לתת בים דרך: לקראת שפה הלכתית חדשה

הרב יאיר דרייפוס

ט״ז באדר ה׳תש״פ
זמן קריאה : 15 דקות

ההכרעה שלי להקים את ישיבת שיח הייתה מעין 'חזרה בשאלה' מבחינתי. עזבתי כמעט לחלוטין את האינטנסיביות ההלכתית כדי להיות עם הרב שג"ר, בתחושה שנוכל לכונן שפה חדשה הנשענת על הנחות יסוד של חופש, של הממד החילוני החופשי שבדמותי, שאני מזהה אותו עם הארצישראליות שבי.

כפראפרזה על דברי האדמו"ר מאיז'ביצא שהזכרתי לעיל, אני שואל לא מה רצון ה', אלא מה הרצון שלי. אני דורש מעצמי דין וחשבון אם שותפות באירוע כזה או אחר, גם אם אין בו שום בעיה הלכתית, מתאימה לצורה שלי ולצורת עבודת ה' שלי.

בשדה השיח המאד אישי שבין השואלים לבין הרב ישנו רובד משוחרר, חופש מיסטי של הרב להיות שותף לשואלים. לא להורות להם מבחוץ, אלא 'לקרוא שם' לסיטואציה ביחד איתם.

על הרב לא לפחד להרעיף על השואלים את החירות האישית שלו כמי שנמנע גם מדברים שיש מקום להקל בהם, כביטוי של אהבה והתמסרות.

נקודת המוצא שלי היא שמי שיש לו עניין לקבל על עצמו את ההלכה כברכה שלו, כחלק מקבלת עול מלכות שמים שלו, אינו זקוק לתיווך של פוסקי ההלכה.

כיוונים למחשבות חדשות על ההלכה, בדרך אל הלכה אישית ואל ראיית הפוסק כיועץ.

g

ר' מרדכי יוסף ליינר, האדמו"ר מאיז'ביצא, פרץ דרכים חדשות למחשבה על הארת ההלכה בקיום היהודי.

הוא הבחין בין 'כללי תורה' המזמינים ציות, הנורמות של התורה שקיבלנו מסיני עליהן נשענות המסורות הוותיקות, לבין 'פרטי תורה' שעיקרם הוא 'מה ה' אלוקיך שואל מעימך', ההיענות לקיום ההלכה ממקום של חירות אישית, כביטוי לחופש, לכנות ולאותנטיות. בעל 'מי השילוח' קורא להבחין בין השאלה 'מהי ההלכה' לבין השאלה 'מהו רצון ה", שאלה נפיצה ונוקבת עד התהום.

האם קיום ההלכה מתמצה בציות לנורמה, או שמקורו בעמקי תעלומת שורש נשמתו של היהודי? המציית לנורמה מבקש עוגן וביטחון במסורת, בספרים, אצל הפוסקים. לעומתו, מבקש אלוקים ניצב חשוף נוכח עצמו ונוכח אלוקים, ושואל ומבקש תמיד לדעת מה הקב"ה מבקש ממנו, ממנו דייקא. החוויה הבסיסית שלו היא מעין התגלות שכינה ישירה ופרטית, שאינה סובלת זיוף וסטייה מהמצפן הפנימי המאד אישי.

נראה שהיום יותר מבעבר, על רקע התעצמות חירות הפרט כערך המכונן והדומיננטי של צורת האדם בעת הזאת, גוברת התביעה ל'פרטי תורה', לקיום הלכה לא רק ממקום של הכנעה וציות אלא גם ממקום של כיסופין דקדושה, של היענות לתביעה פנימית לקדושה ולהעצמת הברית והחסד והשבועה. ברוח האריז"ל, שלימד כי 'הריעו לה' כול הארץ – ראשי תיבות הלכה', מתבקש לראות את ההלכה כתמצית הויטאליות, התשוקות והחיוניות.

 

בהקשר זה, אני עצמי עברתי התהפכות. בצעירותי ינקתי מהרוח הישיבתית, שטיפחה את עמדת הציות וההכנעה. לא היה אז מקום לשאלות אישיות; המסר היה ברור – זאת התורה, וכפי שהתבטא הגרי"ד סולובייצ'יק – 'טרנסצנדנטי, טרנסצנדנטי, טרנסצנדנטי'.

אני מצוי היטב בשפה הפסיקתית. כיהנתי שנים רבות כרב קהילה, ובזמנו הייתי שקוע רבות בפסיקה. במבט לאחור, הפוזיציה הזו הפכה אותי בעל כורחי, ושלא בטובתי, למייצג של מסורת הפסיקה לדורותיה, של היררכיה שלא אני בניתי, שנהייתי חלק ממנה לא מתוך בחירה אישית. נשאתי בתוכי תחושה של מחנק.

ההכרעה שלי להקים את ישיבת שיח הייתה מעין 'חזרה בשאלה' מבחינתי. עזבתי כמעט לחלוטין את האינטנסיביות ההלכתית כדי להיות עם הרב שג"ר, בתחושה שנוכל לכונן שפה חדשה הנשענת על הנחות יסוד של חופש, של הממד החילוני החופשי שבדמותי, שאני מזהה אותו עם הארצישראליות שבי. במבט לאחור, התנועה הזו נתפסת אצלי כתעניות שהתענה רבי זירא כדי לשכוח תורת בבל. זהו תהליך ארוך ומיוסר, אך בניסיון להצמיח שפה חדשה אין ולא תיתכן רציפות ליניארית.

 

נער הייתי גם זקנתי, ואני רואה לנגד עיני שינויים בצורת האדם, ובעיקר התעצמות של התביעה הפנימית 'להתחבר' לא במובן הירוד, אלא כתביעה גבוהה ונוקבת להצמיח תורה ממקום שלא הלך אדם שם ולא שזפתו עין איה.

מתבקש לשנות את השפה, להעצים את התורה ממעמקי הרוח האנושית. לשנות את השפה משפה מנוכרת ונורמטיבית ל'שפת הלב', שבאופייה היא אישית ורכה, נובעת ממקום של לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה.

אני מדגיש תמיד לעצמי ולאחרים – קודם כול אנחנו 'מתנגדים', ורק אחר כך אנחנו 'חסידים'. התשתית של צורת היהודי היא הנורמה, כללי תורה. רק היות שכולנו אזרחים של ריבוי עולמות וריבוי זהויות, מתבקשות אינטליגנציות חדשות ויכולת לשייט בין סתירות ומלכודים, כדי לתת דרך במים כאוטיים שאינם סובלים חשיבה ליניארית.

אדמו"ר הזקן כבר הבחין בדורו בין שני מיני צדיקים – אנשי ההלכה, שנמשלים לשור הבר ההולך על אדמה יציבה, ובעלי הסוד, אנשי הנסתר, שהם 'נוני ימא', דגי הים שמקור חיותם הוא השיוט חסר המנוחה במצולות ימים.

 

ברשימה זו אפרוש כמה כיוונים שעלו מתהליך ההתהפכות האישי שלי, תהליך של היערכות לשפה חדשה. נפתחו בפני פתחים חדשים-עתיקים המבשרים מידה של דמוקרטיזציה של ההלכה, ומעמידים את האחריות לכינון הדמות ההלכתית על ההכרעות האישיות של כל אחד ואחת, ולא על רבנים וספרים. כפי שנראה, שינויים אלו משליכים לא רק על דמותו של שומר ההלכה אלא גם על דמותו של הפוסק, הנדרש למעט את האגו והסובייקט העצמי, לטובת מרחב מאפשר ופתוח.

 

הלכה אישית

אין לי בעיות עם ההלכה. ההלכה היא הבית שלי, מקור ההשראה והברכה שאני זוכה להן. ההלכה היא מקום שאני מצוי בו באינטימיות. כששאלו את פרופ' יוסף בן-שלמה ע"ה אם הוא מקיים מצוות, ענה: 'היחסים שלי עם אלוהים יותר סודיים מהיחסים שלי עם אשתי'.

אינני פוליטרוק של החברה הדתית, או של הנורמות הישיבתיות. הדו שיח שלי עם עצמי ועם אלוקים, כמו גם ההכרעות שלי בענייני הלכה, הם שלי ורק שלי. רק אני ואלוקים. כשם שקבלת עול מלכות שמים שלי, המתרחשת לפחות פעמיים ביום, היא ביטוי להכרעה אישית ממשית ביותר, ולא ציות לנורמה חיוורת שאני נבלע בה, כך גם ההכרעות שלי בהקשר של עולמי הדתי. האמונה שלי, היחסים שלי עם הקב"ה, התודה שאני מודה לו, כמו גם התרעומת שאני מתרעם עליו – אינן עניין לאיש זולתי.

אני יכול רק לבקש שיתנו אמון בכך שאני אדם רציני, שיכבדו את ההכרעות שלי, גם אם אינן מוצאות חן או אינן תואמות את טעמו של פלוני או אלמוני. למשל, כשאני מחליט להתפלל ביחידות מסיבות שלי, שאיש שלא ינפנף מולי בספרים ובהלכות. אני מכיר את המקורות האלה. אני מבקש ודורש שיתנו אמון בהכרעותיי. זו היא התממשות הדרך ארץ שקדמה לתורה.

וברוח זו, במקום שבו אני מחמיר על עצמי מעבר לנורמה ההלכתית, מסיבות הידועות רק לי, אני מבקש ומצפה שיקבלו את התנהלותי ממקום של אמון בכך שהשיח שלי עם ההלכה הוא עמוק מיני עמוק, ומקורו בכיסופין דקדושה.

לדוגמא, למה אני משתדל להימנע מלהשתתף בשירה משותפת של גברים ונשים, אם ברור לי שלפי ההלכה יש שלל נסיבות מתירות?1

ככה. כפי שכתוב בספרי הסוד: 'ככ"ה – כתר כול הכתרים'. למעלה מטעם ודעת.

זו הדרך שלי להתמודד עם עצמי, עם הנורמות ההלכתיות שאני נותן בהן אמון, ואני מקבל על עצמי את עול ההלכה לא כי מישהו מחייב אותי, אלא בהכרעה חירותית גמורה, כמו שאת רוב מעשי אני בוחר להעלות מתחום ההכרח לתחום החופש. דווקא מהמקום הכי אישי וחשוף לפניו יתברך, אינני מסתפק בגדרי איסור ייחוד, ואני מחמיר על עצמי גם במקום שההלכה מתירה. הכול לפי אובנתא דליבא, מהמקום הכי אישי.

כפראפרזה על דברי האדמו"ר מאיז'ביצא שהזכרתי לעיל, אני שואל לא מה רצון ה', אלא מה הרצון שלי. אני דורש מעצמי דין וחשבון אם שותפות באירוע כזה או אחר, גם אם אין בו שום בעיה הלכתית, מתאימה לצורה שלי ולצורת עבודת ה' שלי.

נוכחתי לדעת שברגע שאני מציג את הכרעתי כך, אינני מהווה איום על איש. כאשר אינני מנסה לכפות על מישהו את מה שאינו מעוניין בו, ואינני מתנשא או גורם לזלזול בערכו של מי שאינו הלכתי – ברגע זה נפתח הלב .2

 

אין לי מה לומר למי שההלכה אינה 'כוס התה' שלו. אני יכול רק לספר על עצמי, וזה המון! אינני בא לשכנע שום אדם שיראה בהלכה ובאורח החיים ההלכתי את ה'סיפור שלו', הנרטיב שלו.

להלכה כיום יש הקשר ישיבתי ברור, ובכך נגזר על כולם לנהל קרב מאסף כשיגיעו למקום בו הנחות היסוד הן שונות ואף מהופכות – הצבא, האקדמיה, מקום העבודה וכדומה. הדרך הנכונה היא להעמיד כל אדם על הסיפור שלו. רק מי שמכריע ש'זה הסיפור שלו', עשוי לפרות ולהתעצם. ההכרעה האישית אולי אינה תנאי מספיק, אבל היא תנאי הכרחי.

בעיני, העמדת האמונה על המקום האישי, לא רק בהקשר של חווית הדביקות וכיו"ב, אלא גם בעיצוב הזיקה האישית אל ההלכה, היא הפתח המתבקש לימים אלו. שמירת השבת, לדוגמא, אינה רק ציות לנורמות ההלכתיות, אלא מקורה בקבלת השבת של האדם, כשם שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים. כיוצא בזה, מי שיקבל על עצמו להיות שומר הברית, נאמן בבריתו וקיים במאמרו, הווייתו בקדושה לא תהיה רק היענות וציות חברתיים אלא מקום אישי, בטוטאליות של הסובייקט.3

 

מפוסק ליועץ

הלכה אישית דורשת גם עיצוב מחודש של דמות הרב: עליו לראות את עצמו כיועץ, ולהתרחק מעמדה של פוסק. גם בתחומים רפואיים חלפו הזמנים שבהם הרופא נחשב כיודע כל שהכרעותיו מוחלטות. אדם רציני לוקח אחריות על הכרעותיו; הוא אמנם מתייעץ בלי גבול, אבל בסופו של עניין הוא ורק הוא מחליט על גופו ובריאותו.

כך ראוי לנהוג גם בשאלות חמורות בהלכה. אחרי מיצוי ההתייעצויות וראיית שלל ההיבטים של הסוגיה שמעסיקה את השואל, ההכרעה מה לעשות שמורה לאחריותו האישית, ואל לרב להתערב בה. הרב צריך למעט את עצמו ורק 'להיות נוכח', להציע את מחשבותיו ודמיונותיו כדי להפרות את השיחה, לשתף איך הוא רואה את הדברים ומה הוא היה עושה. בשדה השיח המאד אישי שבין השואלים לבין הרב ישנו רובד משוחרר, חופש מיסטי של הרב להיות שותף לשואלים. לא להורות להם מבחוץ, אלא 'לקרוא שם' לסיטואציה ביחד איתם.

על הרבנים לכבד את השואלים ואת החלטותיהם. כשבני זוג לפני נישואיהם מתייעצים איתי אם לדחות את הבאת הילד הראשון, אני מטיל עליהם ורק עליהם את האחריות למעשיהם. אני משתף אותם במחשבות שלי על ההלכה ועל המסורת ועל המדיניות של ההלכה, אבל לעולם אינני מתערב בהכרעות שלהם. גם אם הם מבקשים שאחליט בשבילם – אני תמיד מסרב.

גם כשבאים אלי זוגות להתייעץ על הפסקת הריון, אני מבהיר מראש שאחרי בירור ההיבטים הרפואיים וההלכתיים, בהתאם לנתונים הממשיים שהזוג שוטח בפני, ההכרעה אם להפסיק את ההריון תוכרע בידי בני הזוג; לא על ידי רופא, ולא על ידי פוסק ההלכה. בהקשר הזה אני רואה את עצמי כיועץ, כשותף לייסורי ההתחבטות, ולא כמי שנדרש להכריע מה לעשות. בני הזוג השואלים נדרשים להיות בייחוד עם עצמם, להתבונן 'בלבן שבעיניים' של עצמם ושל הסיטואציה, לצרף תפילה לסייעתא דשמיא, ולהחליט.

מניסיוני למדתי שהאוצר היקר ביותר שיש לאנשים, במיוחד בתרבות שבה אנו חיים היום, הוא הריבונות המוחלטת שלהם על מעשיהם והחלטותיהם. כל אחד מתייעץ עם מי שהוא רוצה, אבל בסופו של דבר אדם מקפיד מאד על חירותו ועצמאותו. זו בעצם הברכה של התקופה הזו.

 

להאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים

בענייני הלכה ובכלל, אני מקל. לא כסומך על מסורות מקלות, אלא כי אני באמת נשען על שורש נשמתי.

תודה לאל זכיתי בחוש לפסוק, וההבשלה והגיל מאצילים כתפיים די רחבות. אני חש שהנטייה להקל אינה ביטוי של הקלשת היראה, אלא של העצמתה.

המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים. אנחנו נקראים להידבק במידותיו, להיות תמיד מאירים מקו הרחמים ולנסות להאיר לארץ ולדרים עליה. להמתיק לדרי הארץ את חייהם כאן בהאי עלמא.

להקל משמעו להמתיק ולהאיר פנים, היכולת להכריע בדעת עמוקה, ובאמת לראות צדדי קולא, ככל שזה אפשרי. הקלה היא פוזיציה הכוללת עמידה חשופה של סנגוריה על העולם ועל בני האדם. מבחינתו של יהודי עובד ה', התיאור של הפסיקה כהרעפת טוב וחסד הוא הגיוני ומתבקש. ההלכה איננה נורמה אטומה וקשוחה; היא הנוכחות האלוקית עצמה, מקור ההשראה. היא נועדה לתת ולהפיץ טוב.

עם זאת, צריך להיזהר; רק יראת שמים ממשית לא תעוות את הדין. למשל, הוראה של רב במראות וכתמים אמורה להיות אישית ביותר. עיני בני הזוג נשואות אל הרב, אל ליבו ואל החמלה שבו. ההוראה בהקשר אישי ספציפי כזה אינה הזמנה להקל במצב שבו ברור שצריך לאסור, חלילה. אך מי שרואה לא את המראה בלבד אלא גם את בני הזוג, העיניים שלו טובות יותר, ובסופו של עניין זה ישפיע גם על מסקנתו ההלכתית. הממד האישי של הפסיקה תלוי בנתונים החד פעמיים של מכלול הסיטואציה. אלוקים שוכן במרווח שבין השואלים לבין הפוסק.

לשם האיזון הנכון נדרשת כיום לא רק יראה, אלא לא פחות מכך אהבת שמים, כפי שתיאר אותה הרמב"ם בספר המצוות: 'אהוב אותו עד שתקרא אליו בני האדם'.4 האוהב עושה נפשות לאהבתו ומפיץ אותה. פירוש הדבר הוא שעל הרב לא לפחד להרעיף על השואלים את החירות האישית שלו כמי שנמנע גם מדברים שיש מקום להקל בהם, כביטוי של אהבה והתמסרות. בני הזוג עשויים לקבל בכך מענה שיאפשר להם להביא לידי ביטוי את יראת השמים שלהם, ובעיקר את אהבת השמים שלהם.

 

חווית הפסיקה ודמות הפוסק

בעקבות התהליכים שעברו עלי, הואר לי שפסיקה היא כמו לידה – היא אינה נשענת על כלום.

חז"ל לימדו שהעובר לומד את כל התורה במעי אימו, אך כשהוא יוצא לאוויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכח הכול, ובעת שהוא נולד 'משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע'.5 מעין זה הוא המעבר מפוזיציה של לימוד הלכה כחלק ממקיפים של בית מדרש, אל התערבות ובלילה בנשמות בני אדם המבקשים מענה. הפוסק אינו אמור ליישם את מה שלמד אלא לשכוח את תלמודו, להתייצב חשוף נכחו יתברך, נוכח עצמיותו ונוכח מבט פניו של השואל, ושם להישבע להיות צדיק, חומל ומרחם, להידבק במידותיו של המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים. בחלל הפנוי שבין הידע ההלכתי לבין הפנים והנפש המבקשים, שם האלוקים.

 

לא כל הרוצה ליטול את השם ייטול.

מי שלא טעם טעם אדם, טעם ביאה, טעם כבוד אבוד, טעם התבזות, ועוד מיני טעמים וריחות ממעמקי הקיום האנושי, מתהומות השברים התהיות והמחשכים, שלא יהיה לו עסק עם פסיקת הלכה.

חומרי הגלם של הפוסק הם חומרי הקיום המחוספסים, המתעתעים והכאוטיים, ותכלית הפסיקה היא 'לתת בים דרך'. הכרעותיו של איש ההלכה הן ממשיות ככל שהן בוקעות מהתגלות שורש נשמתו, מהכנות והחופש האינסופי מהן הוא יונק. מהמקום הזה חוזרת אליו התורה שלמד ברחם, בבית המדרש, באותיות הפוסקים.

 

מתוך הבנה זו של ההלכה, אני טוען שהיא אינה צריכה להשתנות, לפחות לא כקריאת כיוון כללית. ההלכה היא הבית שלי והברכה שלי, ואין לי בית אחר שבו אני מממש את עצמי לא רק כיהודי אלא כאדם בן חורין.

השינוי שמתבקש הוא דווקא אצל הרבנים והדיינים. אני מדבר על שינוי עמוק, שהשלכותיו מרחיקות לכת. השאיפה היא שהרב לא יהיה צינור לקול ההמון, לפוליטי, למחמיר. כנגד השתלטות גורם הפחד, אני מחפש רבנים חירותיים, עצמאיים בדרכם ובפסיקתם, שאינם מפחדים אלא מאלוקים, ובעיקר – וזו נקודה משלימה – שהעצימו כישורים אנושיים שיאפשרו להם לגעת בכאב האנושי, שיתנו תחושה טובה לבעלי הדין, שבדרך כלל הם שביעי רוגז וכעסים, ומחפשים ביטחון וחיזוק כדי שיוכלו לטעון באמת את טענותיהם.

מניסיוני אני יכול לומר שהמרכיבים של האנושיות, הקשבתו-מעורבותו המנטאלית של הרב, דמותו כחומל ועושה טוב, לא בהכרח פותרים את הבעיות, אבל הם ממתיקים את השיח. לצד זאת, נינוחות ורגישות אנושית אינם תחליף לדמות של רב חופשי ומשוחרר, שיכול לומר אמירות נחרצות מהמקום המאד אישי שהוא האמת שלו.

בנוסף לכך, אני מציע שרבנים ייראו כאחד האדם, גם במובן החיצוני. אין צורך בפראק, ואפילו לא בקתדרה המתנשאת מעל בעלי הדין. אולי היה לכך ערך בעבר, אבל כיום יש לשים דגש על יצירת קשר וחיבור אנושי. רב אינו צריך להופיע כלא אנושי, כמי שאין לו בעיות קשות וסבוכות; להיפך, ככל שיהיה יותר אנושי וכן וחשוף, כך יתקבל יותר וכך תורתו תהיה רצויה.

 

לדאבון הלב, היום המגמה היא בדיוק הפוכה: רבנים רואים עצמם כשליחי הנורמטיביות ומבצרי החומות. אולי זהו המקור לקיבעון, לפחדים ואף לפוליטיזציה של ההלכה.

הגיע זמן לשחרר את ההלכה מאנרגיות מיותרות ומדימויים מזיקים. אין לי ספק שהדימוי השלילי של ההלכה כלא רלוונטית, כמקובעת וכיוצא בזה, לצד הצדק המסוים שיש בו, מבטא בעיקר עמדה כנגד הרבנים מייצגי ההלכה. בניגוד לחוק, הנתפס בדרך כלל כפרי הגיוני של חתירה לצדק,6 ההלכה נתפסת כביטוי לנקודות המוצא המקדמיות של הרבנים. לכן אובדן האמון בהלכה גורר בעקבותיו את אובדן אמון ברבנים, ולהיפך – אובדן אמון ברבנים מערער את סמכותה של ההלכה.

נקודת המוצא שלי היא שמי שיש לו עניין לקבל על עצמו את ההלכה כברכה שלו, כחלק מקבלת עול מלכות שמים שלו, אינו זקוק לתיווך של פוסקי ההלכה. ראוי שייווצר שיח אישי, משפחתי וקהילתי על ההלכה, במיוחד בשאלות של מדיניות הלכתית, שאינן הלכה במובן המובהק. המצב היום, שבו אין לאיש או לאישה, לבחור או לבחורה, אמון בכך שעיצוב החלק ההלכתי של דמותם תלוי בהם, ואינו רק בתחום אחריותו של הרב – הוא בעייתי ביותר.

 

סיכום: ההלכה והרוח הדתית

מעבר לדיון על מקומה של ההלכה, השאלה היום היא שאלת הרוח הדתית. מבחינתי, חוויית הקיום הבסיסית ביותר שלי היא נוכחות השכינה בעצם דמותי. שורה עלי רוח דתית. לצד זאת, יש בי נכנעות להלכה הנהוגה כפי שנמסרה אלי. מהשיח בין שתי הרוחות – אני בוחן את דרכי.

להפתעתי, אני מגלה אצל רבים כמיהה עצומה לרוח דתית, גם אצל כאלו שאינם מכירים כל כך נורמות הלכתיות. לכן אני חושב שהעבודה היום אינה על הנורמה, אלא על עומק הסובייקט. החשיפה לרעיונות של חסידות בדרך שבה אני לומד ומלמד אותם, ממקום של מודעוּת וביקורתיות, באיזונים מהסוג המתאים, מצליחה לפעמים לעורר ריגושים עמוקים. אין לי ספק שאדם שנותן אמון לא רק בתורה, אלא גם בהיותו מרכבה לשכינה, לקדושה, לברית, לאנושיות – יפרה בטוב את המגע עם ההלכה, ששוב לא תצטייר כזרה ומעיקה, אלא כמשאב של השראה. מצווה מלשון צוותא, כפי שלימדו החסידים.

ואחרי כל זאת, הצד ה'מתנגדי' שלי קודם לצד החסידי. נקודת המוצא שלי היא לא לשנות ממנהג אבותינו נוחי נפש, ואני מקפיד על כללי ופרטי ההלכה עם 'נרווים' של בחור ישיבה. ה'מקיפים' שלי, שהם עמוד הענן ועמוד האש שלאורם אני הולך, הם המסורות הוותיקות.

אני מתפלל תמיד שה' הטוב יאיר עיני ויצליח דרכי, ולא אכשל בדבר הלכה, וישמחו בי חברי.

0 תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
הלכה כאוונגרד

מיכל גוברין •

30 דק' קריאה

תמלול שיחה עם מיכל גוברין על גישתה להלכה. על החיבור להלכה מתוך חיפוש קיומי, על ראייתה כמאגר של התבוננויות על הקיום האנושי, ועל הצורך לחדש מתוך המסורת.

article
איש ההלכה – בין שומר למשתמש

יאיר ברלין •

20 דק' קריאה

המבט על ההלכה כמערכת שאנו משתמשים בה ולא כאובייקט שאנו שומרים עליו, מעוררת מחשבות חדשות על מקומנו בתוכה, ועל אופני השימוש השונים בה.

article
כל השערים ננעלים?

הרב יאיר דרייפוס •

15 דק' קריאה

קריאה חדשה בסיפור תנורו של עכנאי: על המתח המתמיד בין הממסד הדתי לבין החירות פורצת הגבולות של הרוחניות האישית.