להלביש את האורות הנצחיים בכלים משתנים, מותאמי זמן ומקום. זה היסוד הגדול של תורת חיים, וזה – כך אבקש להציע – אחד הרעיונות הגדולים של איסור פסל ומסכה.

כי למעשה הפסל יוצר אליל, אליל קבוע ומוחשי. וכאן הפלפול המפורסם בשאלה האם הפסל נתפס כאלוהות או כייצוג שלה כבר איננו רלוונטי, משום שכך או כך הייצוג הופך לאלוהות עצמה, המסומן נדחק מפני המסמן. כעת כבר אי אפשר להאמין באל באופן החורג מהייצוג המוחשי שלו, מפני שהתודעה שלנו כבר שבויה בו. אלוהים שאינו מוגשם, לעומת זאת, נתפס בתודעתנו באופן מופשט ומטפורי. ברור לנו, גם עקרונית־תאולוגית אבל גם בתודעתנו הפשוטה והעמוקה, שהתיאורים לא יישוו לדבר עצמו, ומשום כך הוא יכול ביתר קלות ללבוש פנים מטפוריות שונות, בזמנים שונים ואפילו בעת ובעונה אחת.

הדברים האמורים ביחס לאמונה, נכונים שבעתיים ביחס לכפירה. שכן כמו שהפיזיקה מלמדת אותנו, חומר קשיח יהיה שביר יותר מחומר גמיש. לכן כפירה באלילות היא כפירת הכול או כלום, ואילו כפירה בדימוי מופשט ומטפורי לרוב תהיה כפירה רק בדימוי, ולא באל עצמו, כדברי האמרה המפורסמת: 'באלוהים שאתה כופר בו, גם אני לא מאמין'. כפירה זו אינה רק פחות מאיימת מאשר הכפירה מן הסוג הקשיח; בגמישות שבה יש יתרון גדול. היא אינה שוברת את האמונה אלא מחדשת אותה, מאתגרת אותה – ומחזקת מאוד את ההכרה בכך שגם הדימוי החדש אינו אלא דימוי, וגם הוא, בעיתו ובזמנו, יוכל לפנות מקום לדימויים אחרים, שיתקיימו לצידו או במקומו.

מכאן למעשה עולות שתי אפשרויות שונות ביחס לשבירת הפסלים.

האפשרות האחת היא שבירה מן הסוג הקשיח. הסמלים הנוקשים נתפסים כמייצגי הרע, ולכן יש לנתץ אותם, להתנער מהם מכול וכול. במקומם יבואו פסלים אחרים, נוקשים לא פחות, ייצוגים אולטימטיביים של גיבורי התרבות של הדור החדש. אפשרות זו כמובן מביאה איתה בעסקת חבילה את הניתוץ הבא, עם השתנות הזמנים, וגם את המשבר שיגיע יחד איתו, שכן סביר להניח שבעתיד ייראו מעשינו היום כבלתי מוסריים. איני רוצה לחטוא בנבואה שניתנה לשוטים, אך לצערי סביר להעריך שאפשרות זו תקנה לה בכורה.

האפשרות השנייה היא ששבירת הפסלים תהיה שבירה של תפיסת הפסל בכללה. הפסלים לא יוחלפו בחדשים, אלא בהלך רוח שמתנגד להצבת פסלים המייצגים את מושא הסגידה של החברה. אפשרות זו עשויה להביא מהפכה שאינה נעוצה רק בתכנים, אלא בראש ובראשונה בצורת החשיבה.

הדבר דומה לשני כיוונים שונים, ובמידה מסוימת מנוגדים, המתקיימים בתוך השיח הפוסטמודרני ביחס אל המודרנה. אם המודרנה עבדה עם דפוסי חשיבה מקובעים, הרי שהלך החשיבה הפוסטמודרני ביסודו אינו מחליף אותם; הוא דווקא עובד איתם, אבל מבלבל אותם, שובר אותם, ומאליהם נוצרים פרדוקסים. אנחנו ממשיכים לעבוד עם כלים רציונליים וביקורתיים, ממשיכים לדרוש כנות ויושר אינטלקטואלי – מאפיינים מודרניים מובהקים – אך מתוכם אנחנו מערערים על ההנחות ועל המסקנות של התפיסות המודרניסטיות. אנחנו מניחים תפיסות מוסר מודרניסטיות, קבועות וקשיחות, ואז באים לערער עליהן בגין התקדמות מוסרית ופרוגרסיביות. כאן יכול להופיע ניתוץ אחר ניתוץ, שימור אופן החשיבה הקשיח והחלפת הסטנדרטים המוסריים עצמם. כאמור, בסבירות גבוהה, תפיסה כזו תוליד את השבר הקיומי הרווח אל מול שבירת הישן, היציב והמוכר, ובביטויה הקיצוניים היא עשויה אף להוליד ניהיליזם ערכי – שהרי אם המוסר נתפס כקשיח אך בפועל משתנה, מי לידינו יתקע שהמעשה שנתפס היום כמוסרי הוא אכן כזה?

מול התפיסה הזו יכול לעמוד כיוון אחר. הערעור על הנחות המוסר המודרניות יכול להתלוות לערעור על ההנחה שהמוסר הוא קבוע ואחיד. כך נפתח פתח להפרדת רבדים, לרלטיביזם היסטורי בריא, ובעיקר – לאימוץ של דינמיות שדווקא היא הביטוי המרכזי של המוסר הנטוע בנצח. התפיסה הזו איננה מולידה שבר, אלא חיוּת. היא אינה נאחזת בממד הקבוע של המציאות אלא דווקא במשתנה, ומתוך כך בכוחה לעורר עוד יותר לשינוי ולתיקון. אלה לא ייתפסו עוד כאיום על הסדר הישן, אלא כדרכו של עולם.

נראה לי שכך אפשר לקרוא גם את סיפורו של מנתץ הפסלים הראשון, אברהם אבינו.2 תרח התקשה להכיל את הסיפור שסיפר לו בנו: כיצד ייתכן שהפסל הגדול מכולם ניתץ את חבריו הקטנים? והרי הוא רק פסל, הוא סטטי, אינו יכול לנוע. ועם זאת, את הפסל הזה, אלוהי עץ ואבן מעשה ידי אדם, תרח עובד. בתוך התפיסה האלילית, תרח מתקשה להתמודד עם האפשרות שפסל יכול לשבור פסל אחר. הוא תופס את השבירה כאפשרות הראשונה דלעיל, ולכן היא אינה מתקבלת על דעתו. אבל אברהם למעשה מציב תמונה אחרת, בדומה לאפשרות השנייה: כדי לעבוד את אלוהים, צריך לשחרר אותו מן הפסל.

ניתוץ הפסלים בארצות הברית יכול להתפרש מנקודת מבטו של תרח. בכך הוא יצטרף לניתוץ הפסלים המתרחש מפעם לפעם בעת נפילתו של משטר טוטליטרי זה או אחר. זהו ניסיון לפגוע במסומן באמצעות הריסת המסמן, הייצוג הפיזי במרחב, ובכך לבטא התחלה חדשה. אך ניתוץ הפסלים יכול להתפרש גם מנקודת המבט האברהמית. ניתוץ הפסל עשוי לשחרר את המסומן המופשט מן המסמן הקונקרטי, ובכך לאפשר גאולה גדולה דווקא למסומן, למוסר המשתנה כל העת בתוך הקשרי הזמן והמקום. כך יתאפשר מחול בין תנועה של ביקורת לתנועה של אימוץ נרטיבים מכוננים, תוך אפשרות לנסח אותם מחדש כדי לקיימם בנצח. אלו הם הדברים שבעל פה שלא ניתנו להיכתב, המאפשרים לשחרר תפיסות מקבעונן.

0 תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
ההלכה, 'עדיין לא' ו'בכל דרכיך דעהו' – בין רוזנצוויג, בובר ומורי החסידות

אביעזר כהן •

35 דק' קריאה

האם עמידה אישית ובלתי אמצעית של היחיד מול אלוהיו יכולה להתיישב עם המסגרת ההלכתית? עיון בתפיסות ההלכה של רוזנצוויג ובובר, תוך השוואה ליישומים השונים של 'בכל דרכיך דעהו' בחסידות.

article
ללכת, להתפלל

איתן אברמוביץ •

15 דק' קריאה

מחשבות על המפגש בין תפילה והליכה: על התנועות השונות המתרחשות בתוך התפילה, ועל המקומות שאליהם הן מוליכות אותה.

article
ניצנים של זעזוע

אודי (יהודה) דבורקין •

20 דק' קריאה

עיון בזעזועים הכלל עולמיים שמעוררת הקורונה, ובהשלכותיה על העולם הצרכני, התודעה הפוסט-מודרנית, הגלובליזציה – והעולם היהודי.