אל יצא איש ממקומו

אלחנן ניר

כ״ה בניסן ה׳תש״פ
זמן קריאה : 8 דקות

הגדרת המגפה תלויה לא רק בכאב הישיר שהיא מסבה לנתקלים בה, אלא בעיקר בשרירותיות, באקראיות ובחוסר הפשר הכרוכים בה.

הביטחונות והסדרים כולם קורסים למול עינינו,והאדם עומד נוכח הנשגב לבדו, חשוף ורועד, ומחשב את חייו.

בכוח ההומניות הממשית לעורר את הרחמים הרבים, את שפע מי החסדים מלמעלה, שיעטפו כחופה את האנושות המתבוססת כעת בכאבה ובאובדנה.

על השרירותיות שבמגפה, על קריסת הסדרים הדתיים והחילוניים המארגנים את חיינו, ועל החותם שתותיר התקופה הזו אחריה.

ע

הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ (שמות ז', כז).

וכן כל לשון 'מגפה' אינו לשון מיתה, אלא לשון מכה (רש"י).

האנושות כולה, מזה כחודש ימים, מצויה תחת איום ואימה קיומיים. תוך שבועות ספורים העולם כולו ננגע. אין אדמה בטוחה. ואין לאן לברוח.

והנה היא מתגלה כאורגן חלש, עלוב וחסר אונים אל מול הנגיף הבלתי נראה והבלתי חדל המאיים עליה. האיום אינו מוגדר מבחינת משכו, היקפיו, משמעויותיו, דרכי ההתקפה שלו ודרכי ההתגוננות מפניו.

חוסר האונים אל מול הנגף ההולך ומכה, הולך ונוגש בכל פה, כמו גם חוסר השליטה ביחס לכוחות המוות הקיימים תמיד אך מודחקים, מתגלים כתחושות שכבר שנים רבות נמנע מהאנושות לחוש בצורה כל-כך חדה ונחרצת על בשרה.

ההיסטוריה האנושית, וגם זו היהודית, יודעת לספר בהרחבה על מגפות רבות שפקדו אותה במשך הדורות, אך זו שונה. שכן היה נדמה לבן המאה העשרים ואחת שהנה הוא הצליח להתגבר על מרבית האיומים שהטילו את חיתתם על אבותיו בעולם העתיק, ושלא יבואו עוד שוד ושבר מסוג זה בגבולו. אך לא עוד. המוני וירוסים קטלניים הולכים ומתרבים בקצב מסחרר בשבועות האחרונים בעולם כולו, ומחוררים את המציאות הדמיונית שחיינו בה זמן רב. חוטי היציבות שאיתם חיברנו את לולאות חיינו מתמוססים, האדם מושלך באחת אל מחוץ לתודעה כי הוא אדון לגורלו, והציוויליזציה כולה – על סדריה האישיים והמשפחתיים, הלאומיים והבין-לאומיים, התרבותיים והכלכליים (ונראה שעוד לא התחלנו להבין כמה עמוק עשוי השבר הכלכלי שלפתחנו להיות) – כמו שבה תוך ימים ספורים מאות שנים לאחור; יתרון האדם בכל עמלו נזרק תחת גלגלי הדהרה הוויראלית, וההומו-ספיאנס שב למאבקו הסיזיפי אל מול הטבע השרירותי, ששב לרדות בו במלוא אכזריותו.

למול ריבוי החולים, מספרם המאמיר בכל יום, והטור ההנדסי של מספר המונשמים והמתים, פעמים אף מתגנבת המחשבה – ומיד אנחנו גוערים ודוחקים אותה, אך היא עיקשת: אולי הצלחנו לנצח באין-סוף מערכות עד כה, אולם הפעם הניסוי הנמשך הזה שנקרא אנושות יובס. אולי הפעם זה כבר משהו אחר.

 

ככה זה כן תשובה

התודעה הרגילה של היהודי היא שכל מופע המתרחש במציאות מתרחש בהשגחה, מכוון מלמעלה. אין מקרה. הבורא מנהיג את עולמו במשפט: 'הטוב והמטיב, אל אמת, דיין אמת, שופט בצדק, לוקח נפשות במשפט ושליט בעולמו לעשות בו כרצונו, כי כל דרכיו משפט. שהכל שלו ואנחנו עמו ועבדיו ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו'.1 אולם יש מקטעי-זמן שונים, בהם כוחות התוהו שבים אל קדמת הבמה העולמית ולמעשה טורפים את הקלפים כולם, כולל את תודעת הצדק הנזכרת, שמעצם היותה מעניקה למאמין תודעה של מושגחות ושלווה פנימית.2

ממקומם הנטוש והרחוק מארץ נושבת, מנוקבא דתהומא רבא, הם עולים ומציפים את עין כל הארץ ומערערים כל מובן מאליו.

חלק מכוחם הוא העיוורון שבתנועתם. והגדרת המגפה תלויה לא רק בכאב הישיר שהיא מסבה לנתקלים בה, אלא בעיקר בשרירותיות, באקראיות ובחוסר הפשר הכרוכים בה. חוסר ההבחנה שבמגפה והאקראיות שבאובדן, כמו גם חוסר המשמעות שבהם, הם  המכוננים אותה.

בדברי חז"ל נמצא כי המגפה שהייתה אמורה לפגוע בנוגשים המצרים ששעבדו את ישראל הייתה עלולה אף לפגוע במשועבדים עצמם, בישראל: 'מַאי דִּכְתִיב "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר"? כֵּיוָן שֶׁנִּתָּן רְשׁוּת לַמַּשְׁחִית אֵינוֹ מַבְחִין בֵּין צַדִּיקִים לִרְשָׁעִים'.3 כי המשחית אינו מבחין בין ארור לברוך ובין רשע לצדיק, אך גם מכריח את האנושי, שחשב שהוא מוגן מפניו בהררי הבחנות, חומות והגדרות פנימיות ומלאות חשיבות, לוותר עליהן באחת.

מלאך המוות גם לא פעם 'טועה בכתובת', ולמרבה ההתקוממות אף מסוגל לקחת אדם אחר מזה שיועד לכך מראש. בתלמוד4 מסופר על רב ביבי בר אביי, אמורא בבלי בן הדור החמישי, ששמע את מלאך המוות מבקש משלוחו שיביא אליו אישה בשם 'מרים קולעת השערות', אך הלה טעה והביא תחתיה אישה אחרת, את 'מרים מגדלת התינוקות'. כאשר התבררה הטעות טען מלאך המוות: 'כיוון שכבר הבאת אותה לכאן, השאר אותה כאן, ותעלה למניין המתים שעליי להביא היום'. אל מול תמיהת רב ביבי: 'וכי יש לכם רשות לעשות כך?!', ענה לו המלאך: 'ויש נספה בלא משפט'. הקטסטרופה שבנגף נעוצה בערעורו על עצם האפשרות של דיבור בשפה טלאולוגית של טוב ורע, שכר ועונש, צדק ועוול.

פתאום האמירה המוכרת 'ככה זה לא תשובה' – מתחוורת כתשובה היחידה האפשרית במרחב: 'ככה'. בכך נוטלת השרירותיות מן הקיים את מובנו, את עצם הניסיון למצוא בו היגיון ומשמעות, כמו גם את האפשרות להשלים איתו ברבות הזמן, ומותירה אותו בחוסר האונים המשווע שבו.

 

פורים ופסח מותכים

אך יחד עם העמידה אל מול העיוורון הנזכר ניתן גם לתת בו סימנים, להביט נכוחה במצב העולמי השוטף ולבקש לשמוע מתוכו את קולות העומק העולים ממנו, שכן 'גם בתוך ההסתר יש חיות מרצון ה' יתברך'.5 לפתע הולכת ומציפה תחושה עמוקה כי 'שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ' (זלדה), וכאשר יש כאב בעולם הוא איננו כאב הכלוא ומבודד בעצמו, אלא נחשף באמצעותו כי האדם הוא עולם קטן והשבר מגיע ונושק לכולם. אף אחד לא יכול עוד להתברך בלבבו שלום יהיה לי: הנה כולנו רקמה אנושית אחת במובן הקיומי ביותר, וכל אחד במובן הפשוט ביותר משפיע על גורל כל אלו שסביבו – משפחתו, קהילתו ומדינתו.

לפתע מקבלים כוחנו ועוצם ידינו פרופורציות חדשות. משהו בביטחון העצמי משתנה, הצורך האינסופי בבידור מתעמעם ואנו שבים אל הראשית, אל תנועת השורש של הקיום: 'וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא' (ישעיהו ב', יז). הגבהות שחה, ההיררכיה משתפלת, חברת השפע המופרזת שיצאה זה מכבר משליטה מתחילה להתכווץ, הטכנולוגיה – שלכאורה גאלה אותנו מכל רע והבטיחה את שלומנו ורווחתנו ביעילותה הרבה – נחשפת בחולשתה, השפה האנושית שתמיד מאפשרת לנו להבין ולפענח באמצעותה את המציאות נאלמת כמו מאליה, והאדם המלא בימים אלו בחרדה קמאית נדרש להביט בכל המוכר לו ולכייל את חייו מחדש. הביטחונות והסדרים כולם – הדתיים (וכל הניסיונות למצוא חטאים ציבוריים, לתלות בהם  'עוון' ולהכניס אותם לסדר הרגיל-מסורתי של 'שכר ועונש' נראים פתטיים מתמיד), והלא דתיים, קורסים למול עינינו, בתי התיאטראות כמו בתי הכנסת והישיבות, קופות החולים כמו בתי התענוגים והקניונים – סגורים ונעולים; 'יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ' (תהלים פ"ב, ה). והאדם עומד נוכח הנשגב לבדו, חשוף ורועד, ומחשב את חייו.

לפתע פורים ופסח מותכים זה בזה – זה בא במסכה שעל פניו וזה באמצעי הניקיון והחיטוי ובטקסי הטהרה הנוירוטיים שלו, והכול חובר לתמונה הסוריאליסטית שלתוכה נזרקו חיינו, ולפרודיה שהפכה באבחה למציאות. גם תחושת יום הכיפורים נישאת באוויר אל מול הרחובות ההולכים ומתרוקנים, אל מול האימה הנושבת, והאדם כמו מתיר את נדרי שגרת העבר שלו ומבקש על עתידו. 'דֶּבֶר בָּעִיר – כַּנֵּס רַגְלֶיךָ':6 הנה כולם מתכנסים, מצטמצמים, עוברים מהתופח אל לחם העוני; שבים איש אל משפחתו וביתו – מאונס אמנם, אבל יש לכך השפעה אדירה: הנה מוותר האדם על מעגלי היכרות רבים ורחוקים, שב אל הקרובים אליו ואל מעגלי האינטימיות הנטושים של קיומו, ונדרש לגלות אותם מחדש. המעבר הזה עשוי להתגלות כקדושה בעצמה, כשפת סוד חדשה שמתחילה להתוות ולהתרקם מתוך הייסורים.

'אל יצא איש ממקומו' – אוויר של שבת הולך וכופה את העולם, שאיבד את יכולת ההשתהות שלו, לעצור. לוותר על הבעלות שחש על חייו, על החיפזון הנצחי שאליו התמכר, ולהמתין. להיות. 'המהירות היא צורת אקסטאזה שהמהפכה הטכנולוגית העניקה לאדם במתנה',7 והנה אין לאן למהר. המתנה הנזכרת זרוקה מאחור כאבן שאין לה הופכין. הקצב שהשתנה באבחה אחת, או מוטב – המעבר מהקצב אל האין-קצב, מפוגג עמו את אותה אקסטאזת-עבר. וכעת אנחנו נדרשים לכייל את השגרה כמו גם את החריגה ממנה, את היציבות שהזמן נותן להולכים בו, ולתור אחר דרכי אקסטאזה חדשות.

גם הגלובליזציה שהלכה וכבשה את חיינו בסערה בעשורים האחרונים נבלמה באחת: המטוסים קורקעו, החוץ הלך והתרוקן, זיהום האוויר – כפשוטו וכמדרשו – פחת, ושנאת החינם וזוהמת הפוליטיקה גם הן יש לקוות הולכות ומאבדות את שאריות האוויר שנותרו בהן. האדם נדרש לשוב ולשכון בחדריו הפנימיים ולמצוא את פניו שלו, את דרכי השיח שכבר אבדו ממנו בשל הקקופוניה שהלכה והשתלטה עליו במשך השנים, ולזהות סדרי עדיפות חדשים למרכזי חייו הישנים שהלכו וקרסו.

 

אדם לאדם – לא הגיע

אני ומשפחתי נחשפנו לחבר חולה קורונה במהלך סעודת פורים. לפתע נכפה עלינו הבידוד, ולא יצאנו מפתח הבית משך שבועיים. וכך, כאשר חברים ובני משפחה הניחו לנו את שקיות הקניות ליד הדלת, חשנו שמתגלה בפנינו שפה חדשה של חסד וקרבה, וכי יש איכויות פלאיות של קרבה גם כשהעת היא עת לרחוק מחבק במובן הפיזי. המצב הזה מכריח את כולנו ללמוד שפות ודרכים חדשות של סולידריות פשוטה, תמיכה והושטת יד, חמלה ופיוס. כי בכוח ההומניות הממשית לעורר את הרחמים הרבים, את שפע מי החסדים מלמעלה, שיעטפו כחופה את האנושות המתבוססת כעת בכאבה ובאובדנה.

לפני כיובל שנים נחת האסטרונאוט ניל ארמסטרונג על הירח. ראש ישיבת פוניבז', הרב יוסף כהנמן, ניצול שואה שאיבד רבים מבני משפחתו, ישב אז בביתו בבני ברק. כשבאו וסיפרו לו שהאדם הגיע לירח, הוא פתח את הווילון בחדרו, הצביע לעבר האנשים שחלפו ברחוב, ואמר: 'אדם לירח הגיע, אדם לאדם – לא הגיע'. אל מול מידת הדין הנמתחת עלינו הכרח הוא שנשוב אדם לאדם, שנסכים להיפתח מחדש אל החסד, אל הגעגוע ואל הסוד שהקרבה האנושית מחוללת בעולם.

בעת שהדברים נכתבים, סמוך לימי פסח תש"פ – המגיפה עדיין ברחובות וכיבושיה מתרבים בקצב מסחרר. נתפלל שהאדם ינצח את הנגיף, אך כפי שלימד אותנו אלבר קאמי, גם ניצחון זה לכשיגיע עוד ייוותר מוגבל לזמן ארוך:

הוא ידע מה שלא ידע ההמון הצוהל הזה, מה שכתוב בספרים, שחיידק הדבר לא מת ולא נעלם לעולם, שיכול הוא להיות שקוע בשינה עשרות שנים ברהיטים ובמצעים, שמחכה הוא בסבלנות בחדרים, במרתפים, במזוודות, בממחטות ובין ניירות, ואפשר שביום מן הימים, לאסונם של בני-האדם וכדי ללמדם לקח, יעורר הדבר את חולדותיו וישלח אותן למות בעיר מאושרת.8

הכתוב הקודם על הלוח העולמי הנוכחי הולך ונמחק. מה יהיה כתוב על הלוח בעולם העתידי שלנו, אלו אותיות עתידות להופיע?

נתפלל שימי המצוקה הללו יתגלו למפרע כאירוע שיפתח אותנו להתגלות של שפה אחרת ושונה מכל מה שהכרנו עד כה, כזו שתישא בשורה חדשה למרחב שבין האדם לעצמו, בינו לזולתו, לקניינו ולסביבתו, ובינו למה שמעבר לו.

התפרסם לראשונה בגרסה מקוצרת במוסף שבת – מקור ראשון

0 תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
שבר ותפילה

צבי וינטר •

10 דק' קריאה

מגפת הקורונה ערערה את תחושת הביטחון שלנו בעולם. האם נדע להביט דרך הסדק, ולראות את מה שנסתר מעינינו עד כה?

article
מגפה בזמן הווה

יוסי גמליאל •

10 דק' קריאה

הקורונה דוחקת אותנו אל קיום בזמן הווה, שמה שקדם לו נשכח מאחוריו, ועתידו לוט בערפל. כיצד נפתחים להווה של המגפה?

article
תפילה בין קירות

יאיר ליפשיץ •

5 דק' קריאה

על התפילות הנולדות מתוך ההסתגרות בבית, ועל התפילה נוכח הקיר, שגם מפריד אותנו מהעולם וגם קושר אותנו אליו.