הנחת תפילין כהכרעת זהות

הרב שג"ר

י״ב באלול ה׳תש״פ
זמן קריאה : 15 דקות

לעתים אנו מאמינים כי אנחנו מפחדים לאבד את האמונה שלנו, וגם זה סוג של נגיעה. אפשרות הכפירה מאפשרת לי להביא את עצמי להסתלקות מנגיעות.

לא זו בלבד שאיננו רואים את עצמנו כעבדים, אלא שהדימוי העצמי שלנו כיהודים אינו מוצק. הזהות העצמית שלנו אינה אחדותית; אנחנו לא אחד עם עצמנו, ויש לנו מספר זהויות.

ההכרעה הפנימית על הזהות העצמית אינה מסתמכת על משהו שקדם לה, ואינה תלויה בשכל או ברגש; היא 'למעלה מטעם ודעת', בלשון החסידית. תנועה זו קשה לנו, משום שאנו מורגלים בחיפוש אחר הוכחות ואסמכתאות מהשכל או מהרגש.

ייתכן שעלינו לשאוף דווקא למקום שבו גם לאחר קבלת העול, האפשרות שאותה דחינו עדיין תהיה קיימת, והיא תחייב אותנו לחדש את קבלת העול בכל פעם מחדש.

האם עלינו לשאוף לזהות דתית מובנת מאליה, או שעדיפה ההתמודדות עם הכפירה וריבוי העולמות? שיעור רביעי ואחרון בסדרה על תחילת הספר 'צדקת הצדיק' לרבי צדוק הכהן מלובלין, מתוך ספר שיעוריו של הרב שג"ר על מסכת ברכות.

ע

פסקה ו

בפסקה זו מפרש רבי צדוק את דבריו של רבי יוחנן, שהציע את הדרך לקבלת 'עול מלכות שמים שלמה': 'ואמר רבי יוחנן: הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו, ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה'.1 רבי צדוק מתרגם את המימרא הזו לרצף של פרוצדורות שיש לבצע לפני התפילה:

קבלת עול מלכות שמים שלימה אמרו: נפנה – פירוש מכל גילולי תאוות עולם הזה המותרות אשר לא לשם שמים. ונוטל ידיו – שמעתי שזה רמיזת רחיצת ידיים על סילוק נגיעות. ויש לומר עוד, רומז על הרחיצה ממה שכבר נתלכלכו כלי המעשה מאותם הטינופות, ירחצם במי הדעת וטהר. ומניח תפילין – כמו שכתב ביערות דבש שהוא חותם שם שמים שנושא עליו, כמו עבד שנושא הנשקא מאדונו לאות שהוא אדונו. ועל ידו לאות לעצמו, ועל הראש לאות לכל עמי הארץ כי שמא דמרא עליה. וקורא קריאת שמע – קבלת עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות. ומתפלל [גם זה מכלל מלכות שמים, כמו שכתבו תוספות יד ע"ב] – כי קריאת שמע אינו לנוכח ה' יתברך, מה שאין כן תפילה כדפירש רש"י (ברכות כה ריש ע"א), ושלימות המלכות שמים שיהיה לנוכח ה' יתברך. ואחר כל ההכנות אלו אז מתפלל.

בפסקה זו מציע רבי צדוק שורה של פרקטיקות נפשיות ורוחניות של הכנה לקריאת שמע ולתפילה. אלו הן עבודות הדורשות מעובד ה' לימוד וזמן, ובעצם הופכות למשימה בפני עצמה, שקשה לבצע אותה רק כנספח לתפילה. לא בטוח שאנחנו יכולים לעשות אותן כל יום, אבל אפילו אם מוצאים להן זמן אחת לשבוע, הרי שהן יכולות להפוך את קבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע ובתפילה לאקט ממשי.2

 

נטילת ידיים: סילוק הנגיעות

ברצוני להתמקד תחילה במשמעותה של נטילת הידיים, לה מביא רבי צדוק שני פירושים. הפירוש הראשון הוא ככל הנראה משל רבו, רבי מרדכי יוסף ליינער מאיז'ביצא,3 והפירוש השני הוא משל עצמו. האדמו"ר מאיז'ביצא פירש שנטילת הידיים היא רמז לסילוק הנגיעות, הדרכה שבעיני היא חשובה מאוד. החסידים אומרים שאם אתה מתלבט בעניין מסוים או רוצה לעשות משהו, אפילו במילי דעלמא, סלק את נגיעותיך ממנו, ואז תדע מה עליך לעשות. כל זמן שאדם פועל מתוך הנגיעות שלו, הוא לא יוכל ליצור סיטואציה ממשית. כאשר אני פועל מתוך רצון להשיג תועלת כלשהי, כל דבר שאעשה לא יהיה אלא תוצאה של הנגיעות שלי, של הרצון שלי. בהקשר המדובר כאן, קבלת עול מלכות שמים מתוך נגיעות לא תהיה הנכחה של המציאות האלוקית, אלא רמייה עצמית, ניסיון להכפיף חוויה ממשית להישג רוחני, אישי או חברתי.

על סילוק הנגיעות דיברו החסידים ובעלי המוסר כאחד, אך דומני שהחסידים נגעו בנקודה מהותית יותר בהקשר זה. סילוק הנגיעות אינו רק ההחלטה המודעת להיות אובייקטיבי, בדומה לדרישה מאיש המדע, שמחקרו יהיה חסר ערך אם הוא אינו אובייקטיבי; החסידים דיברו על סילוק הנגיעות הנפשיות, שהוא פעולה קשה ומסובכת יותר. הנפש שלנו היא כמו מכשיר מדידה עדין ביותר; אנו יכולים למדוד, לשקול ולבחון שאלות רבות בחיינו באמצעות הצבתן לעיני הנפש, והיא תוכל לספק לנו תחושות עדינות וניואנסים דקים לגביהן, אך רק בתנאי שלא פועלים עליה כוחות מבחוץ, שהן כמו שדה מגנטי המעוות את יכולת המדידה.

כל ניסיון להגיע לאמת פנימית דורש הסתלקות מן הנגיעות, שאנו מושפעים מהן לא רק ברמה המעשית, אלא גם ברמה האמונית. לעתים אנו מאמינים כי אנחנו מפחדים לאבד את האמונה שלנו, וגם זה סוג של נגיעה. לעתים האמונה מעניקה לנו טובות הנאה ברמה הנמוכה, בתחום הכלכלי או החברתי – למשל אדם המשמש כמורה או כרב, וחושש שיאבד את משרתו אם לא יאחז באמונתו בכוח. יש באמונה גם נגיעות ברמה עמוקה יותר, הרלוונטיות לא רק לרבנים אלא גם לאדם הדתי מן השורה: אדם מרגיש שהאמונה מעניקה לו את מקומו בעולם, נותנת תחושת הגנה מפני החוץ המאיים, והוא מפחד לאבד את הצידוק לאמונה זו. אני מרגיש צורך להזכיר בהקשר זה אמירה חריפה מעט של הרב קוק, אף שהיא עלולה גם להזיק: 'האמונה בטהרתה על ידי אפשרות של כפירה'.4 אפשרות הכפירה מאפשרת לי להביא את עצמי להסתלקות מנגיעות.

הדבר נכון גם בהקשר של התפילה: אם אדם רוצה שהתפילה שלו תהיה כנה וממשית, הוא צריך להסתלק מהנגיעות. גם כאן אפשר לדבר על נגיעות ברמה הנמוכה: לרבינו בחיי יש אמירה קיצונית ביחס לתפילה: כשאדם מתפלל הוא צריך להאמין שהשאלה אם יקבל את מבוקשו מהקב"ה או לא כלל אינה תלויה בתפילה שלו.5 עלי להתפלל לא משום שאני חושב שבקשתי תענה, אלא משום ש'קרבת אלוקים לי טוב', והתפילה היא ראשית כל באמת דיבור לקב"ה. אי אפשר לעמוד לפני הקב"ה ולנסות להחניף לו בתפילה, משום שהקב"ה לא סובל חנפים, ובעיקר לא חנפים דתיים. אדם יכול לדבר אל הקב"ה, ואפילו לבקש ולהתחנן 'כדבר איש אל רעהו', על אף שזה נשמע יומרני; אך יש לכך תנאי עמוק: הוא צריך להסתלק מכל הנגיעות.

גם כאן ישנה רמה עמוקה יותר, שאותה אפשר לחוש למשל סביב ראש השנה – אנו מתמלאים חששות שמא לא נצליח להיכנס לתוך התפילה, אז אנו מתאמצים יותר, צועקים; כך הופכת גם הכניסה לתפילה לנגיעה, למחסום בפני קבלת עול מלכות שמים שלמה. התפילה מעומקא דליבא תלויה בוויתור על המחשבה שהתפילה היא הישג או רווח.6 בשורשה, הנגיעה הדתית גם היא נגיעה של העולם הזה, והיא נעוצה לא פחות עמוק מהנגיעות הלא־דתיות. פעם אמר לי אחד מבעלי המוסר: יש אדם שהדולרים שלו ירוקים, ויש אדם שהדולרים שלו עטופים במלאכים.

אין זו אמירה תיאורטית בלבד; אני חושב שזו יכולה להיות הכנה מאוד אפקטיבית לתפילה. לפני שמתחילים להתפלל צריך להיכנס לשקט, לשתיקה פנימית, ובכך להתנקות מן הנגיעות המפעילות עלינו כוחות ולחצים בכל מיני כיוונים, ולתת מקום לכנות אמיתית בתפילה. עיקר ההכנה לתפילה אינה בהפעלת כוח הרצון, אלא דווקא בהרפייתו. אל תנסה לחזור ולחקות את עצמך, אל תחמוד תפילה שכבר התפללת. נסה לתת לתפילה לקרות בלי להפריע. זוהי ההסתלקות מן הנגיעות.

 

לאחר הפירוש מן השמועה, מציע רבי צדוק הסבר נוסף לתפקידה של נטילת הידיים קודם לקבלת עול מלכות שמים: 'ויש לומר עוד רומז על הרחיצה ממה שכבר נתלכלכו כלי המעשה מאותם הטינופות, ירחצם במי הדעת וטהר'. הפעולות שלנו בעולם מותירות בכלי המעשה שלנו לכלוך וזוהמה, והדרך לטהר אותם היא הרחיצה במימי הדעת. איני יודע לסייע לכך ממקורות אחרים, אך נראה לי שהכוונה היא לריכוז פנימי, להתבוננות, המביאים אותנו לעולם גבוה יותר, ובכך יוצרים טיהור נפשי. אנו יכולים לנקות את עצמנו באמצעות פעילות קוגניטיבית. אפשר לדבר בהקשר זה על התבוננות באמת, במציאות האלוקית, אך אפשר להציע גם דוגמה אחרת: כאשר אדם כועס מאוד על מישהו, הוא יכול להתנקות מן הכעס באמצעות התבוננות בפן מסוים של אותו אדם, למשל באומללות שלו, ובכך לפוגג את הכעס שיש לו כלפיו.7

 

הנחת תפילין: הכרעה וזהות עצמית

השלב הבא בדרך אל קבלת עול מלכות שמים שלמה שמציע רבי יוחנן הוא הנחת התפילין, אותה מפרש רבי צדוק בעקבות רבי יונתן אייבשיץ: 'ומניח תפילין – כמו שכתב ביערות דבש שהוא חותם שם שמים שנושא עליו, כמו עבד שנושא הנשקא מאדונו, לאות שהוא אדונו. ועל ידו לאות לעצמו, ועל הראש לאות לכל עמי הארץ כי שמא דמרא עליה'. התפילין הם חותם העבדות, חותם לעצמי וחותם לאחרים, ובעיני יש לתרגם זאת לדימוי – הדימוי שלי בעיני עצמי ובעיני הזולת. זוהי תנועה אחרת מתנועת ה'שויתי' שעליה דיבר רבי צדוק לעיל: אין כאן הנכחה של המציאות האלוקית הנתפסת כאחרוּת, אלא פעולה על הדרך שבה האדם תופס את עצמו.

בנקודה זו אני חש פער בין המהלך שבונה רבי צדוק לבינינו: שאלת הדימוי העצמי ושאלת הנוכחות האלוקית אינן שאלות נפרדות: האופן שבו האדם תופס את עצמו מעצב את העולם שבו הוא מצוי, וממילא משפיע על השאלה אם אלוקים נוכח בעולמו. דומה שעבור רבי צדוק, הדימוי העצמי שלו כנושא 'חותם שם שמים' היה פשוט ומובן מאליו, ומכך נובעת גם הנוכחות האלוקית. אצלנו המצב שונה: לכל אחד מאיתנו דימוי מסוים של עצמו, אך רובנו לא מזהים את עצמנו כעבדים הנושאים חותם, ואפילו לא כמי שבאו לעולם לשרת משהו – את הקב"ה, את ההוויה, או כל דבר אחר. גם אם נפרש את מושג העבדות בהרחבה, הרי שמעטים מאיתנו קמים בבוקר ואומרים לעצמם 'אני כאן כדי לקדם משהו שהוא מחוץ לעצמי'. אם איננו מזהים עצמנו כעבדים, ממילא גם הכניסה לעולם שבו אלוקים נוכח, קבלת עול מלכות שמים שבה עסקנו לעיל, תִקשה עלינו.

מעבר לכך, לנו כיום יש כאן בעיה אחרת, עמוקה ובסיסית יותר. לא זו בלבד שאיננו רואים את עצמנו כעבדים, אלא שהדימוי העצמי שלנו כיהודים אינו מוצק. הזהות העצמית שלנו אינה אחדותית; אנחנו לא אחד עם עצמנו, ויש לנו מספר זהויות.8 זהות אחדותית היא תוצאה של הכרעה פנימית; זוהי הנקודה החשובה של הנחת חותם התפילין, אותה פירשתי כיצירת דימוי בעיני עצמי ובעיני הסובבים אותי. בעיני, הנחת התפילין היא ההכרעה – אני יהודי. זה אני, וכך אחיה את השנים המועטות שהקב"ה נתן לי להתגלגל כאן בעולם. כפי שכבר אמרתי, אדם יכול לחיות חיים שלמים בלי להכריע 'זהו זה, זה אני'; אדם יכול לחיות עם אשה, או ללמוד תורה, בלי להגיע להכרעה, להסכמה פנימית שזה הוא, זה הדבר.

שאלת הזהות היהודית היא השאלה המרכזית שעלינו לשאול את עצמנו, משום שהיא מעניקה לנו אוריינטציה, התכוונות מסוימת ביחס למציאות: מה הדבר שחשוב לי לעשות כשאני פותח את עיני בבוקר? על מה אני אומר 'זה הדבר שאני צריך לעשות היום', זוהי המטרה שלי? האם המטרה שלי היא לעשות מצוות, מעשים טובים, ללמוד תורה? או האם זו מחויבות שהוטלה עלי, ואף פעם לא הכרעתי שזה מה שאני עושה בעולם? עבורנו, הכרעה כזו אינה פשוטה כלל ועיקר, משום שהאדם המודרני לא מסוגל להגיע לזהות עצמית מלאה, הוא מפוצל מעצמו וחי במה שאינו.9 בעומק אני חושב שהנחת התפילין, הכרעת הזהות, קודמת לקבלת עול מלכות שמים; הנוכחות האלוקית תלויה בשאלת הזהות העצמית.

ההכרעה הפנימית על הזהות העצמית אינה מסתמכת על משהו שקדם לה, ואינה תלויה בשכל או ברגש; היא 'למעלה מטעם ודעת', בלשון החסידית. תנועה זו קשה לנו, משום שאנו מורגלים בחיפוש אחר הוכחות ואסמכתאות מהשכל או מהרגש. אך הרגש והשכל אינם יכולים להביא אותנו לתנועה מוחלטת, שכן שניהם נוטים לחוסר יציבות: היום אני מרגיש כך, ומחר אני חושב אחרת. ההכרעה מי אני צריכה לנבוע ממקום שקודם לשכל ולרגש. נראה לי שחשוב להזכיר כאן את דברי לוינס, שטען שהאל הטרנסצנדנטי מופיע באדם, שלא דרך האימננטיות; יש באדם משהו שאינו שייך לעולם הזה, שאינו נענה לשאלה 'למה', וממנו נובעת הכרעת הזהות. ודאי תשאלו: מדוע שהאדם יכריע בלי לענות על השאלה 'למה'? זו ודאי שאלה טובה, אבל אפשר גם להפוך אותה: מדוע להכריע דווקא לאור השאלה 'למה'?10 אכן קל יותר לקבל הכרעות כאשר הסיבה להכרעה היא ברורה, אך בנקודה זו הקלות או הקושי אינם מכריעים. ככל שה'למה' ברור יותר, ככל שהסיבות להכרעה הן פשוטות יותר, הרי שהן גם יחסיות יותר. כל דבר השייך לעולם הזה הוא יחסי, וממילא כוחו בגילוי הממד האלוקי – שהוא מוחלט, טרנסצנדנטי ומצוי מחוץ לסיבתיות של העולם הזה – מצומצם יותר. לכן קבלת עול מלכות שמים, ההכרעה להיות יהודי במלוא מובן המילה – מצב שאני אפילו לא יודע איך לתאר אותו – דורשת את הטוטליות של 'למעלה מטעם ודעת'.

את הכרעת הזהות מצאנו בדברי רבי צדוק על הנחת התפילין, אותם הוא מזהה עם חותם העבדות, ה'נשקא'. הכרעה כזו יכולה להביא אותנו למצב שבו עול מלכות שמים אינו נחווה כלל כעול, מצב שבו הכרעתו של האדם מביאה אותו למקום מואר, הרמוני ומלא עונג. אמנם, ישנם מצבם שבהם לא מגיע האדם לאותו מצב שבתי ומואר, והוא נושא את התפילין כחותם חיצוני המזכיר לו את הכרעתו הקודמת.11 אכן, גם כאשר אדם חש שהוא נושא עול, השאלה היא האם הוא יכול לקבל את ההכרעה להיות 'כשור לעול וכחמור למשאוי' בלב שלם. אדם יכול בנקודה זו להיכנס לתנועה של דחייה וביטוש אינסופיים, כיוון שהוא לא מסוגל להזדהות עם קבלת העול, עם היותו עבד. אך ישנה גם אפשרות להגיע לקבלת עול מלאה, בהסכמה ובשלמות הלב. כאשר אדם מכריע בצורה כזו, ייתכן שהוא ימשיך לחוש שהוא נושא עליו עול, אך ההכרעה תביא אותו לנקודת אל־חזור, ומעתה הוא יהיה אדם אחר.12

 

עם סיכום דברינו, נוכל לשאול מהו היחס בין ההסתלקות מן הנגיעות, כדברי הרב קוק שהאמונה בטהרתה זקוקה לאפשרות של הכפירה, לבין הכרעת הזהות הקודמת לקבלת עול מלכות שמים. מחד, אפשרות הכפירה מביאה אותנו למקום שבו אנו יכולים לבחור בין שתי אפשרויות באופן חופשי ובלב שלם. מאידך, כאשר יש לאדם זהות עצמית אחידה, מוצקה וברורה, הרי שהאפשרויות האחרות אינן בנמצא. לשון אחר – האם עולמו של מי שנושא עליו את חותם העבדות, מי שזהותו העצמית היא זהות יהודית מלאה, יכול להכיל בתוכו את אפשרות הכפירה המביאה לאמונה בטהרתה? נוכל לחדד את השאלה אם נתבונן בדמות של 'חרדי אידיאלי', אדם שהעולם היהודי הוא המובן מאליו שלו, ולא רק שהוא לא בחר באפשרות אחרת, אלא שמעולם לא פגש בה. מחד, נוכל לשאול – האם יהודי מעין זה מקבל עליו עול מלכות שמים? האם מצבו עולה בקנה אחד עם דברי הראי"ה? ומאידך – האם מתוך העמדה של הראי"ה נוכל להגיע למצבו של אותו חרדי אידיאלי? אלו הן שאלות קשות, שאיני יודע לענות עליהן בצורה מלאה.13

אך שאלות אלו פחות מעניינות אותי מאשר שאלת האפשרויות העומדות לפנינו: לעולם לא נהיה במקום של אותו חרדי, משום שהעולם היהודי אינו המובן מאליו שלנו. השאלה היא האם נוכל להגיע לאחדות פנימית מלאה עם העולם הדתי שלנו. זכורני שפעם פגשתי אדם שלמד בנתיב מאיר, ובשלב מסוים 'נשבה' והתחרד. נדהמתי לראות כיצד מי שהכרתי בתוך בתור בחור זריז שהולך כמו כל החבר'ה, מתהלך עתה עקב בצד אגודל, עטוף במעיל כבד. ראיתי כיצד השינוי הפנימי שהוא עבר עם ההתחרדות חדר עד לרבדים העמוקים ביותר של הגוף, וממש שינה את המטבוליזם שלו. בדומה לכך, אחד מחבריי, שהוא עדיין ציוני דתי, נהיה ברסלבר; אני יכול לראות בטון הדיבור שלו, בצורה שבה הוא מתרגש, שהוא לגמרי ברסלבר, והדבר זורם אצלו ממקום טבעי ולא שקרי. ניתן לראות לעתים קרובות ששפת הגוף של בעלי תשובה משתנה לגמרי. יחד עם השינוי, גם העבר שלהם, האפשרות של הכפירה עליה דברי הרב קוק, מפסיקה להיות אופציה ממשית עבורם, נמחקת מן הנפש. הברסלבר זוכר שפעם היה פרחח, אך זו מפסיקה להיות אופציה עבורו, ולכן הפרחחות אינה מאיימת עליו. זוהי השאלה בעיני: האם אנו יכולים להגיע לאחדות פנימית עם ההכרעות שלנו, אחדות המגיעה לכל רובדי האישיות, כזו שאפילו תהפוך את שפת הגוף שלנו לשפת גוף דתית?

ועם זאת, האם עלינו לשאוף לכך? הלא כפי שאמרתי, האופציה של הכפירה מביאה את האמונה למקום גבוה יותר. החרדי האידיאלי בעל הזהות המוחלטת, שאצלו האמונה היא דבר טבעי שאינו זקוק לשום הצדקה חיצונית, נותר ב'דרגא דנפש', וניתן לפגוש אצלו לעתים קרובות שטחיות וחד־ממדיות. ייתכן שעלינו לשאוף דווקא למקום שבו גם לאחר קבלת העול, האפשרות שאותה דחינו עדיין תהיה קיימת, והיא תחייב אותנו לחדש את קבלת העול בכל פעם מחדש. זוהי תנועה של התגברות מתמדת, המחייבת אותנו לסנתז את האפשרות האחרת אל תוך המצב הקיים, ובכך מביאה לאמונה גבוהה ועמוקה יותר. כציונים דתיים, אלו הן השאלות המלוות אותנו, שאלות שבאמת ובתמים איני יודע לתת להן תשובה מוחלטת.14

0 תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק
lampicon

מאמרים נוספים בנושא

article
נוכחות וקבלת עול מלכות שמים

הרב שג"ר •

15 דק' קריאה

על קבלת עול מלכות שמים כמפגש עם הנוכחות האלוקית. שיעור שני בסדרה על תחילת הספר 'צדקת הצדיק' לרבי צדוק הכהן מלובלין, מתוך ספר שיעוריו של הרב שג"ר על מסכת ברכות.

article
חיפזון ומתינות במעבר אל עולם חדש

הרב שג"ר •

10 דק' קריאה

על היכולת לחרוג מהמערכות בהן אנו חיים וליצור התחלה חדשה. שיעור ראשון בסדרה על תחילת הספר 'צדקת הצדיק' לרבי צדוק הכהן מלובלין, מתוך ספר שיעוריו של הרב שג"ר על מסכת ברכות.

article
קבלת עול מלכות שמים בשינה ובערות

הרב שג"ר •

20 דק' קריאה

על מודעות הרפיה, ערנות ושינה, וקבלת עול מלכות שמים בבוקר ובלילה. שיעור שלישי בסדרה על תחילת הספר 'צדקת הצדיק' לרבי צדוק הכהן מלובלין, מתוך ספר שיעוריו של הרב שג"ר על מסכת ברכות