תורה והתרה

אחיה סנדובסקי

א׳ בסיון ה׳תש״פ
זמן קריאה : 7 דקות

הדורות של טרום מתן תורה לא הולכים לכיוון טוב: המבול, דור הפלגה ומגדל בבל הם רק ההתחלה; לאן נגיע אם ניתן לכאוס הזה לשרור בעולם 974 דורות נוספים? לא בטוח שהעולם ישרוד.

התורה עצמה לעיתים 'כולאת' את הקב"ה בתוך מילים מהן הוא אינו יכול לצאת. הוא נזקק לעז הפנים, בעל האש השתול שיתכתב עם התורה, שיעיז לחלץ ממנה את הקב"ה ולחדש אותה לעצמה.

כיוון שנתרחקה התורה מה' ונצטננה, צריכה היא להינתן לישראל. רק הם, בעזותם ובחומם, רק הם, הגזורים מעידן קדום יותר, יוכלו להשיב עליה רוח, לשוב ולנפוח בה עד שתתלהט האש.

מיהם עזי הפנים שמקורם בדורות שלפני מתן התורה, וכיצד הם מסייעים לשמירת החיוניות של התורה?

ע

ספר בראשית מספק לנו הצצה אל עולם המתקיים ללא תורה, עולם בראשיתי המטרים את עולמנו, ומתקיים בשנים הארוכות שקודם מעמד הר סיני. האם היה העולם ההוא שונה מזה שאחריו? האם ניתן לעמוד על אופיים של האנשים שחיו בעידן בראשית? והעיקר – מהן ההשלכות של שאלות אלו? האם יש לנו עניין לשמר משהו מאותה תקופה, או שמא היא כבר היסטוריה, נחלת העבר?

רש"י הראשון בתורה כבר תוהה מדוע ספר בראשית פותח את התורה – הלא הוא עצמו איננו תורה, וכלשונו: 'אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם" (שמות י"ב, ב), שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית?'. בהמשך לשאלה זו, ישנן מספר מובאות בתלמוד המתייחסות לעולם שקודם מתן תורה, המספרות על כוונת הקב"ה לברוא עולם שיתקיים אלף דור לפני שתינתן התורה:

'אשר קומטו ולא עת נהר יוצק יסודם'. תניא: אמר רבי שמעון החסיד, אלו תשע מאות ושבעים וארבע דורות שקומטו להיבראות קודם שנברא העולם ולא נבראו. עמד הקב"ה ושתלן בכל דור ודור, והן הן עזי פנים שבדור.1

רש"י שם מסביר:

על אשר קומטו – על תתקע"ד (974) דורות שהעביר מן העולם קודם מתן תורה ולא בראן כדקתני לקמן, ונתנן בגיהנום ועליהם נופל, שנאמר בהן ונהר יוצק יסודם, והיינו נהר דינור שמוצק עליהם.

קודם שנברא העולם – נגזר עליהם להבראות להיות קודם מתן תורה, לקיים מה שנאמר 'דבר צווה לאלף דור' – ראויה הייתה תורה להינתן לסוף אלף דור. וכשראה שאין העולם מתקיים בלא תורה עמד וטרדן ונתנה לסוף כ"ו דורות מאדם הראשון עד משה רבינו.

מדוע הקב"ה חושב מלכתחילה לברוא עולם שיתקיים אלף דורות ללא תורה?2

במקום אחר נאמר כי 'עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה'.3 אפשר לומר שאלף דור היו גורמים לעולם להבשיל לאט לאט ולהטמיע את דרך הארץ הראויה להקדים את התורה, כך שכאשר התורה תגיע העולם יהיה מוכשר לקבלה, והיא תבוא כשלב נוסף ומתבקש בתהליך ההתבגרות שלו. הראיה לצורך בתהליך זה, לכך ש-974 הדורות ש'קומטו' ולא נבראו אכן חסרים, נמצאת בתיאור מעמד הר סיני, בו 'כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם'.4 לאחר עשרים וששה דורות5 העולם עדיין לא בשל לקבל את התורה, והיא ניתנת בכפייה המבטלת את תוקפה – 'שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם, יש להם תשובה שקבלוה באונס'.6 גם את חטא העגל הנעשה מיד לאחר מעמד הר סיני ניתן לתלות בכפייה זו.

אם כך, מדוע הקב"ה בכל זאת מחליט לתת את התורה לאחר עשרים וששה דורות? התשובה לכך מופיעה בדבריו של רש"י שהבאנו לעיל – 'ראה שאין העולם מתקיים בלא תורה'. הדורות של טרום מתן תורה לא הולכים לכיוון טוב: המבול, דור הפלגה ומגדל בבל הם רק ההתחלה; לאן נגיע אם ניתן לכאוס הזה לשרור בעולם 974 דורות נוספים? לא בטוח שהעולם ישרוד.

וכך, לפי המדרש בו פתחנו, הקב"ה מלהטט בין הרצון לתהליך ארוך ואיטי של הבשלה ללא תורה, ובין הרצון לזרז תהליכים ולתת תורה:

  • בורא אלף דורות של עידן 'טרום תורה'.
  • גוזר ומקמט 974 מהם, ונותן תורה בכפייה לאחר 26 דורות בלבד.
  • את 974 הדורות המקומטים הוא אינו משמיד, אלא מאפסן בגיהנום ויוצק עליהם נהר של אש.
  • מאז ועד היום, נוטל הקב"ה חופן מאותם 'מקומטים' של אש ושותל אותם בכל דור ודור, והן הן עזי פנים שבדור.

מסתבר שהעולם חייב את אותם מקומטי אש עזי פנים. יש להם איזו איכות, איזה קסם, הקשורים לכך שהם נשמות הגזורות מעידן נטול תורה; אין דור ללא כמה מהם, הנשתלים בערוגתו.

מהי אותה הארת טרום תורה? אולי זוהי הארה של נינוחות בעולם, 'בעלבתיות' של מי שמצוי כאן עוד לפני… מעין עזות הפנים שיש לאורח המרגיש בבית, עזות פנים שיש בה גם חן וגם קושי, גם הצדקה ותביעה (ילדית?) לקיום ללא תנאי וגם ערעור על המוסכמות, על התורה – אני הייתי כאן עוד לפני שהייתה כאן התורה, אני זוכר את העולם הקמאי, המתקיים בחסד בלבד.7

כ

עזות פנים כזו מזכירה את חוני המעגל. המשנה במסכת תענית פותחת ואומרת כי 'על כל צרה שלא תבוא על הציבור מתריעין עליה, חוץ מרוב גשמים',8 אך מיד מספרת על חוני שמעיז פניו, ובניגוד לדברי המשנה מתריע ומתפלל על רוב הגשמים: 'שלח לו שמעון בן שטח, אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נידוי. אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו. ועליך הכתוב אומר "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך"'. איך חוני מעיז פניו כנגד דברי המשנה, וכיצד העזת פנים זו הופכת להיות חלק מאותה משנה עצמה? הארת ה'טרום תורה' הופכת בעצמה לתורה, תורה לא כתובה, תורה שבה מתהפכות היוצרות: לא אתה עושה רצונו של מקום, אלא המקום עושה לך את רצונך.

התורה עצמה לעיתים 'כולאת' את הקב"ה בתוך מילים מהן הוא אינו יכול לצאת: 'מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים – דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא'.9 הוא נזקק לעז הפנים, בעל האש השתול שיתכתב עם התורה, שיעיז לחלץ ממנה את הקב"ה ולחדש אותה לעצמה. כך כותב רבי גרשון חנוך מראדזין, בעל ה'סוד ישרים':

…ודבר זה הראו לו לאברהם אבינו עליו השלום, שמתחילה נאמר לו 'והעלהו לעולה', והיה הפירוש 'ושחטהו', וכן הוסכם כל מערכת הבריאה… ובכל זאת הראה לו ה' יתברך לאחר כך עניין היתר נדרים שלו, שאף שבאמת שעד עתה היה הפירוש 'והעלהו' – 'ושחטהו', בכל זאת מכאן ואילך הכיר ש'העלהו' מתפרש 'אסקיה אחתיה' (העלה אותו ותוריד אותו), כיוון שנתעלה לעולם יותר גבוה, ששם המאמר עוד ביד ה' יתברך.

וזו עניין התרת נדרים גם כן – שבוודאי אילו היו דברי תורה דבר קבוע לא היה שייך הוספות הנדר והתרתו, אבל כיוון שהם עצם רצונו יתברך – כמו שהוא חי וקיים כך דבריו חיים וקיימים, ויש להם התחדשות ופירושים כל שעה לפי עניין שעתם ומקומם.10

כאשר התורה נאמרת מפי ה' היא חמה – 'הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה" (ירמיהו כ"ג, כט) – ניתן עדיין לשמוע בה את דבר ה' הסובייקטיבי, האישי. כשהיא מתרחקת מהקב"ה היא עלולה להתקרר ולקפוא, להפוך ל'אובייקטיבית', וממילא לסטאטית. כאשר עולה אברהם אבינו 'לעולם יותר גבוה, ששם המאמר עוד ביד ה' יתברך', מתברר שהאש חזרה אל המילים. כעת ניתן להתיך אותן, לפרש אותן, להתיר את נדרו של ה' על ידי 'פתיחת פתח' חדש.

כ

האם ניתן לזהות כיום את אותם שתולים? כיצד ניתן להבחין באלה שאינם יכולים להתקיים כדור בפני עצמם, בריכוז הגבוה נטול התורה, אך בצורה מדוללת בתוך עולם של תורה הם מביאים ברכה אותה חשוב לה' לשתול בכל דור?

תנא משמיה דרבי מאיר: מפני מה נתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין.

תנא דבי ר' ישמעאל: 'מימינו אש דת למו' – אמר הקב"ה: ראויין הללו שתינתן להם דת אש.

איכא דאמרי – דתיהם של אלו אש, שאלמלא לא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם. והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש: ג' עזין הן – ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות.11

ניתן לומר שישראל הם השתולים, הם העזין, הם המופיעים באש.

במספר פירושים ניתן לפרש את דברי רבי מאיר (שייתכן והוא מבין דבר או שניים בעזות, מתוקף היותו תלמיד של 'אחר'), לפיהם התורה ניתנה לישראל 'מפני שהן עזין':

  • כיוון שישראל עזין הם צריכים לתורה שתרגיע אותם ותצנן את חומם (כך משמע מדברי ה'איכא דאמרי').
  • כיוון שהתורה עזה ובוערת באש, וישראל עזין ובוערים באש ('ראויין הללו שתינתן להם דת אש', כלשון התנא דבי רבי ישמעאל).

לפי הדרך בה צעדנו עד כה, נפרש פירוש נוסף:

כיוון שנתרחקה התורה מה' ונצטננה, צריכה היא להינתן לישראל. רק הם, בעזותם ובחומם, רק הם, הגזורים מעידן קדום יותר, יוכלו להשיב עליה רוח, לשוב ולנפוח בה עד שתתלהט האש. רק ישראל יכולים בעזותם להזכיר לתורה את עצמה, להזכיר לה שעודנה חיה, ולפרש בה פירושים 'כל שעה לפי עניין שעתם ומקומם'.

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה'. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה', כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה', כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד (ירמיה ל"א, ל–לג).

תגיות:

0 תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
ללכת, להתפלל

איתן אברמוביץ •

15 דק' קריאה

מחשבות על המפגש בין תפילה והליכה: על התנועות השונות המתרחשות בתוך התפילה, ועל המקומות שאליהם הן מוליכות אותה.

article
אשרַי – יתומה אני

אחיה סנדובסקי •

5 דק' קריאה

היתמות של אסתר משקפת קיום שמעבר לכללים, המאפשר לה לומר 'כאשר אבדתי אבדתי', ובכך להושיע את ישראל.

article
האתיקה של ההארה

ישי מבורך •

15 דק' קריאה

יישום הבשורה החסידית של 'מלוא כל הארץ כבודו' מחייב צמצום והסתפקות, הותרת מקום לחלל חשוך הפנוי מההארה הדתית. פרק מתוך הספר 'ארון העדות: חזרתו של המודחק האחרון'.