תשובה אל הקולקטיב

הימים האלו עוקפים את הסתירות שבין היחיד לכלל ובין היהודי לישראלי, ופותחים בפנינו אופקים חדשים.

נעם סמט

בתוך קלחת האירועים של המלחמה הנוראה הזו, כולנו מוזמנים לתשובה. זהו זמן לתשובה עמוקה, נוקבת ומפלחת לב.

כך מלמד הרמב"ם בפתיחת הלכות תעניות:

מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור… ודבר זה מדרכי התשובה הוא.

שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב עונותיכם הטו וגו'. וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם,

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית.

הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות.1

התגובה המתבקשת לצרה היא נטילת האחריות האישית והציבורית, העמידה המפוכחת שמסרבת לתלות את הצרה בכך שזהו מנהג העולם וכך אירע לנו. כל עמדה אחרת היא 'דרך אכזריות', הגורמת לאדם לדבוק במעשיו הרעים ועלולה ח"ו להעמיק ולהחריף את מעגל החטא והצרה. כך גם במקרה שלנו – המלחמה והכשלים שקדמו לה צריכים לעורר אותנו לשינוי ולתשובה, להתבוננות בשאלה איפה שגינו ומה עלינו לתקן.

ל'דרך האכזריות' יש להוסיף גם את אלו שתשובתם כרוכה בעיקר בהאשמות ובהכאה על חזהו של מישהו אחר. כל יודעי האמת, שהמלחמה רק הוכיחה את צדקתם ושברורה להם דעת עליון, ובעיקר – שברור להם שאחרים הם אלו שאמורים לעשות תשובה כעת… גם זו דרך אכזריות. כעת נתבע מכולנו להיות בעלי תשובה. הכישלון כאן היה רחב, חוצה מגזרים ותפקידים, ולענייננו בעיקר – זהו כישלון שלנו – כפרטים, כקהילה וכבית מדרש, כמגזר וכציבור, כמדינה וכעם. אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ.

*

היחס בין הצרה לתשובה לא מתמצה רק בהתעוררות ובפתיחת הלב. הייסורים לא רק מניעים את התהליך, אלא שלא פעם הם עצמם מעצבים את מסלולו של השינוי. האדם הסובל משתנה, המוקדים של חייו מתארגנים מחדש ונחשפים קווים חדשים בדמותו. הייסורים ממרקים, משנים את נקודת המבט ומאפשרים לאפיקים חדשים להיפתח. אפשרויות חדשות עולות מתוך הקושי, נולדות מן המשבר.

כרגע, נראה שרבים מהקווים המרכזיים שעיצבו את המרחב שלנו משתנים במהירות.

התהליך שהוא בעיניי אולי הבולט ביותר כרגע הוא התשובה אל הקולקטיב.

החברה הישראלית כולה, ובית המדרש של ישיבת 'שיח' בפרט, שמים במוקד שלהם את האינדיבידואל, את הדאגה לחירותו ואת המדרג ששם בראש את הכנות והאותנטיות שיביאו לביטוי עצמי משוחרר של היחיד. רגעי המלחמה עוררו לפתע את הקולקטיב. מסירות הנפש של היחידים למען עם ישראל, שהיא מעין תגובת נגד לרצחנות האנטישמית שהופנתה כלפי יהודים באשר הם יהודים – אלה משיבים לפתע את 'עם ישראל' למוקד המבט שלנו. המושג הזה, שבימים כתיקונם יכול להיתפס כרחוק ומופשט, הפך לנגד עינינו למובן מאליו הבסיסי ביותר של הקיום שלנו. לא רק שאין בו סתירה לאינטימיות של היחיד ולכנותו, אלא להיפך – דווקא בו ובהתמסרות אליו מוצא היחיד את ביטויו הממשי.

*

תשובה נוספת כרוכה במערכת היחסים המתוחה שבין היהודי והישראלי, שהייתה אחד המוקדים הקשים ביותר בליבת המחלוקת החברתית שקרעה אותנו בשנה האחרונה.

כעת נראה שפתאום נכרכו היהודי והישראלי אחד בשני ללא הפרדה. היהדות מתבררת מחדש דרך הישראליות, ולהיפך.

רק קריאת 'שמע ישראל' פותחת את דלת הממ"ד בקיבוץ החילוני, ומחברת בין הנצורים לבין מחלציהם. אכזריותם של המרצחים וגלי האנטישמיות הנלווים ברחבי העולם אינם מאפשרים יותר לישראלי לתפוס את עצמו כקוסמופוליטי. מאידך – גם היהודי כבר אינו יכול להגדיר את עצמו רק דרך בית המדרש, כאשר המציאות תובעת היענות לצבא, לקרקע, לממשות של החברה הישראלית הנאבקת על קיומה. הישראלי נאלץ בכוח לשוב לשורשיו היהודיים, והיהודי נאלץ להתכנס אל תוך מרחבי הקרקע והקהילה הישראליים, להיאחז בהם ולהילחם יחד אתם על קיומו.

*

ובאופן רחב יותר – נראה שהרבה מהשיח בציבור הדתי־לאומי ובחברה הישראלית כולה התארגן סביב קו שבר שמתברר עכשיו כלא רלוונטי. התרגלנו לאורך הרבה שנים לארגן את קווי המחשבה במעין צמדים –האינדיבידואל אל מול הקולקטיב, היהודי (והגלותי) אל מול הישראלי, החסידי לעומת האינטלקטואלי-ביקורתי, הקיומי אל מול האידאולוגי, ועוד. המתח שבין הקצוות הללו שרטט מפה של קווי שבר שתחמו וארגנו את המתחים הבסיסיים שלנו כחברה, ואצלנו – את השיח הפנימי ואת המחשבות שלנו כחבורה וכבית מדרש.

עלינו לראות את הסיטואציה הנוכחית כהזמנה אל הפאזה הבאה של התורה שלנו, לחלום שוב דרך המשבר הזה את תורת ארץ ישראל, תורתו של משיח. זו הזמנה לעולם שבו מסירות הנפש כורכת את היחיד והקולקטיב, עולם שבו כנות ואידאולוגיה אינם צוררים זה לזה, עולם שבו היהדות שלנו מתבררת דרך מרחבי הישראליות המחולנת. החידוש הוא לא רק באפשרות להכיל את הסתירה, אלא אולי גם בצעד הבא שכבר נוכח כאן מעט – עלייה למקום שבו הסתירה הזו מתבררת כסתירה מדומיינת, מקום שבו נמתח קו אופק חדש. שנזכה.

*

יהיו הדברים נר לזכרו המתוק של אחייני גלעד נחמיה ניצן הי"ד שנפל בקרבות עזה, איש וגיבור של תורת ארץ ישראל, שחיבר בדמותו עולמות ונשא אופקים חדשים. תנצב"ה